עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1942/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשת:                      עו"ד נ' סמולט

בשם המשיב:                         עו"ד ט' נעים

 

 

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 24.1.2012 בע"מ 57907-10-10, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערר מיום 31.8.2010, בה נדחו שני עררים שהגישה המבקשת על החלטות מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, שדחה את תביעת המבקשת לפיצויים בהתאם לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (להלן: חוק מס רכוש).

 

רקע עובדתי

1.             המבקשת, רהיטי עמק איילון בע"מ (להלן: המבקשת), עוסקת בייצור ובשיווק רהיטים. בעבר ניהלה המבקשת את פעילותה ממפעל באזור התעשייה ארז, עד לפינויו במסגרת תוכנית ההתנתקות מחבל עזה. בעקבות הפינוי הקימה המבקשת מפעל חדש באזור התעשייה של הישוב עמנואל, הממוקם באזור יהודה ושומרון בסביבת כפרים פלשתינאיים. ביום 25.5.2006, בעוד המפעל מצוי בשלבי בנייה והקמה, אירעה במפעל שריפה, אשר גרמה לנזקים כבדים למבנה המפעל ולרכוש שבתוכו – גג המפעל קרס, המכונות יצאו מכלל שימוש וכל מלאי חומר הגלם נשרף – והנזקים נאמדו במיליוני שקלים. במועד השריפה לא הציבה המבקשת שומרים או מצלמות במפעל ואף טרם הסדירה פוליסת ביטוח למפעל ולתכולתו. 

 

2.             חוקר שריפות מטעם רשויות הכיבוי וההצלה קבע בדו"ח מיום 29.5.2006 כי סיבת השריפה, בסבירות גבוהה, הינה הצתה. ביום 23.8.2006 ניתן למבקשת אישור מהמשטרה, בהתבסס על דו"ח חוקר השריפות, בו נאמר בסעיף סיכום הממצאים כי קיים חשד סביר שהנזק נגרם כתוצאה מפעולות מלחמה או איבה נגד ישראל (להלן: אישור המשטרה הראשוני). בהתבסס על האישור הראשוני הגישה המבקשת תביעת פיצויים למנהל מס רכוש וקרן פיצויים (להלן: המשיב), מכוח חוק מס רכוש. ביום 17.10.2006 העביר המשיב לחשבון הבנק של המבקשת מקדמה על סך של 1,000,000 ש"ח על חשבון הפיצויים שנתבעו (להלן: המקדמה). במכתב מיום 5.11.2006 ציין המשיב כי תביעת המבקשת מצויה בשלבי בדיקה מקיפה וכי בסיום ההערכה השמאית יועברו הסכומים שייקבעו בגין הציוד והמלאי שניזוקו.

 

3.             ביום 31.1.2007 פנתה המבקשת אל המשיב וביקשה לזרז את הטיפול בתביעתה. משפנייתה של המבקשת לא נענתה, הגישה המבקשת ביום 15.5.2007 ערר לועדת הערר. בעקבות הגשת הערר, וחלף הגשת תגובה, פנה המשיב למשטרה על מנת שתנמק או תבחן מחדש את המסקנה שנקבעה באישור המשטרה הראשוני, לפיה קיים חשד סביר שהנזק נגרם עקב פעולות איבה. כתוצאה מפנייה זו הודיעה המשטרה למבקשת במכתב מיום 3.2.2008 כי נפלה טעות בשיקול הדעת בהוצאת האישור הראשוני וכי אין בדו"ח חוקר השריפות כל אינדיקציה בדבר זהות המבצעים או המניעים להצתה. לפיכך נאמר במכתב כי "לאחר בחינה חוזרת של החומר...אין בידי משטרת ישראל ממצאים המצביעים על כך שהנזק נגרם כתוצאה מפעולת איבה, ולפיכך אין תוקף לסעיף סיכום הממצאים באישור שניתן בעבר" (להלן: הודעת המשטרה השנייה). בהסתמך על הודעת המשטרה השנייה הודיע המשיב ביום 4.2.2008 למבקשת על דחיית תביעתה ודרש השבה של המקדמה ששולמה לה. המבקשת מצידה הגישה ערר נוסף על החלטת המשיב לועדת הערר, בין היתר מן הטעם כי לא קיבלה זכות טיעון. המשיב לא הוציא החלטה חדשה מתוקנת, אלא הגיש תגובה לערר השני. במקביל, ערך המשיב שימוע למבקשת ביום 6.10.2008, במסגרתו איפשר למבקשת להביא ראיות להוכיח כי ההצתה נגרמה כתוצאה מפעולות איבה. בתום השימוע לא מצא המשיב לשנות מהחלטתו. משכך, המשיך הדיון המאוחד בועדת הערר בשני העררים ובסופו ניתנה החלטת ועדת הערר. 

 

החלטת ועדת הערר

4.             בפתח החלטתה ציינה הועדה כי המבקשת העלתה טענות מקדמיות שונות, אך במהלך הדיון בפני הועדה הודיעו באי כוח הצדדים כי הם מוותרים על טענותיהם המקדמיות ויתמקדו אך ורק בהוכחת טענותיהם בשאלה אם הנזק הינו תוצאה של פעולת איבה. הועדה קבעה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר באירוע הצתה והמחלוקת מצטמצמת לשאלה האם מדובר בפעולת איבה. הועדה קבעה כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על המבקשת, על פי מאזן ההסתברויות, ולא על המשיב. הועדה דחתה את טענת המבקשת כי בנסיבות העניין נטל הראייה עבר למשיב, לאור העובדה שהמשיב "שקט על שמריו" ולא חקר את האירוע במשך תקופה ארוכה. הועדה ציינה כי לא התרשמה שהמשיב התעכב ללא סיבה או לא בדק את הדברים אלא רק שהבדיקה ארכה זמן רב. כמו כן נדחתה טענת המבקשת בדבר ציפייה שנוצרה אצלה בדבר קבלת התביעה, לאור המקדמה ששולמה לה, ונקבע כי חוק מס רכוש מאפשר למשיב לשנות מהחלטתו אם מצא בה טעות, גם לאחר ששולמו פיצוי או מקדמה.

 

5.             לעניין נטל ההוכחה בתביעת פיצויים מכוח חוק מס רכוש, הפנתה הועדה לפסק הדין ברע"א 6904/07 ס.ת.ו בקעות בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד נב(4) 1 (1998) (להלן: עניין ס.ת.ו), בו נקבע כי על אף הקושי הטבוע בתביעות מסוג זה, נותר נטל ההוכחה על התובע ונדרשת הוכחה ישירה או נסיבתית בדבר פעולת איבה ממשית כתנאי לזכאות על פי החוק. הועדה קבעה כי בהתאם למבחנים שנקבעו בעניין ס.ת.ו המבקשת לא הוכיחה "כי מדובר בהצתה שהיא תוצאה של פעולת איבה דווקא ולא מפעולת נקם או פעולה פלילית או עסקית מתחרה".

 

6.             הועדה קבעה כי אין באישור משטרה כזה או אחר כדי לפטור את הניזוק מנטל הבאת הראיות לכך שהנזק נגרם כתוצאה מפעולת איבה, וכי המשטרה אינה מחליפה באישוריה את שיקול הדעת של המשיב. עוד נקבע כי מהעדויות שנשמעו לפני הועדה עולה שהמבקשת לא פנתה למשטרה בבקשה לבחון את הסיבה לשינוי טעמה של המשטרה באשר לסיבת האירוע וצוין כי "היינו מצפים...מהעוררת [המבקשת] שלא להסתפק באישור המשטרה הראשון, ובוודאי שהיינו מצפים ממנה לפעול לאחר הנפקת האישור הסותר, להוכחת טענותיה". בנוסף קבעה הועדה כי אין בעדותו של בעלי המבקשת בדבר ניסיון הצתה קודם במקום כדי להועיל לה. נקבע כי לא הובאה שום ראיה לכך שניסיון ההצתה הראשון בוצע על רקע לאומני, ואף עולה תמיהה בכל הנוגע לבחירתה של המבקשת שלא למגן ולא לבטח את המקום בעקבות אותו אירוע. נקבע כי אילו הייתה המבקשת מציבה במקום שומרים ומצלמות, יכולה הייתה לתרום להגנה על המקום מפני הצתה בכלל ולמציאת הגורם האחראי להצתה בפרט. הועדה הזכירה כי על פי סעיף 7 לתקנות מס רכוש (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973 (להלן: תקנות מס רכוש) רשאי המשיב לשלול פיצוי מניזוק שנהג ברשלנות, גם אם הגיע למסקנה שמדובר בפעולת איבה. עוד ציינה הועדה כי בעקבות אירוע ההצתה מושא הערר אירע במפעל אירוע נוסף בעל סממנים פליליים במסגרתו נגנב ברזל מהמפעל ולא ניתן לשלול את האפשרות שההצתה בוצעה לצורך גניבת הברזל.

         

          הועדה ציינה עוד כי הובא בפניה דו"ח של חוקר שריפות מטעם המבקשת, מר ישעיהו, שקבע שסיבת השריפה היא הצתה בזדון וציין כי נראה שהמניע הוא חבלני. הועדה קבעה כי אין כל ראייה שמבססת את מסקנת מר ישעיהו שמדובר בפעילות חבלנית, זולת העובדה שבקרבת אזור התעשייה מצויים כפרים פלשתינאיים והחלו עבודות לבניית גדר ההפרדה, ולא די בכך. עוד ציינה הועדה כי שמעה את עדויותיהם של שני חוקרים פרטיים מטעם המבקשת, מר בירון ומר אייזנגר, ולא מצאה שהן מוכיחות את טענת המבקשת.

 

7.             לאור כל האמור, דחתה ועדת הערר את העררים. על החלטת ועדת הערר ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

8.             בית המשפט המחוזי ציין כי השאלה היחידה שעומדת לדיון במסגרת הערעור הינה שאלת נטל הראייה, וזאת לאור ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים לפני ועדת הערר, במסגרתה ויתרו על טענותיהם המקדמיות. בית המשפט קבע, תוך הפנייה לפסק הדין בעניין ס.ת.ו, כי הוכחת המניע שביסוד הפעולה הגורמת נזק לרכוש אינה דבר קל כשברוב הגדול של המקרים מבצעי המעשים אינם ידועים כלל, ולכן בהיעדר ראיות ישירות בנוגע למניעי המבצעים ועדת הערר ובית המשפט נדרשים לבחון את הראיות הנסיבתיות. יחד עם זאת, נקבע כי אין בכך כדי להביא לשינוי בדין הרגיל שלפיו נטל ההוכחה בתביעת פיצויים לפי חוק מס רכוש מוטל על התובע על פי מאזן ההסתברויות המקובל בהליכים אזרחיים.

 

9.             בית המשפט דחה את טענת המבקשת כי הסתמכה על אישור המשטרה הראשוני וכי מעת שניתן אישור זה היא אינה נדרשת לערוך בדיקות עצמאיות משל עצמה. נקבע כי העובדה שניתן אישור ראשוני אינה מייתרת או מונעת ביצוע בדיקות עצמאיות, ובמיוחד כאשר הוכח שהמבקשת לא טרחה לברר את הסיבה לשינוי מסקנות המשטרה. מנגד, קיבל בית המשפט את טענת המבקשת כי לא היה מקום לקבוע ש"על המבקשת להוכיח כי מקורו של האירוע בפעולת איבה דווקא... [ו]אין לומר שהמניע היחיד שבא בחשבון להצתת המקום הוא מניע לאומני" (ההדגשה במקור, י.ד.), בקובעו כי מבחנים אלה מחמירים מהמבחנים שנקבעו בעניין ס.ת.ו. בית המשפט קבע כי יש לבחון את הראיות הנסיבתיות שהביאה המבקשת, על מנת לקבוע על פי מאזן ההסתברויות האם האפשרות כי האירוע אירע כתוצאה ממעשה איבה סבירה יותר מאשר האפשרות שהאירוע אירע מטעמים אחרים.

 

10.          בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבל את טענות המבקשת כי די בעובדה שהאירוע התרחש ביום שישי בישוב יהודי שומר שבת, בסמוך לכפרים פלשתינאיים, כדי להוות ראיה נסיבתית שתצביע על כך שסביר יותר שהאירוע אירע כתוצאה מפעולת איבה מאשר מטעמים אחרים. בית המשפט קבע כי אין בדו"ח חוקר השריפות כל אינדיקציה בדבר זהות המציתים או המניע להצתה. בית המשפט שב ובחן בפירוט את דוחות החקירה שהגישה המבקשת (מטעם החוקרים מר ישעיהו, מר בירון ומר אייזנגר) וקבע כי גם בהם לא די על מנת לקבוע שהמבקשת עמדה בנטל ההוכחה. בית המשפט הדגיש כי אם סברה המבקשת שלא היה בסיס להודעתה השנייה של המשטרה, במסגרתה ביטלה את האישור הראשוני, הרי שהיה עליה להזמין לעדות את מי שהוציא את מכתב הביטול או לבדוק את המניעים לשינוי ההחלטה, ובוודאי שאין לקבל את טענת המבקשת כי היה על הועדה לזמן עדים לעניין זה מיוזמתה. בית המשפט דן גם בטענת החוקר מטעם המבקשת, מר אייזנגר, כי גורמים במשטרה הודו בפניו שקיימים ליקויים בסיווג המשטרתי של עבירות רכוש שבוצעו באזור בתקופה הרלוונטית, כך שאירועים רבים מסווגים בטעות כאירועים על רקע פלילי בעוד שיש לסווגם כאירועים על רקע לאומני. בית המשפט קבע כי טענה זו לא נסמכה על תשתית ראייתית אלא רק על עדות שמיעה של מר אייזנגר, שמנוגדת לדו"ח הרשמי של המשטרה. לפיכך, נדחתה גם טענה זו. לבסוף ציין בית המשפט כי מקובלת עליו תמיהת הועדה על בחירת המערערת לא למגן את המקום, לא להציב בו שמירה ולא לבטח אותו, וכי להתנהלות מעין זו יש השלכה לפי הוראות סעיף 7 לתקנות. לאור כל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת.

 

תמצית טענות הצדדים

11.          לטענת המבקשת, מתעוררות במקרה הנוכחי סוגיות משפטיות אשר חורגות מעניינה הפרטני ואשר מצדיקות מתן רשות ערעור: ראשית, נטען כי החלטת המשיב לא התקבלה במועדים הקבועים בסעיף 8 לחוק מס רכוש ולכן יש להעביר את נטל הראיה לכתפי המשיב להוכיח כי אירוע השריפה לא נגרם כתוצאה ממניע לאומני,  בהתאם לסעיף 6(א) לחוק תיקון סדרי המינהל (הנמקת החלטות), תשי"ט-1958 (להלן: חוק ההנמקה) שקובע כי בדיונים לפני ועדת ערר או לפני בית משפט, על עובד הציבור הראיה כי החלטה או פעולה שלא ניתנה במועד נעשתה כדין. שנית, נטען כי פסק הדין ניתן בניגוד להלכה בעניין מחדלי גורם שלטוני אשר גורמים לנזק ראייתי. נטען כי לא מדובר בסכסוך אזרחי בו לכל צד יש יכולת זהה לאסוף ראיות ועדים, אלא אירוע שמטבעו רק לרשות הציבורית יש סמכויות חקירה וזימון עדים. נטען כי הרשות הציבורית זנחה את תפקידה ולא ביצעה כל חקירה במשך 18 חודשים וגרמה בכך למבקשת לנזק ראייתי. נטען כי המשיב הציג מצג לפיו אין מחלוקת שמדובר באירוע על רקע לאומני וכל שנותר הוא הערכה שמאית בדבר גובה הנזק, ורק לאחר 18 חודשים שינה עמדתו. שלישית, נטען כי פסק הדין אינו מיישם כראוי את מבחן מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי בכלל ואת המבחן שנקבע בעניין ס.ת.ו בדבר נטל ההוכחה שמוטל על התובע בתביעת פיצויים על פי חוק מס רכוש בפרט.

 

12.          המשיב בתשובתו מתנגד לבקשה וטוען כי דינה להידחות. לטענת המשיב, עניינה של המבקשת נדון באריכות ובפירוט בפני ועדת הערר ובפני בית המשפט המחוזי ולא מתעוררת שאלה משפטית כללית שמצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". אף לגופו של עניין, טוען המשיב כי אין הצדקה לתת רשות ערעור: ראשית, נטען כי המבקשת ויתרה, במסגרת הדיון בפני ועדת הערר, על הטענה המקדמית כי ההחלטה בעניינה לא ניתנה במועד או ניתנה שלא כדין, ולכן היא מושתקת מלהעלות טענה זו שוב. אף לגופו של עניין, נטען כי המשיב פעל בהתאם לסד הזמנים הספציפי שנקבע בתקנות מס רכוש, ואין תחולה להוראות חוק ההנמקה בנסיבות העניין. כמו כן, נטען כי ועדת הערר ובית המשפט קבעו בצורה מפורשת שלא נפל פגם בהתנהלותו של המשיב ושהעיכוב במתן ההחלטה נבע מצורך אמיתי בבדיקת תביעת המבקשת ומגורמים שאינם בשליטתו של המשיב. שנית, נטען כי על המבקשת מוטל נטל ההוכחה לאסוף ולהביא ראיות שיתמכו בתביעתה ובטענתה כי מדובר באירוע על רקע לאומני. נטען כי בפסיקה נקבע שאישור המשטרה הראשוני אינו מייתר ביצוע בדיקות עצמאיות מטעם המבקשת וכי בנסיבות העניין המבקשת אף לא טרחה לברר את נסיבות שינוי המסקנות של המשטרה. שלישית, נטען כי טענת המבקשת בדבר יישום שגוי של מבחן מאזן ההסתברויות על ידי ועדת הערר אינה מהווה שאלה משפטית שמצדיקה ערעור לבית המשפט המחוזי, ועל אחת כמה וכמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

 

דיון והכרעה

13.          לאחר שעיינתי בהחלטת ועדת הערר, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיב על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

 

14.          רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן אך ורק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)]. ברוח דומה נקבע כי בקשות רשות ערעור בשאלות מס רכוש תידונה ב"גלגול שלישי" רק כאשר מדובר בבעיה משפטית כבדת משקל [ראו: ע"א 60/86 הלוי נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נתניה, פ"ד מב(3) 123 (1988); רע"א 10558/03 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מדינת ישראל – אגף מס הכנסה ומס רכוש (טרם פורסם, 4.7.2005) והאסמכתאות המובאות בסעיף 7 שם]. לא למותר לציין כי הערעור המוגש לבית המשפט המחוזי על החלטות ועדת הערר, שהינו ערעור בזכות, מוגבל מראש לערעור בבעיה משפטית בלבד [ראו: סעיף 29(ד) לחוק מס רכוש; תקנה 12א לתקנות מס רכוש; ע"ש (י-ם) 6/96 א.ד. בתי עץ (שבדיה) בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (טרם פורסם, 7.4.1996) (להלן: עניין א.ד. בתי עץ)], ובבחינת קל וחומר כך הוא בכל הנוגע לבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

 

15.          איני סבור כי עניינה של המבקשת משתייך לקבוצת המקרים המצומצמים בהם ראוי שתינתן רשות ערעור בענייני מס רכוש. על אף ניסיונה של המבקשת להראות כי מתעוררות בעניינה שאלות משפטיות עקרוניות וכלליות, סבורני כי אלה אינם פני הדברים. טענות המבקשת כולן הינן "וריאציות על נושא" וסובבות סביב שאלת נטל הראיה, משקלן היחסי של הראיות שהובאו על ידי המבקשת והסתמכותה על האישור הראשוני של המשטרה. ועדת הערר דנה בטענות באופן מקיף ומסודר ודחתה את כולן, וכך עשה גם בית המשפט המחוזי אשר שב ובחן את כל הטענות והראיות ולא הותיר אבן שלא נהפכה. אף אם נותרו למבקשת השגות בנוגע לדרך שבה שקלו והעריכו הועדה ובית המשפט המחוזי את הראיות והטענות, ודאי שלא מדובר בשאלה משפטית שמצדיקה רשות ערעור ובדיקה נוספת ושלישית על ידי בית משפט זה [ראו והשוו: עניין א.ד. בתי עץ; ע"ש (י-ם) 5064/05 בלוקי שפילמן-קוטלר עדיקא בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (טרם פורסם, 30.4.2007)]. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

 

16.          למעלה מן הצורך אעיר כי אף לגופו של עניין איני סבור שיש ממש בטענת המבקשת לפיה המבחנים שנקבעו בעניין ס.ת.ו יושמו באופן שגוי או מחמיר מדי על ידי ועדת הערר ובית המשפט המחוזי. בעניין ס.ת.ו נקבע כי בתביעות מסוג זה לרוב אין ראיות ישירות המעידות על כוונתם ומניעיהם של המבצעים. נקבע כי קושי ראייתי טבוע זה מביא לכך שבית המשפט נזקק לראיות נסיבתיות שמהן נלמדת כוונת המבצעים. הובאו שם דוגמאות לראיות נסיבתיות שעשויות לסייע לבית המשפט: האם המקום שבו הוסב נזק לרכוש הוא מקום המועד לפעולות איבה, שנעשו בו מעשי איבה על רקע לאומני בעבר; האם הושמעו איומים להתנכלות או התרחשו התנכלויות שקדמו לאירוע מושא התביעה; האם בוצעו פעולות פירוק חלקים שמצביעות על גניבה גרידא לצורך עשיית רווחים (ראו בעמ' 15 שם). יישום הקביעות והדוגמאות שהובאו בעניין ס.ת.ו על עניינה של המבקשת מוביל באופן ברור לדחיית תביעתה, כפי שקבעו ועדת הערר ובית המשפט המחוזי (ודוק, בעניינה של המבקשת לא מתקיימות אינדיקציות מהסוג הראשון ושני ומתקיימת אינדיקציה שלילית מהסוג השלישי). זאת ועוד, המבקשת לא הצביעה על אינדיקציה ישירה כלשהי לכך שמדובר בפעולת איבה. למעשה, האינדיקציה העיקרית עליה מצביעה המבקשת לביסוס טענתה הינה מיקומו של המפעל בסמוך לכפרים פלשתינאים ועבודות בניית גדר ההפרדה שהתבצעו באזור באותה תקופה. בית המשפט המחוזי קבע, ובצדק, כי בכך לא די וכי יתר הראיות והאינדיקציות שהציגו החוקרים מטעם המבקשת הינן בבחינת עדויות שמיעה אשר אינן מסייעות למבקשת בתביעתה. ברי כי מכלול נסיבתי זה אינו עומד ברף המינימלי הנדרש במבחן מאזן ההסתברויות האזרחי הרגיל ואף לא במבחן הנסיבתי המקל שנקבע בעניין ס.ת.ו.

 

17.          זאת ואף זאת. סבורני כי יש לדחות גם את טענות המבקשת בדבר הנזק הראייתי שנגרם לה עקב שינוי העמדה של המשטרה ושל המשיב בדבר המניע לאירוע, כמו גם את טענותיה בדבר הסתמכותה על אישור המשטרה הראשוני ועל המקדמה ששולמה לה על ידי המשיב. קביעתו של בית המשפט המחוזי כי קבלת אישור המשטרה הראשוני לא ייתר או מנע ביצוע בדיקות עצמאיות בידי המבקשת מקובלת עליי. אכן, המבקשת אינה מחליפה את המשטרה ואינה יכולה בדרך כלל, ובוודאי שאינה מוסמכת, לחקור ולזמן עדים. כמו כן ייתכנו מקרים, מבלי לקבוע מסמרות, בהם הימנעות המשטרה מחקירה עלולה לגרום לנזק ראייתי לניזוק ולהפוך את נטל הראייה. אך מקרה זה איננו אחד מאותם מקרים. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין מקום לטענת הנזק הראייתי מכיוון שחקירותיה של המבקשת לא העלו אינדיקציה כלשהי לפעולת איבה, וספק אם המבקשת הייתה מגלה אינדיקציה שכזו אף אם התנהלות המשטרה והמשיב היו שונות בנסיבות העניין. בנקודה זו יוזכר כי ועדת הערר ובית המשפט המחוזי קבעו כי לא נמצא כל פגם בהתנהלות המשיב בנסיבות העניין. ועוד יוזכר כי ועדת הערר ובית המשפט המחוזי קבעו שהמבקשת לא טרחה לברר את נסיבות שינוי מסקנות המשטרה, לא ביקשה להעיד את הגורם במשטרה שנתן את ההחלטה השנייה ולא הביאה ראיה לכך שפעלה לשנות את החלטת המשטרה השנייה. קביעות אלה הן קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן, ואשר שומטות במידה רבה את הבסיס מתחת לכל טענותיה של המבקשת. לבסוף, מקובלת עליי עמדת המשיב כי המבקשת מושתקת מלטעון טענות בנוגע לעיכוב בהחלטה ובנוגע לתחולת חוק ההנמקה, לאור ההסכמה הדיונית שהושגה בדיון בפני ועדת הערר בדבר ויתור המבקשת על טענותיה המקדמיות.

 

18.          בטרם סיום אציין כי מצטרף אני לתמיהה שהביעו ועדת הערר ובית המשפט המחוזי על בחירת המבקשת לא להציב שומרים או מצלמות בשטח המפעל ולא לבטחו. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה שהעלה המשיב במסגרת תשובתו – האם מדובר בנסיבות העניין ב"רשלנות בשמירת נכסים" כאמור בתקנה 7 לתקנות מס רכוש, אשר עשויה לשלול את הגדרת הנזק כ"נזק מלחמה" או להוביל להפחתת פיצויים – אציין כי מקובלת עליי הקביעה כי לכל הפחות מדובר במחדל שמשליך ישירות על יכולתה של המבקשת להוכיח טענותיה בנסיבות המקרה הפרטניות, ואין למבקשת להלין אלא על עצמה.

 

          נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.

 

          ניתנה היום, ‏כ"ב באייר התשע"ב (14.5.2012).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12019420_W03.doc   צמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il