עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2357/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2357/13

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערער:

איתמר רוש

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ביתן) מיום 17.2.13 בת"פ 4149-02-12

תאריך הישיבה: י"ב בתשרי התשע"ד (16.9.13)

בשם המערער: עו"ד טל ענר

בשם המשיבה: עו"ד עדי צימרמן

בשם שירות המבחן: עו"ס ברכה וייס

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ביתן) מיום 17.2.13 בת"פ 4149-02-12, שבגדרו הוטלו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל וכן 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר, בעבירה שהיא פשע. הפרשה עניינה סחיטה באיומים, פריצה וגניבה ועוד.

רקע והליכים

ב. המערער, בן 18 ושלושה חודשים בעת ביצוע העבירה (בכתב האישום צוין כי הוא יליד 1993; שוב יש להעיר כי בודאי במקרה של קטינים ובגירים צעירים ראוי ויש חשיבות לציין בכתב האישום את תאריך הלידה המדויק ואותו למדנו כאן מגליון הרישום הפלילי, קרי 16.11.93), הורשע במסגרת הסדר טיעון מיום 20.9.12, על פי הודייתו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן. העבירות בהן הורשע היו קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, סחיטה באיומים (לפי סעיף 428 רישא לחוק), כניסה והתפרצות למקום מגורים (לפי סעיף 406(ב) לחוק), גניבה (לפי סעיף 384 לחוק) והפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287(א) לחוק).

ג. ראשיתה של הפרשה בקשרי היכרות בין המערער ונאשם נוסף (ישראל בן רפאל, להלן נאשם 2) לבין המתלונן (אוראל אביקזר, להלן המתלונן). עובר לאירועים המתוארים בכתב האישום המתוקן, מסר המתלונן במשטרה עדות כנגד אביחי מהרט (להלן אביחי), אשר היה חברם המשותף של הנאשמים והמתלונן. כתוצאה ממסירת העדות נגזר על אביחי עונש מאסר בפועל. ביום 25.1.12 איים המערער על המתלונן כי עליו לשלם 20,000 שקלים בגין עדותו כנגד אביחי, ואם לא ישלם את ה"כופר", יבולע לו. הואיל ולמתלונן לא היו הכספים הנדרשים, קשר עם המערער לבצע פריצה אל בית הורי המתלונן – לא פחות – כדי להשיג את הכסף הנדרש. ביום 27.1.12 נפגשו המערער, נאשם 2 והמתלונן בביתו של נאשם 2 לשם תכנון הפריצה. המתלונן סיפר לנאשמים היכן ממוקמים התכשיטים, וביקש מהם לקחת "רק מה שצריך". המערער סיפר למתלונן כי הכסף דרוש לו לצורך קניית טרקטורון, והבטיח למתלונן שאיש לא יגע בו לרעה בהתקבל הכסף, וכי המתלונן יהפוך לשותף בטרקטורון. בתכנית שבין הנאשמים למתלונן סוכם, כי המתלונן יוציא את דודו מבית ההורים, במועד המתוכנן, וישאיר מפתח בעבור המערער על מפתן בית השכנים הממוקם ממול לבית. עוד נקבע, כי המערער יתצפת על הבית וייכנס אליו רק כאשר יהיה ריק מאדם. בשלב מסוים, חזר בו נאשם 2 מהשתתפותו, נוכח חששו מנוכחות משטרתית באזור. ביום הפריצה. על פי התכנית, כאשר עזב המתלונן את בית ההורים עם דודו, נכנס המערער באמצעות המפתח, ונטל תכשיטי זהב של אם המתלונן בשווי שאינו ידוע. את המעשים נשוא כתב האישום ביצע המערער תוך הפרת תנאי ערובה שנקבעו לו על-ידי בית המשפט המחוזי בתיק אחר ביום 9.5.11, ותוקנו ביום 12.9.11 (מ"ת 31325-04-11). הסדר הטיעון בעניינו של המערער לא כלל הסכמה לעונש; לגבי נאשם 2 הוסכם על עונש מאסר על תנאי, תוך חיוב בפיצוי כספי להורי המתלונן.

ד. בתסקיר שירות המבחן לגבי המתלונן, שהוגש לבית המשפט קמא, צוין כי המערער סיים 10 שנות לימוד, אובחן כלוקה בהפרעת קשב וריכוז וטופל. כן צוין, כי המערער הופנה ללימודים במסגרת קידום נוער, אך התקשה להקפיד על נוכחות ופרש, וכן לא צלח שילובו במסגרת של הכנה לצה"ל ובסופו של יום לא גויס בגין מעורבותו בפלילים. מאמצי שירות המבחן לגייסו לטיפול במסגרות שיקומיות כשלו. שירות המבחן לנוער התרשם כי אצל המערער יש פער גדול בין המוטיבציה לשינוי ולשיקום לבין התנהלותו בפועל; הוא חש קשיים בהסתגלות למסגרות, ואלה הולידו הצטרפותו לחברת שוליים וחשיפתו לתכנים עבריינים. שירות המבחן התרשם, כי עקב המעצר, הפך המערער ער יותר למחירים הכרוכים בהתנהגות עבריינית. המערער הודה והביע חרטה על המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אך שירות המבחן התרשם כי לו נורמות עברייניות והוא מתקשה בהצבת גבולות. השירות המליץ על הטלת עונש מוחשי בגין חומרת העבירה ואופייה, אולם תוך שילובו במערך טיפולי במסגרת שירות בתי הסוהר.

ה. כעולה מגזר דינו של בית המשפט קמא, עמד בא כוח המדינה שם על חומרת האירוע ופגיעתו בשלטון החוק. המערער איים על אדם וסחט אותו על רקע עדות שמסר למשטרה, מעשה מסוג המאיים על יכולות מערכת האכיפה להביא עדים לבית המשפט, ועל עשיית הצדק. בנוסף הוטעמו הפרת תנאי הערובה, עברו הפלילי של המערער, כשלונם של נסיונות הטיפול, והמלצת שירות המבחן להשית על המערער עונש מוחשי. המדינה עתרה להטלת עונש מאסר ארוך שירוצה במצטבר למאסר בן 6 החודשים שהושת על המערער (ביום 3.7.12, ת"פ 31310-04-11), ושנשא בתקופת מעצרו בהליכים בתיק נשוא ענייננו. כן ביקש בא כוח המדינה להטיל על המערער מאסר על תנאי ופיצוי משמעותי למתלונן.

ו. בא כוח המערער בבית המשפט קמא עמד על גילו הצעיר של הנאשם, וכן ציין, כי שולחו קיבל אחריות על מעשיו והביע חרטה בגינם. נטען כי הוא לא הניא את המתלונן מעדות, וכי עבירת ההתפרצות בוצעה בהסכמת המתלונן ומשכך לא התקיימה הסכנה המיוחסת בדרך כלל לעבירה זו, של התפרצות כוחנית לבית. עוד צוין, כי המערער חזר בתשובה והודגש רצונו לשוב לילך בדרך הישר. בא כוח המערער ביקש להתחשב בתקופת המעצר הארוכה בה היה נתון המערער ולתת משקל לסיכויי השיקום, ומשכך להטיל עליו עונש מתון ולהימנע מהשתת קנס ופיצויים. בנוסף, נתבקש כי תקופת המאסר תימנה מיום מעצרו ולא תתוסף למאסר שכבר נשא. בא כוח המערער עמד על כך שהמערער ריצה 6 חודשי מאסר בגין ת"פ 31310-04-11 תוך כדי המעצר בגין העבירות בתיק דנן; כנאמר, העבירות בת"פ 31310-04-11 נעברו על ידי המערער בעודו קטין, וחומרת העונש שנגזרה עליו שם הושפעה ישירות מהמעצר בתיק דנן.

גזר דינו של בית המשפט קמא

ז. בגזר הדין ייחס בית המשפט קמא משקל לחומרתה של עבירת הסחיטה באיומים ככלל ולנסיבותיה החמורות בפרשה זו בפרט. הוטעם כי חששם של עדים כי יבולע להם בגין עדותם יביא להימנעות ממסירת מידע, ופגיעה חמורה כאפשרות לנהל הליכים פליליים. בית המשפט עמד הן על תפיסתו העבריינית של המערער, והן על דבקותו בתכניתו העבריינית לאורך תקופה עד לביצועה הלכה למעשה. הוטעם כי, לרוב קרבנות סחיטה נמנעים מתלונה ומדיווח על העבירה, ומשכך "יש לנצל את המקרים המגיעים לבית המשפט להשתת עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע את הרבים ולשידור מסר לקורבנות, לפיו אם יתנגדו לסחיטה המופעלת כלפיהם ויפנו לגורמים המתאימים, יד החוק תשיג את העבריינים ותכבד עליהם" (שורות 22-19 לגזר הדין). בית המשפט ציין את מדיניות הענישה החמורה הנוהגת ביחס לעבירת הסחיטה, אשר נועדה להרתיע את המבקשים לפגוע בעדים, ולאותת לעדים כי לא יאונה להם רע בגין שיתוף פעולה עם המשטרה ובתי המשפט. בית המשפט קמא עמד גם על הרשעותיו המרובות של המערער – חרף גילו הצעיר – בגין עבירות רבות ומגוונות, וכן על כך שהעבירות בתיק הנדון נעברו תוך שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי ובהיותו משוחרר בערובה בתיק המתנהל נגדו. כשיקולים לקולת העונש הובאו גילו של המערער, הודייתו, העובדה שחסך זמן שיפוטי, חרטתו וגילוי המוטיבציה מצידו לעבור הליך טיפולי.

ח. בית המשפט גזר על המערער 30 חדשי מאסר בפועל מיום 28.1.12, תוך ניכוי התקופה בה שהה במעצר בתיק דנן. בית המשפט קבע, כי התקופה ששהה המערער במאסר בגין תיק 31310-04-11 לא תנוכה מתקופת המאסר בתיק דנן. בנוסף הושתו על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה שהיא פשע. לא הושת על המערער פיצוי כספי.

הערעור

ט. בערעור נטען, כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא יישם את הוראות תיקון 113 לחוק העונשין מתשע"ב-2012, וכי אילו בנה בית המשפט קמא את גזר הדין כנדרש בהוראות התיקון, היה נמנע גזר הדין השגוי – כנטען – בחומרתו. נאמר, כי בית המשפט פעל בניגוד להוראות בדין בדבר חובת ההנמקה, שכן לא קבע את מתחם העונש ההולם כנדרש בסעיף 40יד(1) לתיקון 113, ומתחם זה צריך היה להיקבע על הצד הנמוך נוכח גילו הצעיר של המערער ומידת אשמו. עוד נטען, כי שגה בית המשפט כשלא קבע את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם העונש ההולם כנדרש בהוראות סעיף 40 יד(2).

י. הוטעם, שסעיף 40ג(א) דורש כי "בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט". כנטען, בית המשפט קמא לא עמד נכונה על הערכים המוגנים בעבירת הסחיטה באיומים, בהדגישו את טוהר ההליכים השיפוטיים, שאיננו הערך המוגן העומד במרכז העבירות בהן הורשע המערער. שיקולים הרתעתיים מן הסוג עליהם עמד בית המשפט קמא עניינם, כך נאמר, בשלב בו עוסק בית המשפט בקביעת העונש בתוך מתחם העונש ההולם, ולא בעת קביעתו של מתחם הענישה ההולם גופו. עוד נטען כי, מידת הפגיעה בערכים המוגנים בעבירות בהן הורשע המערער לא היתה מן הגבוהות, וכי רמת הענישה הנהוגה במקרים של אירוע חד-פעמי של סחיטה באיומים היא בין שנת מאסר לשנתיים. בנוסף, היה על בית המשפט לשקול לפי סעיף 40ט(6) את גילו הצעיר של המערער כחלק מן הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה; המערער משתייך לקבוצה אשר כונתה בפסיקה "בגירים צעירים", ואשר הוראות החוק החלות לגבי קטינים מקרינות עליה. שיקול זה היה אמור, לשיטת המערער, להשפיע לקולה בעת קביעת מתחם הענישה. עוד נטען כי, לא היה מקום לסטות ממתחם הענישה, שכן לא התקיימו שיקולי הגנה על הציבור שיצדיקו סטיה לחומרה או שיקולי שיקום מובהקים שיצדיקו סטייה לקולה, וכי היה מקום להציב את עונש המערער בחלק התחתון של מתחם הענישה.

הדיון

יא. לקראת הדיון עיינו בתסקיר עדכני של שירות המבחן, לפיו בתקופה מסוימת שהה המערער במאסרו באגף רגיל ושולב בתעסוקה, אך לאחר שתי עבירות משמעת הוחזר לאגף "משתלבים"; הוא פנה לאחרונה וביקש להשתלב בטיפול בפרויקט למניעת אלימות.

יב. בדיון בפנינו חזר בא כוח המערער, שטען כל הניתן, על טענתו כי התעלמות בית המשפט קמא מחובתו הפרוצדורלית לפעול על פי הוראות תיקון 113 השפיעה על התוצאה העונשית, ומשכך מצדיקה התערבות. עוד הדגיש בא כוח המערער את הפסיקה העדכנית בעניינם של "בגירים צעירים", שלפיה זהו שיקול לקולה בענישה וכן את רצונו של המערער להשתלב בתכנית טיפולית-שיקומית. באת כוח המשיבה, טענה מנגד, כי העונש שנגזר על ידי בית המשפט קמא ראוי לאור חומרת הנסיבות, וכי אין תחולה להלכת "הבגיר הצעיר" בעניין הנידון נוכח מכלול הרשעותיו של המערער החל מגיל 14 ונסיונות הטיפול בו, אשר כשלו פעם אחר פעם. לשיטתה, חרף העדר הבנייתו של גזר הדין כנדרש מהוראות תיקון 113, נשקלו כל השיקולים הנחוצים על-ידי בית המשפט קמא. עוד נאמר, כי ההודיה באה רק לאחר עדות המתלונן.

הכרעה

יג. לאחר העיון לא ראינו מקום להיעתר לערעור, כפי שיפורט להלן.

יד. בטרם נבוא לענישה הראויה כשלעצמה, נציין כי יש טעם בטענת הסניגור המלומד, כי הנמקתו של בית המשפט קמא, אם גם כללה את עיקרי הנסיבות לחומרה ולקולה כמקובל בטרם תיקון 113, לא הלכה בדרך שהתוה המחוקק בסעיף 40יד שנחקק בתיקון זה, והמאפשרת ביקורת שיפוטית סדורה ומובנית. סעיף 40יד, שעניינו חובת הנמקה, מטיל על בית המשפט חובה לקבוע את "מתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה שבהן התחשב לצורך קביעת מתחם העונש ההולם", קביעת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, שיקולי חריגה מן המתחם לשיקום מזה או להגנה על שלום הציבור באלה, וכיוצא בזה. רוצה לומר, המחוקק בנה "תפריט" של הנחיות הנמקה, ועל בית המשפט לעמוד בהן, גם אם יש בהן טרחה מסוימת מעבר לאשר הורגל בו טרם התיקון; ראו גם ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13), פסקאות 29 ו-31 לפסק דינו של השופט סולברג; י' ואקי וי' רבין, "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה; תמונת מצב והרהורים על העתיד לבוא", הפרקליט נ"ב (תשע"ג) 413, 466-465. ומשבאנו הלום נציין, כי להנמקה טעם ערכי; ברע"א 8996/09 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17 נזדמן לי לסקור את חובת ההנמקה גם במקורות היהודיים – והובאו דברי הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (שם עמ' 22), המובאים בספרו של פרופ' א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני (כיום מהדורת תשע"א, כרך ב', 1134), כלהלן:

"'חובה זו גדולה יותר בזמן הזה, שכל בתי דין של ערכאות מנמקים את משפטם בראיות והוכחות להצדקת דינם. וזה מוקיר את דייניהם בעיני כל העם, ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט ולגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיו בעיני בעלי הדין עצמם ועל ידם לעיני כל העם ... מנקודת השקפה שהיא לדעתי נכונה ונאמנה, ראוי שכל פסקי דיננו, מלבד אלה הרגילים שהם פשוטים ומובנים מעצמם, יהיו נכתבים בתמצית הטענות ונימוקי פסק הדין, למען תנתן להם אפשרות הבקורת של בתי דין הגבוהים ולמוד משפטי התורה לכל העם'"

והוספתי שם:

"בכל הכבוד, דברים נכוחים, קילורין לעיניים, לכל בית משפט ובית דין, ואם נרצה, לכל רשות".

כיום המדובר מעבר לכך, בחובה סטטוטורית הכוללת סדר הנמקה מובנה.

טו. בנידון דידן לא קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם וכל המשתלשל מכך, אלא צעד בדרך הישנה. איננו רואים, כפי שיפורט, מקום להחזיר את התיק לגזירת הדין מחדש, כפי שיתכן במקרים מסוימים; אך בתי המשפט, והמותב קמא בכללם, מצווים מפי המחוקק באשר לדרך גזירת העונש לפי תיקון 113 וכך עליהם לנהוג.

טז. ועם זאת, כערכאת ערעור לא ראינו לנכון לעשות עתה את מלאכת גזירת הדין מחדש כאילו ישבנו בבית המשפט קמא, ועל כן שקלנו את העונש לגופו, ובסופו של עיון לא ראינו מקום להיעתר לערעור, הן בשל העבירות הספציפיות הן נוכח עברו הפלילי של המערער, ועמדת שירות המבחן בבית המשפט המחוזי שלא נשתנתה במהותה בעת המאסר.

יז. ואכן בטרם נמשיך נציין, כי למרבה הצער למערער, חרף גילו הצעיר, שובל מכביד של עבר פלילי, הפועל שלא לטובתו. הוא עמד עד הנה ארבע פעמים בפני בתי המשפט מאז 2011 (כולל זו הנוכחית), על עבירות שראשיתן זמן קצר לאחר שהגיע לגיל 14, ועניינן (ברשימה לא קצרה) בעיקר עבירות רכוש לסוגיהן, אך גם אלימות, סמים, נהיגה ללא רישיון ועוד. הוא נדון גם למאסר בפועל בן 6 חודשים (במהלך הטיפול בתיק הנוכחי), וכן למאסרים על תנאי.

יח. אחד מאדני הערעור הוא, כאמור, הטענה כי המדובר בבגיר צעיר, שעל פי הנפסק (ע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.13)) יש להקביל שכמותו במידה רבה לקטינים, ואשר יש לגביו חובת תסקיר (עד גיל 21). בית המשפט ציין בפרשת פלוני (מפי השופט ג'ובראן) את נתוני קבוצת הבגירים הצעירים (בני 19-18 במיוחד), וכי על פי מחקרים אין גיל 18 נקודת מפנה מוחלטת בהתבגרות, וכן כי השפעת מאסר בפועל על בגירים צעירים רבה יותר, ושיקולי השיקום מובהקים יותר מאשר לגבי "בגירים רגילים", אף במשפט המשוה; כך במיוחד כשעסקינן במאסר ראשון. הוצע איפוא (פסקה 58) כי

"יש מקום להתחשב במסגרת שיקולי הענישה בייחודיותה של קבוצת ה'בגירים צעירים'. חשוב להבהיר כי אין בקביעתנו זו כדי לקבוע כי בגזירת עונשם של קבוצה זו, יש לשקול שיקולים זהים לאלו של קטינים. יחד עם זאת, על בית המשפט בקבעו את עונשו של 'בגיר צעיר' לייחס לגילו משקל משמעותי. במסגרת זאת, עליו לשקול בין היתר את קרבתו לגיל 18, ההשפעה האפשרית של מאסר בפועל על שיקומו ומצבו הנפשי, ובגרותו. הכל כעולה מתסקיר המבחן שיוגש בפניו בטרם גזירת העונש".

באותו עניין הופחתה ענישה בעבירת אלימות מ-22 ל-18 חודש במי שעברו היה נקי אך הורשע בעבירות מסוימות (לא במדרג החומרה הגבוה) לאחר גזר הדין. השופט שהם הצטרף לשופט ג'ובראן; יצוין כי השופט עמית סבר שם, כי אין ליצור מעין "קטגוריה" חדשה של בגיר-צעיר, שכן הגיל, גם על פי דין, הוא ממילא שיקול משיקולי הענישה.

יט. דומה בעינינו כי ניתן ליישב בין הגישות. אכן, הדין אינו יוצר הבחנה מהותית בין בגירים לבגירים צעירים; ההבחנה שבו היא בין בגירים לקטינים, קרי, לפני גיל 18 ואחריו, תוך הבחנות משנה מסוימות גם במתחם הקטינות עצמו, שלא זה המקום להאריך בהן; זאת, למעט חובת התסקיר ל"בגירים צעירים" עד גיל 21. באשר לקטינים, חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשכ"א-1961, על תיקוניו, מטעים לגביהם את השיקום; תיקון 113 לא הוחל, כידוע, על קטינים. יצוין כי גם לגביהם, במהופך, ככל שהקטין קרוב יותר לבגירות תהא לכך השפעה על הפעלת "שיקולי הקטינות" (לעומת "קטין צעיר"). יש להניח, אמנם, כי חובת התסקיר לבגירים עד גיל 21 מצביעה על רצון המחוקק לבדוק בהקפדה מיוחדת את שיקולי השיקום. מכל מקום, הבחנות הגיל, כדרך הבחנות תדיר, הן שרירותיות (ראו בג"ץ 8803/06 גני חוגה נ' שר האוצר (2007)), אך בוססות הן על תפיסה היסטורית רבת שנים של מועד הבגירות, המעוגנת בחקיקה, תוך שלצד ההבחנה הדיכוטומית ישנן הבחנות משנה. ואולם הגיל, בכל מקרה, הוא פרמטר המובא בחשבון על פי הדין, גם בתיקון 113; זאת, הן בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה – בסעיף 40ט(6) מובאת בחשבון "יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו" (הדגשה הוספה – א"ר); והן לפי סעיף 40 יא(1), המביא בחשבון בגדרי נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה את "הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו" (הדגשה הוספה – א"ר). ההתחשבות יכולה להיות בגיל צעיר במיוחד – ובאמת, כאמור בפסק דינו של השופט ג'ובראן, גיל 19-18 ואף מעל לזאת הוא משמעותי; היא יכולה להיות גם לגבי גיל קשיש במיוחד, כמובן, ואידך זיל גמור.

כ. ואחר כל אלה, גם לגבי "בגיר צעיר" אין הגיל פוליסת ביטוח מפני מאסר, מקל וחומר מקטינים שאף לגביהם, במקרים המתאימים, אין מנוס ממאסר. הסניגור המלומד ציין כי לעניין בגירים צעירים אין הבחנה בין "נחמדים" ל"לא נחמדים"; הביטויים אינם חביבים עלי בהקשר זה, אך עבר פלילי הוא כידוע נסיבה שאינה קשורה בביצוע העבירה המובאת בבירור בחשבון, בדין – סעיף 40יא(11) – ובשכל הישר.

כא. במקרה דנא, גם אם – כפי שאמרנו מעלה – נידרש לתכנון הפרשה, לחלקו היחסי של המערער, לנזק וליכולת להימנע מן המעשה, וכל אלה הם פרמטרים המובאים בחשבון לפי סעיף 40ט בגדרי ביצוע העבירה; ואף נידרש לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, בנוסף לעבר הפלילי, נזהה כי הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה אינן מעידות טוב על המערער, שהיה דמות מרכזית בפרשה גופה מהחל ועד כלה. תסקיר שירות המבחן אינו מעודד ככל שמדובר בנסיבות האחרות. נוסיף לכך את המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד, והעבירות עליהן נשפט המערער למאסר במהלך הטיפול בתיק, שעניינן קשירת קשר לעשיית פשע וסיוע לתקיפת אדם לשם שוד בתנאים מחמירים. נזכור כי מבין העבירות בהן עסקינן בנידון דידן, קשירת קשר לפשע (סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין נענשת למירב בשבע שנים, סחיטה באיומים (לפי סעיף 428 רישא) – בשבע שנים, כניסה והתפרצות למקום מגורים (סעיף 406) – בשבע שנים; גניבה (סעיף 384) – שלוש שנים והפרת הוראה חוקית 871ב(א) – שנתיים. כל אלה מדברים בעדם.

כב. הסניגור המלומד חלק על הנמקת בית המשפט קמא לעניין עבירת הסחיטה באיומים, ולשיטתו כאמור אין עניינה הגנה על טוהר ההליך השיפוטי אלא הגנה על הסדר החברתי ומניעת הטלת מורא, ועל-ידי כך הבטחת שלוות הנפש והביטחון. גם אם להבחנה זו יש מקום, אין היא מפחיתה מעוצמת העבירה, שבית משפט זה עמד עליה לא אחת, והמקרה דנא אינו חריג. המדינה הפנתה לע"פ 1106/11 מדינת ישראל נ' ואקנין (2011), שם הוחמר עונשו של הסוחט מ-9 חודשי מאסר לשנתיים וחצי (דעתי במיעוט בנסיבות היתה להמיר ל-18 חודש), ונאמר מפי השופט הנדל כי "מדינה דמוקרטית, החורטת על דגלה עקרונות של חופש וחרות, אינה יכולה לתת יד לגורם כלשהו אשר חפץ לעשות דין לעצמו, ולהשיג את מטרותיו תוך הפעלת אמצעי לחץ פסולים לפגיעה בכבודו וקניינו של האחר – ללא רשות" (פסקה 5); בית המשפט הפנה גם לדבריו הנכוחים של השופט א"א לוי בע"פ 6774/01 מדינת ישראל נ' אלעלווין (2011) בדבר העברת "מסר לציבור בכלל, ולאלה שחוטאים בעבירות מן הסוג הזה בפרט, כי עבריינים בתחום זה עלולים לשלם על מעשיהם בדרך של שלילת חרותם לתקופה ארוכה... גם כדי לעודד את הקרבנות לשבור את קשר השתיקה, ולהביא את דברם בפני רשויות החוק כדי לשים קץ לסחיטה בה הם נתונים". כשלעצמי ציינתי בסיפת חוות דעתי בעניין ואקנין, ש"המתכננים סחיטה באיומים יתנו אל לבם, כי אחריתם סורג ובריח לתקופה ממושכת". ראו גם דברי השופט סולברג בע"פ 5145/12 אבו זאיד נ' מדינת ישראל (2012) כי "יש ליתן בעבירות אלה משקל רב לשיקול ההרתעה הכללית והפרטנית... פגיעתה הרעה של עבירת הסחיטה באיומים בשלוות הגוף והנפש, מחייבת ענישה קשה". אכן, נושאי ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) בהרתעת הרבים (סעיף 40ז) נבחנים בענישה בתוך מתחם העונש ההולם, כפי שציין אל נכון הסניגור המלומד, אך אף במקרה דנא, בו לא נקבע כנדרש המתחם, מכלול העבירות אינו מצדיק התערבות בענישה, גם בפרמטר זה.

כג. רשימת העבירות בתיק דנא הובאה מעלה, ונזכור כי גם בעבירת הרכוש אין להקל ראש כל עיקר. אביא מדבריי ברע"פ 1708/08 לוי נ' מדינת ישראל (2008)

"בית המשפט המחוזי צדק גם צדק משהטעים את הצורך בחומרה בענישה בעבירת התפרצות ובעבירות הרכוש בכלל, שהיו – אפשר לומר- למכת מדינה, למקור דאגה וטרוניה לאזרחים רבים ולפגיעה בתחושת ביטחונם. נקל לשער את החוויה הקשה העוברת על קרבנות הפריצה, בשובם לביתם והנה הפיכת סדום ועמורה בתוכו וחפצים וכסף נעלמו ואינם, ולעיתים קרובות משמעות הדבר היא כי הרכוש יירד לטמיון, שכן העבריין לא יילכד".

הנסיבות המוזרות של המקרה, לרבות מעורבות הנסחט בקשר פריצה לבית הוריו שלו, אינן מפחיתות כהוא זה מחומרת עבירתו של המערער.

כד. נוכח כל אלה, לא ראינו מקום להתערבות בעונש. כל שנוכל להוסיף הוא, כי תקוותנו שאכן הבעת רצונו של המערער להצטרף לקבוצה טיפולית תמומש, ושב"ס יסייע בכך, וכי המערער יתן את דעתו לכך ש"פשוטו כמשמעו כל חייו עוד לפניו" (דברי השופט ג'ובראן בעניין פלוני הנזכר, פסקה 67) – ועל כן יתאמץ להשתקם ולא לשוב לסורו. איננו נעתרים, כאמור, לערעור.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ברק-ארז:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, ב' בחשון תשע"ד (6.10.2013).

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

_________________________