עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3392/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 3392/12

לפני:

כבוד השופט נ' הנדל

העורר:

אוריאל סודאי

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 4.4.2012 במ"ת 3052-03-12 (כב' השופטת מ' ברנט)

בשם העורר:

עו"ד אורלי פרייזלר

בשם המשיבה:

עו"ד נילי פינקלשטיין

תאריך הישיבה:

כ"ג אייר התשע"ב (15.5.2012)

החלטה

1. מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 4.4.2012 במ"ת 3052-03-12 (כב' השופטת מ' ברנט), בה נקבע כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2. כתב האישום שהוגש נגד העורר ביום 28.2.2012 מייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 335 בצירוף סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי כתב האישום, ביום 25.2.2012 התפתחה קטטה בין העורר, אחיו וחבריו לבין קבוצת נערים יריבה ממוצא אתיופי (להלן: הקבוצה היריבה). העורר נכנס לביתו, הוציא משם סכין וחזר אל מקום הקטטה. המתלונן הגיע גם הוא אל המקום, רכוב על אופניו. בעוד המתלונן עומד סמוך לאופניו – רץ לעבור העורר, ודקר אותו דקירה עמוקה בבטנו. כתוצאה מכך נגרם למתלונן פצע חתך עמוק בבטנו, שפגע בכבד ובלבלב, והוא אושפז בבית החולים במצב בינוני.

יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המבקשת טענה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר - ובהן הודאתו במשטרה, תפיסת סכין מגואלת בדם במקום המסתור עליו הצביע העורר, ועדי ראיה לאירוע הדקירה. העבירות שהוכחו לכאורה מקימות שלוש עילות מעצר כנגד העורר, לפי הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996: ראשית, קיים יסוד סביר לחשש כי העורר יסכן את ביטחון הציבור (לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק). זאת משום שהעורר מסר במשטרה שהוא "שונא אתיופים", ושדקר את המתלונן "כי התחשק לי" וכי "כל האתיופים אותו חרא". העורר אף הורשע בשנת 2010 בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים, הפרת הוראה חוקית והתנהגות פרועה, ונדון בשל כך לארבעה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי. שנית, ישנה חזקת מסוכנות סטטוטורית, לנוכח קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירת אלימות תוך שימוש בנשק קר (לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק). שלישית, יש חשש סביר שמא העורר ינסה לשבש הליכי ומשפט ולחמוק מן הדין (לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק), שהרי טרם מעצרו ניסה לנקות את הסכין מדם ולהסתירה, וכן ניסה להימלט מן המקום במטרה לטשטש את מעורבותו באירוע הדקירה.

במהלך הדיון בבית המשפט קמא, כמו גם במסגרת הדיון שלפנינו, לא חלקה באת כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה לדקירה. ברם, הסנגורית טענה כי נסיבות האירוע מלמדות על מידת מסוכנות פחותה הנשקפת מן העורר: הקטטה התרחשה סמוך לביתו של העורר, והדקירה בוצעה לאחר שבני הקבוצה היריבה תקפו את המתלונן ואת אחיו באבנים ובמקלות. כן ציינה הסנגורית שבני הקבוצה היריבה היו שתויים. בנוסף טענה הסנגורית כי העורר הוא "על גבול הקטינות", בן 19, גדל בנסיבות משפחתיות קשות וחרף זאת צבר לחובתו "הרשעה אחת בלבד". הסנגורית הסתמכה גם על תסקיר שירות המבחן, אשר קבע כי רמת הסיכון הנשקפת מן הנאשם היא בינונית, וכי חלופת המעצר המוצעת תאיין את המסוכנות. זאת משום שמדובר על מקום מרוחק מביתו של העורר (החלופה היא ביבניאל והעורר מתגורר בראש העין), ומשום שהמפקחים המוצעים הם חיוביים.

ביום 4.4.2012 קבע בית המשפט קמא כי העורר ייעצר עד תום ההליכים נגדו. נקבע כי הראיות לכאורה מלמדות על ביצוע עבירות קשות שיש לנקוט כלפיהן ביד קשה. העורר הורשע כבר בשנת 2010 בהפרת הוראה חוקית, כאשר ברח ממסגרות טיפוליות בהן שהה, ואף מטעם זה אין מקום לתת בו אמון פעם נוספת. כן נקבע שהמלצת שירות המבחן, לפיה יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר, מנוגדת לאמור בתסקיר עצמו בדבר אופיו של העורר ומסוכנותו. לנוכח זאת הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

במסגרת הערר שבפנינו עמדה הסנגורית בשנית על הנסיבות המקלות, לטעמה, בהן בוצעה הדקירה. כן הוזכרו גילו הצעיר של העורר, נסיבות חייו הקשות והעובדה שלחובתו עומדת "הרשעה אחת בלבד". המשיבה מצידה הדגישה כי המתלונן נדקר על אף שלא היה שותף לקטטה, אלא עמד מן הצד. משכך, אין חשיבות לכך שבני הקבוצה היריבה נקטו באלימות כלפי העורר ואחיו. כן הזכירה המשיבה את התבטאויותיו של המתלונן בגנות בני העדה האתיופית, אשר מלמדות על כך שהמסוכנות הנשקפת ממנו לא תפחת עם העברתו למקום אחר. המשיבה ציינה כי העורר שהה בכמה מסגרות טיפוליות, בהן הקהילה הטיפולית "מלכישוע" והוסטל "בית זיו", אולם הפגין בהן התנהלות שלילית ובעייתית ביותר ולבסוף אף נמלט.

במקרה דנן אין, כאמור, מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה נגד העורר. המחלוקת מתמקדת בשאלת המסוכנות, ובטיבה של חלופת המעצר. לשאלות אלו אפנה עתה.

3. מסוכנותו של העורר תיבחן לאור מבחן העושה והמעשה (השוו בש"פ 3384/12 זוהר נ' מדינת ישראל (1.5.2012)).

באשר למעשה, כתב האישום – שעובדותיו הוכחו לכאורה – מצייר תמונה חמורה. יודגש כי חומרה זו איננה מסתכמת רק בתוצאה – פציעתו הקשה של המתלונן בבטנו כתוצאה מן הדקירה, אלא גם בנסיבות הדקירה. כך מתאר את ההתרחשויות העורר עצמו, בהודעה שמסר במשטרה: "יצאתי ישר החוצה, עם הסכין... רצתי לאתיופים... תפסתי אותו [את המתלונן] הבאתי לו דקירה בבטן, הוא היה על האופניים שלו, ישב על האופניים". העורר מוסיף ומספר כי, גם לאחר שדקר את המתלונן בבטנו, לא שככה חמתו: "תפסתי אתיופי אחר, תפסתי אותו בחולצה ואז הוא הצליח לברוח ממני". לנוכח זאת אין בטענות הסנגורית באשר לאלימות שהופנתה כלפי העורר ואחיו, היותם של התוקפים שתויים וכיוצא בזה כדי להמעיט מחומרת מעשיו לכאורה של העורר. זאת משום שהמתלונן כלל לא היה שותף לקטטה, אלא – כפי שמסר העורר בעצמו – ישב על אופניו והשקיף על המתרחש.

באשר לעושה, העורר הורשע בשנת 2010 בעבירות אלימות, הפרת הוראה חוקית והתנהגות פרועה. זאת לאחר שהתנהג באופן בעייתי במספר מסגרות טיפוליות בהן שהה, ולבסוף אף ברח פעם ופעמיים. עובדות אלו מלמדות הן על הקושי שיש לתת אמון נוסף בעורר, והן על רמת המסוכנות שלו.

מסקנת הדברים היא כי, הן מבחינת העושה והן מבחינת המעשה, מן העורר נשקפת מסוכנות רבה. לנוכח זאת - יהיה זה בגדר הנמנע לתת בו אמון פעם נוספת.

4. הסנגורית ביקשה להסתמך על תסקיר המעצר, אשר המליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר ביבניאל. כן עמדה הסנגורית על גילו הצעיר יחסית של העורר, אשר עשוי להשליך הן על המסוכנות הנשקפת ממנו והן על המוטיבציה לשחררו לחלופת מעצר. אולם גם בנקודה זו דעתי כדעת בית המשפט המחוזי: עיקר הפן החיובי שבתסקיר נוגע לכך שהערבים המוצעים הם רציניים ואחראיים. ברם, תסקיר המבחן עצמו מלמד כי מן העורר נשקפת מסוכנות ברמה בינונית. אף המרחק הרב בין מקום החלופה למקום מגוריו הנוכחי של העורר – אין בו כדי לאיין מסוכנות זו. כך נלמד ממעשיו של העורר עצמו, אשר כבר הורשע בעבר בהתנהגות אלימה ובלתי-מרוסנת – וזאת לאחר שנשלח למסגרות טיפוליות ושיקומיות שונות. לנוכח זאת אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

5. הערר נדחה.

ניתנה היום, כ"ח אייר התשע"ב (20.5.2012).