עו"ד רשלנות רפואית הוא מי שעוסק שמקרים כגון רשלנות בלידה ויודע כיצד להגיש תביעה רפואית בצורה המיטבית. לשאלות בנושא פנו אל
עו"ד רשלנות רפואית ענת מולסון העוסקת בתחום מזה שנים רבות ומטפלת במקרים קשים מאד.
|
בבית המשפט העליון
|
|
בש"פ 4073/11
|
|
בפני:
|
כבוד השופט ח' מלצר |
|
העורר: |
איגור גולדמברג |
|
|
נ ג ד |
|
המשיבה: |
מדינת ישראל |
|
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 18.05.2011 בת"מ 013216-04-11 שניתן על ידי כב' השופטת מ' ברנט
|
בשם העורר: עו"ד ניל סיימון
בשם המשיבה: עו"ד איילת קדוש
|
החלטה |
1. לפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטתו של
אביא להלן בתמצית את העובדות הצריכות לענייננו.
2. כנגד העורר הוגש בתאריך 10.4.2011 כתב אישום המחזיק שני אישומים בעבירות של: אינוס לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין), מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין ומעשה מגונה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין.
על פי הנטען באישום הראשון, בתאריך 9.11.2007 הגיע העורר וחבריו לארוחת ערב בבית מכרה משותפת, שאצלה התארחה אף נ.ב., היא המתלוננת באירוע הראשון, דתיה, כבת 20, וכן חברה נוספת. במהלך ארוחת הערב ניסה העורר ליצור קשר עין עם המתלוננת, אך זו התעלמה ממנו. לאחר ארוחת הערב, יצאו כל הנוכחים לבלות בבר שכונתי, למעט המתלוננת, שפנתה לישון בחדר שיועד לכך. לאחר ששב העורר עם חבריו מן הבר, הוא נכנס לחדרה של המתלוננת, באשמורת הבוקר, החל לגעת באיבר מינה מעל לבגדיה ולשפשפו בחוזקה. בשלב מסוים התעוררה המתלוננת בבהלה והבחינה בעורר, או אז חדל העורר ממעשיו ונמלט מן החדר – כך על פי כתב האישום.
על פי הנטען באישום השני, בעת שביקר העורר חברים בקיבוץ במרכז הארץ, בתאריך 2.4.2011, הוא נכנס לדירה סמוכה לדירתם של החברים, שבה ישנו באותה העת ה.א, היא המתלוננת באישום זה, ובחורה נוספת. העורר, כך נטען, הפשיל את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת, ליטף אותה באזורים אינטימיים בגופה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה – כל זאת בעת שהיא ישנה ולא יכולה היתה להגיב באופן חופשי. כתוצאה ממעשיו אלה של העורר התעוררה המתלוננת, ולאחר שהתעשתה והבחינה בעורר, חדל הלה ממעשיו, קם ממיטתה ויצא במהירות מן הדירה.
יצוין, כי מן הנתונים שבפניי עולה כי העורר נחקר במשטרה בסמוך לאחר האירוע הראשון, הנזכר בכתב האישום, אך תיק החקירה נגדו נסגר אז מחמת היעדר ראיות לאשמתו. תיק חקירה זה שב ונפתח נוכח קרות האירוע השני, המפורט בכתב האישום, כשלוש שנים וחצי מאוחר יותר.
3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי מרכז בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. בגדרי הדיון בבקשת המעצר הסכים בא כוחו של העורר לקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר כנגד העורר, אך ביקש כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר, על אף שטרם נתקבל תסקיר מעצר בעניינו. בית המשפט הנכבד קמא הורה על עריכת תסקיר מעצר שייבחן אפשרות לשחרורו של המשיב לחלופת המעצר המוצעת על ידו – בבית הוריו ובפיקוחם, והאריך את מעצרו של העורר עד להחלטה בעניין זה.
4. שירות המבחן מסר את תסקירו, שבגדרו הוא נמנע מלבוא בהמלצה של שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וזאת, בין היתר, עקב העובדה שנמצא כי העורר איננו מבין את המשמעות של מעשיו ואת חומרתם, ולכן התקשה שירות המבחן לשלול את הסיכון לביצוע עבירות נוספות על ידי העורר.
5. בהחלטתו, שניתנה בעקבות קבלת תסקיר המעצר, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי העורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט הנכבד את חומרת המעשים המיוחסים לעורר ואת העובדה כי מעשים אלה בוצעו בשתי נשים נפרדות, אשר לעורר לא היה כל קשר קודם עימן, תוך ניצול היותן ישנות וחסרות יכולת להתנגד למעשים. בית המשפט ציין בין נימוקיו להחלטתו, להורות על מעצרו של העורר, אף את תסקיר המעצר, אשר לא המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בסיכום הדברים קבע בית המשפט הנכבד כי אין אפשרות להפחית את מסוכנותו של העורר במידה מספקת באמצעות חלופת מעצר, וזאת על אף שהחלופה שהוצעה הינה כשלעצמה – חלופה ראויה.
על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.
טענות הצדדים
6. העורר סבור כי שגה בית המשפט הנכבד קמא, אשר לא בחן האם ניתן להפחית את מסוכנותו של המשיב די הצורך, בדרך של שחרורו לחלופת מעצר. לטענת העורר, בית המשפט הסתמך אך ורק על תסקיר המעצר בעניינו, תסקיר שהעורר מוצא בו פגמים לרוב. העורר מלין בעיקר על כך כי בשל הכחשתו את המעשים המיוחסים לו, ביסס שירות המבחן את הערכת המסוכנות בעניינו על עובדות כתב האישום בלבד, ולא נדרש כלל למאפיינים נוספים של העורר. העורר מפנה עוד לעובדה כי הוא נעדר רישום פלילי קודם, ולכן הוא סבור כי לא ניתן לקבוע שמסוכנותו היא ברמה כה גבוהה, עד שלא ניתן להפחיתה בצורה משמעותית – באמצעות חלופת מעצר. העורר שב ומבקש איפוא כי בית המשפט ישחררו לחלופת המעצר שהוצעה על ידו, בבית הוריו ובפיקוחם, חלופה אשר נמצאה כמתאימה, כך לדבריו, על ידי שירות המבחן. בדיון שהתקיים בפני הובא אף חבר, שהצהיר כי הוא מוכן לשמש כמשמורן, בנוסף על הוריו. בא-כוח העורר אף הוסיף כי לעיתים מרשו שותה אלכוהול ואז אין הוא מודע למעשיו, ואולם ניתן למנוע ממנו את הגישה לשתייה בחלופת המעצר.
7. המדינה סומכת ידיה ככלל על החלטתו ונימוקיו של בית המשפט הנכבד קמא, אשר איזן היטב, כך להשקפתה, בין זכותו הבסיסית לחירות של העורר לבין הסכנה הנשקפת לבטחון הציבור, אם ישוחרר העורר לחלופת מעצר. המדינה סבורה כי נוכח המעשים החמורים המיוחסים לעורר בכתב האישום – אין אפשרות לשחררו לחלופת מעצר, על אף שהמשמורנים המוצעים הם משמורנים ראויים גם לדידה של המדינה.
דיון והכרעה
8. לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות. אביא עתה, בתמצית, את הטעמים שהובילו למסקנתי זו.
9. אין חולק בענייננו על קיומן של ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אין חולק אף על קיומה של עילה למעצרו של המשיב, הנעוצה בהוראת סעיף 21(א) לחוק המעצרים ובחומרת העבירות, המיוחסות לעורר. נותר רק לבחון, כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור מותנה לחלופת מעצר, שפגיעתה בעורר – פחותה.
10. כאשר המדובר בנאשם שעבר לכאורה עבירות מין, נקבע כבר בעבר כי נשקפת מנאשם כזה מסוכנות וכמו כן מתקיימת עילת מעצר – כך שלא בנקל ישחרר בית משפט נאשם הנחשד בעבירות שכאלו לחלופת מעצר, אלא במקרים חריגים (ראו למשל: בש"פ 3059/98 ירושלמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.1998); בש"פ 5612/98 דיאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.9.1998) בש"פ 614/08 מדינת ישראל נ' פרץ (לא פורסם, 23.1.2008)).
ייתכן, שהמקרה שבפנינו היה נמנה עם החריגים לכלל האמור, ככל ששירות המבחן, וכמוהו – בית המשפט, היו מגיעים למסקנה כי חלופת המעצר המוצעת יהיה בה כדי להקטין די הצורך את החשש לסיכון בטחון הציבור, כאן – ציבור הנשים. חוששני כי לא זה המצב שבפנינו. אבהיר את הדברים בקיצור.
11. המעשים המיוחסים לעורר הם קשים, והחשש שמא ישוב עליהם חייב להדריכנו. החשש לחזרת העורר על מעשיו מועצם נוכח בחירתו הנטענת בקורבנות מקריים, נשים שאותן לא הכיר קודם לפגיעתו בהן, שנעשתה בעת שישנו והיו חסרות יכולת להתנגד למעשיו של העורר. העובדה שכתב האישום כורך שני מקרים נפרדים – שנעשו בהפרש זמנים ניכר ובנשים שונות, אך דומים עד למאד באופיים, מלמדת לכאורה על חשש להישנותם של המעשים ולהיעדר שליטה עצמית מספקת של העורר. נתון זה אף מעים על העובדה שהעורר נטול רישום פלילי. עוד נזכיר כי לעורר ניתנה הזדמנות לשנות מדרכיו, עת נחקר לפני כשלוש שנים וחצי, בעקבות האירוע הראשון שבכתב האישום, וכתב האישום נגדו נסגר מחמת חוסר ראיות. לכאורה עולה כי חרף חקירה זו, שוודאי היה בה כדי להמחיש לעורר היטב, עד כמה שהמחשה כזו כלל דרושה, את הפסול שבמעשיו, אך לא היה בה כנטען כדי להניאו מלחזור לסורו.
12. במצב דברים זה, דומה שרק תסקיר מעצר חיובי במיוחד יכול היה להוות אדן להחלטה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. ברם תסקיר המעצר בעניינו של העורר היה שלילי, ובו נקבע כי העורר אינו מודע למלוא המשמעות המוסרית והפלילית של מעשיו, וכי לא ניתן בשלב זה לשלול את האפשרות שישוב לבצע עבירות מין נוספות. אכן, הימנעות נאשם מלהודות בפני שירות המבחן בנטען בכתב האישום, הגוררת אחריה קושי של שירות המבחן לבוא בהמלצה חיובית בעניינו של אותו נאשם – איננה מחייבת באופן אוטומטי את הותרתו של נאשם שכזה במעצר. מאידך גיסא, הכחשת הנאשם את המיוחס לו בפני שירות המבחן איננה יכולה להביא, כמובן, גם להתעלמות מן האמור בתסקיר, כפי שלמעשה דורש העורר. כאשר מכלול הנתונים שבפני שירות המבחן מובילים לקביעה כי מסוכנותו המינית של הנאשם איננה נמוכה, ואין מקום לשחרורו לחלופת מעצר בעת הנוכחית – ראוי ככלל לשעות לעמדה זו של שירות המבחן.
13. הנה כי כן, התניית שחרורו של העורר בהשמתו בפיקוח משמורנים, אף אם הם ראויים כשלעצמם, לא יהיה בה כדי להפחית את מסוכנותו של העורר די הצורך, באופן שיצדיק לעת הזו הסתפקות בחלופת מעצר. אין באמור כדי לשלול את האפשרות לעיון חוזר, אם הנסיבות ישתנו מסיבה כלשהי באופן מהותי.
14. נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – הערר נדחה.
ניתנה היום, י"ט תמוז, תשע"א (21.07.2011).
|
|
|
ש ו פ ט
|
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11040730_K02.doc יא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il