עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 920/11

 

עו"ד רשלנות רפואית מעיין בחומר רפואי כדי להעריך סיכויים. עו"ד רשלנות רפואית טוב מציע לא להגיש תביעה אם סיכוייה אפסיים.

למידע נוסף: עו"ד רשלנות רפואית

 

 

 

 

 

 

 

 

בשם המבקש: עו"ד איתי הרמלין

 

 

 

 

 

 

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיאה ברלינר, השופטים אחיטוב וסוקולוב) בעפ"ג 1550-10-10 מיום 20.12.10, אשר הפך את החלטתו של בית משפט השלום (השופט לנדמן) בת"פ 34464-11-09 מיום 12.8.10, שבגדרה נפסקו למבקש פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.

 

 

 

 

רקע והליכים

 

 

 

 

ב. המבקש זוכה בבית משפט השלום מעבירות אלימות כלפי בת זוגו. סעיף 80 לחוק העונשין קובע, כי "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו...". בהתבסס על עילת הפיצוי הראשונה ("לא היה יסוד לאשמה") פסק בית המשפט בהחלטה מיום 12.8.10 למבקש פיצויים בשיעור של 80% מהסכום המקסימלי הקבוע בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב- 1982. בית המשפט ציין, כי לא מצא לייחס להודעת המתלוננת משקל מלא בהינתן הסתירות השונות בין גירסתה לעובדות בשטח והדגיש, כי המתלוננת חזרה בה מתלונתה במשטרה, שבה הפלילה את המבקש, וגם בעדותה בבית המשפט לא הפלילה אותו. כן ציין בית המשפט, כי על פי התרשמותו, מדובר במתלוננת במצב נפשי רעוע.

 

 

 

 

ג. הוסף, כי "קשה להשתחרר מהרושם שהמאשימה, בשלב בחינת חומר הראיות טרם הגשת כתב האישום, בוחנת במשקפיים שונים את הראיות המפלילות מאשר את הראיות שיש בהן כדי לתמוך בניקוי נאשם מאשמה. לגישה זו אין בסיס כלשהו והיא חותרת במובהק תחת חזקת החפות. נראה כי עברו הפלילי העשיר של הנאשם שימש אינדיקציה עיקרית לשם הגשת כתב אישום". ועוד, "נראה כי במידה והיתה נערכת בחינה ראויה של הראיות, והמאשימה היתה נותנת הדעת גם לעברה הפלילי של המתלוננת, לרבות הרשעתה בעבירה של עדויות סותרות והפסקת הליכים נגדה בשל אי כשרות לעמוד לדין, היתה המאשימה מגיעה למסקנה כי אין להגיש כתב אישום וכי לא ניתן לסמוך על עדותה כגירסה יחידה העומדת בפניי עצמה. למצער, היה הדבר מחייב התרשמות בלתי אמצעית מהמתלוננת טרם קבלת ההחלטה בדבר העמדת הנאשם לדין".

 

 

 

 

ד. בית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום, ביטל את הפיצוי וציין, כי היו בידי התביעה ראיות שהיו משכנעות כל גוף חוקר להגיש כתב אישום, וכי הממצאים שאותרו בזירת האירוע עולים בקנה אחד עם גירסת המתלוננת. צוין, כי בית משפט השלום היה רשאי להתרשם כפי שהתרשם, כי עדותה של המתלוננת איננה מהוה תשתית שדי בה להביא להרשעת המבקש; ואולם, בין זיכוי לבין פסיקת פיצויים קיים מרחק רב. הודגש, כי חזרתה של המתלוננת מכתב האישום אין בה להצביע כי הגירסה שהציגה כאשר חזרה בה מהתלונה היא שמשקפת את האמת, ולא הגירסה המקורית. לבסוף צוין, כי נוכח טיב התלונה מן הראוי ששיקולים אלה יקבלו משקל עודף.

 

 

 

 

ה. בבקשה הנוכחית - הערוכה כדבעי, כדרכו של הסניגור המלומד - נטען, כי בית המשפט המחוזי התערב שלא בצדק בהחלטת בית משפט השלום, בניגוד לכללי ההתערבות הנוהגים במקרים כגון דא. בנוסף טוען המבקש, כי המשיבה לא נקטה "בזהירות ראויה" שעה שהגישה כתב אישום, מבלי לראיין את המתלוננת בטרם הגישה כתב אישום. כן נטען, כי על בית המשפט לבחון האם הסכמת הסניגור לקיומן של ראיות לכאורה בדיון מעצר עד לתום ההליכים חוסמת בפני נאשם אשר יצא זכאי בדינו את האפשרות לקבל פיצוי לפי עילת הפיצויים שעניינה "לא היה יסוד לאשמה". עוד מתעוררת שאלה, לטענת המבקש, האם בידי ערכאת ערעור לבטל החלטה של ערכאה דיונית להעניק פיצוי מבלי לדון בשתי עילות הפיצויים, הן זו של היעדר יסוד לאשמה והן זו של "הנסיעות האחרות". לבסוף, נטען, כי ככל שאין ערכאת הערעור מתערבת בסוגיית ההרשעה, אין היא יכולה לבקר את נימוקי הזיכוי.

 

 

 

 

ו. לגישת המשיבה, אין הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, ומדובר אך ביישום ההלכות שנקבעו בעניין זה. צוין, כי אמנם אך במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בסוגיית הפיצוי, אולם בענייננו היה מקום לכך, שכן בית משפט השלום פירש שלא כהלכה את שאלת עצם קיומה של עילת פיצוי, ונוכח העובדה שבית המשפט המחוזי עמד על השיקולים שעמדו בבסיס החלטת בית משפט השלום ודחה אותם. כן נטען, כי גירסת המתלוננת נתמכה בשורה של ראיות, וכי לא ניתן לומר שהתביעה פעלה בחוסר זהירות. אף לגופם של דברים נטען, כי לא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי, שלפיה לא קמה עילת פיצוי מהטעם "שלא היה יסוד לאשמה". אשר להתקיימות עילת הפיצוי שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי" סבורה המשיבה, כי לא היה מקום לבחון את קיומה, שכן המבקש לא העלה כל טענה ולא הביא כל ראיה בעניין בפני הערכאה הדיונית, ואף בפני ערכאת הערעור לא טען בנוגע לעילה זו דבר.

 

 

 

 

ז. לאחר עיון לא אוכל להיעתר לבקשה. בסופו של יום אין היא באה בקהל המקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות ציבורית-כללית החורגת מעניינם של הצדדים, ומצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 2000/11 בן ארויה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))). היא תחומה ביסודה לנסיבות הקונקרטיות, גם אם הועטתה עליה איצטלה רחבה יותר. בית משפט זה נדרש בעבר לא אחת לסוגיית פסיקת הוצאות למי שזוכה בהליך פלילי, וקבע כי ההחלטה האם לפסוק פיצוי אם לאו יסודה בשיקול דעתם של בתי המשפט, ואין זיכוי מוחלט כשלעצמו מביא מיניה וביה לפסיקת פיצוי, גם אם נודע להיותו כזה משקל נכבד (ראו ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73; ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בקשה שעניינה יישום הלכות שהותוו אינה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 10539/02 קריגל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); כך גם כאשר בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום הגיעו לתוצאות שונות (ראו רע"פ 5963/91 שייט נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1429/94 פרנקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

 

 

ח. אכן, הבעתי דעתי לא אחת, כי בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין, עליו ליתן משקל נכבד ביותר לזיכויו המוחלט של נאשם, תוך בחינה מדוקדקת של נסיבות המקרה (ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); בענייננו אין חולק, כי המבקש זוכה לחלוטין מהמיוחס לו. ואולם, לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, כי הסתירות שעליהן ביסס בית משפט השלום את זיכוי המבקש אין בהן כדי ללמד, שלא היה יסוד לכאורי להאשמה לעת ההיא, וכי שגתה התביעה בהגישה כתב אישום כלפי המבקש. זאת נוכח הממצאים בזירה, שהצטרפו להודעתה של המתלוננת, והחשדנות הננקטת כלפי חזרה מתלונה. אמנם, הסכמת הסניגור בדיון המעצר לקיומן של ראיות לכאורה אינה חוסמת לטעמי את הדרך לשוב ולהידרש לנושא, אך כמובן - על פי השכל הישר - יש בה אינדיקציה לכך שעל פני הדברים היה יסוד להאשמה. הטרידה אותי עילת הפיצויים של "נסיבות אחרות המצדיקות זיכוי". ואולם, היטתה את הכף העובדה שנושא זה לא נטען בערכאות קודמות, ובית משפט זה אינו יכול להיות פתח דיון בכך, משמדובר בסוגיה המצריכה בחינה עובדתית. סבורני מכל מקום, כי אף אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, אין עסקינן בעוול מן הסוג שיהוה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 1177/02 בר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), לאחר שהיו למבקש שני ימיו בבית המשפט.

 

 

ט. אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.

 

 

 

 

ניתנה היום, ‏כ"ד בתמוז תשע"א (26.7.2011).‏

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11009200_T05.doc רח

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il