עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8591/10

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תאריך הישיבה: כ"ט באדר ב' התשע"א (4.4.11)

 

 

בשם המערער בע"פ 8591/10: עו"ד אריאל עטרי

 

 

בשם המערער בע"פ 8679/10: עו"ד תמיר סננס

 

 

בשם המערער בע"פ 8726/10: עו"ד אריאל הרמן

 

 

בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל

 

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

 

 

א. עניינה של הפרשה סחיטה באיומים, בניגוד לסעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, ועמה קשירת קשר לפשע (סעיף 499(א) לחוק). המערערים הורשעו בעבירות אלה וזוכו מעבירת חטיפה, כפי שיתואר להלן; נגזר עליהם עונש של 32 חודשי מאסר, מהם 24 לריצוי בפועל והיתר על תנאי, בניכוי תקופת מעצרם, כפי שיפורט להלן (לגבי המערער אריה (אריק) אבו חצירה (להלן אריק) נחפפו 6 חודשים למאסר אחר).

 

 

 

 

רקע

 

 

 

 

ב. נגד המערערים הוגש כתב אישום המיחס להם עבירות של סחיטה באיומים, קשירת קשר לביצוע פשע וחטיפה. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 22.2.07 רכש רפי ברדע או ברדה (להלן רפי) מתמיר ושירי הרש (להלן בהתאמה תמיר ושירי), הבעלים של חברת "פעלטון בע"מ", ציוד בשווי 90,000 ₪ (בתוספת מע"מ) ושילם בעבורו בשיקים השייכים לחברת "ניב זום - צילום ופרסום בע"מ". ביום 27.2.07 החליף רפי את השיקים בשיקים השייכים לחברה בבעלות עופר נוריאל (להלן עופר) - "לי כיף מתקנים בע"מ" - וזאת בידיעה שאין להם כיסוי. לאחר שהשיקים לא כובדו על-ידי הבנק, פנה תמיר אל רפי בחודש מרץ 2007 מספר פעמים, בבקשה לבטל את העסקה ולקבל לידיו בחזרה את הציוד - ואולם רפי התעלם מפניותיו, וביום 19.3.07 הודיע תמיר לרפי, כי הוא ושירי יגיעו לביתו של רפי. רפי הזמין לפגישה את עופר, והארבעה חתמו על הסכם בו התחייבו רפי ועופר לשלם את מלוא הסכום ולא למכור את הציוד (להלן ההסכם). והנה, בשלושת החודשים שחלפו מאז נחתם ההסכם, המשיך רפי להתעלם מפניותיו של תמיר והחוב לא הוסדר. לאחר מכן הגיע דבר החוב לידיעת המערערים, אשר קשרו קשר לגבות את החוב בדרכים אלימות, לרבות איומים ותקיפות פיזיות, בבואם להתעבר על ריב לא להם ועל חוב לא להם (יוער, כי תמיר ושירי לא הואשמו בדבר, והדברים מובאים כרקע בלבד, שכן לא ידוע כיצד הגיע דבר החוב לידיעת המערערים, והדבר נותר חידה כואבת).

 

 

 

 

ג. וכך תוארה בכתב האישום מסכת האירועים: המערער אריק פנה אל עופר ואמר לו, כי המערער שרון נחום (להלן שרון) רוצה להיפגש עמו. שרון קבע את הפגישה בבית הספר בו לומדת בתו של עופר, ובמהלך הפגישה (להלן הפגישה הראשונה) אמר לעופר, כי "רפי עקץ מישהו ממשפחתו וכי הוא ישלם על כך" (מתוך הודעתו של עופר במשטרה מיום 19.8.07, ת/45, ש' 209-201). ביום 28.6.07 התקשר שרון לעופר שוב, והודיע לו שעליו להגיע לביתו של רפי בשעה 18:00. בפגישה (להלן הפגישה השניה) נכחו המערער צאלח חיג'אזי (להלן צלאח), שרון, רפי ועופר, ובה הציג שרון לרפי ועופר את ההסכם ואת צילומי השיקים וכן הודיע להם, כי הוא גובה החוב. לאחר הפגישה התקשר שרון מספר פעמים לעופר ואמר לו, כי עליו ועל רפי להיזהר כיון שאינם משלמים את החוב. ביום 5.7.10 הגיעו צלאח ואדם נוסף לביתו של רפי (להלן הפגישה השלישית), שם היו באותה עת רפי, עופר ונתי ליבוביץ (להלן נתי). צלאח קרא לרפי בטון מאיים שיבוא עמו כדי שיוכלו לשוחח, ולאחר שרפי סירב באמרו כי הוא צריך לשמור על ילדיו, החל צלאח לקלל אותו.

 

 

 

 

ד. ביום 31.7.07 (להלן "אירוע החטיפה") נסע רפי לבית חברו שי בן דוד (להלן שי) ברכב מסוג 'ניסן' (להלן הניסן) השייך לשי. כשהגיע לביתו של שי, חסמה את דרכו מכונית בה היה צלאח ושניים נוספים, ולאחר שרפי יצא מהבית, התיישב אחד מהשניים במושב הנהג של הניסן ואחר במושב האחורי, ורפי נכנס והתיישב במושב שלצד הנהג. במהלך הנסיעה איימו השניים על רפי שישחטו אותו כיון שהוא חייב כסף, והובילו את הרכב לביתו של אריק, שם הודיעו אריק וצלאח לרפי, כי עקב החוב הניסן מוחרמת. לאחר שיחת טלפון בין שי, רפי ואריק סוכם, כי הרכב יוחזר לשי.

 

 

 

 

ה. במועד נוסף במהלך אוגוסט 2007 (בתקופה בה ישב רפי במאסר), התקשר אריק לעופר ואמר לו, כי הוא יודע שלאשתו אביבה (להלן אביבה) יש רכב מסוג 'פיאסטה' (להלן הפיאסטה), ואם ימסור אותו לידיו, הוא "יסגור עניין". אריק החל להתקשר בענין זה לעופר מדי יום, ודרש לקבל את הפיאסטה. בעקבות שיחות אלה קשר עופר קשר עם נתי ואביבה לזייף את גניבת הפיאסטה, בדרך שיוכלו לקבל כסף תמורתה וגם להתחמק מלקיחתה על-ידי אריק. לשם כך, פנתה אביבה ביום 12.8.07 למשטרה והגישה תלונה כוזבת על גניבת הפיאסטה.

 

 

 

 

ו. ביום 14.8.07, לאחר שעופר אמר לאריק שהפיאסטה נגנבה, התקשר אריק לעופר וביקש ממנו להגיע לחניית ביתו של אריק. עופר הגיע למקום, שם המתינו לו שלושת המערערים ושני אחרים (להלן הפגישה הרביעית). אריק אמר לעופר, כי כדאי לו לשלם את הכסף אחרת יפגעו בו שרון וצלאח. שרון סובב את עופר לכיוונו ואמר לו: "אני נותן לך אולטימטום עד יום חמישי אם אין כסף או את הפיאסטה תהיה בריא שמור על עצמך אני לא אחראי על מה שקורה לך" (הודעתו של עופר במשטרה מיום 30.8.07, ת/49, ש' 118-116). בסוף הפגישה דחפו צלאח והשניים האחרים את עופר וקיללו אותו.

 

 

 

 

ז. בעקבות מעשיהם הללו של המערערים, מסרו להם עופר ורפי את משכורת חודש יולי 2007 של רפי בסך 3,000 ₪, רכב מסוג פג'ו משנת ייצור 1994 שהיה בהחזקת אשתו של רפי, וכן 7,000 ₪ במזומן. המערערים הואשמו – כאמור – בעבירות סחיטה באיומים, קשירת קשר לביצוע פשע וחטיפה.

 

 

 

 

הכרעת הדין של בית המשפט קמא

 

 

 

 

ח. בית המשפט המחוזי, בהכרעת דין מפורטת, הרשיע את המערערים בעבירות של סחיטה באיומים וקשירת קשר לביצוע פשע, אולם זיכה אותם מעבירת החטיפה. בית המשפט בחן בזהירות רבה את גרסאותיהם של עופר ורפי, שכן שניהם (יחד עם נתי) הורשעו בעבר במספר עבירות מרמה (רפי אף החל לרצות עונש מאסר בתום אירועי כתב האישום), וכדברי בית המשפט המחוזי "הונעו לא אחת למסור גרסאות שקריות על מנת לקדם אינטרסים אישיים" (עמ' 28 להכרעת הדין), ועל כך יורחב בהמשך. בית המשפט ביסס את הכרעתו על עדותו של עופר אשר עולה בקנה אחד (לפחות בעיקרי הדברים) עם גרסתו של רפי בחקירה. האחרון אמנם טען בעדותו, כי בחקירותיו בדה את הטענות נגד המערערים, ואולם בית המשפט נתן בהן אמון נוכח ההתאמה לעדותו של עופר. עוד נאמר, כי הטענה לפיה בדה רפי את הטענות כדי להפליל את המערערים ובכך לזכות להקלות בהליכים אחרים, אינה סבירה נוכח העובדה שבחקירות נמנע רפי מזיהוי המערערים בשמם.

 

 

 

 

ט. עוד התייחס בית המשפט לראיות נוספות התומכות במתואר בכתב האישום ובהן אלה: (1) העובדה שמשכורתו של רפי אכן הועברה לאריק; (2) הודעתו של תמיר לפיה רפי התקשר אליו מהכלא ושאל אותו מדוע שלח אליו גובים; (3) הודעת אשתו של רפי (להלן רעות), לפיה רפי אכן לקח את רכבה, הנתמכת בהודעתו של עופר לפיה רפי סיפר לו ממאסרו, שקנה לאשתו מכונית חדשה "במקום הכסופה שנתן אותה לצלאח" (ת/46, ש' 63); ועוד תימוכין עליהם נרחיב בהמשך. מנגד קבע בית המשפט, כי אירוע החטיפה, הטענה לאלימות פיסית והעברת התשלום בסך 7,000 ₪ לא הוכחו מעבר לספק סביר. כן נקבע כי האזנות הסתר שבוצעו בתיק ודו"ח המעקב אינם יכולים לשמש כחיזוק לטענות נגד המערערים, שכן נושא גביית החוב אינו עולה בהם. על כן לא נרבה דברים על אירועים אלה בהמשך.

 

 

 

 

הערעור על הכרעת הדין

 

 

 

 

י. נפתח בערעור על הכרעת הדין. בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון וכן בפנינו ביום 4.4.11 נטען על-ידי שלושת המערערים, כי שגה בית המשפט בהסתמכו על הודעותיהם ועדויותיהם של עופר, רפי ונתי, שכן מדובר בעבריינים שהורשעו בעבירות מרמה ואין לסמוך עליהם. כן נטען, כי בית המשפט קמא נמנע מקביעה שהעדים מהימנים, והשתית את הכרעת הדין אך על התאימות כנזכר; ואולם, כך נטען, אין בתאימות זו כדי לבסס הרשעה. באשר לעבירת קשירת הקשר נטען, כי זו לא הוכחה כלל אלא נלמדה אך מתוך ההרשעה בסחיטה באיומים. בדיון בפנינו הודגש, כי עיקר טענות המערערים מופנות לכך שהרשעתם מבוססת על עדים שנמצאו לא דוברי אמת בהליכים קודמים; ובין היתר, גם על אותן הודעות אשר נקבע בהליך קודם, כי חלק מן המידע שנמסר בהן היה שקרי.

 

 

 

 

יא. בא כוחו של שרון הוסיף, כי יסודותיה של עבירת הסחיטה באיומים לא הוכחו לעניין שולחו, ואף לא נטען כי שרון קיבל תמורה חפצית או כספית בגין האיומים לכאורה. כן נטען, כי שגה בית המשפט משנסמך על הודעותיו של נתי לשם חיזוק גרסתו של עופר, בעוד שאלה הוגשו על-ידי ההגנה לשם פגיעה במהימנותו של נתי. בא כוחו של אריק הוסיף, כי אף אם התרחשו האירועים שתוארו בכתב האישום, ניתן לטעון כי אריק, שהיתה לו היכרות מוקדמת עם המתלוננים, פעל כמתווך בין הצדדים. כן טוען בא כוחו של אריק, כי לא יוחסו לשולחו אמירות מאיימות, ועל כן אין לראותו כמבצע בצוותא של העבירות בהן הורשע.

 

 

 

 

יב. באת כוח המשיבה טענה, כי הכרעת דינו של בית המשפט קמא הושתתה על ממצאי עובדה ומהימנות, ובאלה אין להתערב בשלב הערעור. כן נטען, כי בכל הנוגע לעברם הפלילי של רפי ועופר, הזהיר בית המשפט את עצמו בבחנו את עדויותיהם והודעותיהם, והשית את הכרעתו על ראיות נוספות התומכות בגרסאותיהם.

 

 

 

 

הכרעת הדין: דיון

 

 

 

 

יג. לשם בחינת הרשעתם של המערערים, נידרש כעת לאירועים אשר לפי קביעתו של בית המשפט המחוזי מקימים יחד את עבירות הסחיטה באיומים וקשירת הקשר. בבחינת האירועים נזכור, כי אין לבחון בנפרד את קיומן של הסחיטה באיומים וקשירת הקשר בכל אחד מהאירועים, אלא לבחון האם המכלול מבסס את יסודות העבירות, בבחינת השלם הגדול מסך חלקיו. לאחר בחינת הראיות הנוגעות לכל אירוע בנפרד, נבחן האם ישנן ראיות נוספות שבהן יש כדי להעיד על המכלול.

 

 

 

 

יד. טרם נדון בפן העובדתי חשוב לציין, כדרך שעשה בית המשפט קמא, כי יש לבחון את גרסאותיהם של עופר, רפי ונתי בזהירות מירבית, שכן שלושתם הורשעו בעבר בעבירות מרמה שונות, ורחוקים אנו מעיסוק בצדיקי הדור. בית המשפט קמא הרחיב על כך בהכרעת הדין, ואין טעם לשוב ולתאר את עברם הפלילי הענף. עם זאת, חשוב להידרש לאחד מן התיקים שכן הוא שלוב בענייננו. במסגרת ת"פ (ירושלים) 3122/07 הודו עופר, רפי ונתי, בעבירות שונות של עשיית עסקה בנשק, החזקת נשק וידיעות כוזבות, וכן הודו עופר ונתי בשיבוש מהלכי משפט, בניסיון לקבלת דבר במרמה (עופר) ובסיוע לקבלת דבר במרמה (נתי) (כתב האישום המתוקן בו הודו השלושה הוגש - ת/41). בין יתר האירועים השונים המתוארים בכתב האישום, הגיש נתי תלונה שקרית במשטרה ביום 16.6.07 לפיה נשקו נגנב, בעוד שבפועל העבירו, לבקשת רפי, לאריק. לפי אישום נוסף בו הורשעו נתי ועופר, בחודש אוגוסט 2007 סיכמו שניהם, כי אם ייעצרו ויחקרו על דבר האקדח והעברתו כמתואר, ימסרו גרסה שקרית במשטרה (ונזכיר, כי לפי כתב האישום בענייננו, חודשיים בטרם מועד זה החלו אירועי הסחיטה בהם הורשעו המערערים). לפי גרסה שקרית זו, נתי מסר את האקדח לרפי רק לאחר שהאחרון סחט אותו באיומים לעשות כן. ואכן בחקירתם בעניין האקדח, בהודעות אשר הוגשו גם בענייננו (עופר- ת/44, עמ' 4 ואילך, ת/45, עמ' 2; נתי- נ' 2, נ' 4), מסרו נתי ועופר את הגרסה השקרית לפיה מסירת האקדח נעשתה תחת איומים. באותו כתב אישום גם הודו עופר ונתי בזיוף גניבת רכב הפיאסטה לשם הונאת חברת הביטוח. עסקינן איפוא בעבריינים שהאמת אינה נר לרגליהם, לשון המעטה; על כן נתחייבה זהירות יתרה בהערכת היוצא מפיהם.

 

 

 

 

טו. ועם זאת, באשר לערעור לגופו, רובן המוחלט של טענות המערערים מופנה כלפי קביעות מהימנות וממצאים שבעובדה על-ידי בית המשפט קמא, שהזהיר עצמו באשר לבני שיחו. הלכה ידועה היא, כי ככלל אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב באלה, במיוחד מקום בו הכרעת הדין מושתתת במידה רבה על התרשמותו הישירה של בית המשפט מן העדים שהובאו בפניו: "אין בית-משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית-משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית-המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי-אמצעית מן העדויות" (ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב(2) 661, 665 - השופט ד' לוין; וראו גם: ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 491; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640; ע"פ 5199/04 עוזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 4 לפסק הדין; ע"פ 5255/10 רודוניה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה י"א לפסק הדין). הפסיפס העובדתי שהורכב על-ידי בית המשפט קמא מורכב, ושלובות בו עדויות (מהן התרשם בית המשפט ישירות), הודעות שהוגשו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות וראיות נוספות. בא כוח המערער 1 הטעים אל נכון, כי בית המשפט קמא לא נקט לשון של קביעת מהימנות כלפי עדות המתלוננים. שוב - אין ענייננו במתלוננים ישרי לב, על פי רקעם, ובית המשפט נאלץ להרכיב "תצרף של קביעות עובדתיות"; אין לייחס איפוא משקל יתר להיעדר "קביעת המהימנות" החגיגית. משאמרנו זאת, נפנה לבחינת הממצאים, ואף אנו ננקוט זהירות.

 

 

 

 

עבירת הסחיטה באיומים

 

 

 

 

טז. עבירת הסחיטה באיומים מוגדרת בסעיף 428 לחוק העונשין, אשר זו לשונו:

 

 

 

 

"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מלפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע מעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו- מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים."

 

 

 

 

לשם קיום יסודות העבירה בנידון דידן יש להוכיח שני רכיבים: הראשון, העובדתי, כי המערערים איימו או הטילו אימה על רפי ועופר (להלן רכיב האיומים). השני, הנפשי, כי האיום נועד לכך שרפי ועופר ישלמו את חובם (להלן רכיב המטרה). כדי להרשיע בחלופה המחמירה לעניין העונש, יש להוכיח קיומו של רכיב נוסף - כי המעשה אכן נעשה בפועל מפני האיום או הטלת האימה, ובענייננו - כי החוב אכן שולם כתוצאה מכך (להלן רכיב התוצאה). יצוין, כי "משהוכחו יסודותיה של עבירת סחיטה באיומים, שוב לא הייתה כל משמעות להכרעה בשאלה אם למערער הייתה זכות כדין לקבל את הכספים שדרש" (ע"פ 10325/01 מדינת ישראל נ' רצ'קובסקי, פ"ד נו(6) 87, 95 – השופט, כתארו אז, מצא).

 

 

 

 

רכיבי האיומים והמטרה - סקירת הראיות בתיק

 

 

 

 

יז. עופר העיד בפני בית המשפט, כי בחודש יוני 2007 התקשר אליו אריק והעביר את השיחה לשרון. שרון שוחח עם עופר וביקש להיפגש עמו, והשניים נפגשו בבית ספר בגילה בו למדה בתו של עופר (להלן המפגש הראשון). שם ביקש שרון מעופר למסור לרפי, כי "הוא עקץ מישהו מהמשפחה שלי והוא ישלם על כך ביוקר" (עמ' 340 לפרוטוקול הדיון, ש' 25 - עמ' 341, ש' 7).

 

 

 

 

יח. עופר המשיך והעיד, כי מספר ימים לאחר המפגש הראשון הודיע לו רפי שקבע פגישה עם שרון, וגם עליו להגיע אליה (להלן המפגש השני). בפגישה נכחו עופר, רפי, שרון וצלאח. שרון הציג את ההסכם שנחתם בין רפי ועופר לתמיר והודיע לרפי, כי עליהם לפרוע את החוב - "אי אפשר לברוח מזה, צריך לשלם את הכסף" (עמ' 343 לפרוטוקול הדיון, ש' 6 - עמ' 341, ש' 7). רפי, בהודעתו במשטרה מיום 2.3.08 (ת/30), תיאר את פגישתו עם הגובים, אולם מבלי להזכיר את שמם. רפי הכחיש שהוצג לו ההסכם אולם אישר, כי נאמר לו שהשיקים חזרו ועליו לשלם תמורתם (ת/30, ש' 26-25). עופר העיד, כי באותה תקופה קיבלו אשתו והוא בין 9-8 שיחות איומים אנונימיות, בהן נאמר לטענת עופר, בין היתר, "נאנוס את אשתך, נקרע אותך" (פרוטוקול הדיון, עמ' 367, ש' 22 - עמ' 368, ש' 13).

 

 

 

 

יט. בנוסף העיד עופר, כי בסוף חודש יולי 2007 נפגשו הוא, רפי ונתי בביתו של רפי ואז הגיעו למקום צלאח ואדם נוסף, ביקשו מרפי שירד למטה ושאלו מה עם הכסף (להלן המפגש השלישי). רפי סרב לרדת באמרו, לדברי עופר, כי אינו יכול להשאיר את בנו לבדו בדירה. בעקבות סירובו של רפי, צעק לעברו צלאח: "בוא תרד יא זבל", "אני אראה לך מה זה", "אני אזיין אותך" ועוד (עמ' 363 לפרוטוקול הדיון, ש' 18 - עמ' 365, ש' 24). רפי מסר במשטרה הודעה התומכת בגרסה זו: "הגיע גובה אחד אלי הבייתה... בבית ישבו בסלון נתי ועופר, הוא ביקש שאני ארד למטה ואני סירבתי ואמרתי שאני שומר על הילדים והוא הלך בכעס" (ת/30, ש' 28-26). אף נתי, שניכר חוסר רצונו להעיד, העיד בבית המשפט על קיומה של הפגישה ואישר, כי הגיעו "שני ערבים" וביקשו מרפי לרדת למטה, אולם הלה סירב באמרו כי אשתו לא בבית (עמ' 135 לפרוטוקול הדיון, ש' 30-25). נתי הוסיף בעדותו, כי רפי אמר לו שהיו אלה צלאח ואחיו, אשר באו בנוגע לחוב כספי ביניהם (עמ' 137 לפרוטוקול, ש' 24). נתי אף אישר מעל דוכן העדים את מסדר הזיהוי בו זיהה את צלאח כמי שאכן היה במפגש (ת/20). כן העיד נתי, כי בשעת המפגש רפי היה "מופתע, אולי מבוהל" (עמ' 136 לפרוטוקול, ש' 8), וכי לאחר שהסתיים המפגש, ביקש רפי מנתי נשק, כיון שאיימו עליו (ובגין עניין זה הורשעו שניהם בת"פ (ירושלים) 3122/07) (עמ' 139 לפרוטוקול, ש' 8-1).

 

 

 

 

כ. עוד העיד עופר, כי בסביבות ה-30 ביולי התקשר אליו אריק והציע, כי ימסור את רכב הפיאסטה שברשותו כדי "לסגור עניין". עופר השיב, כי רובץ על האוטו חוב והוא אינו יכול למסרו. אריק התקשר שוב למחרת ולחץ עליו למסור את הרכב; על כן החליט עופר לביים את גניבת הרכב, ועל כך הועמד לדין יחד עם נתי, והשניים הורשעו (כמצוין, בכתב האישום - ת/41). לטענת עופר, עשה זאת כדי לשלם את הכספים שהיה חייב לתמיר וכן כדי להחזיר חוב קודם לנתי (עמ' 356 לפרוטוקול הדיון, ש' 1 - עמ' 362, ש' 1). נתי אישר בעדותו, גם אם - שוב - בחוסר נחת ניכר, כי הבין מעופר שאחת הסיבות לזיוף הגניבה הייתה גביית החוב על-ידי המערערים (עמ' 160 לפרוטוקול, ש' 25-3).

 

 

 

 

כא. עופר המשיך והעיד, כי לאחר שנכנס רפי לכלא (ביום 12.8.07), התקשר אליו אריק וזימן אותו למפגש בחניית ביתו (עמ' 362 לפרוטוקול, ש' 2 - עמ' 363, ש' 17). המפגש התרחש באותו ערב, ונכחו בו שרון, אריק, צלאח ועוד 2 גברים בלתי מזוהים (להלן המפגש הרביעי). אריק לקח את עופר הצידה, ואמר לו שעדיף שיוציא את עצמו מהחוב, כי רפי עצמו כבר שילם משהו ונתן את הרכב. כן אמר אריק, לפי עדותו של עופר, כי על עופר להביא את הכסף או הפיאסטה עד יום חמישי "ואם לא, אז תהיה בריא תשמור על עצמך" ו"אני לא אחראי על מה שקורה לך" . עוד מסר עופר, כי אריק אמר שהוא "לא יכול לעשות כלום להוציא אותי מהחוב הזה כי לוחצים עליו, ואני יודע במי מדובר אז הוא לא יכול לעשות שום דבר". במהלך הפגישה, בזמן ששרון דיבר עם עופר, צלאח נדחף ביניהם, התחיל לקלל ואז עלה לביתו של אריק. אריק חזר ואמר לעופר, כי עליו להשיג כסף וכי הוא יהיה עמו בקשר (עמ' 347 לפרוטוקול, ש' 4 - עמ' 354, ש' 5). אביבה אשתו של עופר העידה - לא לפני שמסרה ש"היא מפחדת להעיד... אנחנו בסכנת חיים" (עמ' 530 לפרוטוקול) - כי לפי מה שעופר סיפר לה בשעתו, לאחר שרפי נכנס לכלא החל עופר לקבל איומים; כן סיפר לה עופר, כי הוא פוחד מצלאח כיון שהוא חייב לו כסף (עמ' 534-533 לפרוטוקול). יוער, כי אביבה טענה בנוסף שהמשטרה "הכניסה לי מלים לפה" (עמ' 532 לפרוטוקול), ולכן, בנוסף לכך שלא רצתה להעיד, ספק אם אפשר לייחס לה רצון להפליל את המערערים.

 

 

 

 

כב. עופר סיים בתיאורו את המסכת העובדתית, בכך שאמר כי בימים שלאחר המפגש הרביעי, התקשר אליו אריק מספר פעמים ורצה לדעת מה קורה באשר לתשלום. בשיחה האחרונה מסר אריק: "אני כבר לא יכול להחזיק אותם", "לא אחראי על מה שיקרה" ו"תיזהר שלא יבואו אליך לבית" (עמ' 355 לפרוטוקול, ש' 7 - עמ' 355, ש' 29). למסכת זו יש להוסיף, כי רפי מסר במשטרה שחש מאוים וכי רוצים לפגוע בחייו, וכן כי הוא רצה נשק (ואכן קיבל את אקדחו של נתי, והורשע על כך בת"פ 3122/07 כמוזכר) שכן חשש לישון בביתו: "באמת הייתי מפחד.. והייתי יושן (כך במקור - א"ר) אצל חברים וכל זאת בגלל שפחדתי... מאוד פחדתי ופוחד גם עכשיו" (ת/28, ש' 41-28).

 

 

 

 

רכיב התוצאה

 

 

 

 

כג. באשר לשיק משכורת יולי של רפי - אין חולק כי הגיע לידי אריק, שמסר אותו לידי אחר בשם דודו אברהם. בהודעתו במשטרה מיום 19.2.08 הכחיש אריק כל קשר לשיק - ובמלותיו, "שטויות" (ת/ 3, ש' 110); אולם בעדותו בפני בית המשפט קמא אישר, כי קיבל את השיק, אך לטענתו היה זה בעבור חוב קודם שרפי חב לו. שי העיד בפני בית המשפט, לא לפני שהוצא נגדו צו הבאה כאמור, כי רפי התקשר אליו מהכלא וביקש ממנו למסור את השיק לשם תשלום חוב כספי; אולם, הוא אינו יודע למי הוא הועבר. בהודעתו במשטרה (מיום 27.2.08) פירט שי, כי רפי סיפר לו שהחוב נבע מ"תרגיל עוקץ" שביצע, וכי הוא עצמו שמע שהשיק הגיע לידי אברהם לאחר שהיה בידי אריק (ת/66, ש' 34-26). גם רפי עצמו מסר בהודעתו במשטרה (מיום 27.11.07), כי מסר כסף לגובים בשל איומיהם (ת/28, ש' 34).

 

 

 

 

כד. באשר לרכב הפג'ו אשר נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי כי הועבר לידי אריק, מסר רפי במשטרה (ביום 22.8.07), כי אכן היה בבעלותו רכב מסוג פג'ו, אך סירב למסור לידי מי העבירו (ת/25, ש' 232-230). כאשר נשאל האם העביר את הרכב לצלאח, הכחיש תחילה; אולם לאחר מכן אמר, כי הוא "שומר על זכות השתיקה", וכשנשאל מדוע, השיב: "אני אעשה עם המכוניות שלי מה שאני רוצה ואמסור אותן למי שאני רוצה" (ש' 271-266). בהודעה נוספת מיום 11.2.08 מסר, כי בעקבות האיומים העביר לגובים רכב פג'ו 405 בשווי כ-15,000 ₪ ביום כניסתו לכלא (ת/29, ש' 48-47). בהודעתה במשטרה מיום 20.8.07 (באותו חודש בו נכנס רפי למאסר), מסרה רעות, כי נהגה במכונית פג'ו כסופה שנשרפה ורפי תיקן אותה, אולם לקח אותה לפני שנכנס לכלא מבלי להגיד לה מדוע. מספר ימים טרם מאסרו הביא לה רפי רכב פג'ו לבן, אותו רכש לפי מה שאמר לה באוטו סיטי תמורת 4,000 ₪. הודעתה זו נמסרה בסמוך לקרות האירוע עצמו, ועל כן יש להעדיפה על פני עדותה מיום 29.3.09, שבה הכחישה את קיומה של הפג'ו הלבנה, באופן שאינו משכנע במיוחד: כשנשאלה לגבי אמרתה במשטרה, ענתה: "לבנה? אני זוכרת כסופה... למה לבנה?... אני לא יודעת אם היא הייתה לבנה... ". כשנשאלה האם היו לה שני רכבים מסוג פג'ו, ענתה: "מה שזכור לי לא... זה מה שרפי אמר" (עמ' 103 לפרוטוקול, ש' 12 - עמ' 104, ש' 30). רפי בעדותו, לא הכחיש את קיומה של הפג'ו הלבנה אולם טען, כי הפג'ו הכסופה נמצאת כעת בחניון של "אוטו סיטי", מבלי להביא לכך תימוכין כלשהם. אלון חי מ"אוטו סיטי" מסר בהודעתו במשטרה (מיום 20.8.07) שהוגשה בהסכמה, כי רפי רכש שתי מכוניות פג'ו, אחת כסופה והשניה בצבע קרם (ת/18, ש' 14), אולם מסר כי דווקא הפג'ו בצבע הקרם היא שנמצאת כיום במגרש.

 

 

 

 

עבירת הסחיטה באיומים - ראיות נוספות

 

 

 

 

כה. לאחר שבחנו את חומר הראיות בו יש להצביע באופן ישיר על קיומן של הפגישות כל אחת כשלעצמה, נידרש לחומר הראיות הנוסף בתיק, שיש בו כדי להעיד באופן עקיף על קיומן של הפגישות כמכלול. ראשית, בביתו של שרון נמצאה מעטפה עליה היו רשומים שמותיהם של רפי ועופר, לרבות מספרי הטלפון שלהם וכתובתם, וכן פרטי עבודתו של רפי בשעתו (ת/12א). שנית, מעבר לכך שנתי זיהה את צלאח, במסגרת מסדר זיהוי, כמי שנכח במפגש השלישי, הוא גם זיהה את שרון כמי שדיבר מספר פעמים עם רפי (ת/19). שלישית, לפי עדותו של תמיר, רפי התקשר אליו - כאמור - ממאסרו ושאל אותו מדוע שלח אנשים לגביית החוב (עמ' 280 לפרוטוקול, ש' 24-23).

 

 

 

 

כו. בנוסף, ניכר שרובם המכריע של העדים העידו בעל כרחם. צו הבאה הוצא נגד עופר, אביבה אשתו, שי, אשתו חני, ובנם בן. שי אף הגדיל לעשות, כאשר גם לאחר שנעצר בגין אי התייצבות, שב ולא התייצב אלא לאחר הוצאת צו הבאה נוסף ומאמצים ניכרים של המשטרה לאתרו. גם לאחר שהגיעו להעיד סירבו חלקם לשתף פעולה. למשל, אביבה מסרה, כי היא "לא מוכנה להעיד" (עמ' 530 לפרוטוקול); חני בן דוד לא זכרה, לטענתה, דבר ממה שמסרה במשטרה (עמ' 562 לפרוטוקול). רפי ונתי הגיעו להעיד (על כרחם; הם הובאו על-ידי שב"ס, שכן שהו במאסר באותה עת), אולם רפי מסר גרסה שונה לחלוטין מזו שמסר במשטרה; כפי שצוין לעיל אמר רפי בפני בית המשפט, כי כל שאמר במשטרה נמסר אך כדי לספק הסבר להחזקת הנשק בה הואשם; הוא הוכרז עד עוין, והודעותיו הוגשו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, התשל"א - 1971. נתי התקשה להיזכר בפרטי האירועים, ונדרש רענון של ממש כדי להביאו לענות על השאלות שהוצגו בפניו בחקירה הראשית. רעות מסרה בעדותה גרסה שונה לחלוטין מזו שמסרה במשטרה, וגם היא הוכרזה כעדה עוינת והודעותיה הוגשו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. אף אם המקרים המתוארים אינם מצביעים באופן חד משמעי על כך שהעדים אוימו ועל כן חששו מעדות, עולה חשש ממשי, ולחלקו אף ביטוי בחלק מהעדויות, כי העדים לא העידו, או שינו גרסותיהם בפני בית המשפט, שכן חששו ממתן עדות נגד המערערים. בית המשפט אינו שוטה ואינו חי בחלל - וגם אם "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בבלי סנהדרין ו', ב'), עיניו רואות כי עד אחר עד אינו מעיד על פי מה שמסר במשטרה. יש איפוא בדברים אלה כדי להצדיק את גישתו הכללית של בית המשפט כלפי הגרסה שמסרו העדים הללו בפניו, ואת נכונותו ליתן משקל להודעותיהם במשטרה. ונזכיר, כי טעם מהותי לחקיקתו של סעיף 10א לפקודת הראיות, היה מתחילה להתגבר על איומים על העדים, אשר הביאו אותם לשנות מהודעותיהם במשטרה כשהגיעו להעיד בפני בית המשפט. כפי שכתבה מכבר ד"ר פלפל, המצב טרם החיקוק היה כך:

 

 

 

 

"המצב המשפטי ערב התיקון היה שאמרה של עד מחוץ לכתלי בית המשפט, להבדיל מאמרת נאשם, לא היתה קבילה כראיה בבית המשפט להוכחת תכנה... מצב זה נוצל על-ידי נאשמים אלימים ובני משפחותיהם, שעל-ידי הפעלת כח או באיומים באלימות כלפי גופם ורכושם של העדים או יקיריהם, גרמו לכך שהעדים יחזרו בהם, בעדותם בבית המשפט, מהודעה מרשיעה שנמסרה במשטרה. תופעה זו שהתפשטה לאחרונה במדינה, בממדים מדאיגים, גרמה לכך שנאשמים לא מעטים 'חמקו מבעד לרשת החוק ויצאו לחופשי'" (דרורה פלפל "אמרה של עד מחוץ לכתלי בית המשפט ו-'דבר לחיזוקה'" הפרקליט לד 488, 490-489 (התשמ"ב)).

 

 

 

 

וכך נאמר בבית משפט זה לעניין העדפת אמרותיהם של עדים במשטרה על פני עדותם בפני בית המשפט, עקב פחדו של נותן העדות מהנאשם :

 

 

 

 

"מסקנת בית המשפט קמא מן הסתירות שנתגלו, לא היתה שרביבו אינו אדם אמין, אלא שחיתתם של התוקפים נפלה עליו, ומכאן השינוי החד שחל בגרסתו. לפיכך, העדיף בית המשפט קמא את הודעותיו במשטרה על פני אלו שמסר בבית המשפט. אין סיבה להתערב במסקנה זו, המבוססת על התרשמות ישירה מן העד, הנטועה היטב בחומר הראיות, ומעוגנת בסמכות בית המשפט על פי סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות" (ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 15- השופטת פרוקצ'יה).

 

 

 

 

והדברים נכונים גם לענייננו.

 

 

 

 

כז. על כך יש להוסיף, כי לא היה בגרסות המערערים כדי לבסס חלופה אמינה לזו של התביעה. שרון העיד, כי מלבד היתקלויות בעופר ורפי בביתו של אריק, הללו פנו אליו בבקשה לפרוט שיקים ולאחר שבדק את השיקים במשרד נכיון שיקים הבין, כי מדובר בשיקים מזוייפים ועל כן סירב (עמ' 610 לפרוטוקול הדיון, ש' 24-12). בעדותו מול בית המשפט, שלא כמו בהודעתו במשטרה, הסביר שרון, כי פנה לאדם בשם יגאל דוגה לשם בדיקת השיקים. אולם, שרון נמנע מהבאת ראשית ראיה, הן לפגישה הקונקרטית עם דוגה והן לעניין נכיון השיקים בכלל. אריק תיאר בעדותו, כי שיק משכורתו של רפי הגיע אליו משי בן דוד, אך היה זה בשל חוב אישי (עמ' 635 לפרוטוקול הדיון, ש' 13 - עמ' 636, ש' 10). זאת, לאחר שבהודעתו במשטרה (מיום 19.2.08) טען, כי לא היו דברים מעולם (ת/3, ש' 110-108). גם לגרסתו של אריק לפיה היה מדובר בחוב אישי של רפי, לא נמצאו כל תימוכין.

 

 

 

 

עבירת הסחיטה באיומים - סיכום

 

 

 

 

כח. באשר לרכיבי האיומים והמטרה של עבירת הסחיטה באיומים סבורני, כעמדת בית המשפט המחוזי, כי בתאימות שבין גרסאותיהם של עופר ורפי, בצירוף הנקודות האחרות שהובאו, יש כדי להעיד כי אירועים אלה אכן התרחשו. כזכור, רפי העיד מעל דוכן העדים, כי המערערים מעולם לא איימו עליו ומעולם לא גבו ממנו חוב, וכי הגרסה שמסר במשטרה ניתנה אך לשם הסבר להחזקת הנשק בה הואשם. ואולם בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי יש להעדיף את הודעותיו של רפי במשטרה על פני עדותו בפני בית המשפט, וזאת מטעמים אחדים: ראשית, ההודעות ניתנו סמוך לקרות האירועים, בעוד שעדותו בפני בית המשפט ניתנה כשנה וחצי לאחר מכן. שנית, ההסבר שניתן בפני בית המשפט המחוזי אינו סביר בנסיבות המקרה, שכן בשלב מתן ההודעות ניכר, כי רפי חשש מהסגרת שמותיהם של הגובים, ואין זה מפתיע כי מרגע שהבין רפי כי גרסתו תהוה ראיה להרשעתם, בדה גרסה חלופית לאשר קרה. כמו כן, העובדה שרפי נמנע מתחילה למסור את שמותיהם של הגובים בפה מלא מלמדת בנוסף, כי מעולם לא רצה להפלילם - על כן, ובניגוד לעמדת המערערים, לא סביר כי קשר עם עופר כדי להעליל עליהם עלילת שווא. לכך יש להוסיף את עדותו של תמיר אשר הובאה מעלה, לפיה התקשר אליו רפי ממאסרו ושאל מדוע שלח אנשים לגביית החוב; בזאת תמיכה נוספת לכך שעדותו של רפי בפני בית המשפט, לפיה לא נעשתה כלל גביה, אינה נכונה. על כן, כעמדת בית המשפט המחוזי דומני, כי יש לבכר את הודעותיו של רפי במשטרה על-פני עדותו בבית המשפט, ומשקבענו זאת, ברי שגרסתו מחזקת באופן משמעותי את עדותו של עופר, כפי שתואר.

 

 

 

 

כט. באשר לרכיב התוצאה של עבירת הסחיטה באיומים לא השתכנעתי, כי תשלום השיק נועד לתשלום חוב קודם של רפי אשר אינו קשור לפרשה שבהליך זה. זאת, הן על סמך הודעתו של רפי במשטרה, הן על סמך עדותו והודעתו של שי, והן כיון שהסברו של אריק אינו משכנע. לעניין הרכב, על סמך הודעתו של רפי במשטרה, וכן על סמך עדותו של אלון חי והודעתה של רעות במשטרה נראה, כי גם הוא הועבר לרשות המערערים. על כן בצדק קבע בית המשפט קמא, כי הן שיק משכורתו של רפי והן רכב הפג'ו בבעלותו הועברו לידי המערערים, וזאת כתוצאה מאיומיהם על המתלוננים לשם גביית החוב.

 

 

 

 

ל. המערערים טוענים לסתירות רבות בין העדויות השונות, אשר יש בהן כדי ליצור, לכל הפחות, ספק סביר באשר לאשמתם בעבירות המצוינות. כך למשל נטען, כי בהודעתו הראשונה של עופר במשטרה (ת/44) לא מסר ששרון איים עליו במהלך המפגש הראשון, בעוד שבהודעתו השניה (שניתנה מיד לאחר הראשונה) הוסיף כי הוא איים עליו (ת/45); עוד נטען לענין זה, כי באחת מהודעותיו מסר עופר ששרון ביקש ממנו לשלם 35,000 ₪, ובהודעה אחרת אמר שהסכום הוא 30,000 ₪; נטען גם, כי בעוד שעופר מסר בהודעתו במשטרה כי רפי ביקש ממנו להפקיד שיקים לחשבונו של נתי (ת/46), רפי הכחיש זאת (ת/26); ועוד כהנה וכהנה סתירות. כן מדגישים המערערים את העובדה, שעדי התביעה המרכזיים מסרו הודעות שקריות במשטרה והורשעו על כך בעבר, ובאותן הודעות נמסרו גם חלקים הרלבנטיים להרשעת המערערים בענייננו, ועל כן אין להסתמך על גרסותיהם לשם הרשעת המערערים. אין להלום את טענות המערערים לעניין זה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ככל שהיו סתירות בין העדויות וההודעות השונות, לא היו אלה מהותיות, והתשתית העובדתית הנדרשת להרשעת המערערים בעבירות המיוחסות להם איתנה דיה להרשעתם. גם העובדה שעדי התביעה מסרו הודעות שחלקן היה שקרי, אין בה כדי להצביע על היעדר אפשרות להרשעה - בתי המשפט לדרגותיהם מתמודדים מדי יום ביומו עם עדויות והודעות שאינן מקשה אחת של אמת, ועליהם לחלץ את אותות האמת מתוך הראיות המוצגות בפניהם. גם כשעסקינן בעדים שאינם מל"ו צדיקים, והעולם העברייני מצמיח לא מעטים כאלה, אין דבר זה יכול לחסום את אכיפת החוק. לא בעולם אידיאלי עסקינן אלא במציאות מורכבת, גם כשענייננו באנשי עולם תחתון ה"עוקצים" זה את זה. וכך נאמר בבית משפט זה בסוגיה זו:

 

 

 

 

"לא אחת גילה בית-משפט זה דעתו כי אין לפסול עדותו של עד אך ורק משום סתירות פנימיות שבה ומשום התפתלויות של העד המסתיר חלק מן האמת ומעוות חלק אחר ממנה. לעדים כאלה מניעים אישיים שונים לומר את אשר הם אומרים, ואין הם מונחים על-ידי אותן נורמות המשמשות את אלה הדוברים אמת לאשורה. זהות העדים היא פרי המציאות, ועלינו לקבלם כמות שהם. לעתים הם שותפים לעבירה או עדי מדינה, וגם אם אינם כאלה, יש להם לא פעם מה להסתיר, ממה לחשוש או למה לקוות אם ישתפו פעולה. לפיכך על בית המשפט לעשות כל שביכולתו על-מנת למיין את דבריהם, לבדוק בזהירות יתר כל שנאמר על-ידיהם, מתוך התרשמות חזותית מהעדים עצמם, מאופן מסירת עדותם, מדרך מתן תשובותיהם ומבדיקת דבריהם על רקע הראיות האחרות המובאות לפני בית המשפט, ומתוך לקיחה בחשבון שהמניעים למסירת הדברים הנאמרים על-ידיהם אינם מונחים דווקא על-ידי עקרונות האמת והיושר" (ע"פ 2014/94 סאלח נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(2) 624, 628-627 - השופטת שטרסברג-כהן).

 

 

 

 

וכן יפים לענייננו הדברים הבאים:

 

 

 

 

"נקודת מוצא נוספת המכוונת את הערכאה השיפוטית בהערכת הראיות בנויה על ההנחה כי תשתית ראייתית להוכחת פרשה כלשהי לעולם לא תהא פסיפס מהוקצע ומלוטש שבו כל אבן קטנה נמצאת במקומה, בצבעה המתאים, ובהשתלבותה המושלמת עם מכלול האבנים האחרות היוצרות את התמונה... משהו עלול להשאר חסר, בלתי נהיר, בלתי מוסבר, ואפשר אף סותר נקודות כאלה ואחרות בגרסה שנתקבלה כגרסת אמת. המבחן המנחה בהערכת הגרסאות העובדתיות לצורך בירור אחריותו הפלילית של אדם נעוץ בשאלה האם קיים ציר ראייתי מרכזי, אמין ומוצק, שעליו ניתן להשעין את קביעת האחריות הפלילית של הנאשם. האם נילווים סימני אמת לציר מרכזי זה; האם יש לו חיזוקים ממקורות עצמאיים; והאם בהתרשמות הכוללת - האינטואיטיבית והרציונלית כאחד ניתן להשתכנע, במידה שמעבר לספק סביר, בדבר אשמת הנאשם" (ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה (לא פורסם), פסקאות 9-6 - השופטת פרוקצ'יה).

 

 

 

 

כפי שצוין בהרחבה, גרסותיהם של עופר ורפי, בצירוף העדויות, ההודעות והראיות הנוספות, יש בהם כדי ליצור אותו "ציר ראייתי מרכזי, אמין ומוצק" עליו ניתן לבסס את הרשעת המערערים, וזאת חרף הסתירות השונות בעדויותיהם ואף שנמצאו דוברי שקר במקרים אחרים.

 

 

 

 

לא. מובן מאליו, כי הנטל להוכיח את אשמת המערערים רובץ על כתפי המשיבה ולא על כתפי המערערים, ודבר זה לא נשכח מעמנו לרגע. אולם מרגע שהנטל הורם, ונמצאו תימוכין לעצם קיומם של המפגשים בין העדים למערערים ולהעברת המשכורת והרכב, עבר הנטל אל המערערים להציג הסבר סביר לעובדות שהוצגו. משלא סיפקו כזה, לא עלה בידם ליצור ספק סביר בגרסתה של המשיבה (וראו לעניין זה: ע"פ 10365/08 אלעיסווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 15 - השופטת פרוקצ'יה).

 

 

 

 

לב. טרם סיומו של פרק זה וכמעין הקדמה לפרק הערעור על גזר הדין, אתייחס לסוגיית הרשעתם של המערערים בצוותא בביצוע עבירת הסחיטה באיומים. באי כוחם של שרון ואריק טוענים, כל אחד מטעמיו, כי יש לזכותם מעבירת הסחיטה, שכן הם עצמם לא חטאו בכל היסודות הנדרשים להרשעה בה: בא כוחו של שרון טען, כי לא נטען ששרון קיבל חפץ או תמורה כספית כלשהי, ועל כן אין להרשיעו בסיפה של סעיף 428 לחוק העונשין (הרלבנטית כאמור לעניין העונש בלבד), שכן רכיב התוצאה שבסיפה - מימוש האיום - אינו מתקיים (ונציין בהערת אגב, כי כך או אחרת איך לכך חשיבות של ממש, שכן לעניין הסיפה של סעיף 428 אין צורך להוכיח שהנאשם בסחיטה קיבל לידיו דבר מה, אלא שהמעשה עצמו נעשה כתוצאה מהאיומים). בא כוחו של אריק טען, כי גם אם נקבל את התיאור העובדתי שנקבע על-ידי בית המשפט קמא, לא יוחסו לאריק עצמו דברי איום כלל. אין להלום טענות אלה. עסקינן בבירור במבצעים בצוותא, וביצוע העבירה בצוותא אין משמעותו, כי ניתן לייחס לכל אחד מהמערערים חלק סימטרי בכל אחד מן הרכיבים הנדרשים לשם הרשעתם. המשמעות היא, כי כל אחד מהם תרם את חלקו להתגבשות יסודות העבירה, ואין נפקא מינה לעניין ההרשעה, האם ניתן לייחס לכל אחד מן המערערים חלק כלשהו בכל אחד מיסודות העבירה:

 

 

 

 

"העובדה שקבוצת עבריינים שחברה יחד מחלקת את המטלות בין האנשים השונים, הנוטלים חלק בביצוע המעשה העברייני, אין בה כדי ליצור הבדלים מבחינת מעמדם כשותפים לדבר עבירה. מי שמסתער על הקרבן בעקבות תכנון מוקדם כאמור, דינו כדין מי שמחפה עליו עם נשקו או כדין מי שהוטל עליו להגן בדרך אחרת על המסתער בהגנה היקפית. כל אלה המתפרסים בשטח בהתאם לתכנון מראש, כאשר מתלוית למעשה האסור מחשבה פלילית משותפת לכולם, פועלים למימושה של אותה מטרה" (ע"פ 777/80 בינאשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 452, 475 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר).

 

 

 

 

בענייננו, המערערים פעלו יחדיו, וכל אחד מהם לקח חלק מסויים, כמתואר במסכת העובדתית, בביצוע העבירה. העובדה שלא הוכח, כי כל אחד ואחד מהם איים על המתלוננים, או שכל אחד ואחד מהם קיבל דבר מה בעקבות האיומים אינה רלבנטית - כולם יחדיו איימו על המתלוננים במטרה לגבות את החוב, וכולם יחד קיבלו מהם את הכסף ואת הרכב כתוצאה מאיומיהם.

 

 

 

 

לג. מהטעמים האמורים דומה שהוכח כדבעי, כי המערערים אכן איימו על רפי ועופר, במטרה לגבּות את החוב; וכי חלק ממנו אכן שולם להם בדמות שיק משכורתו של רפי ורכב הפג'ו. על כן, יש לדחות את טענת המערערים לעניין הרשעתם בעבירת הסחיטה באיומים, בחלופת הסיפה המחמירה.

 

 

 

 

עבירת קשירת הקשר

 

 

 

 

לד. המערערים הואשמו והורשעו בעבירת קשירת הקשר לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, הקובע בחלקו הרלבנטי בזו הלשון: "הקושר קשר עם אדם לעשות פשע... דינו... מאסר שבע שנים...". לטענת המערערים העבירה לא הוכחה, ושגה בית המשפט קמא בקבעו שאותן נסיבות המקימות את עבירת הסחיטה באיומים מקימות גם את עבירת קשירת הקשר.

 

 

 

 

לה. עבירת קשירת הקשר היא עבירה עצמאית, ואיננה נגזרת מהעבירה המושלמת (ע"פ 441/72 בשן (אגמי) נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 141, 150). עם זאת, בשל אופיה היחודי של עבירה זו, פעמים רבות אין ראיות ישירות המצביעות על קיומה, ובית המשפט נדרש להכריע בשאלת קיומה על סמך ראיות נסיבתיות. יפים לעניין זה דבריו של השופט, כתארו אז, שמגר:

 

 

 

 

"לא אחת אין ראיות ישירות על מה שאירע במעמד קשירת הקשר, כי הרי הקשר הפלילי הוא מסוג המעשים שאינם נעשים לאור השמש אלא דוקא בסתר ובחשאי. בנסיבות כאלה אין מניעה לכך שבית המשפט יסיק את דבר היווצרותו של הקשר ממערכת נתונים נסיבתית, לרבות ממעשים שאירעו אחרי קשירתו של הקשר ואשר להם השלכה אחורה, מאחר והם מעידים לפי טיבם ומהותם על מה שקדם להם" (ע"פ 228/77 זקצר נ' מדינת ישראל, פ''ד לב(1) 701, 718; וראו גם לעניין זה: ע"פ 160/89 גאון נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4) 793, 797; ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר (לא פורסם), פסקה 21 לפסק הדין; ע"פ 2860/08‏ אבו סריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7 לפסק הדין; עוד ראו ילקוט שמעוני, תהלים רמ"ז; שו"ת הרמ"א (ר' משה איסרלש, המאה הט"ז), סימן ט"ו; לספר חפץ חיים לר' ישראל מאיר הכהן מראדין בפתיחה).

 

 

 

 

הדבר מזכירנו במשפט העברי את דברי המקרא "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כ"ז, כ"ד), שאמנם פורש כמוסב על לשון הרע (ראו רש"י שם "על לשון הרע הוא אומר"), ואולם אפשר בהשאלה להעבירו לענייננו, בעקבות דברי השופט שמגר; הקושר קשר במסתרים לפגוע בזולת הוא בחינת "מכה רעהו בסתר", ועל כן גם הראיות עשויות להיות נסיבתיות; ראו שו"ת הרמ"א שם, "וכל דבריו היו בהסתר".

 

 

 

 

לו. בענייננו קבע בית המשפט קמא, כי חומר הראיות שהובא בתיק, לרבות גרסותיהם של עופר ורפי והתימוכין להן, יש בו כדי להרשיע את המערערים, מלבד בעבירת הסחיטה באיומים, גם בעבירת קשירת הקשר. קביעה זו מקובלת עלינו. משקבענו כי המפגשים שתוארו בכתב האישום אכן אירעו בפועל (להוציא את אירוע החטיפה), קשה להלום שהמבצעים לא קשרו קשר לביצוע עבירת הסחיטה באיומים. מדובר במספר מפגשים, בהם פעלו המערערים יחד לשם גביית החוב, וכבר אמר המקרא "הילכו שניים יחדיו, בלתי אם נועדו" (עמוס ג', ג').

 

 

 

 

לז. איננו נעתרים איפוא לערעור על הכרעת הדין של בית המשפט קמא; הרשעתם של המערערים בעבירות של סחיטה באיומים וקשירת קשר על כנה עומדת (כזכור זוכו מעבירת החטיפה).

 

 

 

 

גזר הדין של בית המשפט קמא

 

 

 

 

לח. כאמור, בית המשפט קמא גזר את דינם של המערערים לשנתיים מאסר בפועל ושמונה חודשים על תנאי. באשר לשרון וצלאח נקבע, כי ימי מעצרם יקוזזו ממאסרם בפועל. באשר לאריק נקבע, כי שישה חודשים מתוך המאסר בפועל ירוצו בחופף לעונש המאסר שריצה במתן גזר הדין, והיתר במצטבר. בית המשפט נתן דעתו לתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם של שרון ואריק. שירות המבחן ציין בעניינו של שרון, כי התרשם שהוא מתקשה לקחת אחריות על ביצוע העבירות ואינו מבין את חומרת מעשיו. כן צוין, כי נסיונות שיקום בעבר לא הביאו להפסקת התנהגותו העבריינית. התרשמות השירות מאריק היתה דומה, אולם נאמר בה גם, כי אריק לוקח חלק בטיפול פרטני ומשמש מזה שנתיים כמדריך בקבוצות בכלא, ועל כן הומלץ להטיל עליו תקופת מאסר קצרה בנוסף למאסרו הנוכחי. בית המשפט שקל לקולה את התקופה הארוכה בה נמצאו המערערים במעצר בית, וכן את העובדה שזוכו מעבירת החטיפה. לחומרה שקל בית המשפט את עצם העבירות ואת עברם הפלילי הענף של שלושת המערערים, ובו עבירות רבות מתחום הסמים והאלימות. באשר לחלקו היחסי של כל אחד במעשים נקבע, כי לא היה ביניהם הבדל של ממש המצדיק ענישה שונה. בית המשפט ציין באשר לאריק, כי עברו הפלילי הוא המכביד ביותר, וכי מזה עשור מרבית ימיו עוברים בין כתלי הכלא. על כן נקבע, כי אין לתת משקל יתר לשיקולי השיקום כפי שעלו בתסקיר שירות המבחן, והמשקל הראוי יתבטא בחפיפת חלק מעונשו בגין תיק זה לעונש שריצה בעת מתן גזר הדין.

 

 

 

 

הערעור על גזר הדין

 

 

לט. המערערים טוענים, כי שגה בית המשפט בכך שלא יחס משקל משמעותי לכך שהרקע לגביית הכספים על-ידי המערערים היה "עקיצה" מצד רפי ועופר (אמנם כלפי תמיר), ונסיבה זו יש בה כדי להצדיק הפחתה בעונשם. כן טוענים המערערים, כי לא ניתן משקל מספק לקביעה שהסחיטה לא נעשתה באלימות. בא כוחו של אריק מוסיף, כי לא ניתן משקל הולם לכך שהעבירות נעברו לפני למעלה מ-4 שנים, וכן להליך שיקומו של אריק בבית הסוהר. המדינה טענה מנגד, כי העונש שהושת על המערערים הולם את חומרת מעשיהם ואת מדיניות הענישה הנוהגת.

 

 

 

 

מ. כאמור, שירות המבחן הגיש תסקירים בעניינם של שרון ואריק לבית המשפט המחוזי והללו זכו להתייחסות בגזר דינו. בפנינו הוצג תסקיר מעודכן אך בעניינו של אריק. צוין, כי אריק הדגיש בפני השירות את רצונו להשתקם, ואכן עולה מדיווחי העובדת הסוציאלית שטיפלה בו כי הוא משמש כאסיר תומך, וכן משתתף בפרויקט אסירים נוסף ופועל כעוזר הוראה במרכז החינוך, תפקודו טוב ובדיקות הסם נקיות. הוא ביקש להשתלב בהוסטל בטרם ישוב לביתו (ככל שיאושר שחרורו המוקדם).

 

 

 

 

מא. הדברים הבאים הולמים את ענייננו, ככל שמדובר בסחיטה באיומים:

 

 

 

 

"על חומרתן של עבירות הסחיטה אין צורך להכביר במילים. חומרה זו מתבטאת בתוצאותיהן של העבירות - השגת רווחים קלים שלא כדין, תוך הטלת אימה ופחד עד כדי חשש לחיים על קורבנות העבירה ומשפחותיהם. לכך יש להוסיף, כי עבירות של סחיטה באיומים הן עבירות נפוצות, אשר קשה לחשוף אותן בשל חששם של הקורבנות לפנות לרשויות החוק" (ע"פ 10474/07 אבו חצירה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט גרוניס).

 

 

 

 

ואולי לא למותר לציין, כי הדברים נאמרו בבית משפט זה במסגרת תיק אחר בו היה מעורב אריק, שם הוחמר עונשו מ-15 חודשי מאסר ל-30 חודשים בגין סחיטה באיומים.

 

 

 

 

מב. איננו יודעים מי פנה למערערים לבקש את שירותיהם הטובים, כנראה בשל מיומנותם העבריינית שכבר הוכחה. השימוש בגורמים עבריינים כ"גובים פרטיים" הוא רעה חולה, של לית דין ולית דיין, של כל דאלים גבר. ערים אנו לקשיי גביה, לעתים על-ידי אנשים ישרי דרך שאינם מצליחים לגבות את חובם, ולא אחת קצרה ידן של מערכות האכיפה להושיע, או שהדרך היא של חתחתים וייסורים. אך הפתרון לכך הוא במאמץ מצד כל הגורמים לשיפור רשויות האכיפה, ובשום פנים לא - ומערכת המשפט לא תיתן ידה לכך - לגביה פרטית עבריינית ואלימה.

 

 

 

 

מג. בענייננו, המערערים פעלו בעידוד יד עלומה כזו או אחרת לשם גביית חובם של רפי ועופר לתמיר ושירי, וזאת באמצעות איומים שונים וזריעת פחד ואימה בקרב המתלוננים. גם אם הוכרע בבית המשפט קמא, כי לא הוכח מעבר לספק סביר שהמערערים השתמשו באלימות לצורך ביצוע העבירות, אין בכך כדי להפחית מעצם חומרתן. כפי שציין בית המשפט המחוזי, ניכר מהמסכת העובדתית שהמתלוננים "רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת" (פסקה 10 לגזר הדין), וכבר נדרשנו לכך, אולם אין בזאת כדי להתיר למערערים לפעול כפי שפעלו. זאת אין לאפשר הן משיקולי הפגיעה במתלוננים, והן משיקולי הפגיעה בסדר הציבורי. באשר לחלקם הקונקרטי של כל אחד מהמערערים בביצוע העבירות, דעתנו כדעתו של בית המשפט המחוזי, שאין מקום להפריד בין המערערים גם לעניין העונש; המערערים ביצעו את העבירות בצוותא, איש איש תרם את חלקו ל"מעשים הטובים", ועל כן אין מקום להבחנה ביניהם.

 

 

 

 

מד. רכיב מרכזי נוסף אותו יש לשקול לחומרה כלפי המערערים הוא, כי אין זו הסתבכותם הראשונה עם החוק. שרון - בן ארבעים - עמד עד לתיק זה אחת עשרה פעמים בפני בית המשפט (מאז 1987) בעבירות רכוש, סמים, ואלימות, וריצה בגינן מספר תקופות מאסר בפועל, לרבות מאסר ממושך; אריק, בן 39, עמד 10 פעמים לפני בתי המשפט (מאז 1992) בעבירות רכוש, סמים, אלימות ונשק, לרבות עבירת סחיטה באיומים בגינה נשפט ל-30 חודשי מאסר, ועוד מאסרים ממושכים; צלאח, בן 41, עמד 10 פעמים לפני בתי המשפט (מאז 1989) והורשע גם הוא בעבירות סמים ואלימות, בגינן נדון לתקופות מאסר.

 

 

 

 

מה. מהטעמים הללו סבורנו, כי אין להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. אכן, עיינו בפסיקה, בעיקר - אמנם לא רק - של בתי המשפט המחוזיים, שהציגו המערערים ובה עונשים קלים יותר מזה שנפסק כאן בעבירת סחיטה באיומים; אך לדידנו אין כל חומרה באשר פסק בית המשפט קמא, בודאי נוכח תג העונש של תשע שנים שקבע המחוקק לעבירת הסחיטה באיומים ושבע שנים לעבירת הקשר. באשר להליך שיקומו מעורר התקוה של אריק, אם יתמיד בדרכו החיובית חזקה כי הדבר יעמוד לזכותו שעה שיישקל שחרורו על תנאי, בלא שניטע כמובן כל מסמרות.

 

 

 

 

מו. המערערים שרון נחום וצלאח חיג'אזי, שביצוע עונשם עוכב בבית המשפט המחוזי, יתיצבו לריצוי עונשם ביום ז' באב תשע"א (7.8.11) עד שעה 1000 במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בירושלים. תנאי שחרור קיימים יעמדו בעינם עד להתיצבות.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

השופט א' גרוניס:

 

 

 

אני מסכים.

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

השופט י' עמית:

 

 

 

אני מסכים.

 

 

ש ו פ ט

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

 

 

 

 

ניתן היום ט"ו בתמוז תשע"א (17.7.2011).‏

 

 

 

 

 

 

עו"ד רשלנות רפואית מנהל תיקים על פי הצלחה. ניתן לקבל ייעוץ אצל- עו"ד רשלנות רפואית

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10085910_T03.doc רח

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il