עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9695/10

עורך דין רשלנות רפואית הינו מי שעוסק בקשר בין רפואה למשפט. עו"ד רשלנות רפואית מנהל תיקים על פי הצלחה. ניתן לקבל ייעוץ אצל- עו"ד רשלנות רפואית

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

 

 

1. המערער נמצא אשם, בבית-המשפט המחוזי, בביצוע עבירות של הריגה, עקיפה במעבר חציה, אי-מתן זכות קדימה, אי-האטה ונסיעה במהירות שאינה סבירה. זאת בשל מעורבותו בתאונת דרכים בה קופחו חייהם של שני הולכי רגל.

 

 

 

 

כתב-האישום שהוגש כנגד המערער מתאר את נסיבות התאונה. המערער נהג בכביש עירוני ובו שני נתיבים לכל כיוון; בין שני הכוונים מצוי שטח הפרדה בנוי ובמקום מסומן על הכביש מעבר חצייה, כאשר בצמוד אליו ובשני צידי הכביש מוצבים תמרורים המצביעים על מקום מעבר החצייה. המהירות המירבית המותרת לנסיעה באותו כביש הייתה 50 קמ"ש.

 

 

 

 

על-פי כתב האישום, בעת התאונה החלו הולכי הרגל בני-זוג שגילם 78 שנים ו-60 שנים לחצות את הכביש מימין לשמאל מבחינת כיוון נסיעתו של המערער. שני כלי רכב שנסעו בנתיב הימני באותו כיוון הבחינו בהולכי הרגל, עצרו את רכבם ואיפשרו להולכי הרגל לחצות את הכביש. המערער, כך על-פי כתב האישום, התקרב למעבר החצייה במהירות שאינה פחותה מ-76 קמ"ש, נמנע מלהאט והמשיך בנסיעה רצופה. הוא הבחין בהולכי הרגל באיחור ניכר, והם הספיקו לחצות נתיב שלם, טרם שרכבו של המערער, שעקף את כלי הרכב שעצרו כאמור, פגע בהם והעיפם למרחקים. שני הולכי הרגל מצאו את מותם כתוצאה מן התאונה.

 

 

 

 

המערער לא כפר, בבית-המשפט המחוזי, בכך שפגע ברכבו בהולכי הרגל; עם זאת הוא טען כי נסע במהירות שבין 40 ל-50 קמ"ש, כי הולכי הרגל חצו את הכביש שלא במעבר החצייה אלא מספר מטרים לאחריו, וכי הם חצו את הכביש משמאל לימין בכיוון נסיעתו – מה שהפך את התאונה לבלתי נמנעת.

 

 

 

 

2. בית המשפט המחוזי מצא את המערער אשם בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט קיבל כמהימנה את עדותה של עדת הראייה לאירוע – מורה לנהיגה שהדרכה, ברכבה, תלמיד נהיגה בעת התאונה. זו העריכה כי המערער נהג במהירות גבוהה יחסית וכי הולכי הרגל חצו את הכביש מימין לשמאל ובמעבר החצייה. תמיכה לעדותה מצא בית המשפט המחוזי בעדותם של שניים אחרים, בעדותו הראשונה של בנה של הולכת הרגל המנוחה ובראיות נוספות ובהן סרטון בקרת הרמזורים ועדויות הפתולוגים.

 

 

 

 

בית המשפט אימץ גם את מסקנותיו של בוחן התנועה מטעם המשטרה, לפיהן חצו המנוחים את הכביש מימין לשמאל וכי על פי הסימנים בכביש נסעה מכוניתו של המערער, עובר לתאונה, במהירות שאינה פחותה מ-76 קמ"ש. הבוחן קבע עוד כי התאונה הייתה נמנעת אילו נסע המערער במהירות המירבית המותרת במקום – 50 קמ"ש והיה מגיב במקום בו החל להגיב בפועל. בדיקה שנערכה לרכבו של המערער לימדה כי לא הייתה תקלה במערכת הבלימה.

 

 

 

 

אשר לגירסת המערער, זו לא נמצאה אמינה בעיני בית המשפט והוא השתכנע כי הוא לא מסר אמת בכל שלבי חקירתו ועדותו. גם גירסתם של עדי ההגנה, לא נמצאה אמינה בעיני בית המשפט והוא קבע כי היא נבנתה במהלך המשפט טלאי על טלאי על מנת להתאים את גרסת עדי ההגנה לגירסת המערער. בית-המשפט מצא כי עדי ההגנה הם עדי שקר וכי גם הטענה שנכחו במקום התאונה אינה אמת.

 

 

 

 

3. בערעור נטען כי לא היה ראוי לקבוע כי מהירות נסיעתו של המערער לא פחתה מ-76 קמ"ש. הבדיקה, כך נטען בערעור, לא הייתה מקצועית, שכן בבדיקה אחרת נמצא כי המהירות בה נסע הייתה 124 קמ"ש. המערער הטיל ספק בדבר שיוכם של סימני הבלימה שנמצאו בכביש – לרכבו של המערער, במיוחד כך בהתחשב בעובדה שהייתה ברכב מערכת בלימה מסוג ABS, ולא בוצעה בדיקת התאמה בין סימני הבלימה לבין צמיגי הרכב של המערער, ובפועל נמצא רכבו של המערער עומד במרחק מה מקצה סימני הבלימה ובסטייה מהם.

 

 

 

 

לשיטת המערער, חצו הולכי הרגל את הכביש משמאל לימין, וראוי היה להעדיף את העדויות שתומכות בגירסה זו על פני אלה שמלמדות אחרת. גירסה זו, כך סבור המערער, נתמכת בתמונות שהוצאו ממצלמת בקרת הרמזורים. מכל מקום, אפילו יקבע אחרת, הרי שלא הוכח היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה משלא הוכח כי המערער הבחין בכלי הרכב שהאטו או עצרו בנתיב הימני לפני מעבר החצייה. בטענותיו בעל-פה בפנינו העלה המערער טענה נוספת וחדשה הנוגעת למהירות חציית הכביש על-ידי הולכי הרגל שעניינה ההנחה שהולכי הרגל, שנראו חוצים מימין לשמאל, היו משלימים את חציית הכביש קודם לתאונה.

 

 

 

 

4. דין הערעור להידחות.

 

 

 

 

הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי נסמכת, בין השאר, על ממצאי מהימנות שנקבעו על פי התרשמותו של בית המשפט מן העדים שהופיעו בפניו. בהתבססו על ממצאים אלה ועל הראיות האחרות שבאו לפניו הכריע בית המשפט בשתי השאלות שעמדו במוקד המחלוקת בפרשה זו: כיוון חציית הכביש של הולכי הרגל המנוחים ומהירות נסיעתו של המערער.

 

 

 

 

 

 

כיוון חציית הכביש

 

 

 

 

5. אשר לכיוון החצייה של הולכי הרגל המנוחים את הכביש נסמך בית המשפט על עדות מרכזית אחת ועל שורה של ראיות אחרות. מורת הנהיגה שהייתה עדת ראייה לאירוע העידה כי הולכי הרגל חצו את הכביש מימין לשמאל. היא העידה מפורשות כי במועד התאונה לא ביקש אף הולך רגל לחצות את הכביש משמאל לימין. העדה זיהתה, בתמונות שהופקו ממצלמת בקרת הרמזורים, את הולכי הרגל כשהם נצפים על המדרכה בצד ימין של הכביש. בית המשפט נתן אמון בעדותה שהייתה כלשונו "שוטפת וברורה, כאשר ניכר כי העדה לא ניסתה להפריז מעוצמת האירועים". תלמיד הנהיגה שהיה עימה העיד כי ראה את המנוחים כשהם "לקראת שטח ההפרדה" ועדות זו עשויה להתיישב היטב עם עדות המורה.

 

 

 

 

עדות זו מוצאת תימוכין בסרטון התמונות הבודדות של בקרת הרמזורים בהן נראה זוג של הולכי רגל חוצים את הכביש מימין לשמאל – ברגע בו נראה רכבו של המערער מתקרב למעבר החצייה. אכן, בסרט נראים גם הולכי רגל המצויים בשמאל, אלא שהולכי רגל חוצים משמאל לשטח ההפרדה הבנוי ולא מימין לו ואין הם הולכי הרגל הרלבנטיים למועד התאונה. אלא, ולכך עוד אשוב, גם בלא לסמוך על סרט התמונות, היה רשאי בית המשפט קמא להגיע לממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו.

 

 

 

 

בנה של המנוחה, בגירסתו הראשונה – שניתנה בחקירתו במשטרה ובעדותו הראשונה בבית המשפט – זיהה את המנוחים בסרט בקרת הרמזורים, כי הם עומדים לחצות אתה כביש מימין לשמאל – וזאת על פי בגדיהם ומבנה גופם. העד סיפר גם כי פגש במנוחים, כחצי שעה לפני התאונה, בקופת החולים המצויה בחלק הימני של הרחוב. עד זה חתם בשלב כלשהו של המשפט על מסמך ובו גירסה כי המנוחים חצו משמאל, אך לא חזר על גירסתו זו מאוחר יותר בבית המשפט.

 

 

 

 

הפתולוגים שהעידו במשפט ציינו בחוות הדעת שהגישו כי המנוחים נפגעו בצד שמאל בגופם, ואחד מהם מציין כי נוכח הפגיעה בצד שמאל של הגוף "סביר יותר להניח כי המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל".

 

 

 

 

גירסתו של המערער, וגירסתם של עדי ההגנה שהובאו מטעמו, נדחו על ידי בית המשפט קמא כבלתי אמינות. בית המשפט קבע לפיכך כי המנוחים חצו את הכביש, עובר לתאונה, מימין לשמאל בכיוון נסיעת המערער. בממצאים אלה כולם לא מצאנו עילה להתערב. הם מבוססים על עדויות שנמצאו אמינות, הן נתמכות בראיות חיצוניות ובהן סרט בקרת הרמזורים, ואין הן משתנות גם למראה תמונות בקרת התנועה המגלות בני אדם החוצים כביש מקביל, דהיינו, זה שמעבר לשטח ההפרדה.

 

 

 

 

6. צפיתי בסרטון בקרת הרמזורים ובתמונות שהופקו ממנו. מקום הפגיעה עצמו מוסתר, באותן תמונות, בצמחיה, וניתן על כן לחזות אך במתרחש משני צדי נתיב הנסיעה, ואף זאת לא בבהירות אופטימלית. יחד עם זאת, כאמור, אין התמונות האלה עומדות לבדן. חשובה מהן עדותה של מדריכת הנהיגה שנסעה ברכב לימוד הנהיגה ושהייתה בעת התאונה במקום הנוח ביותר כדי לחזות ממנו בתאונה עצמה, לאמור, בנתיב הנסיעה שמימין לנתיב נסיעתו של המערער. עובר לתאונה, היא ותלמיד הנהיגה, עצרו את הרכב לפני מעבר החצייה וממקום הימצאם יכלו לחזות בכיוון חצייתם של הולכי הרגל וברגע הפגיעה בהם. עדות מורת הנהיגה לא נסתרת בשום פנים בסרט התמונות. נהפוך הוא: הנחזה בו מתיישב עם עדותה. היא מתחזקת כאמור בעדויות וראיות נוספות. גם הטענה שהועלתה היום בדבר תחשיב מהירות חצייתם של הולכי הרגל, לבד מכך שהיא טענה חדשה, אינה נתמכת בתשתית עובדתית רלבנטית, בהתחשב, בין השאר, כי המדובר במקרה זה בהולכי רגל מבוגרים שמהירות חציית הכביש על ידם איטית מן הממוצע. בדין הגיע אפוא בית המשפט המחוזי למסקנה כי המנוחים חצו את הכביש מימין לשמאל בכיוון נסיעתו של המערער.

 

 

 

 

מהירות הנסיעה

 

 

 

 

7. בית המשפט המחוזי קבע כי מהירות נסיעתו של המערער, בהתקרבו למעבר החצייה, לא פחתה מ-76 קמ"ש. ממצא זה נסמך על דו"ח הבוחן שנכתב בעקבות ניסויים שערך וממצאים שמצא במקום התאונה. הבוחן ערך השוואה בין סימני הבלימה שהותיר רכבו של המערער, בניסוי שנערך לאחר מעשה, לסימני הבלימה שנמצאו בשטח – ונמצאה תאימות ביניהם. גם הבדלי התוצאות בבדיקותה שונות הוסברו הטב בבית המשפט. אין עילה איפוא להתערב בבחירתו של בית המשפט המחוזי לאמץ את מסקנות הבוחן. יתרה מכך, קביעת המהירות נתמכת גם בעדותה של עדת הראייה, מורת הנהיגה, שהעריכה את מהירות הנסיעה של רכב המערער ב-70 קמ"ש. בית-המשפט קבע את ממצאיו בשאלה זו וגם כאן לא מצאנו עילה להתערב. בשאלה זו, כמו בכל השאלות העובדתיות האחרות, מעוגנות קביעותיו של בית המשפט קמא בראיות שבאו בפניו והן פועל יוצא של התרשמותו הישירה מן העדויות שבאו בפניו. בכל אלה אין לנו, כאמור, עילה להתערב.

 

 

 

 

המערער נסע במהירות שאינה פחותה מ-76 קמ"ש בהתקרבו למעבר החצייה. דו"ח בוחן המשטרה קובע כי התאונה הייתה נמנעת אילו נסע המערער במהירות המירבית המותרת – 50 קמ"ש – והיה מגיב במקום בו החל להגיב בפועל. משכך, נתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין התרשלותו ונהיגתו האסורה לבין התוצאה הקטלנית.

 

 

 

 

ההרשעה

 

 

 

 

8. המערער נסע במהירות גבוהה מזו המותרת במקום. הוא התקרב למעבר חצייה וחרף זאת לא האט את מהירות נסיעתו. הוא לא שינה ממהירות נסיעתו חרף העובדה שרכב שנסע בנתיב שמימינו האט ועצר לפני מעבר החצייה. הולכי הרגל נפגעו לאחר שהספיקו לחצות חלק נכבד ממעבר החצייה. רכב אחר שנסע באותו כיוון נסיעה, כרכבו של המערער, עצר לפי מעבר החצייה. הרשלנות בנהיגתו הייתה רבה; מצוות תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 היא כי כל נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב לנקוט באמצעי זהירות מיוחדים ומוגברים. קל וחומר כך, כאשר הוא מתקרב למעבר חצייה שחלקו הימני בכיוון נסיעתו מוסתר על-ידי רכב אחר. עליו להאט את מהירות נסיעתו עד כדי יכולת לעצרה (ע"פ 11786/84 אבו טריף נ' מדינת ישראל (לא פורסם), 5.9.2005). בנסיבות אלה התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ההריגה – מודעות לטיב נהיגתו ומודעות לאפשרות הגרימה של התוצאה הקטלנית בשל פגיעה בהולכי רגל החוצים את הכביש, ועימה קלות הדעת ונטילת סיכון בלתי סביר לגרימת אותה תוצאה (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506 (2003))

 

 

 

 

העונש

 

 

 

 

9. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, עונש של מאסר מותנה, פסילה למשך 15 שנים וקנס כספי בסכום של 5,000 ש"ח.

 

 

 

 

המערער סבור כי העונש שהוטל עליו חמור מדי בהתחשב בנסיבותיו האישיות, באורח חייו הנורמטיבי ובעברו התעבורתי שאינו חמור. בית-המשפט המחוזי עמד על הצורך בענישה מרתיעה בעבירות אלה, ועם זאת הביא בחשבון העונש את הנסיבות המקילות בעניינו של המערער. בית-המשפט בחר ליתן משקל רב לנסיבות המקלות. לבקשת המערער, המתנו לקבלת התסקיר המשלים מאת שירות המבחן למבוגרים, קודם שנתנו את פסק דיננו. התסקיר עומד על נסיבותיו האישיות של המערער, על מחלות מהן סובלים בני משפחה שלו, על חוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוצגה מטעמו ועל חרדתו מפני ריצוי העונש שהוטל עליו. בית המשפט קמא הביא בחשבון נסיבות אלה בעיקרן, והתסקיר שהוצג בפנינו אינו יכול לשנות מן התוצאה. העונש שנגזר על המערער הוא עונש מתון, בהתחשב בתוצאות הקשות של התאונה. נסיבותיו האישיות של המערער הן שעמדו ביסוד החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להחמיר בעונשו. המדינה מצידה בחרה שלא לערער על העונש – ואנו לא מצאנו לראוי לקבל את ערעורו של המערער בעניין זה וְלהקל עימו עוד. המערער, בהתנהגותו ובנהיגתו, בבחירתו לנהוג במקום ובשעה בה נהג במהירותו המופרזת, ובבחירתו להימנע מלנקוט צעדי זהירות מתבקשים, הביא למותם של שני הולכי רגל אשר חצו את הכביש במקום שנועד לכך – מעבר החצייה, והעונש שנגזר עליו משקף את נסיבות המקרה – לחומרה, ואת נסיבותיו האישיות לקולא.

 

 

 

 

עיינו במכתב ששיגר אלינו המערער וכן בתיעוד הרפואי הנוגע למצב בריאותו ולמצב בריאותם של בני משפחתו. מסמכים אלה לא הוצגו בפנינו בעת שמיעת הערעור, אף שברובם היו בידי המערער באותה עת. התיעוד מעיד על נסיבותיו האישיות, אך, כאמור, אין בכך כדי להקים עילה להתערב באיזון הראוי שעשה בית-המשפט קמא בין הנסיבות לחומרא לבין הנסיבות לקולא.

 

 

 

 

נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שכבר ציינו לעיל, הובאו בחשבון גזירת דינו בבית-המשפט המחוזי והן מובאות בחשבון החלטתנו היום.

 

 

 

 

הערעור נדחה על שני חלקיו.

 

 

 

 

המשנה-לנשיאה

 

 

 

השופטת א' חיות:

 

 

 

אני מסכימה.

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

 

 

ניתן היום, ט"ז בתמוז התשע"א (18.7.2011).

 

 

 

 

 

 

 

________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10096950_P11.doc גח

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il