עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 10991/07

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.         עניינה של העתירה סמכות בית הדין הרבני לדון במחלוקות הרכושיות שבין העותרת והמשיב 3 (להלן המשיב וביחד הצדדים), ואלה עיקרי העובדות הנדרשות לצורך ההכרעה בה. הצדדים נישאו בשנת 1988 ולהם ארבעה ילדים. ביום 10.11.05 הגישו הצדדים "בקשה משותפת לגירושין" לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, לה צורף "הסכם גירושין שנערך ונחתם במשרדי הרבנות בפתח תקווה ביום 10.11.05" (כאמור בכותרת ההסכם אשר יכונה להלן הסכם הגירושין). מספר ימים לאחר הגשת הבקשה עזבה העותרת את בית המגורים המשותף ועברה למקלט לנשים מוכות. ביום 20.11.05 הגישה העותרת תביעות רכוש, משמורת ומזונות לבית המשפט לענייני משפחה, ומאוחר יותר באותו יום הגיש המשיב לבית הדין הרבני תביעת גירושין לה כרך את ענייני הרכוש, מזונות העותרת ומשמורת ילדיהם. ביום 12.1.06 הוגשה לבית הדין הרבני בקשת העותרת למחיקת הסכמתה להסכם הגירושין, ובהמשך טענה, כי הסמכות לדון במכלול התביעות מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.

 

ב.         ביום 6.7.06 קבע בית הדין הרבני האזורי, כי הוא מוסמך לדון במכלול התביעות, אך החליט להשאיר את סוגיית המשמורת בידי בית המשפט לענייני משפחה, שכבר נתן החלטות אופרטיביות לגביה. פסק הדין אמנם בחן את עמידת תביעת הגירושין של המשיב (מיום 20.11.05) בדרישות "המבחן המשולש" לרכישת סמכות באמצעות "כריכה" (ראו לדוגמה ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4) 155; ע"א 863/80 ברורמן נ' ברורמן, פ"ד לה(3) 729; בג"ץ 58/08 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (לא פורסם)), ואולם למעשה דומה כי קביעתו בדבר רכישת הסמכות מיוסדת על בקשת הגירושין המשותפת (מיום 10.11.05) ועל הסכם הגירושין שצורף לה:

 

"עצם הגשת הסכם גירושין, שהוגש לבית הדין לאישור, בזמן שלא היתה שום תביעה בערכאה אחרת, מקנה לבית הדין סמכות לדון בכל המפורט בהסכם הגירושין (עיין בג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם))".

 

בעקבות החלטה זו, ובהתאם לעקרונות שנקבעו בעניין פלמן (בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118), החליט בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (ביום 2.8.06) לדחות על הסף את תביעת המזונות והרכוש שהגישה העותרת (תמ"ש 2920/06).

 

ג.          כלפי פסק דינו של בית הדין האזורי (מיום 6.7.06) הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, ואולם זה נדחה (בדעת רוב) ביום 5.2.07. לא נידרש למכלול הסוגיות הכלליות שחברי ההרכב נדרשו להן בפסק הדין, שכן במישור ההנמקה המשפטית ניתן לתמצת ולומר, כי לדעת הרוב (הדיין הרב שרמן והדיין הרב בוארון) רכש בית הדין האזורי סמכות מכוח הסכם הגירושין שהוגש לאישורו בטרם הגישה המשיבה את תביעותיה לבית המשפט לענייני משפחה: "מבחינה משפטית פורמלית הסכם זה שהוגש בפועל בפני בית הדין מהוה גורם לקביעת סמכות בית הדין בענייני רכוש וממון" (כלשון הדיין הרב שרמן בעמוד 3 לפסק הדין). על פניו ישאל השואל, כיון שלפי פסיקת בית משפט זה, די לכאורה בהגשת בקשת גירושין מוסכמת כשבצדה הסכם רכושי כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בנושאים הרכושיים (ראו עניין עמרני הנזכר; בג"צ 635/82 וינברג נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד לז(4) 253, 260), מה מקום מצא בעל דעת המיעוט (הדיין הרב דיכובסקי) לחלוק על דברי חבריו? אלא שיש דברים בגו.

 

ד.         התשובה לכך מצויה בתוכן ההסכם, בדברי המבוא לו, וככל הנראה גם בנסיבות כריתתו. היטיב לתאר זאת הדיין הרב דיכובסקי: "מדובר במסמך מזעזע, הן מבחינת התוצאה והן מבחינת תיאור הרקע" (עמוד 1 לפסק הדין), ודי להביא מדברי המבוא להסכם, וי לאותו הסכם:

 

"היות והעותרת אפטית וחסרת יוזמה בזוגיות, שקרנית בוגדנית (לא יחסי מין), ביצעה 2 הפלות, ועשתה מעשה בוגדנות ושקר ללא הפסקה לאורך חיי הזוגיות.

והיות והמשיב ביקש וגם התחנן בכל צורה לשקם את היחסים...

והיות וכל ניסיון כזה הסתיים במפח נפש, שכלל בין השאר שקרים, בוגדנות (לא מין), הפלות, שיחות עם אנשים אחרי הגב של המשיב תוך שקרים, גניבת עשרות אלפי שקלים מחשבון הבנק המשותף...

והיות והעותרת זייפה צ'קים...

והיות והעותרת לא מתפקדת כמחנכת, כאמא, מעדיפה את רצונותיה ואנוכיותה שלה על טיפול בילדים...".

 

 

נאמר כבר כאן, כי "הסכם" זה, שעליו - שומו שמים - חתומה העותרת, וכביכול תולה בעצמה מרעין בישין, על פניו הוא מסמך ממאיר, שאין לקבלו. נוסיף, כי מכלול הוראות ההסכם, וגם נסיבות כריתתו, נסקרו אף הן על ידי הדיין הרב דיכובסקי: "התוצאה היא שההסכם מנשל את המערערת מן הרכוש וכן מעביר למשיב את הילדים... ההסכם נחתם על ידי המערערת [העותרת - א"ר] בעת ששהתה במקלט לנשים מוכות". על רקע זה קבע הדיין דיכובסקי: "אם סבור בית הדין שסמכותו נובעת מ-'הסכם' זה, אזי אינני יכול לקבל זאת", ועוד הטעים "השימוש ב-'הסכם שקרי' שהוגש לבית הדין, כנימוק לקביעת סמכות, אינו נראה לי". בהינתן האמור הציע הדיין הרב דיכובסקי, כי התיק יושב לבית הדין האזורי "לבחינה נוספת בשאלת הסמכות, כאשר ההסכם אינו מהוה גורם לכך".

 

טענות הצדדים בעתירה

 

ה.         כלפי פסקי דינם של בתי הדין הרבניים הוגשה העתירה שלפנינו, המייסדת עצמה על חוות דעתו של הדיין הרב דיכובסקי, ובין היתר נטען בגדרה:

 

"הסכם הגירושין אשר הוגש לבית הדין הרבני הינו בטל מעיקרו, בבחינת 'לא נעשה דבר', non est factum. מסמך שכזה, כפי שאינו מקים זכויות וחובות בין הצדדים הרי שאיננו יכול להוות מקור משפטי לקביעת סמכות לבית הדין הרבני. לא ייתכן, כי מסמך שהוא תוצר של התעללות ועוולה יקבל על ידי ערכאה משפטית תוקף מקנה סמכות! 'הסכם הגירושין' היווה בידי המשיב מספר 3 כלי התעללות נפשית נוסף כלפי העותרת. מסמך זה הינו מקפח, מזעזע ומוכתם כולו בחוסר תום לב" (סעיפים 44-42 לעתירה; ההדגשות במקור - א"ר).

 

 

ו.          מנגד טען המשיב - בתגובתו המקדמית (מיום 11.2.08) ובתגובתו לצו על תנאי (אשר הוצא ביום 5.6.12) - כי קביעת בית הדין הרבני האזורי "אינה מתבססת על הסכם הגירושין" אלא על תביעת הגירושין שהגיש המשיב (ביום 20.11.05), אשר נבחנה בהתאם לדרישות המבחן המשולש. עוד נטען, בין היתר, כי לפי הלכת עמרני עצם הגשת הסכם גירושין לאישורו של בית הדין על ידי שני הצדדים (וממילא בהסכמתם לסמכותו) היא המקנה לו סמכות לדון בנושאים הכלולים בו, ללא קשר לשאלת תוכן ההסכם, אשר יתכן כי בית הדין יחליט שלא לאשרו. ועוד הודגש, כי העותרת עדיין מסכימה להתגרש, והסכמה זו היא העומדת ביסוד הגשת בקשת הגירושין המשותפת, אשר בגדריה רכש בית הדין סמכות לדון בעניינם של הצדדים. כן נטען לחוסר תום לב מצד העותרת, לאורך שנות הקשר ובמהלך ההתדיינות המשפטית. הוזכר, כי גם לשיטת הדיין הרב דיכובסקי יש להשיב את התיק לבית הדין הרבני האזורי, כדי שיבחן מחדש את שאלת הסמכות בהתעלם מהסכם הגירושין, וכן הוזכרו עילות ההתערבות המצומצמות של בית משפט זה בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים. להשלמת התמונה נציין, כי לאורך הדיונים שהתקיימו בעתירה טען היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, כי אף אם "לשון ההסכם מחפירה" ואין אלא לגנותה, ואף שיש לצאת מן ההנחה כי ההסכם אינו ראוי והוא בטל - אין בכך כדי לשלול את סמכות בית הדין הרבני מדיון בסוגיות שנכרכו כדין לבקשת הגירושין (מה גם, כך נטען, שהוראות ההסכם עצמן אינן נוטות באופן מובהק לצד זה או אחר); בית הדין יכריע, כך נאמר, לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973.

 

דיון והכרעה

 

ז.          לאחר העיון, החלטנו לקבל את העתירה ולקבוע כי בתי הדין הרבניים לא רכשו סמכות לדון בעניינים של הצדדים (מעבר לסוגיית הגירושין עצמה, שהיא בסמכותו המקורית והבלעדית), וכי העותרת תוכל להגיש תביעה מתאימה לבית המשפט לענייני משפחה בתוך 30 יום. החלטה זו ניתנת לא רק לאחר העיון, אלא גם לאחר נסיונות רבים למצוא פתרון מעשי מוסכם ומהיר לעניינם של הצדדים. באופן בלתי רגיל התקיימו בתיק זה חמישה דיונים בהרכבים שונים (בימים: 2.2.09; 16.3.09; 28.12.09; 4.6.12; 10.9.12), ולאורך תקופה זו התקיים גם הליך גישור (מסוף שנת 2009 ועד ראשית שנת 2011), ואולם לצערנו באנו לנקודה המחייבת הכרעה שיפוטית, וזו - למצער בעיני - נהירה בנסיבות כבֵּיעֲתָא בְּכוּתָּחָא (ראו נ' רקובר, ניבי תלמוד (תשנ"א) 67), כך בגלל תוכנו ומהותו של ההסכם ("כלי התעללות נפשית נוסף כלפי העותרת" - כלשון העותרת), ובפרט כך נוכח דרישת תום הלב החלה על מי שמבקש להקנות לבית הדין הרבני סמכות על ידי "כריכה". ואולם, בטרם נדון בשני עניינים אלה נפתח ונציג מדוע - בניגוד לטענת המשיב - המקור היחיד מכוחו עשוי היה בית הדין הרבני לרכוש סמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים הוא הסכם הגירושין הבעייתי (ולא תביעת הגירושין המאוחרת).

 

זיהוי ההליך העומד ביסוד רכישת הסמכות הנטענת

 

ח.         אכן, בית הדין הרבני האזורי נדרש בפסק דינו לעמידת תביעת הגירושין (מיום 20.11.05) בדרישות המבחן המשולש, אך בניגוד לטענת המשיב, ההכרעה בדבר רכישת הסמכות מתבססת על הבקשה המשותפת לגירושין שהוגשה ביום 10.11.05 ועל הסכם הגירושין שנלוה לה (ולמצער גם על מסמכים אלה). כך עולה, בין היתר, מחלק מאמירותיו של בית הדין האזורי ("עצם הגשת הסכם גירושין, שהוגש לבית הדין לאישור, בזמן שלא היתה שום תביעה בערכאה אחרת, מקנה לבית הדין סמכות לדון בכל המפורט בהסכם הגירושין"); וכך מתחייב גם מן העובדה, שאם תביעת הגירושין היא שהקנתה סמכות, הנה התביעות שהגישה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה קדמו להן, ובהקשר זה - כך נקבע בפסיקה - אין "הבדל מהותי המצדיק שינוי בדין בין הגשת תביעות בפער של יום, יומיים או שלושה, לבין הגשת תביעות בפער קטן יותר" (בג"ץ 58/08 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (לא פורסם) פסקה 10 - המשנה לנשיאה ריבלין). חל איפוא הכלל, לפיו הסמכות מסורה לערכאה לה הוגשה התביעה הראשונה בזמן (ראו לדוגמה ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817; בג"צ 706/80 סופר נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד לה(3) 13).

 

ט.         עיקרון זה, לפיו הסמכות מסורה לערכאה לה הוגשה התביעה הראשונה, יוצר ודאות וחוסך התדיינות וחיכוך מיותר בין הערכאות. עמד על כך בית הדין הרבני האזורי בתל אביב בתיק אחר:

 

"אנו סבורים שרק עמידה דווקנית על כך שמועד הגשת התביעה הוא - ורק הוא - מועד רישומה במערכת המחשוב של בתי המשפט ובתי הדין, תגשים את דבריו של השופט ריבלין בדבר מבחן ברור וחד משמעי המסייע בהשגת הכרעה קלה, ברורה וקוהרנטית - המפחית את החיכוך בין הערכאות" (375950-1 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) פסקה 5).

 

רציונלים אלה חלים גם במקרים בהם פער הזמנים קטן מאוד, ובלשונו של בית המשפט לענייני משפחה (בתיק אחר), "הנה כי כן, בית המשפט העליון אמר את דברו בצורה בהירה ומפורשת בנסיבות כמעט זהות לעניין שבפניי, והמסקנה המתגבשת היא כי מבחן הזמן שריר וקיים אף כאשר מדובר בפער זמנים קטן שאינו עולה על מספר דקות או שעות" (תמ"ש (משפחה ירושלים) 39657-12-10 ר. נ' ג. (לא פורסם) פסקה 11 - השופט טפרברג), וכבר מצא בית הדין הרבני בחיפה (הדיין הרב אושינסקי) "רמז לעיקרון זה" בדברי המִשְׁנָה (כתובות י', ה') העוסקת בסדר הקדימויות בין מספר התחייבויות שניתנו באותו יום, ובמנהג ירושלים לציין לא רק את תאריך ההתחייבות אלא גם את שעתה:

 

"היו יוצאות כולן ביום אחד [אדם שהתחייב במספר כְּתֻבּוֹת למספר נשים באותו יום - א"ר] כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת זכתה וכך היו כותבין בירושלים שעות..." (ראו החלטה מיום 5.7.12 בתיק 893212-1 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)).

 

 

י.          נמצא, כי אם אכן התכוון בית הדין הרבני האזורי לבסס את סמכותו על תביעת הגירושין (מיום 20.11.05) נפלה ככל הנראה שגגה משפטית תחת ידו. לפיכך סביר בעיני, כי דברי בית הדין הרבני האזורי המתייחסים גם לבקשה המשותפת לגירושין ולהסכם הגירושין שנלוה לה, לא נאמרו מעבר לצורך והם עומדים ביסוד הכרעתו באשר לסמכותו. ואולם חשוב מכך, בית הדין הרבני הגדול (בדעת הרוב) ביסס באופן מפורש, שאינו משתמע לשני פנים, את סמכות בתי הדין על הסכם הגירושין. כך הדיין הרב שרמן בדברים שהובאו מעלה (פסקה ג' מעלה), וכך הדיין הרב בוארון:

 

"לבית הדין הוגשה בקשה שעסקה בענייני הרכוש, וגם אם נוספו בהסכם משפטים נלוזים שאין הנייר סובלם. אין בכך כדי לגרוע ממהות הנושא הממוני" (עמוד 5).

 

השאלה אינה איפוא על יסוד מה סברו בתי הדין הרבניים כי יש להם סמכות לדון בעניינים הרכושיים של הצדדים; השאלה הנדרשת להכרעתנו היא, האם אכן קנה בית הדין האזורי סמכות לדון על יסוד הבקשה המשותפת לגירושין והסכם הגירושין שנלוה לה. מדוע לא נקבל את גישת הדיין הרב בוארון לפיה "גם אם נוספו בהסכם משפטים נלוזים שאין הנייר סובלם. אין בכך כדי לגרוע ממהות הנושא הממוני"?

 

האם אכן רכש בית הדין סמכות על יסוד הסכם הגירושין?

 

י"א.      התשובה בעינינו ברורה, ובכל הכבוד אין היא בחיוב. אכן, לצערנו כתבי טענות המוגשים לערכאות שיפוטיות כוללים לעתים "משפטים נלוזים שאין הנייר סובלם". לבתי המשפט סמכות להורות "כי יימחק או יתוקן כל ענין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו" (כלשון תקנה 91(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984), ואולם ככלל אין בכלילתם של משפטים מסוג זה כדי לאיין את התביעה מכל וכל. ברם, לא אלה פני הדברים בתיק זה. בתיק זה ייסדו בתי הדין את סמכותם על הסכם גירושין ועל בקשה משותפת לגירושין שאין בהם לא הסכם ולא בקשה משותפת. כיצד ניתן להתייחס ברצינות, לא כל שכן לייסד סמכות, על בקשה משותפת שבנימוקיה מופיע:

 

"המבקשת בוגדנית, שקרנית, ביצעה 2 הפלות ללא ידיעת המבקש, אישה מורדת, בורחת מהבית, לא מוכנה להפסיק את מעשיה למרות הבטחות, אין ספור הסכמים בין המבקש והמבקשת. ממשיכה המבקשת במעשיה. האישה היא אישה מורדת".

 

ושוב נאמר: אכן, העותרת חתומה על הבקשה, ואולם האם יעלה על דעת כי העותרת תכתוב על עצמה דברים אלה? אילו היה מדובר בבקשה חד-צדדית מטעם המשיב, הכוללת דברים נלוזים אלה, ניתן היה לומר כי מדובר בבקשה "לגיטימית" הנוקטת בלשון נלוזה (אז אולי היה מקום לנקוט בגישתו של הדיין הרב בוארון) אבל האם ניתן לראות במסמך זה משום בקשה מוסכמת כפי שהיא מתיימרת להיות?

 

י"ב.      וחשוב מנוסח הבקשה הוא נוסח הסכם הגירושין (שכן מכוחו ביקש בית הדין לרכוש סמכות בענייני הרכוש שאינם נזכרים בבקשה "המשותפת"). דברי המבוא להסכם הובאו מעלה:

 

"היות והעותרת אפטית וחסרת יוזמה בזוגיות, שקרנית בוגדנית (לא יחסי מין), ביצעה 2 הפלות, ועשתה מעשה בוגדנות ושקר ללא הפסקה לאורך חיי הזוגיות...

והיות והעותרת לא מתפקדת כמחנכת, כאמא, מעדיפה את רצונותיה ואנוכיותה שלה על טיפול בילדים...".

 

 

האין ההסכם בטל גם מכוח סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 הקובע, כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל" (ראו גם ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה) 524-508); לענייננו, נכרכות עילות החוזה הבלתי מוסרי ועילות תקנת הציבור זו בזו, דבר שיש לו עיגון (ראו שלו, עמודים 509-508 והאסמכתאות שם).

 

י"ג.       טוען המשיב, כי סמכות בית הדין תלויה בעצם הגשת ההסכם לאישורו, ולא בהחלטת בית הדין לאשרו - וממילא אף אם מדובר בהסכם מקפח שאין לאשרו (דבר שהכחיש לגופו), אין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין הסמכות. אכן, ואולם האם ניתן להתייחס להסכם הגירושין כאל הסכם כל עיקר? כזכור, לגבי תוכן ההסכם ציין הדיין הרב דיכובסקי: "התוצאה היא שההסכם מנשל את המערערת מן הרכוש וכן מעביר למשיב את הילדים...", ולגבי נסיבות כריתתו הוסיף "ההסכם נחתם על ידי המערערת [העותרת - א"ר] בעת ששהתה במקלט לנשים מוכות" (אף אם יתכן שהמעבר למקלט היה למעשה בסמוך לאחר החתימה). דברים אלה - בכל הנוגע לנסיבות חתימת ההסכם, למערכת היחסים בין הצדדים ולנסיבות ששררו באות העת - עולים בקנה אחד עם האמור בבקשת העותרת (מיום 12.1.06) "למחיקת הליך אישור ההסכם", וכן עם תסקיר פקידת הסעד (מיום 17.12.05) שהוגש לבית המשפט למשפחה בירושלים (נספח ב' לעתירה), ועם חוות הדעת הפסיכיאטרית (מיום 13.3.06) שנערכה לבקשת פקידת הסעד (נספח א' לעתירה). דומה, כי יש ממש בטענות העותרת, כי הסכם הגירושין כפי שנוסח אכן מתעלל נפשית בעותרת ואין איפוא מקום לרכוש סמכות על יסוד מסמך זה. על כן, בכל הכבוד, לא נוכל להלום את עמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, המתאמץ להפריד בין ההסכם לבין התביעה בכללותה.

 

י"ד.      הדעת נותנת, כי אילו היה מתברר לבית הדין הרבני האזורי - דרך משל - שההסכם מעולם לא נחתם על ידי העותרת וכי החתימה המופיעה עליו (וכן על הבקשה המשותפת לגירושין) מזויפת, הוא לא היה מייחס למסמך ערך שיכול להקנות סמכות. חוששני, כי מבחינה מהותית המצב שלפנינו חמור מזיוף; שמא עסקינן בחוזה בכפיה (ראו סעיף 17(א) לחוק החוזים) המאפשר ביטול על ידי העותרת "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה" (כלשון סעיף 20 לחוק החוזים; ראו גם שלו, עמודים 368-366). עם זאת לא אכחד, כי מבחינה מסוימת התלבטתי, היכן עובר קו הגבול בין הסכם פסול שאין לאשרו - אך גם לא ניתן לומר שהגשתו לאישור בית הדין אינה מקנה סמכות (והרי לא יתכן, כי רכישת סמכות תהיה תלויה בשאלה, אם בסוף ההליך החליטה הערכאה השיפוטית לאשר את ההסכם שהוגש לאישורה); לבין הסכם שהוא כה פסול עד שאין לייחס תוצאות משפטיות לקיומו. יתכן, כי בסוגיה זו נחלקו חברי ההרכב בבית הדין הרבני הגדול. בשורה התחתונה, סבורני כי עמדתו של הדיין הרב דיכובסקי ראויה יותר לגופה; ובודאי כך, מעבר לכל ספק, אם ניתן דעתנו לכך שכל מנגנון הענקת הסמכות לבית הדין על דרך של "כריכה" (לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953) מותנה - אף מעבר למקובל בכל הליך משפטי - בתום לב.

 

רכישת סמכות באמצעות "כריכה" וחובת תום הלב

 

ט"ו.      עוד בעניין בבלי נקבע, כי "השימוש בכוח 'הכריכה' צריך להעשות בתום לב" (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 236 - המשנה לנשיא (כתארו אז) ברק; ראו גם ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742; בג"ץ 8754/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 671-670). במקום אחר סיכמה הנשיאה ביניש, כי "מתכליתה וממאפייניה של הדרישה בדבר כנות תביעת-גירושין והכריכה בה, עולה כי קיימת זיקה ממשית בינה לבין עקרון תום-הלב" (בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם) פסקה 45), וכך סיכם המשנה לנשיאה ריבלין (בבג"צ 58/08 הנזכר) את היחס למנגנון הכריכה:

 

"הנחת המוצא בפסיקה היא שהסמכות המקורית לדון בעניינים הכרוכים שייכת לערכאות האזרחיות ואילו הקניית הסמכות באמצעות הכריכה היא החריג...

הדין יוצא מנקודת הנחה שללא תביעת הגירושין המקום המתאים לדון בעניינים אלה הוא הערכאות האזרחיות. על רקע זה, ולאור החשש (שיש לו על מה לסמוך) מפני פתיחת הליכים שבהם תביעת הגירושין מהווה אך ורק כיסוי לתביעות ה'נכרכות', מובנת יצירתו של המבחן הייחודי לבחינת הסמכות המוקנית לבית הדין הרבני מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים..." (פסקה 16).

 

על רקע זה, ואף מבלי להכריע בשאלה אם הבקשה המשותפת לגירושין והסכם הגירושין שנלוה לה היו מקנים סמכות לבית משפט לענייני משפחה, ולדידי ההסכם כולו כעפרא דארעא, ברי כי לא ניתן להשתמש בהם כבסיס לרכישת סמכות על דרך כריכה. אין מדובר בסמכות מקורית של בית הדין הרבני, ואין לעשות שימוש בהסכם הגירושין שלפנינו - שעל טיבו כבר עמדנו - כאילן לתלות בו סמכות זו. מנגנון הכריכה "נכנס לפעולה" רק כשנעשה בו שימוש בתום לב, למטרות ולתכליות לשמן הוא נועד (ראו, בהקשר אחרון זה, בג"ץ 772/00 זקס נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד נה(2) 49; בג"צ 2421/93 כהנא נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד מז(5) 550), לא זה מצב הדברים שלפנינו, ומכאן הכרעתנו בסוגיית הסמכות.

 

ט"ז.      בשולי הדברים אציין, כי הדיין הרב דיכובסקי הציע להשיב את התיק לבית הדין האזורי "לבחינה נוספת בשאלת הסמכות, כאשר ההסכם אינו מהוה גורם לכך". שקלתי לפעול במתוה זה, ואולם סברתי כי בחינת החומר שבתיק (ובכלל זאת לוחות הזמנים ומכלול הנסיבות) אינו מעלה יסוד אחר לסמכות בית הדין הרבני האזורי, מה גם שבחלוף שנים מספר לא יהא זה ראוי לדידי להפנות את הצדדים להתדיינות נוספת בנושא הסמכות.

 

סוף דבר

 

י"ז.       סוף דבר החלטנו, כאמור, לקבל את העתירה, להפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט, ולקבוע כי בתי הדין הרבניים לא רכשו סמכות לדון בעניינם של הצדדים (מעבר כמובן לסוגיית הגירושין), וכי העותרת תוכל להגיש תביעה מתאימה לבית המשפט לענייני משפחה בתוך 30 יום. המשיב ישא בשכר טרחת באת כוח העותרת בסך 15,000 ש"ח. בחתימת הדברים נזכיר, כי מההודעות השונות שהגיש המגשר שטיפל בעניינם של הצדדים (בשנים 2011-2009) עולה, כי בשלב מסוים הצליחו הצדדים לצמצמם את הפערים ביניהם במישור הרכושי, נקווה כי לא ננעלה הדלת בפני חתירה לפתרון מוסכם אשר ייתר התדיינות נוספת.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט א' שוהם:

 

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

 

ניתן היום, כ"ג בתשרי התשע"ג (9.10.12).

 

 

 

   

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   07109910_T22.doc   עש/רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il