עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3230/13

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

 

 

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 9.4.2013 (עמ"ש 51823-03-11, השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ו-ר' לבהר-שרון), שדחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב יפו מיום 30.1.2011 (ת"ע 110040/08, ת"ע 11041/08, ת"ע 110042/08, השופטת מ' דהן).

 

2.        ברקעה של הבקשה פרטים רבים, שלא כולם רלוונטיים לבקשת רשות הערעור, ולכן אביא כאן רק את תמציתם. המבקשת והמשיב הם אחים שהוריהם (להלן: ההורים או המנוחים) נפטרו. ביום 17.10.1989 ערכו ההורים צוואה משותפת (להלן: הצוואה המקורית או הצוואה המשותפת), לפיה במקרה של פטירת אחד מהם יקבל בן או בת הזוג שיוותר בחיים את כל רכושו של האחר, ובכלל זה זכויות חכירה בדירה בעיר תל-אביב וכן זכויות בחשבונות בנקים שונים. עוד נקבע בצוואה זו כי במקרה שבו ילכו שני ההורים לעולמם בעת ובעונה אחת ולחלופין לאחר פטירתו של מי מהם שיאריך חיים יותר מרעהו, יועבר כל הרכוש הנ"ל לילדיהם, באופן הבא: 70% מן הזכויות בדירה יוקנו למבקשת ו-30% מהן למשיב; ביחס לשאר הרכוש נקבע כי המבקשת תהא זכאית ל-60% והמשיב יהא זכאי ל-40%, בכפוף לכך שהחשבונות בבנק לאומי, הרשומים על שם המבקשת, שייכים לה בלעדית. האב נפטר ביום 19.12.1994 והצוואה המשותפת קוימה בצו מיום 20.3.2005. לאחר פטירת האב ערכה האם שתי צוואות נוספות, מיום 29.10.1995 ומיום 30.6.1996 (להלן: הצוואות המאוחרות), אשר הורו על חלוקה שונה של הרכוש כך שכל הזכויות בדירה יוקנו למבקשת בלבד, בעוד שלמשיב יוקנו 40% מהכספים בחשבונות הבנקים בלבד, ללא כל זכויות בדירה.

 

3.        לאחר פטירת האם, התעוררה מחלוקת בין האחים באשר לקיום הצוואות. המשיב דרש לקיים את הצוואה המשותפת, בעוד שהמבקשת ביקשה לקיים את הצוואות המאוחרות. בהליך שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה, שתי השאלות המרכזיות שהתעוררו היו האם אכן הייתה רשאית האם לשנות את הוראות הצוואה המשותפת, נוכח טענת המשיב כי מדובר בהסדר של "יורש אחר יורש" (לפי סעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965) (להלן: חוק הירושה)); והאם יש לבטל את הצוואות המאוחרות בשל הטענה כי המבקשת הפעילה לחצים ואיומים על האם לשנות את צוואתה (לפי סעיף 30(א) לחוק הירושה).

 

4.        בית המשפט לענייני משפחה פסק כי יש לקיים את הצוואה המקורית, ולא את הצוואות המאוחרת. בעיקרו של דבר, הוא קבע כי זו כללה הסדר של "יורש אחר יורש" – וזאת לנוכח פרשנות נוסח הצוואה כמו גם על סמך עדותו של עורך דין אפלבוים, עורך הצוואה, אשר הסביר את נוסח הצוואה בכך שהמנוחים חפצו בכך שביטול או שינוי ייעשו רק על-ידי שניהם במשותף. בית המשפט לענייני משפחה סבר כי האֵם אכן לא הייתה רשאית לערוך צוואה המשנה מהוראות הצוואה המשותפת. עם זאת, בכל הנוגע לטענת הכפייה, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי אין לקבל את טענת המשיב ביחס לחלותה של הוראת סעיף 30 לחוק הירושה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אומנם הוכח שהמבקשת הפעילה לחצים ואיומים על האם לשנות את הצוואה המקורית, אך הוסיף כי לא ניתן לקבוע כי הצוואה שונתה בעקבות לחץ זה, בהתחשב בכך שהצוואות המאוחרות נערכו בשנים 1996-1995, בעוד הראיות שהובאו התייחסו לתקופה מאוחרת יותר (רישומי עובדת סוציאלית משנת 1999 ועדות המטפלים באם בשנים 2008-2004). על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט קמא.

 

5.        בית המשפט קמא דחה את הערעור פה-אחד, בפסק דינו של השופט י' שנלר, אך תוך הסתייגות מחלק מקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט קמא סבר אף הוא כי מלשון הצוואה המשותפת עולה כי ההורים ביקשו לשלול את האפשרות לאפשר לאם לשנות לבדה את הוראות הירושה, כלומר יצרו מצב של "יורש אחר יורש" (לפי סעיף 42(ב) לחוק הירושה). עם זאת, בכל הנוגע לאפשרות של ביטול הצוואה סייג בית המשפט קמא את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא ניתן כלל לשנות צוואה הדדית לאחר פטירת המוריש הראשון. בית המשפט קמא הצביע על כך שסעיף 8א לחוק הירושה לא שלל את האפשרות לבטל צוואה הדדית אלא התווה את האופנים לעשות כן. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי גם נסיבות עריכת הצוואה מצביעות על כך שהמנוחים לא התכוונו לשלול באופן מוחלט את האפשרות לשנות את הצוואה אלא רק באמצעות שניהם, ולבטח לא במצב של פטירת מי מהם. יתרה מכך, נקבע בפסק דינו של בית המשפט קמא כי ממילא הצוואות המאוחרות לא שללו את כוונתם של ההורים להבטיח כי המבקשת תקבל ביתר לעומת המשיב, אלא אך חיזק מגמה זו. בפסק הדין נקבע כי הוכחת רצונם של ההורים להגביל את האפשרות של שינוי צוואה משותפת על-ידי מי מהם לבדו, דורשת נסיבות מיוחדות ולשון ברורה, ולכן לא נכון היה לבסס את בטלותן של הצוואות המאוחרות על סמך עדותו של עורך דין אפלבוים.

 

6.        עם זאת, בסופו של דבר, הגיע בית המשפט קמא לתוצאה זהה לזו של בית המשפט לענייני משפחה – מאחר שקיבל את הטענות כנגד עריכת הצוואות המאוחרות, לפי סעיף 30(א) לחוק הירושה (שנדחו כאמור בפסק הדין המקורי). בית המשפט קמא בחן את הראיות השונות שהובאו לעניין הלחץ שהפעילה המבקשת על האם: מכתבים ששלחה המבקשת לאם; עדויות המבקשת והמשיב בבית המשפט לענייני משפחה על טיב היחסים שבין המבקשת לאמה, טרם ולאחר שינוי הצוואה; וכן עדויותיהם של גורמים אובייקטיבים – המטפלת של האם והעובדת סוציאלית שעמדה בקשר עם האם עוד משנת 1997. על בסיס זה קבע בית המשפט קמא כי הונחה תשתית עובדתית המאפשרת לקבוע כי אכן הצוואות המאוחרות לא נערכו מרצונה החופשי של האם. בית המשפט קמא סמך קביעה זו על אדנים שונים: הסמיכות שבין מועד ידיעתה של המבקשת על כך כי הצוואה המשותפת איננה מעבירה לה את הזכויות בדירה במלואן לבין מועד השינוי הראשון שנערך בצוואה לטובתה; העובדה כי אותו שינוי נערך שלא בפני עורך דין אפלבוים אשר היה מקורב למנוחים וערך את הצוואה המקורית; דבריה של האם למטפלים בה אשר לכך שנאלצה לשנות את הצוואה; כמו גם איומיה של המבקשת שתנתק את יחסיה עם אמה אם לא יועברו לה הזכויות בדירה עוד בחייה של האם. בנוגע לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה כי מרבית הראיות הן מאוחרות לשינוי בצוואה, קבע בית המשפט קמא כי ראיות מאוחרות לצוואה עשויות ללמד גם על התקופה שקדמה לעריכתה בפועל (לפי ההלכה שנקבעה בע"א 157/89 ששון נ' מרזב, פ"ד מו(2), 209 (1992) (להלן: עניין ששון)).

 

7.        בבקשת רשות הערעור מעלה המבקשת מספר טענות. בכל הנוגע לנימוקים המצדיקים הענקתה של רשות ערעור בגלגול שלישי, טוענת המבקשת כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ופסק דינו של בית המשפט קמא כוללים קביעות עובדתיות סותרות, ועל כן ישנה הצדקה למתן רשות ערעור, ובמיוחד לאור הגישה הגורסת שאל לה לערכאת הערעור להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית. עוד נטען כי ההכרעה בבקשה חיונית לקיום רצונה של המצווה, שאינה יכולה עוד להביע את דעתה בעניין, ולכן חורגת מעניינם של הצדדים.

 

8.        המבקשת מוסיפה ומעלה גם טענות רבות לגופו של עניין. באופן כללי, היא טוענת כי טעה בית המשפט קמא בכך שהתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה ומסקנותיה מהן, וכי קביעותיו בעניין פסילת הצוואות המאוחרות אינן מבוססות במבחן ההיגיון ובמכלול הראיות. עוד נטען כי טעה בית המשפט קמא שעה שלא בחן מדוע לא הובאו להעיד בפני הערכאה הראשונה שני העדים לצוואות המאוחרות. המבקשת טוענת כי הנטל להוכיח פגם בעשיית צוואות אלו היה מוטל על המשיב, ועל כן, אי-הבאתם של העדים אמורה לפעול כנגד המשיב. טענה נוספת של המבקשת הינה שבית המשפט קמא שגה ביישמו את ההלכה שנקבעה בעניין ששון, וכי לא הוכחה במקרה זה השפעה בלתי הוגנת על המצווה במובן "תלות מקיפה ויסודית של המצווה בזולתו". המבקשת גם הצביעה על כך שהייתה בנתק של למעלה משנה מאימה, ולכן חל בעניינה סעיף 31 לחוק הירושה, המורה כי: "עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה... והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראות הצוואה או תיקונה".

 

9.       לאחר העיון בבקשה ובחומר המצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. כידוע, במקרים שבהם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982).

 

10.      בענייננו, המחלוקת שביסוד הבקשה נטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ובקביעות עובדתיות המתייחסות אליהן. המחלוקת נסבה על פרשנותה של צוואה ספציפית, בשים לב לנוסחה ולנסיבות עשייתה; ועל השאלה העובדתית האם התקיימה כפיה מצד המבקשת שהובילה לשינוי הצוואה. כל אלו הן שאלות אשר מתבססות על נסיבותיה הקונקרטיות של מערכת היחסים בין הצדדים, ואינן מצדיקות הענקתה של רשות ערעור כאמור (ראו והשוו: רע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' משרד הבריאות, פ"ד מז(3) 221 (1993)). כך גם אין מקום להענקת רשות ערעור לגבי שאלות הנוגעות לאופן היישום של הלכה משפטית על נסיבות קונקרטיות (ראו למשל: רע"א 6798/12 נ.ו.ח מהנדסים בע"מ נ' מבני תעשיה בע"מ (17.10.2012)).

 

11.      גם הטענה לפיה בית המשפט קמא התערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה אינה מועילה למבקשת. אכן, נקבע לא אחת, כי ברגיל אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אך אין בכך כדי ללמד שערכאת הערעור מנועה מלהתערב בקביעות עובדתית. יתרה מכך, הלכת אי-ההתערבות מבוססת על ההכרה ביתרון שיש לערכאה הדיונית בהתרשמות ישירה מהעדים, במיוחד לצורך קביעת מהימנותם (ראו והשוו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998). ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 478-477 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). לעומת זאת, במקרה דנן, התערבותו של בית המשפט קמא הייתה בכל הנוגע למסקנות העולות מהראיות שהובאו בפני ערכאת הערעור (ראו למשל: בע"מ 6960/11 פלוני נ' אלמוני (20.6.2012), פסקה 4).

 

12.      על כך יש להוסיף, כי העובדה ששתי הערכאות הקודמות הגיעו לאותה תוצאה על בסיס נימוקים שונים איננה מהווה, כשלעצמה, שיקול להענקתה של רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 2406/12 יסמן נ' שור (27.9.2012); רע"א 4584/12 אל הנכס בע"מ נ' שלמה שמלצר (19.11.2012)).

 

13.      אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.

 

 

           ניתנה היום, ‏כ"ד בסיון התשע"ג (‏2.6.2013).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13032300_A01.doc   או

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il