עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1706/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם העותרת:                        עו"ד דב לוין

בשם המשיבים:                     עו"ד שקיב עלי

 

 

 

1.        בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 6.2.2012 בע"א 8350/08. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי השופטת ע' ארבל בהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ע' פוגלמן. בגדרו של פסק הדין נדחו ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר) לקבל את בקשת המשיב 1 (להלן - המשיב) להגדיל את שיעורם של תשלומים עיתיים המשולמים לו על ידי העותרת בהתאם לפסק דין שניתן בת"א 153/93 (מפי כבוד השופט נ' קליינברגר) (להלן - תביעת הנזיקין).

 

2.        המסכת העובדתית שברקע לפסק הדין נשוא העתירה, ואשר הובילה להגשת תביעת הנזיקין, תפורט תחילה. בשנת 1991, בהיותו כבן שנתיים, נפל המשיב בבית הוריו ונחבל בראשו. בעקבות זאת, הוא הובהל לבית החולים בנהריה, ומשם הועבר בשל חומרת מצבו לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אושפז למשך כ-100 ימים. עם תום האשפוז נותר המשיב משותק בגפיו השמאליות, קטוע רגל ימין בחלק העליון של השוק, סובל מעיוורון ומפיגור שכלי קשה ובלתי מסוגל לשלוט על סוגריו. בתביעת הנזיקין, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה על ידי המשיב והוריו (להלן יכונו יחד - המשיבים) נגד העותרת ואחרים, נטען כי רשלנות בתי החולים היא שגרמה לנכותו הקשה. בהמשך, התגבש בין בעלי הדין הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, לפיו תישא העותרת במחצית מהנזק הכולל שנגרם למשיב. כן הוסכם, כי חלקה של העותרת ישולם ברובו על דרך של פיצוי עיתי עד תום תוחלת חייו של המשיב, וכי סכום הנזק ייקבע על ידי בית המשפט. על פי ההסכמה האמורה, ניתן ביום 15.10.1998 פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בו נקבעו ראשי הנזק השונים וסכומיהם. יצוין, כי עלויות הסיעוד נקבעו בהתאם להנחה שהמשיב יזדקק לסיוע מאת עובד זר אחד לכל שעות היממה. עוד יצוין, כי בית המשפט נעזר, בין היתר, בחוות דעת מומחה שהעריך כי תוחלת חיי המשיב לא תעלה על שמונה שנים. לאחר שהוגש ערעור לבית משפט זה, הועלו במידה מסוימת הסכומים שנקבעו, כך שמכלול צרכיו של המשיב הועמד על סך של 14,377 ש"ח לחודש ליום מתן פסק הדין. על העותרת היה לשאת במחצית הסכום, בהתאם לפשרה.

 

3.        בשנת 2007, לאחר שהפך לבגיר, פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה להגדיל את שיעור התשלומים העיתיים המשולמים לו על ידי העותרת על פי פסק הדין שניתן בתביעת הנזיקין. זאת, בשל שינוי לרעה שחל במצבו הרפואי, אשר השפיע על היקף הוצאות הטיפול בו. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ברלינר) קיבל את טענת המשיב כי מאז מתן פסק הדין בתביעת הנזיקין חל שינוי של ממש במצבו הרפואי המצדיק את הגדלת שיעור התשלומים העיתיים. כך, נקבע כי עם חלוף הזמן, ובמיוחד לאחר שאושפז בשנת 2006 עקב מצוקה נשימתית, חלה הרעה במצבו. הרעה זו באה לידי ביטוי בעיקר בשלושה היבטים: שינוי במצב הנשימתי, שינוי בצורת ההזנה ונטייה לפרכוסים. בית המשפט מצא כי בניגוד למצב שהיה לנגד עיני בית המשפט בעת הערכת גובה הנזק בתביעת הנזיקין, הרי שכיום נדרש המשיב להשגחה תמידית שבלעדיה תישקף סכנה לחייו. כן נפסק, כי כיום זקוק המשיב לטיפול סיעודי מצידם של שני מטפלים ואף יותר, ולאביזרים להם לא נדרש בעבר. זאת, בין היתר, כתוצאה מכך שבניגוד להערכותיהם המקוריות של המומחים, הגיע המשיב לבגרות, ובשל משקלו ישנו צורך במספר אנשים, למשל לשם נשיאתו למקלחת. בית המשפט ביסס קביעות אלו על הראיות שהוצגו בפניו, וביניהן, עדותו של אבי המשיב, אותה מצא בית המשפט מהימנה, וחוות דעת מומחים בנוגע למצבו הרפואי והסיעודי של המשיב בעבר ובהווה. כמו כן, ציין בית המשפט כי עם הגיעו של המשיב לבגרות התחולל שינוי נוסף הנעוץ בכך שכיום הוריו אינם חייבים עוד בטיפול בו, ומשכך הפעולות שהם עושים למענו צריכות להילקח בחשבון ההוצאות. אשר על כן, קיבל בית המשפט את הבקשה והורה על הגדלת התשלומים העיתיים. נקבע שסכום צרכי המשיב לחודש הוא 26,000 ש"ח. בהתחשב בהסכם הפשרה, על העותרת לשאת במחצית הסכום האמור (צמוד למדד) ובניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי. כמו כן, פסק בית המשפט למשיב סכום חד פעמי נוסף לצורך רכישת ציוד רפואי וסיעודי הדרוש לו. העותרת ערערה על ההחלטה להגדיל את התשלומים, וכן על החלטות ביניים שניתנו במסגרת ניהול ההליך, ואילו המשיבים ערערו על גובה הסכומים שנפסקו. פסק הדין שניתן בערעורים אלה הוא נשוא העתירה לדיון נוסף.

 

4.        השאלה המרכזית שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה הינה מהן הנסיבות שבהן תקום הצדקה לשינוי שיעורם של תשלומים עיתיים המשולמים לניזוק כפיצויים בגין נזקי גוף בתביעת נזיקין "רגילה". היינו, שלא על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (על ההבחנה האמורה ראו, פסקאות 27-24 לפסק הדין נשוא העתירה; רע"א 4932/97 אסרף נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(5) 129 (1999) (להלן - עניין אסרף); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 854-853 (מהדורה רביעית, 2012)). טענתה המרכזית של העותרת בערעור הייתה, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי בנסיבות המקרה חל שינוי נסיבות המצדיק הגדלה של התשלומים העיתיים שנפסקו לזכות המשיב. לשיטתה, ראוי לתחום ולהגביל את המקרים שבהם ניתן יהיה לבקש הגדלה של התשלומים העיתיים לנסיבות יוצאות דופן בלבד, בהן חל שינוי נסיבות קיצוני המשפיע באופן מהותי על צורכי הניזוק. זאת, על מנת שלא לפגוע בעקרון סופיות הדיון ולהגביר את העומס על בתי המשפט.

 

5.        בנסיבות המקרה דנא, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין הנסיבות שיצדיקו שינוי בשיעור התשלומים העיתיים, נפסק (על-ידי השופטת ארבל בהסכמת המשנה לנשיאה ריבלין והשופט פוגלמן), כי בדין נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיב. בית משפט זה קבע, תוך יישום ההלכה שנקבעה בע"א 283/89 עירית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718 (1993) (להלן - עניין מוסקוביץ) ופותחה בפסקי דין נוספים, כי לצורך פנייה לבית המשפט בבקשה לשינוי בשיעור התשלומים העיתיים, נדרש שינוי מהותי במצבו של הניזוק (ראו, למשל, עניין אסרף; ע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר (לא פורסם, 23.5.1995)). היינו, לא כל שינוי במצבו של הניזוק יצדיק פנייה, מחד גיסא. אך אין גם צורך בשינוי נסיבות קיצוני המביא לשמיטת הבסיס מתחת להכרעה המקורית, מאידך גיסא. בפסק הדין סקר בית המשפט את אמות המידה שנקבעו בפסיקות קודמות ביחס לסוגיה זו, וכן העיר מספר הערות. כך, צוין כי אין להגביל את השינוי הנדרש לשינויים הנעוצים במצבו הרפואי של הניזוק בלבד. לכן, לדוגמה, שינויים משמעותיים בעלות העסקת עובד זר, או שינויים בטכנולוגיות טיפול, יהיו עשויים להצדיק הגדלה של תשלומים עיתיים. כן צוין, כי שינויים הנובעים מתמורות בתמונת המצב הכוללת, עשויים להצדיק אף הם פנייה כאמור. כך שתתאפשר פנייה גם במקרים שבהם חלו מספר החמרות קלות במצבו של הניזוק, אשר כל אחת מהן בנפרד אינה מהווה שינוי מהותי, אולם בהתקבצן יחד הן מגדילות את שיעור ההוצאות באופן ניכר. עוד צוין כי טוב יעשו בתי המשפט אם יגדירו באופן ברור את העילות לפנייה מחדש, כך שהצדדים יהיו מוגבלים לכללים שנקבעו ותיחסכנה התדיינויות מיותרות. ביחס למועד שבו ניתן יהיה לפנות לבית המשפט בבקשה לשינוי שיעור התשלומים העיתיים, אומצה בפסק הדין השיטה שנקבעה בעניין מוסקוביץ, לפיה יוגבל המועד לפנייה חוזרת לבית המשפט. בהקשר זה, העיר בית המשפט כי סביר לאפשר פנייה אחת לשנתיים כאשר חל שינוי של יותר מ-15% מעבר לעליית המדד מאז התשלום השנתי האחרון הקודם. זאת, לצד אפשרות לפנות לבית המשפט במקרה בו התרחשו שינויים שהוגדרו במפורש בפסק הדין ככאלה המצדיקים פנייה חוזרת. ביחס לנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנא, נקבע כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר התבססו על הראיות שנשמעו בפניו, מציירות תמונת מצב כוללת של החמרה משמעותית במצבו הרפואי והסיעודי של המשיב המצריכה הגדלה של התשלומים העיתיים באופן ניכר. משכך, לא נמצא ממש בערעור העותרת לעניין עצם הגדלת התשלום העיתי. כן נפסק, כי בנסיבות המקרה דנא, לא קמה הצדקה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין שיעור התשלום העיתי שנקבע למשיב, ומשכך נדחו ערעורי שני הצדדים על הסכום שנפסק.

 

6.        לטענת העותרת, נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה תקדימית בנוגע לנסיבות שבהן תתאפשר פנייה מחודשת לבית המשפט לצורך הגדלת תשלומים עיתיים. לשיטתה, ההחלטה לאשר את החלטת בית המשפט המחוזי להגדלת שיעורם של תשלומים עיתיים שנפסקו מהווה תקדים חשוב הצפוי לעורר קשיים משמעותיים. כך, על פי הטענה, עשויה הפסיקה להשפיע על שיקולי המדינה להסכים לפשרה המבוססת על תשלום עיתי, וכן על שיקולי בית המשפט בפסיקת פיצויים על דרך של תשלום כאמור. העותרת סבורה כי מבחן "השינוי המהותי" בו נעשה שימוש בפסק הדין, אינו מתיישב עם מבחנים דומים שנקבעו בפסיקה. כגון, למשל, המבחן הנוהג בעניין הבאת ראיות נוספות בערעור שעניינו במצבים קיצוניים "בהם נשמט הבסיס מתחת להכרעה המקורית". בנסיבות המקרה, טוענת המערערת כי לא היה מקום להגדיל את שיעור התשלומים העיתיים המשולמים המשיב, וזאת מכיוון שלא ההחמרה הרפואית במצבו של המשיב היא הרלוונטית, אלא התוספת הסיעודית הנדרשת בגין החמרה זו. לטענתה, מלכתחילה פסק הדין בתביעת הנזיקין יצא מהנחה שהמשיב יזדקק לתמיכה סיעודית מלאה, ומשכך אין בשינויים שנמנו בפסק הדין כדי לשנות את הבסיס להערכה המקורית של הנזק בפסק הדין שניתן בתביעת הנזיקין. כן מוסיפה העותרת ומעלה טענות שונות לגבי החלטת בית משפט זה שלא להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק.

 

7.        דין העתירה לדיון נוסף להידחות. תנאי מוקדם לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הוא שבפסק הדין שלגביו מתבקש הדיון הנוסף נקבעה הלכה חדשה. במקרה דנא, לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. פסק הדין נשוא העתירה נסב כולו על נסיבות המקרה הקונקרטיות, תוך שיישם לגביהן את ההלכה שנקבעה בעניין מוסקוביץ ובפסקי דין נוספים שהוזכרו שם. אף אם ישנו בפסק הדין פיתוח מסוים של ההלכה בנוגע לנסיבות שיצדיקו פנייה מחודשת לבית המשפט לצורך שינוי בשיעורים של תשלומים עיתיים, הרי אין די בכך על מנת להצדיק דיון נוסף בפסק הדין (ראו, למשל, דנ"א 8045/06 מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון נ' מליבו ישראל בע"מ (לא פורסם, 21.5.2007)). כידוע, המבחנים לקיומו של דיון נוסף הם מחמירים ביותר, ובמיוחד כאשר מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון שניתן פה אחד (ראו, דנ"א 4011/04 ‏עיריית ירושלים נ' עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל, פ''ד נט(4) 8, 14 (2005)). בהקשר זה יוער, כי העותרת אינה חולקת על כך שפסק הדין נשוא העתירה יישם את ההלכה שנקבעה בעניין מוסקוביץ, אך לטענתה "מדובר בהלכה... אשר ניתנה לפני יותר מ-20 שנה. לעמדתנו, ראוי לבחון את הדברים מחדש". ברי, כי לא לשם כך נועד ההליך של עתירה לקיום דיון נוסף. עוד יצוין, כי ביסוד פסק הדין מונחת קביעה עובדתית במהותה, לפיה אכן חל שינוי מהותי במצבו הרפואי והסיעודי של המשיב. קביעות מסוג זה אינן מקימות עילה לקיום דיון נוסף (ראו, למשל, דנ"א 516/91‏ ‎איתן בנדרלי ו-86 אח'‏‎ ‎נ' קרן גימלאות של חברי אגד בע"מ, פ''ד מה(3) 356, 363 (1991)). יתר טענות העותרת הן טענות ערעוריות באופיין שאין מקום להעלותן בעתירה לקיום דיון נוסף.

 

8.        אשר על כן, העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 40,000 ש"ח.

 

           ניתנה היום, ט"ז בניסן התשע"ב (8.4.2012).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12017060_S01.doc   דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il