עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5245/11

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.7.2011 (מ"ת 28504-02-10, כב' השופט צ' קפאח), במסגרתה נדחתה בקשתו של העורר לשינוי כתובת מעצר הבית בו שהה לביתו של בנו.

 

 

 

 

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשים מגונים בנסיבות אינוס בקטינה בת משפחה (ריבוי עבירות), לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובנסיבות סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין. על פי המתואר בכתב האישום, במשך כארבע שנים, עת שמלאו לאחייניתו אך עשר שנים ועד הגיעה לגיל ארבע עשרה לערך (להלן: הקטינה), ביצע בה העורר עבירות מין מרובות. כעולה מכתב האישום, מעשים אלו בוצעו, בין היתר, עת שהתארח ולן בבית הקטינה ואמה.

 

 

 

 

בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. ביום 7.4.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי הוא ישוחרר למעצר בית מלא בבית אימו בבת ים. בין התנאים, נקבע כי תיאסר כניסה של קטינים לבית האם. ביום 4.7.2011 עתר העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לאפשר לו להעתיק את מקום מעצר הבית שלו, יחד עם אמו כמפקחת, לביתו של בנו (בה הוא מתגורר עם אשתו ושתי בנותיו הקטינות), וזאת לתקופת זמן בת 40 ימים. הסיבה לבקשה הייתה התחייבותה של אמו להשכיר את דירת מגוריה לתקופת זמן זו. ביום 11.7.2011 דחה בית המשפט המחוזי בקשה זו, בקובעו כי הגם שהתרשם עמוקות מן הבן, לא יוכל לתת ידו למהלך של שינוי כתובת מעצר הבית למקום בו מצויות ילדות קטינות, גם אם הן בגיל הרך, ואפשר לעורר להציע חלופת מעצר אחרת. ביום 12.7.2011, משנתברר כי אין בנמצא חלופה אחרת, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, אלא שבאותו יום בשעות אחר הצהריים נמצאה לו חלופה בדירת קרקע בבני ברק, וזאת עד ליום 20.7.2011. בעקבות דברים אלו, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטתו לעצרו עד לתום ההליכים נגדו, וקבע את התיק לישיבת תזכורת ביום 20.7.2011.

 

 

 

 

מכאן הערר שלפניי, בגדרו מלין העורר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 12.7.2011. העורר מעלה מספר שיקולים שבשלם ראוי, לטענתו, לקבל את בקשתו להעתקת מיקומו של מעצר הבית לביתו של בנו אשר להם לא נתן בית המשפט המחוזי משקל מספיק. כך, ראוי היה לטענתו לתת משקל לדבקותו בתנאי השחרור שנקבעו לו, לכך שהעבירות המיוחסות לו בוצעו כארבע שנים עובר למעצרו וכי הוא לא נחשד בביצוען של עבירות נוספות בזמן זה, ולכך שבנו ואמו מהווים שניהם מפקחים ראויים. כל אלו מצביעים, לטענתו, על כך שהמסוכנות הנשקפת ממנו הינה אך כלפי המתלוננת, וכי ממילא יש בחלופת המעצר המוצאת כדי לאיין את מסוכנותו. בנוסף, מפנה העורר להסכמתם של בית המשפט והמשיבה בעבר כי ילון בבית בנו במהלך חג הפסח הראשון, שעה שנכדותיו במקום, ולתסקיר שירות המבחן לפיו ההליכים המשפטיים כנגדו מהווים גורם מרתיע עבורו ומפחיתים את מסוכנותו.

 

 

 

 

המשיבה מצידה, מתנגדת לקבלת הערר. לטענתה שינוי מקום מעצר הבית של העורר טומן בחובו סיכון, והסיכון הוא גדול. המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים המלמדים על מסוכנותו, וזו קיימת – על פי תסקירי שירות המבחן שנערכו בעניינו – ביחס לקטינות או נשים חלשות. תסקיר שירות המבחן מדווח על הבעייתיות שבדפוסי חשיבתו של העורר, ולא ניתן לחזות את שהוא עשוי לעולל לנכדותיו הקטינות. כיוון שכך, אין בחלופה המוצעת על ידי העורר כדי לאיין את מסוכנותו ועליו לנצל את הימים שנותרו עד לדיון התזכורת בבית המשפט המחוזי למציאת חלופת מעצר אחרת. המשיבה הגישה את תסקירי שירות המבחן שנערכו בעניינו, וכן את בקשתו לשהות בחג הפסח הראשון בביתו של בנו הכוללת את תגובתה לבקשה. על פי מסמך זה, הסכמת המשיבה ניתנה בכפוף לפיקוח צמוד של הערבים שהוצעו, ולחג הפסח הראשון בלבד.

 

 

 

 

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את הצדדים, נחה דעתי כי דינו להידחות. מעיון בחומר שלפניי, עולה כי לא נפלה כל שגגה בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. מסוכנותו של העורר, כפי שזו נלמדת מן המעשים המיוחסים לו ומן האמור בתסקירי שירות המבחן, רבה. המעשים המיוחסים לו בוצעו, לכאורה, כלפי קטינה, רכה בימים (בהיותה בת עשר בלבד), שעה שלן בביתה ובבית אמה. דברים אלו, בצירוף התרשמותו השלילית של שירות המבחן מן העורר, מצביעים על הסיכון הרב שבשהייתו בחברתן של קטינות, גם אם הדבר נעשה בלוויתו של מבוגר נוסף. המציאות מלמדת כי לעיתים, אין בהימצאותו של אדם נוסף בדירה, בגילן הרך של הנפגעות או בהיותן בשר מבשרו, כדי למנוע מאדם בעל תפישות מעוותות לבצע מן החמורות שבעבירות. נכון אמנם, כי בעבר הותר לעורר לשהות בביתו של בנו במהלך חג הפסח הראשון. עם זאת, ברי כי אין כל זהות בין נטל הפיקוח שהוטל על בני משפחתו בתקופת זמן קצרה זו, לבין הנטל שהיה מוטל עליהם לו היו נאלצים לפקח עליו באופן צמוד במשך 40 ימים. נטל, שלא ברור כי היה ביכולתם לעמוד בו במלואו. הנה כי כן, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי איננו יכול לתת את ידו לחשיפת נכדותיו של העורר לסכנה הנשקפת ממנו. כמובן, שככל שהעורר מבקש להימנע מכניסה למעצר עומדת לו האפשרות לשוב ולהציע לבית המשפט המחוזי חלופה אחרת.

 

 

 

 

סוף דבר, הערר נדחה.

 

 

 

 

ניתנה היום, ט"ו בתמוז התשע"א (17.7.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עורך דין רשלנות רפואית הינו מי שעוסק בקשר בין רפואה למשפט. עו"ד רשלנות רפואית מנהל תיקים על פי הצלחה. ניתן לקבל ייעוץ אצל- עו"ד רשלנות רפואית

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11052450_H01.doc שצ

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il