עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3517/11

 

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

           ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג) בת"פ 2121/06 אשר הרשיע את המערערת בעבירות קבלת דבר במירמה, ניסיון לקבל דבר במירמה, מירמה והפרת אמונים ורישום כוזב במסמכי תאגיד. בית המשפט גזר את דינה של המערערת לשבעים וחמישה ימי מאסר בפועל וקנס בסך 15,000 ש"ח.

האישום

 

1.        נגד המערערת הוגש כתב אישום המייחס לה ביצוע מעשים פליליים שעשתה במסגרת עבודתה כעובדת בכירה במשרדי מס הכנסה בירושלים. על פי עובדות כתב האישום, המערערת סייעה לנישומים עימם היו לה יחסי היכרות; ביטלה להם קנסות, סייעה להם להשיג אישורי פטור מניכוי במקור, הגיעה עימם להסדרי תשלום חלקיים ומיטיבים, וביטלה הליכי גבייה שונים שנפתחו נגדם. בשל מעשים אלו יוחסו למערערת עבירות של: קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ביחד עם סעיף 438 לחוק; ניסיון לקבלת דבר במירמה; מירמה והפרת אמונים על ידי עובד ציבור לפי סעיף 284 לחוק; רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק.

 

הכרעת הדין – קביעות בית המשפט המחוזי

 

2.        בית המשפט קמא זיכה את המערערת, מטעמים שונים, ממרבית העבירות שיוחסו לה בכתב האישום (אישומים 9-3), למרות שנקבע כי באופן כללי גרסתה של המערערת אינה בעלת מהימנות גבוהה. עם זאת, הרשיע בית המשפט קמא את המערערת בחלק מהאישומים כפי שיפורט להלן.

 

3.        האישום הראשון מתייחס למר אברהם מרדכי (להלן: מרדכי) אשר איתו פיתחה המערערת קשר אישי על רקע תחושת "שותפות גורל" בשל העובדה שילדיהם נפצעו בפיגוע טרור בקו 18 בשנת 1996. נטען כי המערערת אפשרה למרדכי במירמה לקבל אישורי פטור מניכוי מס במקור, ביטלה קנסות בהן חויב בגין חובות עבר למס הכנסה בעודה רושמת כי נעשה לו "הסדר תשלומים", ביטלה הליכי גבייה שננקטו נגדו ואפשרה לו הסדר תשלום חלקי – כל זאת בניגוד לדין ולהנחיות של מס הכנסה. כמו כן נטען כי מרדכי ביצע עבודת בניין בבית המערערת כאשר התמורה לעבודה זו, בסך 1,500 ש"ח, לא שולמה עד לאחר פתיחת ההליכים נגד המערערת.

 

4.        במסגרת הכרעת הדין, עמד בית המשפט קמא על המשמעות הפוטנציאלית של הקפאת חובות עבור נישום הנמצא בקשיים כלכליים וניתנים לו אישורי פטור מניכוי מס במקור. על מנת להבין את מעשיה של המערערת ראוי להסביר בקליפת האגוז מה טיבו של פטור מניכוי מס במקור. על פי סעיף 164 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], ככלל, חלה חובה על מי שמעביר לנישום עצמאי או שכיר תקבול המהווה עבור הנישום הכנסת עבודה, לנכות תחילה סכום מסוים בטרם העברת התשלום לנישום, ולהעבירו ישירות לידי מס הכנסה. מטרת מנגנון זה היא לחייב את מי שחסר אינטרס בדבר – המשלם, ומוציא מידיו ממילא את מלוא הסכום כך או אחרת – להעביר את הסכום אותו יהיה חייב הנישום למס הכנסה בגין התשלום, וזאת מבלי שלנישום עצמו תהיה כל נגיעה בדבר. אולם, בנסיבות מסוימות, יכול הנישום לקבל מרשות המס פטור מלא או חלקי מחובת הניכוי במקור אשר יאפשר לו לקבל לידיו את מלוא סכום התשלום שהתקבל מהמשלם, כולל רכיב המס – ובכך לדחות את מועד העברת תשלום המס בגין פעולה זו (להלן: אישורי הפטור). באופן טבעי, נישום אשר נתון בקשיים כלכליים, ישאף לקבל פטור מלא או חלקי מניכוי המס במקור ובכך להגדיל את הנזילות הפיננסית שלו בטווח המיידי. מכאן עולה כי פטור מסוג זה עשוי להיות בעל ערך כלכלי רב עבור נישומים, ובמיוחד עבור אלו המצויים בקשיים כלכליים. עם זאת, נישום יכול לפנות ל"חוליה המרכזית" במשרדי פקיד השומה (להלן: החוליה המרכזית), האחראית, בין היתר, על הנפקת אישורי פטור, רק אם אינו בעל חוב לרשויות, או אם הוא נמצא במסגרת הסדר של תשלום חובותיו. לפיכך, על מנת שפקיד החוליה המרכזית יוכל להנפיק פטור מסוג זה, על הנישום להסדיר תחילה את חובותיו אל מול מחלקת הגביה כאשר בעקבות כך מוקפאים חובותיו. הקפאת החובות מביאה לכך שבאופן אוטומטי המערכת הממוחשבת תסמן "כוכבית" ליד שם הנישום אשר מהווה אינדיקציה לחולייה המרכזית כי ניתן להעניק לנישום את אישור הפטור ולקצוב את משך תוקף האישור על פי שיקול דעתה. משמוקפא חוב, הוא אינו צובר יותר קנסות אלא נשאר כפי שהוא ללא קשר להעברת התשלום לרשות מס הכנסה. באופן רגיל הקפאת החובות תתאפשר רק משנישום מתחיל לפרוע חובותיו בפועל.

 

5.        בענייננו דן בית המשפט קמא בארבעה מקרים בהם הואשמה המערערת כי היא שידרה באופן כוזב לחוליה המרכזית באמצעות המחשב כאילו חובותיו של מרדכי מוקפאים ולפיכך ניתנו לו על ידי החוליה המרכזית פטורים חלקיים מניכוי מס במקור. הקפאות אלו נעשו כל פעם למשך יום אחד בלבד, כאשר מייד לאחר שהוקפאו החובות וסומנה ה"כוכבית" באופן אוטומטי במחשב – ניגש מרדכי לחוליה המרכזית בבקשה לקבל אישורי פטור. משניתנו לו אישורי הפטור, ובחלוף יום אחד בלבד – ביטלה המערערת את ההקפאה וחובותיו חזרו לצבור קנסות, זאת, כמובן, מבלי שנפגעו זכויותיו לפטור חלקי מניכוי מס במקור.

 

6.        המערערת טענה כי לא היא זו שהקפיאה בפועל את חובותיו של מרדכי במקרה הראשון אשר התרחש בשנת 1999, או כי עשתה כן על בסיס הוראות של מי שהייתה כפופה לו באותה העת, שכן לא הייתה בידה הסמכות לכך בהיותה עדיין זוטרה בתפקיד ושימשה עובדת מן המניין. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המערערת בסוגיה זו, וקבע כי בין אם הייתה למערערת סמכות להקפיא את החובות בין אם לאו, היא זו שהקפיאה את החובות מיוזמתה בפועל ומבלי שפעלה על פי הוראות של אחרים. עוד נקבע כי מטרת ההקפאה ליום אחד הייתה להעניק למרדכי טובת הנאה בעלת ערך כלכלי ברור, באמצעות הצגת מצג כוזב ומעשה הולכת שולל של החוליה המרכזית. בית המשפט קמא לא קיבל את עמדת המערערת לפיה פעלה כדין על מנת להגדיל את סך הגבייה ממרדכי, ואת טענתה כי לא העניקה לו את מלוא הפטור האפשרי אלא למעשה אף החמירה איתו במידת מה. בנוסף, קבע בית המשפט קמא, כי גם אם יכול היה להיות למערערת מניע חיובי לסייע למרדכי – מניע של הגשמת מדיניות רשויות המס דאז להקל עם נישומים שנפגעו כלכלית מהמצב הכלכלי והביטחוני הקשה של אותם הימים – אין בכך כדי להכשיר את האופן בו פעלה במירמה וגנבת דעתה של החוליה המרכזית. בכל ארבעת המקרים שיוחסו למערערת היא ציינה במחשב כי ההקפאה נעשית מכח "הסדר תשלומים". בהקפאה השלישית לא התקבל כל תשלום בסמוך למועד ההקפאה – ועל כן הואשמה המערערת במקרה זה גם בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. באשר למקרה הרביעי אשר התרחש ביום מעצרה של המערערת ואשר לא הבשיל לכדי מתן הפטור, הואשמה המערערת בניסיון לקבל דבר במירמה.

 

7.        בית המשפט קמא בחן את יסודות העבירה של קבלת דבר במירמה, והגיע לכלל מסקנה כי הם אכן מתקיימים. המערערת ביצעה פעולה על מנת להביא את החוליה המרכזית לכדי טעות, זאת באמצעות סימון ה"כוכבית" במחשב. היא עשתה כן במטרה לסייע למרדכי לזכות בטובת הנאה. ישנו קשר סיבתי בין המירמה לבין התוצאה של קבלת טובת ההנאה, ומרדכי הוא ה"אחר" שקיבל את פירות המירמה במשמעות האמור בסעיף 438 לחוק המאפשר לקבל דבר במירמה גם אם הדבר שמתקבל אינו מגיע לידי המרמה אלא לידי אחר. על כן, הרשיע בית המשפט קמא את המערערת בקבלת דבר במירמה בשלושת אירועי ההקפאות, ובניסיון לקבל דבר במירמה באירוע ההקפאה הרביעי אשר נבלם על ידי ערנות עובדי החוליה המרכזית ומעצרה של המערערת. כמו כן, בגין העובדה שהמערערת נימקה את טעמי ההקפאה במקרה השלישי ב"הסדר תשלומים", הרשיע בית המשפט קמא את המערערת בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, זאת כיוון שקבע שהרישום נעשה בכוונה לרמות את עובדי החוליה המרכזית.

 

8.        עוד הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערת בכך שפעלה שלא כדין עבור מרדכי וביטלה את הליכי גבייה נגדו. לאחר שמיעת מספר עדויות בנושא מפי גורמים שונים במס הכנסה, קבע בית המשפט כי משנפתחו הליכי גבייה נגד נישום מטעמים ראויים, יש צורך בטעמים ראויים על מנת להסירם. דרך המלך להסרת הליכי גבייה שנפתחו בגין חובות שלא נפרעו, היא, כמובן, פירעון החובות. בנסיבות מסוימות יש מקום להסיר חלק מהליכי הגבייה כאשר הם מפריעים לפעילות העסקית של הנישום. כך, למשל, ניתן להסיר עיקול על רכבי הנישום או חשבון הבנק העסקי שלו – על פי שיקול דעת של גורמים מוסמכים במערכת ובהתאם לנסיבות. כמו כן, ניתן גם במקרים חריגים מטעמים הומניטאריים מיוחדים או כאשר קיים פער גדול בין שיעור החוב לחומרת הליך הגבייה שהתקיים לגביו – להסיר את הליכי הגבייה.

 

           בענייננו, מצא בית המשפט קמא כי במקרה אחד ביטלה המערערת שלא כדין עיקול שהוטל על כלי רכב של מרדכי, ובמקרה אחר הסירה שלא כדין עיקולים שהוטלו על חשבונות בנק וצדדים שלישיים שהיו קשורים במרדכי. בית המשפט דחה את גרסתה של המערערת באשר לסיבות להסרת העיקולים, וקבע כי המערערת לא ניסתה לבסס את גרסתה בעת שנחקרו העדים.

 

9.        מעבר לביטול הליכי הגבייה, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערת גם בכך שהביאה להסדר תשלומים מקל באופן קיצוני עם מרדכי. בית המשפט קמא קבע כי המערערת הורתה למזכירתה להזין למחשב הסדר תשלומים עם מרדכי אשר נעשה על סכום של 210,000 ש"ח, למרות שבאותה העת חובותיו עמדו על קרוב לחצי מיליון ש"ח. בעשותה כן, הביאה המערערת להקפאת חלק מיתרת החוב של מרדכי ובכך חסכה לו את הצטברות הריביות והקנסות עבור חלק זה ביתרת החוב – מה שהיווה עבורו יתרון כלכלי ברור. המערערת טענה היא פעלה בהתאם למקובל ובשל אילוצים טכניים, אולם בית המשפט דחה טענה זו וקבע שלא הייתה לה הצדקה להקפאת החובות שהצטברו משנים קודמות ובכך סטתה "סטייה של ממש" מן הדרך החוקית.

 

           בגין ביטול הליכי הגבייה כלפי מרדכי, ואישור ההסדר החלקי אשר הביא להקפאת חובותיו, הרשיע בית המשפט קמא את המערערת בעבירה של מירמה והפרת אמונים על ידי עובד ציבור.

 

           יצוין כי הכרעת הדין דנה גם באירועים נוספים אשר נכללו בכתב האישום הקשורים בפעולות נוספות שביצעה המערערת לטובת מרדכי אשר אינם נדרשים לדיוננו, ובהם זוכתה המערערת מטעמים שונים שאינם נשוא דיוננו.

 

10.      באישום השני בכתב האישום יוחסו למערערת מספר עבירות בגין פעולות שביצעה לטובת הנישום, מר שי נאור – מנהל מאפיית 'מפגש השייח' שבירושלים (להלן: נאור). המשיבה גרסה שההיכרות בין המערערת לנישום קדמה לאירועים מושא האישום, ואילו המערערת הכחישה היכרות קודמת עימו. בית המשפט קבע כי היו יחסים אישיים ביניהם, אך כי לא ברור אם היחסים התחילו על רקע רצונה של המערערת לסייע לו כאשר פנה אליה באירוע שיתואר להלן, או שהחלו בדרך אחרת. על פי קביעת בית המשפט לנאור הוצאה שומה על פי מיטב השפיטה בהיעדר הגשת דו"ח שנתי מטעמו. שומה זו עמדה על סך מיליון ושבע מאות אלף ש"ח. בשל חוב זה הוטל עיקול על רכבו של נאור, אשר מומש כאשר נאור נתפס במחסום. לאחר שבוטל העיקול על ידי המערערת, שב פקיד השומה והטיל את העיקול מחדש – אשר הוסר לבסוף רק לאחר שנאור שילם תשלום בסך 276,000 ש"ח.

 

           המערערת טענה כי משנודע לה שהעיקול הוצא בהתבסס על שומה לפי מיטב השפיטה, ושעתיד להתקבל דו"ח מטעם הנישום, ביטלה את העיקול בהתאם למקובל. בית המשפט קמא דחה את הסברה וקבע כי אמנם לא היה מקום להטיל לכתחילה את העיקול שהתבסס על חוב שצמח משומה על פי מיטב השפיטה. אולם, משהוטל העיקול, ובהתחשב בכך של'מפגש השייח' היו באותה העת חובות כספיים משמעותיים נוספים שצמחו משנים קודמות אשר בגין חלקם ניתן היה להטיל עליו עיקול כגון דא (להלן: חובות בהרשאה) – לא היה מקום שהמערערת תבטל את העיקול שהוטל. תימוכין לכך מצא בית המשפט קמא בעובדה שהעיקול הוסר לבסוף רק לאחר תשלום של כ-276,000 ש"ח. לפיכך, נקבע כי המערערת פעלה שלא כדין בביטול הנמהר של העיקול, ביטול שבוצע בלהיטות על רקע היכרותה עם נאור. בשל פעולה זו הרשיע בית המשפט את המערערת בעבירה של מירמה והפרת אמונים.

 

           עם זאת בהתייחס לפעולות נוספות של המערערת לטובת נאור שאינן קשורות לענייננו אשר יוחסו לה בכתב האישום, מצא בית המשפט לזכות את המערערת.

 

11.      יצוין כי בית המשפט גם זיכה את המערערת מיתר האישומים, בהתייחס לנישומים נוספים, תוך דיון פרטני ורחב בכל אישום ואישום. אין זה מיותר להדגיש כי בית המשפט מצא לציין שייתכן שבזיכויים אלו יש משום  "הנאה מן ההפקר", אך שבשל האופי הייחודי של העבירות שיוחסו למערערת – ובראשן עבירות של מירמה והפרת אמונים בהן ישנה דרישה ל"פן מחמיר נוסף" בהתנהגות המבצע – סבר בית המשפט שאין זה המקום להרשיע בהן.

 

12.      כמו כן, התייחס בית המשפט לטענות המערערת להגנה מן הצדק, שיהוי, אפליה ולטענה של התנכלות אישית מצד גורמים שונים במערכת. בהכרעת הדין נקבע כי הגם שניתן היה לאפשר למערערת גישה נרחבת יותר למסמכים המוחזקים במס הכנסה, לא היה בכך כדי לפגום בהגנתה ולהביא לשינוי בתוצאת ההרשעה. כך או כך, על פי המסמכים שהובאו בפני בית המשפט עולה בבירור אשמתה של המערערת במקרים אחדים ללא קשר למסמכים אחרים שייתכן ונמצאים בארכיון מס הכנסה. עוד ציין בית המשפט כי הוא נהג עם המערערת בסבלנות רבה, איפשר לה להביא עדים על פי חפצה והוסיף ישיבות הוכחות נוספות כדי לאפשר לה את מלוא הגנתה. באשר לטענת התמשכות ההליכים שהשמיעה המערערת, קבע בית המשפט כי המדינה לא השתהתה בהגשת כתב האישום, וכי יש לתלות את עיקר האשמה לשיהוי בניהול ההליך במערערת. מכל מקום, התמשכות ההליכים הביאה את בית המשפט קמא להקל עם המערערת לגבי כמה מהמעשים שיוחסו לה בכתב האישום. בעניין האפליה קבע בית המשפט קמא כי הגם שלא נשללה טענת המערערת לפיה עובדים אחרים עשו מעשים דומים לאלו שהיא הואשמה בהם, נמצא בכל זאת כי החקירה נגדה נולדה בעקבות מספר תלונות שהוגשו נגדה, ונוהלה ללא מניעים זרים. לכן, לא ניתן להתעלם מהממצאים כנגדה ששימשו בסיס לכתב האישום, ובחלקם להרשעה, גם אם עובדים אחרים לא נחקרו בגין מעשים דומים שלטענתה ביצעו לכאורה. לבסוף, באשר לטענת המערערת כי מדובר בהתנכלות אישית כלפיה קבע בית המשפט קמא כי המערערת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת להאשמות הקשות שהטיחה בדבר קנוניה מקיפה שנרקחה נגדה על ידי עובדים רבים מאגפים ומחלקות שונות ברשויות מס הכנסה.

 

גזר הדין

 

13.      בית המשפט קמא שקל מצד אחד את חומרת העבירות בהן הורשעה המערערת ואת חומרת נסיבותיהן. המערערת ביצעה את המעשים בהם הורשעה עת הייתה עובדת בכירה במס הכנסה האמונה על גביית כספים מאת אזרחים פרטיים לטובת הקופה הציבורית. במשך תקופה ארוכה רימתה את המערכת, תוך שניצלה את הידע המקצועי שצברה, את אמון המערכת ואת אמון הציבור כלפי רשויות המס. פעולותיה של המערערת נעשו בתחכום, תוך הטעיית עובדים אחרים על מנת שיבצעו את רצונה – מתן הטבות הנאה למכריה. כמו כן ציין בית המשפט כי מרדכי, אשר המערערת סייעה לו במעשיה הפליליים – עשה עבורה עבודה בביתה הפרטי, כאשר היא שילמה לו את תמורתה רק לאחר תחילת חקירתה. בכך למעשה הפלתה המערערת בין נישומים המקיימים עימה יחסי היכרות לבין נישומים אחרים, וסיכלה גביית מס אמת. מעשיה על פי קביעת בית המשפט הביאו לפגיעה חמורה באמון משלמי המיסים במערכת המס, ולהפחתת המוטיבציה של הנישומים לדווח דיווחי אמת ולשלם מס אמת. העונש המוטל בשל מעשים אלו צריך להביא לשירושם, כיוון שמעשים רבים מסוג אלו שביצעה המערערת מתגלים רק באקראי, נדרשת הרתעה ברמה גבוהה, כך שתוחלת הסיכון של אירוע כזה תגרום לחוסר כדאיות לבצעם מלכתחילה. כמו כן, ציין בית המשפט כי הנאשמת לא הביעה חרטה, דבקה בעמדתה שכתב האישום נגדה הוא פרי מזימה של חורשי רעתה, וכי מעשיה היו בהתאם למקובל. עוד ציין כי הנאשמת לא אמרה אמת על דוכן העדים, ולעתים אף בעזות מצח.

 

14.      מנגד הביא בית המשפט בחשבון את נסיבותיה המקלות של המערערת. לאחר חקירה סמויה מאומצת בת שלוש שנים נגד המערערת, אשר הולידה חשדות חמורים ביותר כנגדה, הואשמה לבסוף המערערת בחלק מועט ופחות בחומרתו מהחשדות שיוחסו לה – ואף זוכתה ממרביתן. חלק מהמעשים נושא אופן משמעתי יותר מאשר פלילי. למערערת היה מניע חיובי למעשיה והוא להקל עם אנשים בעת מצוקתם. הנזק הכספי לקופה הציבורית לא היה גבוה, והתועלת האישית שצמחה למערערת ממעשיה, אם בכלל, לא הייתה גבוהה. נסיבות חייה האישיים של המערערת בת ה-58, קשות הן במיוחד. היא גדלה בבית יתומים ואצל משפחה מאמצת. בעלה נפטר לפני מספר שנים תוך כדי ניתוח להשתלת כליה, לאחר שעבר שנים רבות של טיפולים שהכבידו על המערערת רבות, במיוחד בתקופה שהתנהלו ההליכים כנגדה. בשנת 1996 נפצעה בתה של המערערת באופן קשה בפיגוע טרור רצחני, עברה תהליכי שיקום קשים, ונכון למועד מתן גזר הדין היא חיה עם בעלה וילדיה בבית המערערת. מתסקיר שירות המבחן עולים גם סיבוכים ומשברים אישיים נוספים. עדים לא מעטים אף העידו על טוב לבה ומסירותה של הנאשמת ויחסה החם כלפי נישומים קשי יום.

 

15.      בית המשפט המחוזי סבר כי ניתן להטיל על המערערת עונש של חצי שנת מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות, עונש שהיה מוסכם על המדינה. אולם, המערערת לא שיתפה פעולה עם הממונה על עבודות שירות, ולכן נמנע בית המשפט מלהטיל עליה עונש זה. בית המשפט קמא קבע כי לא ניתן לפטור את המערערת מעונש ממשי ולכן גזר את דינה ל-75 יום מאסר בפועל וקנס בסך 15,000 ש"ח. כמו כן ציין בית המשפט קמא כי ככל שהמערערת תבקש להמיר את עונש המאסר בחודשי שירות ובא כוחה יודיע על הסכמת הממונה והסכמת המדינה – ניתן יהיה לשקול זאת בהמשך.

 

טענות המערערת

 

16.      ערעורה של המערערת מופנה כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש שהושת עליה. להלן אביא את עיקרי הטיעונים שהעלתה המערערת כנגד ההרשעה: באופן כללי נטען כי הפער הגדול בין המשאבים שהושקעו בחקירה הסמויה והגלויה נגד המערערת, החשדות הכבדים שנבדקו וכתב האישום שגובש – לבין זיכויה מרוב האישומים והרשעתה בשניים מהם בלבד זאת מבלי שהמערערת קיבלה טובת הנאה כלשהי בעבור מעשיה, מצדיק את זיכויה המלא מכלל האישומים.

 

17.      באופן פרטני, באשר לאישום הראשון, מבקש הסנגור להבדיל בין ארבעת אירועי הקפאת החובות השונים שנעשו על ידי המערערת. הוא חוזר ומטעים כי במועד ההקפאה הראשונה בשנת 1999 לא הייתה המערערת בעלת הסמכות להקפיא חוב, ולכן לא ייתכן שהיא זו שהורתה על ההקפאה מושא האישום, ומוסיף שהיא לא הכירה את מרדכי ולא קיבלה ממנו דבר באותה העת. כמו כן, לדידו, לא הופרכה האפשרות שגורם אחר במשרד הוא שהורה על ההקפאה בעניין מרדכי.

 

           ביחס להקפאות השנייה והשלישית שהתרחשו בשנת 2003, חוזר הסנגור ומדגיש כי את אישורי הפטור מניכוי מס במקור הנפיקו בפועל פקידי החוליה המרכזית, ייתכן שמתוך שיקול דעת או יוזמה מלאה שלהם. בעניין זה סבור הסנגור שהעובדה שמרדכי קיבל אישורי פטור מלאים בתקופה שקדמה לשנה זו מידי גורמים אחרים במשרד וללא כל קשר למערערת, צריכה ללמד על כך שאישורי הפטור שהוענקו לו בשנה זו הם סבירים ואף מחמירים עם מרדכי ביחס לקודמיהם. כמו כן, לדידו, בית המשפט קמא קיבל את גרסת המערערת כי המניע לפעולותיה היה חיובי – סיוע לקבלן בניין שסבל מהמצב הכלכלי-ביטחוני שלא לפשוט את הרגל. לבסוף, ההגנה גורסת כי אי-העמדתו לדין של מרדכי בשל אירועים אלו מלמדת כי המדינה לא משוכנעת שמדובר בקבלה של טובת הנאה שלא כדין מידי המערערת.

 

           ביחס לניסיון ההקפאה ביום מעצר המערערת בשנת 2004, טוען הסנגור כי קביעת בית המשפט לפיה מרדכי לא שילם דבר על חשבון חובותיו באותה העת היא שגויה. כמו כן הוא סבור שיש לראות בעובדה שהמערערת העלתה את אחוז הניכוי במקור בו חויב מרדכי משני אחוזים לחמישה אחוזים תימוכין לכך שהמערערת לא ביקשה לרמות אלא להפך, היא החמירה עימו. כך או כך, לשיטת הסנגור, מהעדויות נמצאנו למדים כי בנסיבות אלו היה מקום ליתן למרדכי את הפטור מניכוי במקור ומכל מקום פעולות המערערת הן סבירות.

 

18.      בנוסף, טוען הסנגור כי לא הוכח שהייתה למערערת כל כוונה לרמות את המדינה, ושהאינטרס היחיד שלה היה לאפשר המשך גבייה מבלי להביא להתמוטטות הנישום. לדידו, המדינה חוטאת בהאשמת המערערת בכפילות עבירות, שכן, היא הואשמה במירמה והפרת אמונים ובקבלת דבר במירמה בגין אותו המעשה.

 

19.      באשר להרשעת המערערת ברישום כוזב במסמכי תאגיד בשל הבחירה בנימוק לפעולה של "הסדר תשלומים". לטענת הסנגור לא הוכח שניתן היה להזין מלל חופשי בתוכנת המחשב, כפי שטענה המדינה. כמו כן הוא סבור כי בגין יתר ההקפאות בהן נרשם גם כן "הסדר תשלומים" לא הואשמה המערערת בעבירה זו ולכן גם כאן אין זו העבירה המתאימה. בנוסף משיג הסנגור על הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא בעניין זה ועל הקשר הסיבתי בין הזנת "הסדר תשלומים" במחשב לבין הענקת אישור הפטור למרדכי. לבסוף גורס הסנגור כי אף לו שגתה המערערת בהקלדה במחשב – אין לראות בכך יותר מטעות בשיקול הדעת שאינה עולה כדי כוונה להטעות איש.

 

20.      הסנגור מערער גם על הרשעת המערערת בשל כך שביטלה בשני אירועים נפרדים עיקולים שהוטלו על נכסיו של מרדכי. לטענתו, המדינה לא מסרה את כלל המסמכים הרלוונטיים לתיק, ולכן התקשתה המערערת ממרחק של שנים להסביר מה הניעה לבצע אי אילו פעולות שגרתיות אחדות מבין אלפי פעולות דומות. כמו כן הוא מדגיש כי המערערת הסירה את העיקול מרכב אחד בלבד, ולא מרכבים נוספים של הנישום – מה שמחזק את השערתה כי להחלטתה עמד טעם ראוי אותו לא ניתן לאתר ללא המסמכים שבידי המדינה. על כך מוסיף הסנגור וטוען כי לא הוכח כדבעי כי המערערת היא שביצעה את הפעולות שיוחסו לה, וכי בכל מקרה פעולות אלו עלו בקנה אחד עם ההנחיות והנוהג המקובל.

 

21.      ביחס להרשעת המערערת בגין הסדר חלקי שעשתה עם מרדכי, ההגנה סבורה שלא הוכח כנדרש שמבצעת הפעולה בפועל, המזכירה, פעלה בהתאם להוראות שקיבלה מהמערערת ולא מאדם אחר. לשיטת הסנגור, המזכירה קיבלה הוראות מגורמים בכירים נוספים במשרד באותה העת ואין לשלול את האפשרות שהמערערת לא הייתה מעורבת כלל בנושא זה. כמו כן טוען הסנגור כי הפעולה אינה מעלה כל קושי ואינה חורגת מהמותר, ושגם אם הייתה חריגה – היא אינה עולה כדי עבירה פלילית. לכל היותר מדובר בטעות בשיקול הדעת או טעות חשבונאית קלה – הא ותו לא.

 

22.      באשר להרשעתה באישום השני בגין ביטול העיקול של נאור, ההגנה גורסת כי היה די בפער הקיצוני בין החוב הרשום של הנישום לבין החוב בפועל בו הוא התחייב כעבור מספר ימים עם הגשת הדו"ח, כדי להקים למערערת חובה לבטל את העיקול. בנוסף, לא נסתרה, לטענת הסנגור, טענת המערערת כי נאור חש שהוא נרדף על ידי פקידים במשרד פקיד השומה, ושהיא חשה מחויבות להפחית את הפגיעה הבלתי מידתית בו. לבסוף, אף אם נכונה קביעת בית המשפט קמא לפיה ידה של המערערת הייתה "קלה על ההדק" בביטול העיקול – אין מעשה זה עולה כדי עבירה פלילית, זאת לאור היעדר ההיכרות עם נאור ויתר נסיבות המקרה.

 

23.      על טענות אלו מוסיף הסנגור גם טענות לעניין אי-עמידת המערערת במבחנים שנקבעו בדנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4), 385 (2004) שעסק בעבירת מירמה והפרת אמונים, וטענות שונות במסגרת הגנה מן הצדק אשר יפורטו בהמשך.

 

24.      לטענת הסנגור, ישנה אי הלימה בין אמרות שנאמרו בהכרעת הדין לבין תוצאת גזר הדין, אשר התבטאה בעונש חמור מהראוי. כמו כן, סבור הסנגור שבית המשפט קמא לא העניק משקל מספיק לפער הגדול שבין החשדות המקוריים שצפו בעת חקירתה, לבין ההרשעות הדלות בהכרעת הדין. כך, לטענתו, בית המשפט קמא ציין בהכרעת דינו כי היה ראוי שכל ההליך היה נדון במסגרת הליך משמעתי ולא במסגרת הדין הפלילי. מבחינה השוואתית של מקרים אחרים בהם נותרה רק עבירת הפרת האמונים, בתי המשפט נמנעים, לטענת הסנגור, מלהרשיע את הנאשמים ומסתפקים בענישה ללא הרשעה. בענייננו, המערערת לא לקחה המערערת דבר לכיסה ולא הביאה לפגיעה במדינה, ובהתחשב בשיהוי הניכר שבין אירוע העבירה הראשון למועד גזר הדין, לא ראוי להטיל עונש מאסר אשר שם ללעג את כל רעיון התגמול והענישה. לבסוף, טוען הסנגור, כי לאחר שהסכימה המערערת לרצות את עונשה בדרך של עבודות שירות, ומשדחה רופא השב"ס את בקשתה לאור מצבה הנפשי, הרי שאין מקום להמיר בחזרה את עונשה למאסר בפועל, ויש להסתפק, לכל היותר, בשירות לתועלת הציבור.

 

טענות המדינה

 

25.      התביעה מבקשת מבית המשפט לסמוך ידו על קביעות פסק הדין וסבורה שבדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערת בעבירות דנן.

 

           באשר לאישום הראשון והרשעת המערערת בעבירה של קבלת דבר במירמה על ידי הקפאות החוב ושידור ה"כוכבית" על מנת שיונפקו למרדכי אישורי הפטור מניכוי במקור. המדינה טוענת כי צדק בית המשפט קמא כשראה בכל ארבע ההקפאות קצרות-המועד פעולות שביצעה המערערת, או הורתה על ביצוען, מיוזמתה המלאה ובניגוד להנחיות, זאת בהתבסס על עדויות מהימנות שהוצגו בפניו. באת כוח המדינה מוסיפה כי לאור דברי מרדכי דומה כי אילולא ניתנו לו הפטורים הוא היה פושט את הרגל, ומוסיפה כי אם היה הוא זכאי להם, אזי לא היה נדרש ללכת בדרך העקומה ולהיעזר במערערת שתציג מצג שווא בפני החוליה המרכזית. לטענת המערערת ששיקול דעת החוליה המרכזית היה מלא ושפקידיה הם שבחרו להעניק למרדכי את הפטור – המדינה גורסת כי אין זו אלא טענה סתמית, אשר נדחתה בפה מלא בהכרעת הדין. המדינה מוסיפה כי יש לדחות את גרסת המערערת כאילו ניתן לראות בעובדה שהיא החמירה עם מרדכי והעניקה לו פטור מניכוי במקור גבוה ממה שיכולה הייתה לתת, כתמיכה בטענתה הכללית שהיא לא ביקשה להיטיב באופן מיוחד עם מרדכי אלא רק להבטיח גבייה ריאלית לטובת הקופה הציבורית. כך גם בעניין טענת המערערת לפיה קבע בית המשפט קמא שהמניע למעשיה היה חיובי – הקלה עם נישום שנפגע מהמצב הביטחוני-כלכלי הקשה של אותן השנים. לשיטת המדינה, בית המשפט קמא דחה טענה זו והדגיש כי בכל מקרה אין מניע חיובי שיכול להצדיק מעשה תרמית.

 

26.      באשר לטענה כי עבירה של קבלת דבר במירמה איננה מתאימה לנסיבות דנן, המדינה טוענת שהיה בפעולות שביצעה המערערת תחכום רב אשר רק בדרך מקרה התגלה. טובת ההנאה שצמחה למרדכי מפעולות אלו היא יקרת-ערך. ההיכרות בין השניים ברורה והיו אף יחסים של "תן וקח" ביניהם, כפי שעולה מעבודת הבניין שביצע מרדכי בבית המערערת. בשל חובותיו הכבדים למס הכנסה, לא יכול היה מרדכי לזכות לאישור של פטור מניכוי במקור אילולא סייעה לו בכך המערערת שלא כדין. בשל כל האמור, סבורה המדינה כי באישום זה מתקיימים יסודות העבירה של קבלת דבר במירמה וכי בדין הרשיעה בית המשפט קמא בעבירה זו.

 

27.      בהתייחס להרשעת המערערת ברישום כוזב במסמכי תאגיד, טוענת המדינה כי לא בכדי קבע בית המשפט קמא כי הוכח בפניו שניתן להזין מלל חופשי במשבצת המתאימה לכך. דהיינו, נסתרה טענת המערערת לפיה מבחר האפשרויות למתן טעם לסיבת ההקפאה היא מוגבלת – ולכן בחירתה באופציית "הסדר תשלומים" היא בחירה סבירה וקרובה ככל הניתן למצב הריאלי שעמד בפניה. במענה לשאלת המערערת מדוע היא לא הואשמה גם ביתר ההקפאות בעבירה דנן, מסבירה המדינה כי ביתר המקרים היא הסכימה לתת למערערת ליהנות מהספק כיוון שנעשו תשלומים כלשהם מצד מרדכי בסמוך למועדי ההקפאה. לפיכך, בחרה המדינה להיזהר מלהאשימה בעבירות חמורות רק במקרה אחד בו לא נתקבל כל תשלום ממרדכי, מה שסותר באופן ברור את הבחירה באופציית "הסדר תשלומים" שנבחרה על ידי המערערת כטעם להקפאה. כמו כן, לטענת המדינה דחה בית המשפט קמא את הטענה העובדתית הסותרת של המערערת לפיה מדובר בטעות הקלדה, זאת לנוכח טיב המערכת הממוחשבת ויתר טענות המערערת אשר עומדות בסתירה לטענה זו.

 

28.      לבסוף, באשר לעבירות בהן הורשעה המערערת במירמה והפרת אמונים על פי האישום הראשון בגין ביטול הליכי גבייה שנפתחו נגד מרדכי והזנת הסדר תשלומים חלקי שלא כדין, מבקשת המדינה לדחות בשתי ידיים את טענות המערערת בדבר אי-המצאת מסמכים שיכלו לסייע לה להוכחת גרסתה. שכן המערערת בחרה שלא לחקור את מרדכי באופן שיכול היה לבסס את טענותיה העובדתיות ומשכך אין לקבל כעת טענות ממין זה. אלא, לשיטת המדינה, יש לראות אותן – כפי שראה בית המשפט המחוזי – כטענות המופרחות לחלל האוויר ללא כל ביסוס. כמו כן סומכת המדינה ידה על קביעת בית המשפט קמא כי בניגוד לטענת המערערת, באותה העת לא היה מרדכי מצוי בהליך של הסדר תשלומים כלשהו, מה שיכול היה להצדיק, בנסיבות מסוימות, את פעולות המערערת. על כך מוסיפה המדינה וטוענת כי התשלום שהתקבל לטענת המערערת במסגרת הסדר תשלום בגינו הוסרו העיקולים – לא יכול היה להיות במסגרת זו, כיוון שהוא התקבל שבועיים עובר להטלת העיקולים. כמו כן טוענת המדינה כי צדק בית המשפט קמא כשקבע שהמזכירה פעלה על פי הוראת המערערת כשהזינה במחשב הסדר חלקי מיטיב עם מרדכי, וכי בדין נקבע שפעולת המערערת העניקה לו הטבה כלכלית משמעותית, אשר פגעה בקופה הציבורית.

 

29.      באשר לאישום השני ולהרשעת המערערת במירמה והפרת אמונים בגין ביטול העיקול שהוטל על רכבו של נאור, לשיטת המדינה, משהוטל שוב עיקול על רכבו של נאור הוא מיהר לשלם את חובותיו למס הכנסה, מכאן ניתן להסיק כי פעולת המערערת אכן מנעה בפועל תשלום חובות לקופה הציבורית. החוב בו חויב נאור לאחר הגשת הדו"ח השנתי לא היה בלתי צפוי, כלשון המערערת, אלא עלה בקנה אחד עם חובותיו נכון למועד הסרת העיקול על ידי המערערת. לטענת המדינה, ברי כי הייתה היכרות בין המערערת לנאור, שכן היא פנתה לפקיד שערך לנאור שימוע מספר שנים קודם לאירועים דנן בבקשה שיקל עם נאור. משמע, כך לשיטתה, המערערת הכירה את נאור עובר למועד בו החליטה לבטל את העיקול שהוטל על רכבו. פעולה זו מקבלת נופך של חומרה לטענת המדינה כשמתחשבים גם בכך שהמערערת פטרה את נאור מדמי העיקול, בניגוד להוראות חוק מפורשות. ההסבר שסיפקה המערערת לפיו ביקשה לקזז את דמי העיקול הנוכחיים מול דמי עיקול קודמים שהוטלו על נאור שלא כדין בעבר – אינו עולה בקנה אחד עם יתר טענותיה בעניין זה.

 

30.      בהתייחס לגזר הדין, המדינה סבורה שבית המשפט קמא הקל עם המערערת וכי אין מקום להתערב בגזר הדין. כמו כן, חוזרת המדינה על השיקולים לחומרא שפורטו במסגרת גזר הדין ובהם: חשיבות ההרתעה נגד הישנות מעשים מסוג זה אשר נעשים במחשכים וקשה מאוד לתפוס את עושיהם; הגמול שיש להשיב לאדם שניצל לרעה את אמון המערכת שניתן בו; הצורך בהוקעה הציבורית של המעשים הפליליים דנן; העדר חרטה מצד המערערת אשר עולה גם מתסקיר שירות המבחן בעניינה.

 

דיון והכרעה

 

31.      הכרעת דינו המרשיעה של בית המשפט המחוזי מבוססת בראש ובראשונה על ממצאי מהימנות בנוגע לעדויותיהם של המערערת, עובדים בכירים וזוטרים במס הכנסה וצדדים שלישיים רבים. פרוטוקול ישיבות בית המשפט קמא כולל למעלה מאלף עמודים. בית המשפט קמא מצא כי עדות המערערת איננה ברמת מהימנות גבוהה, רוויה בסתירות עצמיות ובגרסאות מתחלפות. מטבעם של דברים לערכאה הדיונית עדיפות בולטת בהערכת העדויות על פני ערכאת הערעור. לפיכך, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי המותב שראה את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי (ע"פ 4257/07 פלוני נ' מדינת ישראל (5.3.08)). גם בעניין דנן לא מצאתי כי יש מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. לפיכך אבחן אך את היישום המשפטי על פי הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והאם יש בהם כדי לשנות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי.

 

           סדר הדיון בטענות הצדדים יהיה בהתאם לעבירות בהן הורשעה המערערת; העבירות של קבלת דבר במירמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, ומירמה והפרת אמונים.

 

קבלת דבר במירמה

 

תשתית נורמטיבית

 

32.      סעיף 415 לחוק העונשין קובע כי-

 

המקבל דבר במירמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים.

 

           עבירה זו הינה עבירה תוצאתית, דהיינו, כדי שתשתכלל העבירה על עושה המעשה להציג מצג מרמה וכתוצאה מכך נדרש כי יתקבל בפועל דבר מה במירמה. קבלת הדבר היא המרכיב התוצאתי שבלעדיו לא יושלם ביצוע העבירה (ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1, 34 (1995); ע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל, פס' 38 לפסק הדין (5.2.09)) (להלן: עניין פרי). סעיף 414 לחוק מגדיר את משמעות המונח 'דבר' בעבירה זו כך שיכול 'דבר' להיות: "מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה". בפסיקה נדונו המובנים של המונחים 'זכות' ו'טובת הנאה'. נקבע כי מדובר בהגדרה רחבה אשר מכניסה תחת כנפיה סוגים רבים ושונים של יתרונות שצומחים לאדם כתוצאה מפעולת המירמה. כך, למשל, נפסק כי "כל דבר הגורם הנאה או סיפוק גופני או נפשי" יכול להיחשב כ'דבר' לעניין סעיף זה (ע"פ 499/72 אל שעבי נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 602, 607 (1973)). אין צורך שיהיה ה'דבר' בעל מאפיינים כלכליים או חומריים מוחשיים (ע"פ 310/85 זוסיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 673, 682 (1985)). נראה, אם כן, כי גישת הפסיקה בפרשנותה את המונח 'דבר' זה היא מרחיבה וגמישה (לרשימת דוגמאות מהפסיקה ראו יעקב קדמי הדין בפלילים חלק שני 839 (2005)). כמו כן נקבע שאין צורך שהמרומה יחוש הפסד או נזק ברור כתוצאה מקבלת ה'דבר', אלא ייתכן שהפגיעה בו תסתכם בשלילת חופש הרצון ושיקול דעתו על ידי המרמה. זאת, כיוון שהאינטרסים החברתיים עליהם נועדה עבירת המירמה להגן הם חופש הרצון, חופש הבחירה וחופש הפעולה (עניין פרי, פס' 39 לפסק הדין). עמד על כך כב' השופט א' א' לוי בע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, פס' 70 לפסק-הדין (10.3.08)):

 

"ערכים אלה [חופש הבחירה והרצון] נפגעים כאשר אדם מוסר לחברו פרטים מטעים ובעקבות כך מקבל הלה החלטה שונה מזו אליה היה מגיע לו ידע את מצב הדברים לאשורו. חופש בחירה קיים מקום בו פרושה בפני מקבל ההחלטה אינפורמציה מלאה ומהימנה. מסירת פרטים שגויים באופן מודע, משכללת את יסוד ה"מירמה" (סעיף 414 לחוק העונשין). כאשר בעקבות מירמה זו מתבצעת העברה של רכוש או זכויות ("קבלת דבר"), הופכת העבירה של קבלת דבר במירמה למוגמרת."

          

33.      היסוד השני בעבירה הוא קיומה של מירמה. וכך מגדיר זאת סעיף 414 לחוק:

 

טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת"; ו"לרמות" – "להביא אדם במירמה לידי מעשה או מחדל.

 

           מלבד הצורך להראות כי התקבל 'דבר' וכי הייתה מירמה אשר המרמה היה מודע לה, נדרש שיתקיים קשר סיבתי בין המירמה לבין קבלת ה'דבר'. וכך נאמר בנושא זה בעניין פרי:

 

"קבלת דבר במרמה היא עבירה תוצאתית המחייבת קשר סיבתי בין המרמה לבין קבלת ה"דבר". המרמה צריכה להיות "הסיבה היעילה" לקבלתו של הדבר (ע"פ 555/77 רבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 762, 774 (1978); ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 689 פסקה 10(1983)), אולם, יתכנו מצבים בהם יהיה קיים ספק לגבי בלעדיותם של מצגי השווא בהעברת ה"דבר" מהמרומה למרמה, אך לא יהיה בכך כדי לשלול את הרשעת האחרון בעבירה, ובלבד שלמצגים הנ"ל היה תפקיד ניכר בהערכת המצב של המרומה (ע"פ 1242/06 צור נ' מדינת ישראל, בפסקה 37 (טרם פורסם, 13.6.2007))" (פס' 41 לפסק הדין).

 

           סעיף 438 לחוק מגדיר את יסוד ה'קבלה' בעבירה זו כך:

 

קבלת דבר - בין שעברה הבעלות בדבר אל המקבל ובין שלא עברה, בין שהדבר נתקבל בשביל עושה המעשה ובין בשביל אחר, בין בידי עושה המעשה ובין על ידי אחר; ונתינת דבר - בין לעושה המעשה ובין לאחר.

 

           משמע, יכול שהמרמה יבצע מירמה מבלי שה'דבר' יגיע לידיו. מספיק שהגיע 'דבר' כלשהו לידי אחר, בהצטרף ליתר יסודות העבירה שנדונו לעיל, על מנת שתושלם העבירה.

 

34.      הרכיב הנפשי של עבירת המירמה מחייב ידיעה של המרמה כי המצג אותו הוא הציג אינו אמת. עוד נקבע כי על המרמה לפחות להיות בעל יסוד נפשי של מודעות לאפשרות שהמצג אינו אמת. בנוסף לכך נדרש שהמרמה יידע שמצג השווא עשוי להביא לכך שיתקבל 'דבר', דהיינו, שיהא המרמה מודע לקשר הסיבתי שעשוי לקשור בין מצג השווא לבין קבלת ה'דבר' (ע"פ 2333/07‏ תענך נ' מדינת ישראל, פס' 106 לפסק הדין (12.7.10)).

 

מן הכלל אל הפרט

 

35.      כאמור, המערערת הורשעה בעבירה של קבלת דבר במירמה בגין פעולות של הקפאת-חובות אותן ביצעה כדי לסייע למרדכי לקבל אישורי פטור במספר אירועים. במעשים אלו הקפיאה המערערת את חובותיו של מרדכי, באופן שבמחשב נרשמה "כוכבית" ליד שמו, מה שהיווה סימן עבור פקידי החוליה המרכזית בדבר הצורך להגיע להסדר עם הנישום ואיתות לכך שניתן להנפיק לו אישורי פטור מניכוי של מס במקור. זאת, למרות שבפועל לא נעשה עם מרדכי הסדר תשלומים ולמעשה המערערת ביטלה כל פעם את ההקפאה בעבור יום אחד לאחר שהונפקו למרדכי אישורי הפטור. כזכור, אישור הפטור מעניק לנישום יתרון כלכלי בכך שהוא לא נדרש להעביר מייד לידי רשויות מס הכנסה את חלקם בתשלומים שהגיעו לידיו, בין באופן מלא בין באופן חלקי, והוא יכול להעביר סכומים אלו מאוחר יותר.

 

36.      המערערת טענה כי הקפאות ליום אחד הן דבר נפוץ ומקובל המשמש לעקיפת ליקויים הנובעים ממגבלות טכניות. המדינה גרסה כי הקפאות ליום אחד אינן מקובלות ומהוות מירמה כלפי פקידי החוליה המרכזית. בית המשפט כאמור שמע עדויות רבות בעניין זה וקבע כי יש לבחון באילו נסיבות ומכוח אילו טעמים נעשו פעולות ההקפאה בכל מקרה ומקרה. בענייננו, מצא בית המשפט כי המערערת הקפיאה את חובותיו של מרדכי שלא מטעמים ראויים של מיקסום פוטנציאל הגבייה ממרדכי. בית המשפט המחוזי ראה בפעולות ההקפאה מעשי מירמה אשר כל תכליתן הייתה להטעות את עובדי החוליה המרכזית לחשוב כי נעשה הסדר לגבי חובותיו של מרדכי ובכך לאפשר להעניק לו אישורי פטור. כמו כן קבע בית המשפט כי המערערת ידעה שמרדכי, עשוי לקבל טובת הנאה ממעשיה על ידי הנפקת אישורי הפטור שהינם בעלי ערך כלכלי ברור עבורו (פס' 41 להכרעת הדין).

 

37.      כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מעשי המערערת מגבשים את יסודות העבירה של קבלת דבר במירמה. באשר ליסוד העובדתי, ברי כי מרדכי קיבל לידיו 'דבר'. אישורי הפטור שקיבל מרדכי כתוצאה מפעולת המערערת אפשרו לו להמשיך להחזיק בכספים, מה שסייע לו בפעילותו העסקית השוטפת. שכן, בסכומי הכסף שהתקבלו אצלו מלקוחותיו חבויים גם סכומים אשר היו אמורים לעבור לידי המדינה באופן ישיר, בין אם על ידי הלקוחות עצמם, בין אם על ידי הנישום. אישורי הפטור העניקו למרדכי, איפוא, סכומים אלו באופן זמני לשימושו החופשי. כאמור, הפסיקה הרחיבה בפרשנותה רכיב זה ולא נדרש שיהא ה'דבר' משהו חומרי אלא ניתן להסתפק בכך שהוא מהווה יתרון כלכלי מובהק לנישום המצוי בקשיים כלכליים חמורים.

 

38.      במעשיה של המערערת מתקיים גם רכיב ה'מירמה'. על מנת שנישום יזכה לאישור פטור מניכוי מס במקור, נדרש הוא לקבלת אישורים משני גורמים במשרדי מס הכנסה, האחד - מחלקת הגביה, השני - פקידי החוליה המרכזית. מחלקת הגבייה אחראית, בין היתר, על גיבוש הסדרי התשלום מול הנישומים, וככזאת היא גם הגורם המזין למחשב את המידע בדבר הסדרים אלו. רק לאחר שהגורם המתאים במחלקת הגבייה משדר למחשב את דבר ההסדר או סילוק החובות של הנישום, למשל באמצעות הקפאת חובות הנישום, ניתן לפנות לחוליה המרכזית על מנת לקבל את אישורי הפטור. כפי שצוין בהכרעת הדין, פקידי החוליה המרכזית מסתמכים בעניין זה על פקידי מחלקת הגבייה ולא נוהגים להרהר אחר החלטותיהם. המערערת הקפיאה את חובותיו של מרדכי ליום אחד בלבד, שלא במסגרת הסדר תשלומים ובכך הביאה למעשה המירמה שנוצרה כאשר עובדי החוליה המרכזית טעו לחשוב שניתן להנפיק לו את אישורי הפטור. פקידי החוליה המרכזית הסתמכו על המצג הכוזב אותו שתלה המערערת, הניחו דעתם כי יש מקום להנפיק למרדכי אישורי פטור ועשו כן.

 

39.      הסנגור טוען כי מרדכי לא קיבל לידיו דבר אשר לא הגיע לו. אולם, בית המשפט הסתמך על עדויותיהם של מנהל ופקידה העובדים בחוליה המרכזית, מהם עולה שמרדכי לא היה זכאי לאישורי הפטור האמורים. מצב חובותיו של מרדכי למס הכנסה היה רחוק מלאפשר לו לזכות באישורי הפטור עד שעובדת בחוליה המרכזית ניגשה למנהל החוליה המרכזית כיוון שחששה להנפיק את האישור למרות הימצאות ה"כוכבית" במחשב. יוצא, איפוא, שרק ערנותם של עובדי החוליה המרכזית היא שמנעה מתן אישור לפטור נוסף למרדכי בהתבסס על פעולות הרמייה של המערערת ושמרדכי לא היה זכאי לאישורי פטור אלו.

 

40.      כאמור, עבירת קבלת דבר במירמה היא עבירה תוצאתית, ומשכך יש להראות כי התקיים בפועל קשר סיבתי בין ה'דבר' שהתקבל לבין מעשי המירמה. בית המשפט קבע שפקידי החוליה המרכזית הוטעו על ידי מעשה המירמה שביצעה המערערת, בהתבססו על ניתוח נוהלי העבודה של רשות מס הכנסה בסוגיה זו. אף אם לא ניתן היה להוכיח באופן ודאי כי במקרים המסוימים דנן פקידי החוליה המרכזית הסתמכו באופן בלעדי על ה"כוכבית" שהופיעה במחשבי מס הכנסה, לא יהיה בכך כדי לסייע למערערת. שכן, די בכך שלמצג השווא היה רק חלק "ניכר" בהטעיית המרומה על מנת שהמערערת תורשע בעבירה זו. איני מוצאת מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא לפיהן פקידי החוליה המרכזית אכן מסתמכים משמעותית על הימצאות ה"כוכבית" בהליך מסוג זה, ובכך יש כדי מילוי דרישת הקשר הסיבתי בין המירמה לקבלת ה'דבר'. למותר להזכיר כי הגם שה'דבר' לא התקבל בידיה של המערערת, הרי שלאור סעיף 438 לחוק די בכך שה'דבר' התקבל על ידי 'אחר' על מנת שתושלם העבירה,. אישורי הפטור אכן התקבלו בידי מרדכי בפועל, ובכך יש כדי לקיים הן את יסוד המירמה, הן את הקשר הסיבתי בין המירמה לבין קבלת אישורי הפטור על ידי מרדכי.

 

41.      באשר ליסוד הנפשי, התביעה נדרשת להראות כי המערערת ידעה שהמצג הוא כוזב, או לפחות שהייתה מודעת לאפשרות זו. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי המערערת, אשר בתקופה בה אנו דנים הייתה עובדת בכירה וותיקה במס הכנסה, הייתה מודעת היטב למשמעות הקפאת החוב ולהופעת ה"כוכבית" בעקבות ההקפאה. המערערת ידעה כי ההקפאה הכוזבת אשר לא עמדה מאחוריה תכלית גבייתית מקובלת, איננה משקפת את המצב האמיתי שבין רשויות המס לנישום מרדכי. ולראייה, בכל אחת מהפעמים בהן הקפיאה המערערת את חובותיו של מרדכי היא עשתה כן ליום אחד בלבד (ובמקרה אחד ליומיים) ומבלי שהוצג לכך טעם המניח את הדעת. אילו ההקפאה הייתה משקפת הסדר אמיתי מול מחלקת הגבייה, הרי שיום אחד לא היה מספיק כמובן להשלמת ההסדר. יצוין כי המערערת לא טענה שבעניינו של מרדכי היה 'ליקוי' מיוחד שהצדיק 'עקיפה' לגיטימית מסיבה כזו או אחרת, מה שיכול להוות פעולה ראויה בנסיבות המתאימות. אלא שהיא העלתה טענות בעלמא שהקפאות אלו היו תוצאה של מאמצי גבייה מצידה, או שהן נבעו ממניע חיובי של רצון למנוע את התמוטטותו הכלכלית של מרדכי, מה שלא הדעות לא מצדיק את ההקפאות דנן. כמו כן, המערערת ידעה, כאמור, שמצגי השווא שהיא שתלה במחשב באמצעות ההקפאות הקצרות יביאו לכך שיתקבלו בידי מרדכי אישורי הפטור להם הוא היה כה זקוק אותה עת. לפיכך, נמצא כי המערערת הייתה מודעת לקשר הסיבתי שעשוי לקשור בין מצג השווא לבין קבלת ה'דבר'.

 

42.      סנגור המערערת נתלה בקביעתו בית המשפט המחוזי לפיה המניע של המערערת לביצוע ההקפאות היה חיובי, ושמעשיה בוצעו על רקע המצב הכלכלי והביטחוני הקשה שפקד את המדינה באותם הימים. לדידו של הסנגור, מניע זה צריך לאיין את רכיב ה'מירמה'. אולם, טענה זו איננה יכולה לסייע למערערת, שכן בדין קבע בית המשפט כי מניע זה אינו יכול להכשיר פעולות של מירמה כלפי החוליה המרכזית. הערכים המוגנים בעבירה זו, כאמור, הם חופש רצון, חופש בחירה וחופש פעולה של המרומה (ר' לעיל פס' 32). כפי שיוסבר להלן, גם מניע חיובי אמיתי לא יכול להצדיק פעולות של מירמה והפרת אמונים שכן גם עובדי ציבור המוכנים לסטות מן השורה למען הציבור פוגעים באמון הציבור ובטוהר המידות של עובדי הציבור (ר' להלן בפס' 49). זאת ועוד, פעולה המיטיבה עם נישום מסוים או קבוצת נישומים – ללא קשר למניע העומד מאחוריה – תביא לאפליה קשה בין הנישומים אשר זכו ליחס מיטיב זה לבין אלה שמצבם דומה אולם לרוע מזלם לא זכו ל"פטרון" שייתן להם ליחס זהה. בנוסף, מטרתה העיקרית של מערכת גביית המס היא מימון פעולות של רשויות המדינה. הנטל הכבד למימון פעילות זו צריך שיפול באופן שווה על כתפי ציבור הנישומים. מובן כי כאשר זוכה נישום להטבה לה אינו זכאי, ולא משנה מאיזו סיבה, הרי שחסרון תרומתו לקופת המדינה ייפול על כתפי הנישומים האחרים. כך יימצא, חלילה, שלא רק שזכה הנישום שלא כדין להטבה, אלא גם שיסתבר שיתר הנישומים ייאלצו לכסות על החסר בגביית המס. כמו כן הטבה שרירותית הניתנת שלא על בסיס ברור ואחיד, שתינתן לנישומים ספציפיים, תפגע במערכת הפרוגרסיבית העומדת ביסוד מדרגות המס אשר נבנתה בדי עמל על ידי המחוקק. בענייננו, מרדכי זכה לאישורי פטור הגם שלא היה זכאי להם, וזאת על בסיס רקע אישי משותף לו ולמערערת. בכך נפגע אינטרס הציבור בגביית המס, כמו גם נפגע השוויון בין הנישומים, שכן נישומים אחרים שיתכן וגם להם נסיבות חיים קשות לא פחות, לא זכו להטבה לה זכה מרדכי, כיוון ש"לרוע מזלם" לא היה להם דבר במשותף עם המערערת. סופם של דברים, המערערת פגעה בערכים מוגנים אלה של שוויון, נשיאה משותפת בנטל הוצאות המדינה על פי עקרונות פרוגרסיביים אחידים, ושיבשה את חופש הפעולה של פקידי החוליה המרכזית בכך ששידרה להם מצג כוזב שהביאם להנפיק למרדכי אישורי פטור להם הוא לא היה זכאי.

 

           אם כן, נמצא כי בדין הרשיע בית המשפט קמא את המערערת בעבירה של קבלת דבר במירמה בגין מעשי הקפאות של חובות קצרי-הטווח של מרדכי בעבורו, תוך הצגת מצג כוזב על ידי גרימה להופעת כוכבית שמהווה איתות לפקידי החוליה המרכזית להגיע עימו להסדר תשלומים אשר למעשה לא היה מגיע לו.

 

רישום כוזב במסמכי תאגיד

 

רקע נורמטיבי

 

43.      סעיף 423 לחוק קובע כך:

 

מייסד, מנהל, חבר או פקיד של תאגיד, הרושם, או גורם לרישום, פרט כוזב במסמך של התאגיד, בכוונה לרמות, או נמנע מלרשום בו פרט אשר היה עליו לרשמו, בכוונה לרמות, דינו - מאסר חמש שנים.

 

           בעבירה זו היסוד העובדתי כולל "פרט כוזב במסמך של התאגיד", את הרישום של הפרט הכוזב, ואת זהותו של עושה המעשה. הרישום יהא כוזב אם הוא אינו תואם את המציאות. לעניין זה הרישום יהיה כוזב אם איש המקצוע האמור לקבל מידע ממנו, לא ימצא בו את שצריך להיכלל בו. יש לבחון "מה שיש בו ובמה שאין בו" על מנת לסווגו ככוזב אם לאו (ראו: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 433 (1996)). באשר ליסוד הנפשי, עבירה זו כוללת מרכיב של "כוונה לרמות" ברמה של כוונה "מיוחדת", דהיינו, מתוך רצון וכוונה ממשית להניע אחר לפעול או להימנע מלפעול על בסיס הרישום הכוזב (ר' יעקב קדמי הדין בפלילים חלק ראשון 460 (1994)).

 

מן הכלל אל הפרט

 

44.      כאמור, המערערת הורשעה ברישום כוזב במסמכי תאגיד בגין שידור ממוחשב של המילים "הסדר תשלומים" במשבצת המיועדת להסביר את פעולת ההקפאה. בית המשפט קמא שמע עדויות רבות בנוגע למאפייני התוכנה הממוחשבת והגיע לכלל מסקנה כי יש סתירה בטענות המערערת, וכי "אין ספק כי הרישום הזה, הכוזב, נעשה כהשלמה לרישום הכוכבית, על מנת להטעות את עובדי החוליה המרכזית ולגרום להם ליתן למרדכי אישור פטור בדרך של כזב" (פס' 37 לפסק הדין). במישור העובדתי הוכח כי המערערת היא שגרמה לרישום הכוזב אשר תועד במחשב. רישום זה לא תאם את המציאות ששררה אותה עת בנוגע למרדכי. לא נעשה כל הסדר תשלומים עם מרדכי, והוא לא שילם דבר על חשבון הסדר זה. משפתחו פקידי החוליה המרכזית את התיק הממוחשב של מרדכי, הם לא מצאו ברישום הממוחשב פרי ידי המערערת את שהיו צריכים למצוא בו (ר' לעיל בפס' 43). דהיינו, מהרישום שביצעה המערערת במחשב לא עלה כי הקפאת חובותיו נעשתה אך ליום אחד וללא כל הסדר תשלומים מתאים. המערערת לא הוסיפה מלל חופשי לרישום זה בו היא מסבירה את המצב לאשורו, ויש בהשמטה זו גם משום רישום כוזב והטעיה.

 

45.      באשר ליסוד הנפשי, הסנגור טוען כי לא הוכח שהייתה למערערת כוונה לרמות את פקידי החוליה המרכזית. המערערת הסבירה את הבחירה באופציה של 'הסדר תשלומים' בשני אופנים חלופיים. ראשית, טענה שהרישום נעשה כיוון שמרדכי היה צפוי לשלם סכום כסף כתוצאה מקיזוז יתרת זכות שעמדה לטובתו. לחלופין, טענה המערערת כי מדובר בטעות הקלדה זניחה אשר בפועל לא נלקחה בחשבון כאשר החוליה המרכזית הנפיקה את אישורי הפטור. בית המשפט קמא דחה את הגרסאות הסותרות וקבע כי הן נטענו אך ורק "בניסיון להימלט מהממצא הפלילי" (פס' 37 להכרעת הדין). אף לדידי, לא ניתן לקבל את הטענה שקיזוז יתרת זכות בסך אחוזים בודדים בלבד מגובה החובות של מרדכי יכולה להיחשב כתשלום על חשבון הסדר תשלומים. כמו כן בהתייחס לשאלה שעורר הסנגור האם פקיד החוליה המרכזית הסתמך על הרישום, או שמא בפועל הסתפק בהימצאות ה"כוכבית" בלבד – סבורתני כי היא איננה רלוונטית. שכן, כאמור, יסודות העבירה דנן אינם דורשים שהמרומה יפעל בהכרח על פי המצג הכוזב, אלא די לנו בכוונת המרמה, כאן המערערת, לרמות את החוליה המרכזית בלבד. לכן, סבורתני כי הוכח שהמערערת בחרה באופציה זו מתוך כוונה להשלים את מעשה הרמייה שעשתה על ידי הקפאת החוב ולהביא את פקידי החוליה המרכזית לכלל טעות באשר למצבו האמיתי של מרדכי.

 

46.      בא כוח המערערת מביע תמיהה מדוע הואשמה רק בגין פעולה זו בעבירה של רישום כוזב, שכן גם ביתר ההקפאות היא בחרה באופציה זו. בעניין זה מקובל עליי הסברה של המדינה לפיו ביתר ההקפאות התקבל ממרדכי במועד סמוך סכום משמעותי דיו אשר יש בו כדי להעלות ספק קל באשר לאפשרות הרשעת המערערת בעבירה זו, מה שהביא את המדינה להימנע מלהאשים את המערערת בעבירה זו במקרים אלו. זאת, בניגוד לאירוע ההקפאה השלישי בו לא התקבל סכום ממשי כלשהו היכול להצדיק את הבחירה באופציה זו ובהנמקת ההקפאה בשל 'הסדר תשלומים'. יצוין כי כך או כך, אף במקרים בהם התקבל תשלום כלשהו בסמוך למועדי ההקפאות, נמצא על ידי בית המשפט המחוזי כי לא היה בהם כדי להצדיק הסדר תשלומים אמיתי, כך שבכל מקרה מתקיימים במעשים אלו יסודות עבירה של קבלת דבר במירמה.

 

מירמה והפרת אמונים

 

תשתית נורמטיבית

 

47.      סעיף 284 לחוק, בו מעוגנת עבירת המירמה והפרת אמונים, קובע כך:

 

עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים.         

 

           "'הפרת אמונים' – משתרעת על מגוון של מעשים או מחדלים" (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 386 (2004) (להלן: עניין שבס). בית משפט זה חזר והדגיש את חשיבותה של העבירה של הפרת אמונים מבחינתם של המינהל התקין, אינטרס הציבור וטוהר המידות של עובדי ציבור. במשך שנים פותחה בפסיקת בית המשפט צעד אחר צעד את ההלכה המגדירה את תחולתה של העבירה. בהיות גבולותיה של העבירה של הפרת אמונים פרוצים ומעורפלים, ראה בית המשפט חשיבות בתחימת גבולותיה, וזאת עשה בפרשת שבס, בה נוצק לעבירה תוכן מוגדר. אעמוד בקצרה על עיקרי הדברים שהינם רלוונטיים לענייננו.

 

           הן המערערת, הן המדינה מסכימות כי ההלכה שנקבעה בהרכב מורחב של תשעה שופטי בית משפט זה תחול על הפרשה מושא הדיון שבפנינו, הגם שחלק ממעשי המערערת בוצעו עוד קודם לכן עובר למתן פסק הדין. לפיכך, מעשי המערערת וקביעותיו של בית המשפט המחוזי ייבחנו להלן לאור הלכה זו.

 

48.      שיטתנו המשפטית מבחינה בין אדם פרטי לעובד ציבור שעליו מוטלת חובת האמונים. מעמדו של עובד ציבור מטיל עליו חובות ומגבלות מסוגים שונים, ומשכך הפרת חובת האמונים נושאת בנסיבות מסוימות אופי של התנהגות פלילית. כאשר יש בהתנהגותו של עובד הציבור משום פגיעה מהותית בערכים המצויים בבסיס העבירה, אין להירתע מלהשתמש בהליך הפלילי ומהטלת סנקציה עונשית בגין התנהגות זו (ר' עניין שבס, פסק דינה של השופטת ד' בייניש). עבירת המירמה והפרת אמונים היא אחד המחסומים העיקריים שהציב המחוקק למניעת התדרדרות השירות הציבורי וכבר נאמר כי אך כפסע בין מינהל מושחת לתהליך של כרסום משמעותי באופיו וחוסנו של המשטר הדמוקרטי.

 

היסוד העובדתי

 

49.      באשר ליסוד העובדתי, נדרש כי יימצא רכיב התנהגותי – "מעשה מרמה או הפרת אמונים", אשר מעצם טיבו וטבעו יהיה מעשה הפוגע בציבור. כמו כן קיים רכיב נסיבתי בעבירה, המחייב שמבצע העבירה יהיה 'עובד הציבור העושה במילוי תפקידו'. דיו רבה נשפכה על הדרישה כי המעשה יהיה כזה 'הפוגע בציבור'. בפרשת שבס נקבע בדעת רוב כי מעשה 'הפוגע בציבור' הוא כזה הפוגע באופן מהותי באחד משלושת הערכים המוגנים בעבירה זו: אמון הציבור בעובדי הציבור; טוהר המידות של פקידי הציבור; או תקינות פעילות המינהל הציבורי. ערכים אלו כשלעצמם זוכים להגנת המחוקק בעבירה דנן, כך שמעשה שמעצם טיבו יש בו כדי להביא, פוטנציאלית, לפגיעה באחד מהם – ייתפס ברשתה של העבירה. אשר לערכים המוגנים על ידי האיסור הפלילי, עניין זה היה נתון במחלוקת בין השופטים, ומחלוקת זו מצאה ביטויה גם בכתיבה האקדמית. בסוגיה זו מסכימה אני עם גישתו של הנשיא א' ברק באשר לשלושת הערכים המוגנים לשיטתו. "רוצים אנו לקיים בישראל חברה מתקדמת, הבנויה על מינהל ציבורי תקין, על שלטון החוק, ועל יחסי אנוש המעוצבים על בסיס של יושר, הגינות וטוהר מידות. האיסור הפלילי על הפרת אמונים נועד להבטיח מטרות אלה" (עניין שבס, פס' 30 לפסק דינו של הנשיא א' ברק). כאמור, על הפגיעה להיות מהותית. לא כל פגיעה שהיא בערך זה תגבש עבירה פלילית, אלא יכול שתהא עבירה משמעתית או מנהלתית בלבד. פגיעה מהותית עשויה לנבוע מרצון עובד הציבור לקדם את ענייניו האישיים, את ענייניהם של אחרים, או אף את רצונו לקדם את אינטרס הציבור. וכך נאמר בפרשת שבס בעניין זה: "אכן, סטייה מן השורה אינה מוצדקת גם אם היא נובעת מרצון לקדם את אינטרס הציבור".

 

"ביסוד העבירה של הפרת אמונים אינה עומדת ההנאה האישית של הנאשם (אם כי לרוב היא מצויה) אלא הפרת אמונים, אשר עשויה להתקיים גם בנאשם, הפועל למען הגשמת מה שנראה לו כאינטרס הציבורי. "יוכל פקיד להיות אשם במעילה באמון לפי אותו סעיף, אף אם הונע למעשהו על-ידי מניע טהור" (ע"פ 20/53 [3], בעמ' 853). ההוראה העונשית בדבר הפרת אמונים באה להגן על הציבור לא רק מפני עובדי ציבור, המפיקים טובת הנאה בדרך של סטייה מהשורה, אלא גם מפני עובדי ציבור, המוכנים לסטות מהשורה כדי לקדם את משימתם הציבורית. אלה כאלה פוגעים באמון הציבור ובטוהר המידות של עובדי הציבור" (הנשיא א' ברק בע"פ 645/81 פניץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 67, 70 (1982)).

 

50.      כפי שנאמר לא אחת, אין בנמצא נוסחה מדויקת אשר תוכל להגדיר את כל סוגי המעשים אותם מבקשת עבירת המירמה והפרת אמונים למנוע, ובגין ביצועם – להעניש. "גבול התחולה של האיסור הפלילי הוא עמום, תוך שבית המשפט נדרש 'להלך על חבל דק, המפריד בין האיסור הפלילי מזה לבין ההתנהגות הלא פלילית מזה'" (שם, פס' 29 לפסק דינו של הנשיא א' ברק). עקרון חשוב במשפט הפלילי הוא שיש להימנע מייחוס אשם פלילי להתנהגות שהפסול המרכזי שבה הוא משמעתי (בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 782 (1994)). לפיכך, צומצמו, כאמור, הערכים עליהם מבקשת עבירה זו להגן לשלושה שצוינו לעיל, שהם: אמון הציבור בעובדי הציבור, טוהר המידות של עובדי הציבור ותקינות פעילות המינהל הציבורי, ולפגיעה מהותית בהם בלבד.

 

51.      אולם בכך לא די. בית משפט זה קבע לא אחת שעל מנת שמעשה יעלה כדי הרשעה בעבירת המירמה והפרת אמונים, יש להראות שבמעשי עובד הציבור קיים 'פן מחמיר נוסף'. פן זה אינו כולל רשימה סגורה של קווים מנחים לזיהויו, אלא תלוי בסיווג הפרטני של הפסול הקיים במעשי עובד הציבור. כך, למשל, ואולי בעיקר, נקבע כי כשהפסול במעשה עובד הציבור טמון בהיות עובד הציבור פועל כשהוא מצוי בניגוד עניינים -

 

"יש להתחשב, בין השאר, בעוצמת ניגוד העניינים... ככל שעוצמת ניגוד העניינים חריפה יותר, כן מתחזקת האפשרות לפגיעה מהותית באמון הציבור, בטוהר המידות או בתקינות פעולת המינהל. לא הרי קרבת משפחה הדוקה ופעילה כהרי היכרות מזדמנת. לא הרי ניגוד עניינים המבוסס על קשר כספי אישי או אינטרס כלכלי כהרי ניגוד עניינים המבוסס על קשר מוסדי... לא הרי סטייה חמורה מהשורה כהרי סטייה קלה מהשורה; לא הרי סטייה נמשכת כהרי סטייה חד-פעמית... ככל שמעמדו של עובד הציבור רם יותר, כן עשוי ניגוד העניינים שבו הוא מצוי להגביר את הפגיעה המהותית בערך המוגן על ידי האיסור הפלילי" (עניין שבס, פס' 53-50 לפסק דינו של הנשיא א' ברק).

 

           אם כן, עינינו רואות כי ה'פן המחמיר הנוסף' הנדרש להשתכללות עבירת הפרת האמונים, הוא עניין גמיש הרגיש לנסיבות המקרה ולסוג הפרת האמונים בה מואשם עובד הציבור.

 

היסוד הנפשי

 

52.      בעניין שבס נקבע כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירת מירמה והפרת אמונים הוא של מחשבה פלילית לפי סעיף 20(א) לחוק: "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה ותוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה." לפיכך, יסוד נפשי של רשלנות גרידא אינו מספיק לשם הרשעה בעבירה זו. המינימום הנדרש מבחינת היסוד הנפשי הוא מודעות ברמה של עצימת עיניים ומעלה מזה (עניין שבס, פס' 54 לפסק הדין).

 

53.      באשר לתוכן המודעות בעבירה זו נקבע כי –

 

"לא נדרש כי העושה יהא מודע לכך כי מעשהו מהווה "הפרת אמונים" או כי מעשהו פוגע בערכים שהאיסור הפלילי נועד להגן עליהם... די בכך שהוא מודע ליסודות העובדתיים-פיזיים המבססים הפרת אמונים זו... תהא זו תוצאה שאין להסכים עימה, כי עובד ציבור מושחת לא יהיה אחראי בפלילים על הפרת אמונים דווקא משום ששחיתותו הביאה אותו לכך שאין הוא רגיש לפסול שבהתנהגותו" (שם, פס' 55 לפסק דינו של הנשיא א' ברק).

          

מן הכלל אל הפרט

 

54.      בגין ההסדר החלקי המפליג לטובתו של מרדכי, ובגין שלוש פעולות הסרת-העיקולים שבוצעו לטובת מרדכי ונאור, כפי שיפורטו להלן – הרשיע בית המשפט קמא את המערערת גם בעבירות של מירמה והפרת אמונים. כמו כן, בית המשפט דן גם באירועים נוספים שבהם יוחסו למערערת ביטול הליכי גבייה שלא כדין, אולם במקרים אלו עלה בעיני בית המשפט ספק באשר להתקיימותם של יסודות העבירה. משכך זוכתה המערערת מאירועים אלו, והם אינם עומדים לדיון לפנינו.        

 

הסדר תשלומים חלקי עם מרדכי

 

55.      כזכור, מצא בית המשפט המחוזי כי המערערת הגיעה להסדר תשלומים חלקי עם מרדכי אשר הקל באופן קיצוני עימו. כמו כן נקבע כי המערערת היא שהורתה למזכירתה להזין במחשב הסדר תשלומים עם מרדכי אשר נעשה על פחות ממחצית סך חובותיו של מרדכי. הסדר זה הביא לכך שחלק מחובותיו הוקפאו, גם כאלה שלגביהם לא נעשה כל הסדר, ובכך נחסכה לו הצטברותן של ריביות וקנסות. בית המשפט קמא קבע שהמערערת בפעולתה זו סטתה "סטייה של ממש" מן הדרך החוקית.

 

56.      דומה כי לא יכול להיות ספק שעובד מחלקת גבייה שמאפשר הסדרים חלקיים בניגוד להנחיות ולמקובל, הסדרים שיש בהם כדי חיסכון משמעותי של תשלומי קנסות וריביות של נישום, הנעשים ללא כל הצדקה או בסיס חוקי הם מעשים אשר מטבעם פוגעים בקופה הציבורית ובציבור כולו. כאמור, בעבירה של הפרת אמונים לא נדרש שהציבור ייפגע בפועל, אלא מספיק שסוג המעשה יהיה בעל פוטנציאל לפגוע בציבור. בענייננו, פגיעה בקופה הציבורית, קל וחומר על ידי מי שאמון על התחום החשוב והרגיש של גביית מיסים, מביאה לפגיעה מהותית בכל שלושת הערכים המוגנים בעבירה דנן כפי שנקבעו בעניין שבס: אמון הציבור בעובדי הציבור; טוהר המידות של פקידי הציבור; או תקינות פעילות המינהל הציבורי. מערכת המס וגבייתו מושתתת על אמון הציבור. האמנה החברתית הבנויה על אמון הדדי, ואשר מכוחה מוטלת חובת תשלום מס על הציבור כולו כתנאי להתקיימות החברה והסדר במדינה דמוקרטית, לא יכולה לסבול מתן הקלות שרירותיות למי שהתמזל מזלו וזכה להיכרות אישית עם גובה המס. ניתן רק לשער מה יהיה שיעור תשלום המס אם יחשוב הציבור שפקידי המס נוהגים בדרך של איפה ואיפה בגביית המס. נוסף על כך, עובד הנוטל חירות לעצמו שלא להישמע להנחיות הממונים עליו ולפרקטיקה הנוהגת במקום עבודתו, ולהקל באופן שרירותי עם מקורבים לו על חשבון הציבור, מביא לפגיעה קשה בטוהר המידות של עובדי הציבור. ולבסוף, ברי כי הקלה הנעשית על ידי פקיד גבייה כלפי מכריו ומקרוביו עשויה לפגוע בתקינות מערכת רגישה כמו זו של גביית המס. אם כן, נמצא כי פעולה זו של המערערת, בהגיעה להסדר חלקי מקל המאפשר למרדכי להימנע מתשלום לקופה הציבורית של ריביות וקנסות המגיעות לה כדין, היא מעשה מהסוג אותו מבקשת עבירת המירמה והפרת אמונים למנוע, ובגין ביצועו להעניש.

 

57.      באשר ליתר היסודות העובדתיים בעבירה של מירמה והפרת אמונים. המערערת הינה עובדת ציבור, כנדרש בעבירה זו. הפן המחמיר הוא בכך שהמערערת הייתה עובדת בכירה במס הכנסה באותה העת, האמונה על פעולות רגישות של גביית מס הכנסה בסכומים גדולים. התחכום שבמעשה זה על ידי הקפאת חובות עבר שצמחו משנה נוספת מעל הדרוש לשם ביצוע הסדר התשלום, תוך ניצול עובדת תמימה לשם ביצוע העבירה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מוסיף אף הוא לחומרת המעשה. בנסיבות אלו שוכנעתי כי הקפאת החובות במסגרת ההסדר החלקי דנן מכילה את הפן המחמיר הנדרש להרשעה בעבירה זו.

 

58.      היסוד הנפשי בעבירה של מירמה והפרת אמונים הוא כאמור מודעות או למצער עצימת עיניים. בענייננו, גם אם המערערת לא הייתה מודעת לכך שמעשיה פוגעים בערכים הציבוריים המוגנים בעבירה, ואיני סבורה שכך הוא, מספיק שהייתה מודעת לטיבה הפיזי של ההתנהגות ולנסיבות העבירה (ר' לעיל בפס' 52-53). המערערת הייתה מודעת היטב ליסוד העובדתי-פיזי של ההסדר החלקי ומשמעותו הכלכלית. די בכך על מנת שתעמוד הרשעתה בעבירה זו.

 

59.      הסנגור שב וטוען כי לא הוכח שהמערערת הורתה על הזנת הסדר התשלומים האמור. אולם, בית המשפט המחוזי קיבל כמהימנות את עדות המזכירה וקבע כי הפעולה שבוצעה נבעה מהוראתה של המערערת. איני סבורה שיש מקום להתערב בקביעה זו של הערכאה הדיונית שיתרונותיה כבר צוינו ברישא של הדברים. כמו כן טוען הסנגור כי לא נגרם נזק כתוצאה מפעולה זו וכי לכל היותר מדובר בטעות חשבונאית אשר לא עולה כדי מירמה. בטענות אלו איני מוצאת ממש שכן הן נטענו בעלמא ומבלי שבוססו בערכאה הדיונית. הקפאת חוב לשנה פלונית מעניקה, בהכרח, הטבה כלכלית בדמות חיסכון בריביות וקנסות, ואף הטבה דיונית שערכה ברור בכך שרשויות המס אינן פותחות בהליכי גבייה ביחס לחובות אלו. בכך יש כדי להניח את דעתי כי הוכח שנגרם נזק לקופה הציבורית. כמו כן יש לזכור שיסודות העבירה אינן דורשות התקיימות של פגיעה ממשית, כאמור לעיל, אלא רק שהמעשה יהיה מעצם טיבו מעשה הפוגע בציבור. המעשה דנן עונה בבירור על דרישה זו.

 

ביטול הליכי גבייה נגד מרדכי

 

60.      ביום 3.7.01 ביטלה המערערת עיקול שהוטל על רכבו של מרדכי, זאת, כאשר למרדכי עמדו חובות למס הכנסה בסך 50,000 ש"ח ומבלי שהוא שילם דבר עובר לביטול העיקול. בית המשפט המחוזי מצא כי המערערת לא הצליחה להציג הסבר משכנע לביטול זה. כשנה ומחצה לאחר מכן, בעודו חייב למס הכנסה סך של כ-400,000 ש"ח, ולאחר ששילם סך של 50,000 ש"ח, ביטלה המערערת עיקול שהטילה היא על חשבונות בנק של מרדכי ושל צדדים שלישיים. לאחר שנשמעו עדויות בנושא, קבע בית המשפט קמא כי מעשיה חרגו הן מההנחיות הרשמיות, הן מהפרקטיקה הנוהגת. באופן רגיל אין מבטלים הליכי גבייה שנפתחו לנישום המצוי בחובות לרשויות מס הכנסה אלא רק לאחר שהוא שילם את חובותיו או כאשר הוא נמצא בעיצומו של הסדר תשלומים המניח את הדעת. ניתן להפעיל שיקול דעת במקרים חריגים, בעיקר כאשר החוב לא עומד בפרופורציה להליך הגבייה, או משיקולים הומניטאריים. בענייננו, נמצא כי העובדה שהוטל עיקול כדין כשבועיים לאחר שמרדכי שילם 50,000 ש"ח, לעומת ביטול העיקול כעבור זמן קצר ומבלי שהשתנו הנסיבות – ניתן ללמוד כי הביטול נעשה שלא כדין וללא טעם מוצדק. דהיינו, נקבע כי המערערת לא הצליחה להסביר מדוע ביטלה עיקול שהיא בעצמה הטילה זמן קצר קודם – ולא הציגה לכך טעם כלשהו.

 

61.      המערערת, בהיותה עובדת ציבור, הסירה עיקולים שהוטלו על נכסי מרדכי מבלי שהייתה לה סיבה ראויה לעשות כן. מעשים אלו אשר חותרים תחת יכולת גביית החובות המיועדים לקופה הציבורית באופן שרירותי מהווים מעשים אשר מטיבם יש בהם כדי לפגוע באינטרס הציבור. כמו בעניין הסדר התשלומים החלקי, גם כאן עומדות לפנינו פעולות שנעשו על ידי עובדת בכירה ברשות המיסים לטובת מכר או מקורב ללא טעם ענייני מספיק ובניגוד לפרקטיקה המקובלת ברשות המסים. הניתוח שהוצע לעיל בנוגע להליך הסדר התשלומים החלקי נכון גם לעניין הסרת הליכי הגבייה דנן – וגם כאן נפגעים אותם הערכים ובאופן דומה (ר' לעיל בפס' 56). הפן המחמיר הנוסף הנדרש לשם הרשעה בעבירת המירמה והפרת אמונים טמון במעמדה הבכיר של המערערת, ובאמון הרב שניתן לה על ידי עובדים וחברים לעבודה, על ידי הציבור שבא במגע עם רשות המסים והציבור בכללותו לפעול ביושר ושוויון בגביית המס. חומרה נוספת נובעת מהקושי הרב לגלות מעשים כאלו 'בזמן אמת'. המערערת טיפלה במהלך השנים בהליכי גבייה במאות רבות של תיקים, כאשר בכל הליך כזה נדרשות להיעשות לעתים מספר פעולות. ישנו קושי ממשי לאתר מעשים כגון דא בהם מפר פקיד הגבייה את האמון הרב שניתן בו על ידי הציבור ומערכת המס, משכך יש לראות מקרים כאלו בחומרה. כמו בעניין ההסדר החלקי, גם כאן כל שנדרש לשם הוכחת היסוד הנפשי בעבירה זו הינו מודעות ליסוד העובדתי-הפיזי של המעשים. במקרה דנן אין חולק כי המערערת ידעה מה המשמעות המעשית של הסרת הליכי הגבייה שהוטלו על רכב וחשבונות בנק של מרדכי והשלכותיה האפשריות על גביית חובותיו.

 

62.      המערערת טוענת באמצעות סנגורה כי בשל מרחק הזמן מאז ביצוע המעשים המיוחסים לה קשה לה לזכור מדוע בוצעו פעולות ספציפיות שגרתיות שעשתה במסגרת עבודתה על מספר רב של תיקים. אולם, כפי שהדגיש בית המשפט קמא, אנו עוסקים בפעולות אשר מלכתחילה דורשות הצדקות מיוחדות ואשר מן הראוי שיתועדו כדין במערכת הממוחשבת הרלוונטית. שכן, כאמור, עיקולים המוטלים במסגרת הליכי גבייה נועדים להבטיח את יכולת הגבייה של המדינה מהנישום. באופן רגיל אין מסירים הליכי גבייה אלא אם הסדיר הנישום את חובותיו באופן סופי. במקרים מסוימים, בשל נסיבות מיוחדות הומניטאריות ואחרות, יש מקום להפעלת שיקול דעת מצומצם של מחלקת הגבייה על מנת להסיר עיקולים ספציפיים גם ללא הסדרת החובות. אולם, מקרים אלו הם החריגים, ולפיכך יש לצפות שעובד מחלקת הגבייה הנוקט בצעד חריג מסוג זה ידאג לתעד היטב את הנימוקים שהביאוהו לחרוג מהנוהל ומההנחיות באופן שמיטיב עם הנישום אשר נגדו ננקטו הליכי הגבייה. המדינה עמדה בנטל הדרוש על מנת להוכיח שהמערערת לא פעלה בהתאם לכלל הרגיל בהצביעה על הפעולות החריגות שעשתה המערערת לטובת מרדכי מבלי שנמצא כל תיעוד לטעמים שהצדיקו אותן, ועל רקע ההיכרות הקודמת בין הצדדים המעלה חשד ותהייה ממשיים לעניין זה. משכשלה המערערת ליתן טעם מניח את הדעת לסיבות חריגות שהצדיקו פעולות אלו, ומשנמנעה היא אף מלחקור את מרדכי בעניין זה, סבורתני שבדין הרשיעה בית המשפט קמא בגין פעולות אלו בעבירת מירמה והפרת אמונים.

 

ביטול עיקול רכבו של נאור

 

63.      ביום 12.2.03 הסירה המערערת עיקול שהוטל על רכבו של נאור שישה ימים קודם לכן. לנאור היו חובות בסך של כ-1,700,000 ש"ח, שנבעו ברובם המכריע משומה לפי מיטב השפיטה שהוצאה לו על ידי מס הכנסה לאחר שלא הגיש דו"ח לשנת 2000. כמו כן נמנעה המערערת מלחייבו בדמי העיקול. ככל הנראה, חל עיכוב מסוים בהגשת הדו"ח ולכן מרגע שהוצאה לנאור שומה לפי מיטב השפיטה – רואת החשבון שלו יצרה קשר עם המערערת, והסבירה לה כי הדו"ח יגיע בקרוב. לדידה של המערערת, משנוכחה כי ישנו פער גדול בין החוב האמיתי לבין החוב שלפי מיטב השפיטה, היא ביטלה את כל העיקול, וכן פטרה אותו מתשלום דמי העיקול, זאת למרות שלא סולקו כל חובותיו של נאור. בית המשפט קמא קבע כי אמנם לא היה מקום להטיל את העיקול בהתבסס על שומה לפי מיטב השפיטה, אולם אין בכך להצדיק את הסרת העיקול בהתחשב בחובות הכבדים שהצטברו לחובתו של נאור משנים קודמות. סך חובותיו של נאור אותה עת עמד על כ-220,000 ש"ח, כאשר כ-68,000 ש"ח מתוכם היו חובות שניתן לנקוט לגביהם בהליכי גבייה. בית המשפט קמא קבע כי "מסתבר כי הנאשמת הייתה 'קלה על ההדק' בביטול העיקול, ברגע שהייתה לכך הצדקה מסוימת. היכרותה עם שי נאור ולהיטותה לסייע לו קלקלו את השורה" (פס' 83 להכרעת הדין).

 

64.      בדומה לאישום לעיל בגין ביטול הליכי הגבייה שנפתחו כנגד מרדכי, אף ממקרה זה עולה חומרת המעשים של המערערת אשר ביטלה את הליכי הגבייה בטרם נפרעו חובות הנישום. אמנם, רכבו של נאור עוקל על בסיס חוב מעורב – עיקרו כתוצאה משומה לפי מיטב השפיטה על בסיסו לא נהוג לפתוח בהליכי גבייה בנסיבות דנן, ואילו מיעוטו חוב בגין שומה קודמת אשר טרם שולמה. אולם, חלק לא מבוטל מחוב זה היה בהרשאה (68,000 ש"ח). המערערת כשלה בכך שלא בחנה את בקשתו של נאור לביטול העיקול באופן חסר-פניות ומקצועי כפי שמצופה ממנה. ניתוח ענייני של המקרה היה מביא אותה למסקנה כי הגם שהעיקול התבסס על טעם לא מוצדק, הרי שקיימת הצדקה להשאירו על כנו בגין יתרת החובות של נאור שלא לפי מיטב השפיטה. יש לצפות מבעל השררה שלא יחרוג מהנהלים, לא יקל ראש בתכלית התפקיד אותו הוא ממלא, ושיפעל בראש ובראשונה לשם הגשמת מטרות תפקידו. תפקידה של המערערת באותה העת היה לגבות באופן שוויוני והוגן מס הכנסה לטובת קופת המדינה. מסכימה אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי אשר מצא כי המערערת מיהרה לבטל הליכי גבייה אשר היו מוצדקים על רקע יתרת החוב שעמדה לחובת נאור בגינה ניתן היה לפתוח בהליכי גבייה. המערערת כשלה מלעמוד בסטנדרט המצופה ממנה, הקלה ראש בחובותיה כלפי קופת הציבור, וכלפי עקרון השוויון – והעניקה לנישום הספציפי הקלה שנישומים אחרים לא היו זוכים לה. לכך יש להוסיף את ההיכרות האישית הקיימת בין המערערת לבין נאור, שגם אם החלה רק בעת האירועים המתוארים, הרי שיש בה כדי לצבוע את האירועים באור חמור באשר ליסוד הנפשי על בסיסו פעלה המערערת לטובת נאור.

 

65.      בא כוח המערערת טוען כי לא נסתרה גרסת המערערת לפיה היא חששה להתנכלות אישית כנגד נאור מצד בכירים במס הכנסה. לפיכך, סבור הוא כי המערערת פעלה כדין כפי שחוש הצדק הורה לה, וזאת על מנת למנוע פגיעה בלתי מידתית בנאור. בית המשפט המחוזי לא קיבל הסבר זה באמרו כי בשל חובותיו הקיימים של נאור משנים קודמות לא היה מקום לבטל את העיקול. גם אני סבורה שאין לקבל טענה זו. כאמור, גם בהתעלם מהחוב שנוצר בשל ההערכה לפי מיטב השפיטה, עדיין היה לנאור חוב שלא הייתה לגביו מחלוקת, ממנו לא ניתן להתעלם ושבגינו ניתן היה להטיל עיקול על רכבו של נאור. לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את טענת הסנגור כאילו בהשארת העיקול על הרכב הייתה משום פגיעה בלתי מידתית בנאור. אכן, חשד להתנכלות מצדיק שתעשה בחינה ובדיקה על ידי עובד ציבור מסור, עם זאת דרך הפעולה בה נקטה המערערת לא הייתה ראויה, גם אם אכן זה היה המניע שעמד בבסיס פעולותיה. ניתן להציף את החשש, לבדוק אותו ולחקור אותו, אך לא ניתן רק על בסיס חשד בלתי מבוסס בעלמא להסיר עיקולים שהוטלו על נישום כדין ובשל חוב אמיתי ומשמעותי.

 

66.      טענה נוספת שמשמיע הסנגור נוגעת לפרופורציה בין החוב הכולל את השומה לפי מיטב השפיטה, לחוב בהרשאה. לדידו, עצם הפער הגדול בין שני סכומים אלו צריך להצדיק ביטול ללא דיחוי של הליך הגבייה שהוטל. בית המשפט קמא קבע שחוסר פרופורציה בולט בין שיעור החוב לחומרתו של הליך הגביה עשוי להצדיק ביטול ההליך טרם שנפרע החוב. אולם, ברי כי בענייננו שיקול זה אינו רלוונטי – שכן לא נטען, כאמור, שחובותיו של נאור שהיו בהרשאה לא הצדיקו באופן רגיל הטלת עיקול על רכב הנישום בעל החוב. במילים אחרות, בית המשפט קבע שלפרופורציה יש משמעות כשבוחנים הצדקת הליך גבייה, אך קבע שפרופורציה זו צריכה להיות בין שיעור החוב לחומרת ההליך, ולא בין שיעור החוב הכולל שהביא להטלת העיקול לבין שיעור החוב הסופי. אין זה משנה מה היה גובה השומה לפי מיטב השפיטה – יכול הוא להיות גבוה באופן ניכר או קטן בהרבה מזה שהוצא לנאור. מה שחשוב הוא שיעור החוב בהרשאה ויחסו אל הליך הגבייה שנפתח נגד נאור. על כן, על המערערת הייתה מוטלת החובה לבחון את יתרת החוב הרלוונטית, ואת הפרופורציה שבינו לבין חומרת הליך הגבייה, ולהתעלם מהשומה לפי מיטב השפיטה. זאת היא לא עשתה. להפך, היא מיהרה לבטל את הליך הגבייה כולו – ואף להשיב את דמי העיקול – ללא בחינה עניינית של הצדקת הטלת החוב לנוכח נתוניו הפרטניים של נאור וחובותיו בהרשאה.

 

           בשל כל האמור איני סבורה שנפלה שגגה בהרשעת המערערת במירמה והפרת אמונים בגין האישום השני.

 

הגנה מן הצדק

 

67.      טענה נוספת שהעלה הסנגור היא כי חלה על המקרה דנן הגנה מן הצדק המצדיקה את זיכויה של המערערת. על מנת שתתקבל טענה מסוג זה, עליה לעמוד במבחן תלת-שלבי אשר נקבע בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776 (2005). השלב הראשון של המבחן כולל זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של נאשם ועוצמתם, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב השלישי, אם אכן שוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך פוגע באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום (שם, בעמ' 808-807; וראו גם בע"פ 3/10 אוחנה נ' מדינת ישראל, פס' 37-40 לפסק הדין) (להלן: המבחן התלת-שלבי).

 

68.      לדידו של הסנגור, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לעובדה שנוהלה נגד המערערת חקירה סמויה ארוכה ומסועפת, שיש בה משום התנכלות אישית, כאשר לבסוף כתב האישום היה דל יחסית וגם ממנו מרובו הגדול היא זוכתה. כמו כן סבור הוא שהמדינה הסבה למרשתו נזק ראייתי בכך שלא נערך לה שימוע בזמן אמת, והתעלמה ממעשים דומים שנעשו על ידי עובדים אחרים במס הכנסה. על כך מוסיף הסנגור וטוען בלאקוניות כי זכויות המערערת להיוועצות עם עורך דין בעת מעצרה נמנעו ממנה, וכי נפלו פגמים בחקירתה. לבסוף, טוען הסנגור כי נמנעו ממנו חומרי חקירה רבים ולא נתאפשר לו להשיג מסמכים שיכלו לסייע לו בהגנה על מרשתו.

 

69.      מנגד, סבורה המדינה שדין טענות אלו, אשר נדונו וזכו להתייחסות מלאה בהכרעת הדין, להידחות (סעיפים 105-111). המערערת לא הוגבלה בחיפוש הפיסי שעשתה אחר מסמכים בארכיון מס הכנסה גם במהלך חקירתה במשטרה. כל הדו"חות הרלוונטיים להגנת המערערת הועברו לידיה, והיתר לא ניתן היה להעביר בהתאם לאמור בסע' 78 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, שכן הוא עוסק בשומות של נישומים אחרים. בעניין זה ציינה המדינה שסוגיה זו עלתה בבית משפט זה בבש"פ 7956/07 שמשון נ' מדינת ישראל (25.9.07), כאשר כב' השופטת מ' נאור (כתוארה דאז) קבעה שאין מקום להתערב בהחלטות בית המשפט המחוזי בעניין העברות דו"חות הביקורת לידי המערערת. באשר לטענת השיהוי מדגישה המדינה כי המערערת תרמה להתמשכות ההליכים בבית המשפט קמא, ומכל מקום אין בכך כדי להצדיק את זיכויה באישומים דנן. לעניין טענת האפליה גורסת המדינה כי המערערת לא טרחה להביא ולחקור עדים בעניין זה.

 

70.      אף על פי שחלק מטענות אלו לא נשללו על הסף בהכרעת הדין, סבורתני שאין בהן כדי לסייע למערערת וסבורתני שהן אינן עומדות במבחן התלת-שלבי האמור. איני מוצאת מקום להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי לפיהן במבט כולל לא נפלו בחקירה פגמים משמעותיים ומשכך הטענה לא עוברת את המשוכה שבשלב הראשון של המבחן התלת-שלבי. בית המשפט קמא שמע עדויות רבות, על פני ישיבות ממושכות וקבע כי ניתנו למערערת די הזדמנויות כדי לנסות ולהוכיח את טענותיה. בנסיבות העניין, דומה כי המקום הראוי להתחשבות בטענה בדבר הפער שבין תשומות ומשך החקירה, לבין התוצאה הדלה יחסית של אישומים, והרשעה במיעוט האישומים בלבד – צריכה להיות במסגרת גזר הדין ולא בהכרעת הדין. בית המשפט קמא העביר תחת שבטו, אחת לאחת, את כל המעשים שיוחסו למערערת, ומצא כי ברובם הגדול אין די להרשעה בפלילים. אולם, בכמה מקרים, למרות גישתו המקלה קבע בית המשפט שהמדינה עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת האשמה הפלילית של המערערת. די בכך כדי לדחות את הטענות בעניין זה, ואף להסיר את החשש שבהרשעת המערערת יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, כנדרש לפי השלב השני של המבחן התלת-שלבי האמור. משכך, מתייתרת בדיקת השלב השלישי  של המבחן התלת-שלבי.

 

71.      באשר לטענת השיהוי. אכן, זמן רב חלף בין ביצוע המעשים להרשעתה הסופית של המערערת. אולם, כאמור, אין להלין על המדינה בשל כך. מטבע הדברים, בשלב החקירה הסמויה לא ניתן היה לערוך למערערת שימוע. אולם מרגע שהחקירה עברה לשלב הגלוי, איני מוצאת כי ההליכים התמשכו בשל התנהלותה של המדינה. ההפך הוא הנכון, שכן בית המשפט קמא קבע במספר הזדמנויות כי המערערת היא שנושאת ברוב האחריות להתמשכות ההליכים. כך, למשל, בהחלטה שניתנה ביום 18.07.07 נכתב כי:

 

"הנה כי כן, חודשים ארוכים בוזבזו לריק. הנאשמת בהתנהלותה גורמת לטורח ולהכבדה אצל עורך דינה הקודם בלי לשלם את שכרו, גורמת למינוי, לביטול מינוי וחוזר חלילה למינוי של סנגור מן הסנגוריה הציבורית לייצגה; דיוני סרק בבית המשפט; בזבוז זמנו של ב"כ המאשימה; זמן שיפוטי יקר שירד לטמיון, ועוד כהנה וכהנה. בחלוף חודשים ארוכים ויקרים, עוד לא נעשה המינימום הנדרש. קרי, לימוד חומר החקירה, אך טענות מקדמיות כבר יש למכביר. ההתנהלות הזאת אינה משביעת רצון..." (עמ' 2 להחלטה).

 

72.      כמו כן, איני סבורה שיש בטענת האפליה שהשמיעה המערערת כדי להשליך על ממצאי הכרעת הדין והרשעתה בפלילים. גם אם עובדים אחרים במס הכנסה עוברים על החוק ויש מקום להעמידם לדין בודאי שלא ניתן לקבוע זאת – ואין בכך להשמיט את הבסיס לאישום המערערת והרשעתה שכן נקבע כי חקירת המערערת התבססה על מספר תלונות שהוגשו נגדה וכמה חשדות שהתגבשו אצל הממונים עליה, וכך נקבע בהכרעת הדין:

 

"לא מטרה פסולה עמדה לנגד עיני הגורמים המוסמכים בניהול החקירה נגד הנאשמת, לא שיקול זר ואף לא שרירות גרידא. טוב עשו הרשויות שלא הניחו לחשדות ולתלונות, ומיצו את הבדיקה ואת החקירה עד תומן. משמצאו הגורמים האמונים על החקירה כי יש מקום להעמיקה, ולבסוף להגיש כתב אישום, אין מקום לבטל אותו, רק משום שייתכן כי חקירה של עובדים אחרים הייתה יכולה גם כן להניב ממצאים מחשידים" (פס' 110 להכרעת הדין).

 

           אין זו רשות אלא חובה של הממונים ובודאי של הרשויות לבחון ולבדוק כל תלונה ולמצות בדיקה וחקירה עד תום לגבי על עובד ולהבטיח שכל פגם התנהגותי, בין אם הוא גורר אחריו הליך משמעתי או פלילי, ימוצה עד תום. העובדה שתלונות, אם היו, לא הובילו לחקירה ולא הניבו כתבי אישום, אין בה כדי לפגוע בחקירה שהתנהלה ומוצתה ולא להצביע על אפליה. אמנם, אחד הטעמים להכרה בהגנה מן הצדק הינו אכיפה בררנית, שהוכרה כפסולה בפסיקת בית משפט זה (ר' למשל בע"פ 8551/11 כהן נ' מדינת ישראל, פס' 13 (12.8.12) (להלן: עניין כהן)). עם זאת, יש ליתן את הדעת על ההבחנה בין אכיפה בררנית פסולה לבין אכיפה חלקית לגיטימית הנובעת ממשאבים מוגבלים וסדרי עדיפויות. מכל מקום, אחד התנאים הבסיסיים לביסוס טענה של אכיפה בררנית הוא הצגת תשתית ראייתית לטענה זו (עניין כהן, פס' 20 לפסק הדין; ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 36-40, (4.8.08); בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999); בר"ם 7515/07 בר נ' ראש עיריית תל אביב-יפו, מר רון חולדאי, פס' 10 להחלטה (5.9.07); מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית 374, 402 (2008)). בענייננו, לא השכילה המערערת להצביע על ראיות מוצקות בדבר מניעים זרים שהשפיעו על חקירתה, ואף לא על ראיות המעלות חשד לאכיפה שרירותית, למרות שהיו בידה הזדמנויות רבות לעשות כן בדיוני ההוכחות. מכאן, שדין הטענה להידחות.

 

           לסיכום פרק הערעור על הכרעת הדין, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור ביחס לשני האישומים.

 

גזר הדין

 

73.      המערערת נדונה לעונש של שבעים וחמישה ימי מאסר בפועל וקנס בסך 15,000 ש"ח. זאת, לאחר שהמערערת סירבה לעבודות שירות למרות שהמדינה בהגינותה הסכימה לכך, ומשכך נקבע כי "הנאשמת לא גילתה מוטיבציה לבצע עבודות שירות, ונמצאה על-ידי הממונה על עבודות השירות כבלתי כשירה לבצען" וכי "רק לאחר שהובעה עמדת המאשימה שנאותה להסתפק בתיק זה בעונש של ששה חודשי עבודות שירות, נמנעה הנאשמת בדיעבד מלשתף פעולה, על מנת להימלט גם מעונש של עבודות שירות" (פס' 6 לגזר הדין).

 

74.      נסיבות חייה הקשות במיוחד של המערערת פורטו הן בתסקיר, הן במסגרת גזר הדין, ואין צורך לחזור עליהן שנית. אכן, בבואנו לבחון את גזר הדין שהושת על המערערת לא ניתן להתעלם מנסיבות אלה, וניכר כי גם בית המשפט קמא העניק להם משקל משמעותי. עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי על המערערת לשאת בעונש מוחשי בגין מעשיה וכי –

 

"פשוט וברור כי מעשיה של הנאשמת פוגעים באֵמון הציבור במערכת גביית המיסים. העונש צריך להביא לשירוש מעשים מעין אלה. שומה להרתיע את הנאשמת ועובדי ציבור אחרים שכמותה. מדובר במעשים שנעשים במחשכים, תוך ניצול מיומנות, לעיתים מזומנות אין כלל מתלונן, אך יש נפגעים: הקופה הציבורית והציבור הרחב. רבים מן המעשים הללו מתגלים באקראי. לפיכך נדרשת הרתעה ברמה גבוהה על מנת שתוחלת הסיכון של אירוע כזה, שבו הסיכויים להיתפס קטנים הֵמה, תגרום לחוסר כדאיות לבצעוֹ מלכתחילה. גזר הדין צריך להציב תמרור אזהרה בפני נאשמים פוטנציאליים רבים אחרים. כמו כן, ראויה הנאשמת לגמול הולם על השימוש באמון שניתן לה, ועל כך שקידמה מטרות הפוכות מאלו שלהן נועדו הכלים שהופקדו בידה. יש להוקיע את ה'פרוטקציה', את ההטבה עם מקורבים" (פס' 3 לגזר הדין).

 

           אכן, רום מעמדה, רגישות התפקיד שמילאה, והאמון הרב שניתן לה, יחד עם הכוח לחרוץ גורלות של נישומים לשבט או לחסד, צריכים לבוא לידי ביטוי בעונש שיוטל עליה בשל סטייתה מהדרך הישרה והשימוש בדרך של עורמה, תוך פגיעה בחופש הרצון של עמיתיה. יתר על כן, מעשיה של המערערת הביאו לפגיעה חמורה באמון הציבור בעובדי הציבור בכלל, ובעובדי מערכת גביית המס בפרט. פגיעה זו נובעת מהאפליה הבוטה לטובת נישום אותו הכירה המערערת ואליו חשה קרבה על רקע אישי, זאת בהשוואה לנישומים אחרים אשר לא זכו לקבל הטבות מפליגות דומות ויחס סלחני מצד רשויות המס. גם אם המערערת פעלה משיקולים שלטעמה היו חיוביים או אף מוצדקים, הרי שאין בכך כדי להכשיר סטייה מהנהלים הקיימים המתייחסים לכלל ציבור הנישומים. קיימת חשיבות לקיים מערכת גבייה אחידה, אמינה, הוגנת ושקופה, שאחרת לא תוכלנה הרשויות להחיל מדיניות אחידה הראויה לאמון הציבור. אם כל פקיד מס או אפילו חלק מהם יטעה לחשוב שהוא רשאי לסטות מהנהלים לטובת מי ממקורביו או לטובת אדם אשר עורר את רחמיו או שהוא חפץ ביקרו, ייפגע אמון הציבור במשרתי הציבור. מיותר לציין כי מצב עניינים כזה ישמוט את הבסיס מתחתיה של מערכת המס כולה, יביא נישומים לזלזל בהוגנות המערכת ועשוי לפגוע ממשית באינטרסים חיוניים של המדינה עליהם ניתן להגן רק הודות לגביית מס אמת הוגן ואחיד שיתבצע כלפי הציבור כולו. בסופו של יום בית המשפט המחוזי בחן את מכלול השיקולים הרלוונטיים לחומרא ולקולא ונמנע מלמצות עם המערערת את הדין.

 

           לו דעתי תישמע, הייתי מציעה לחבריי לדחות את הערעור הן להרשעה והן לעונש.

 

75.      בשל כל האמור, אם תתקבל עמדתי, הערעור יידחה ופסק הדין של בית המשפט המחוזי יעמוד בעינו. לצד זאת, מאחר שנראה שהמערערת תעדיף לשאת בעונש המקורי שהוטל עליה – עבודות שירות, סבורתני שיש להעניק לה הזדמנות אחרונה לבצע עונשה, שישה חודשי מאסר, בדרך זאת. לפיכך, הממונה על עבודות השירות יגיש לבית משפט זה חוות דעתו תוך שלושים ימים מיום המצאת פסק הדין. יש לקבל את הסכמת המערערת לריצוי העונש בעבודות שירות. יוער כי אם לא יאפשר הממונה ביצוע עבודות שירות על ידי המערערת, הרי שחלף זאת תרצה היא שבעים וחמישה ימי מאסר בפועל.

 

                                                                                                            ש ו פ ט ת

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                            ש ו פ ט

 

 

השופט נ' הנדל:

 

             אני מסכים לחוות דעת חברתי לפיה בנסיבות העניין, יש לדחות את הערעור על ההרשעה, ולקבל את הערעור על גזר הדין בכפוף להסכמת המערערת ולחוות דעת הממונה.

 

                                                                                                          ש  ו פ ט

 

          

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופט ע' ארבל.

 

           ניתן היום, ‏כ"ד באדר התשע"ג (‏6.3.2013).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11035170_B02.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il