עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 980/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 980/12

לפני:

כבוד השופט י' דנציגר

העורר:

דוד זוהר

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 17.1.2012 במ"ת 17151-05-11 שניתנה על ידי כבוד השופט א' אינפלד

תאריך השייבה: י"ג בשבט תשע"ב (6.2.2012)

בשם העורר: עו"ד ס' הרצל

בשם המשיבה: עו"ד ד' רוסו

החלטה

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' אינפלד) במ"ת 17151-05-11 מיום 17.1.2012, שניתנה בהמשך להחלטות קודמות לגבי הפרת תנאים מגבילים שנקבעו בעניינו של העורר.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1. ביום 9.5.2011 הוגש כתב אישום נגד העורר. כתב האישום מכיל שלושה אישומים. באישום הראשון יוחס לעורר ביצוע של שתי עבירות של מעשים מגונים בבתה של בת זוגו לחיים במועדים הרלבנטיים (להלן: המתלוננת), סמוך לשנת 1995-1994, שעה שהמתלוננת הייתה כבת חמש וחצי – שש שנים לערך. במסגרת האישום השני יוחס לעורר ביצוע של שלוש עבירות של מעשים מגונים במתלוננת בשנת 2002 לערך. לפיכך, במסגרת שני האישומים הראשונים יוחסו לעורר חמש עבירות של ביצוע מעשה מגונה בקטינה בת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בנסיבות סעיפים 345(א)(3) ו-348(א) לחוק העונשין. באישום השלישי צויין כי ביום 22.4.2011 שהה העורר באשדוד וללא פיקוח, הגם שבהחלטת בית משפט השלום באשדוד מיום 17.4.2011 היה עליו לשהות בחלופת מעצר בקריית-מלאכי בתנאי מעצר בית ובפיקוחן ובהשגחתן של אחת הערבות. משכך הואשם העורר בהפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, אולם בדיון שנערך ביום 9.5.2011 בבקשת המעצר בבית המשפט המחוזי (השופטת י' רז-לוי), ציינה באת כוח המשיבה כי היא הונחתה שלא לעמוד על מעצרו של העורר אלא לבקש שחרור בתנאי מעצר בית ואיזוק אלקטרוני לאור חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות לכאורה. באי כוח הצדדים הציגו לבית המשפט את ההסכמה אליה הגיעו ובית המשפט קבע כי העורר ישהה בתנאי מעצר בית מלא בבית אמו בקרית-מלאכי תחת פיקוחם ובערבותם של שלושה מפקחים. צויין כי העורר ישהה כל העת בפיקוח אחד הערבים ולא יצא ממעצר הבית אלא לצורך קבלת טיפול רפואי דחוף או לצורך דיון בבית המשפט או לפגישה עם קצינת המבחן לצורך הכנת תסקיר והכל בתיאום מראש. כן נקבע כי העורר ישהה באיזוק אלקטרוני וכי העורר והערבים יחתמו על ערבות בסך 10,000 ש"ח כל אחד. בנוסף לכך נקבע כי העורר יפקיד סך של 10,000 ש"ח ונאסר עליו ליצור כל קשר עם מי מעדי התביעה. כן הורה בית המשפט על הגשת תסקיר שיתייחס לתנאי שחרורו של העורר עד ליום 3.7.2011.

3. בהמשך הוגש תסקיר שירות המבחן שהמליץ לאפשר לעורר לצאת לעבודה. המשיבה התנגדה לאמור בתסקיר. השופטת רז-לוי קבעה בהחלטתה מיום 3.7.2011 כי אינה רואה מקום להקל בתנאים המגבילים לעת הזו אלא בחלוף פרק זמן נוסף. כפי שעולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי (השופט אינפלד) מיום 14.12.2011, הותר לעורר לצאת לעבודה בפיקוח ערב בימים א' עד ה' משעה 07:00 ועד השעה 19:00 וביום ו' משעה 07:00 ועד השעה 15:00.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

4. בחודש דצמבר 2011 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בה ביקשה לעצור את העורר מחדש ולחלט ערבויות שלו ושל הערבים. הבקשה לעיון חוזר התבססה על כתב אישום שהוגש לבית משפט השלום ועל פיו הפר העורר את תנאי השחרור שנקבעו בתיק דנן ארבע פעמים במהלך חודש. מדובר בהפרות מיום שישי 11.11.2011 בשעת אחר הצהריים כאשר העורר צריך היה כבר לחזור ממקום העבודה וכן בשתי הפרות שאירעו ביום 19.11.2011 וביום 10.12.2011, קרי – בשני ימי שבת, כאשר ביום שבת נאסר על העורר לצאת ממקום חלופת המעצר. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים קבע השופט אינפלד בהחלטתו מיום 14.12.2011 כי העורר הפר את תנאי שחרורו "באופן דרמטי" המשנה את נקודת האיזון ביחס לשקילת אפשרות המשך שהותו בחלופת מעצר. בית המשפט ציין כי אינו נותן משקל רב לעיכוב שחל בהתקנת האיזוק האלקטרוני נוכח העובדה כי נושא זה כבר נדון בהחלטות קודמות. בית המשפט הדגיש כי אין מדובר בהפרה אחת ממוקדת אלא בארבע הפרות שבהיותן מוכחשות הרי שסיבתן אינן ידועה ולא ידוע מה עשה העורר באותה שעה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המטרה של תנאי שחרור היא לדעת איפה נמצא העורר על מנת להגן על הציבור מפני הסכנה הנשקפת ממנו ואילו בהיעלמותו פגע העורר במטרה מרכזית זו של חלופת המעצר.

5. עוד הוסיף בית המשפט כי יש מקום רב לדאגה נוכח העובדה כי העורר התייחס אל בנותיו כאל מפקחות למרות שהבנות לא נקבעו כלל כמפקחות במסגרת התיק דנן אלא במסגרת תיק אחר בבית משפט השלום אשר קבע גם כן במקביל תנאי שחרור. בית המשפט המחוזי קבע כי הדבר מלמד על כך שהעורר אינו מכבד את החלטת בית המשפט ואינו מקפיד בדווקנות על שמירת תנאי השחרור כפי שנקבעו. בית המשפט קבע כי נוכח הצטברות הנסיבות, קרי – הדיווח של העורר על כך שבנותיו היו המפקחות ולאחר שיצא ארבע פעמים מבלי שלאחד הערבים יש הסבר מניח את הדעת ולאחר שאמו של העורר שללה למעשה את ההסבר של בנה, הרי שיש לקבוע כי החלופה הנוכחית התמוטטה לגמרי ולא תוכל לשמש את העורר בתיק דנן. לפיכך החליט בית המשפט כי העורר ייעצר עד להחלטה אחרת וייקבע דיון על מנת שהעורר ינסה להציע חלופה אחרת עם ערבים אחרים ובתנאי השגחה וערבויות כספיות נוקשים מאוד אשר אולי ישכנעו שניתן לשוב ולתת אמון בחלופה בעניינו. בית המשפט המחוזי הורה גם על חילוט ערבויות ביחס לעורר: בגין כל הפרה יחולט סכום של 20% מסכום הערובה. העורר הפקיד 10,000 ש"ח וחתם על ערבות בסך של 10,000 ש"ח נוספים. לפיכך, קבע בית המשפט כי יחולטו 16,000 ש"ח, היינו כל הערובה הכספית ועל העורר להוסיף עוד 6,000 ש"ח נוספים תוך 60 ימים ותשלומם יהווה תנאי בכל שחרור עתידי.

6. ביום 18.12.2011 התקיים דיון בהצעת חלופת מעצר חדשה במהלכו נחקרו מפקחים מוצעים. בראשית החלטתו ציין השופט אינפלד באופן כללי כי יש לשבח את המשיבה על השינוי בגישתה כלפי משוחררים בערובה ועל הנחישות שהתעוררה עתה באכיפת תנאי השיחרור. בית המשפט ציין כי בכך יתאפשר לבית המשפט לתת יותר אמון בחלופות מעצר ובסופו של דבר יאפשר לבית המשפט לשחרר יותר נאשמים לחלופות מעצר. בית המשפט הוסיף וציין כי המעצר אינו אמצעי הרתעה ואינו מסר בפני עצמו. המעצר נועד למנוע סיכונים ולהקטין את החשש משיבוש הליכים, אך הוא אינו מאסר.

לגופו של עניין, קבע השופט אינפלד כי החלופה המוצעת "רחוקה מאוד מאוד" מלשכנע כי ניתן לתת בעורר אמון ללא פקפוק באופן שהחלופה תהיה "מחוזקת בתנאי השגחה נוקשים וערבויות כספיות גבוהות". בית המשפט המחוזי הוסיף כי הבקשה לאפשר יציאה לעבודה חייבת להידחות על הסף, שכן "לאחר שהיו מספר הפרות ובשים לב לכך שההפרה עומדת ביסוד כתב האישום, מעבר לסיכונים המופיעים בכתב האישום, הרי שרק חלופה המגובה באיזוק אלקטרוני 24 שעות ביממה יכולה להשיג את המטרה". עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי מעבר לאיזוק האלקטרוני יש צורך בהפקדה כספית גבוהה מאוד. כן הדגיש בית המשפט המחוזי כי גם אם בנותיו של העורר אושרו כמפקחות בתיק אחר אין משמעות הדבר כי הן יכולות לשמש כמפקחות בתיק דנן שכן עוצמת הפיקוח נגזרת מעוצמתה של עילת המסוכנות. בית המשפט קבע כי בנותיו של העורר הן צעירות ובלתי אסרטיביות. בהקשר זה קבע בית המשפט כי אין מדובר רק בגיל אלא מדובר בגיל כחלק ממערכת יחסים, אשר לא שכנעה כי הבנות יצליחו לעמוד מול אביהן ולמנוע ממנו להפר את התנאים המגבילים "ובוודאי שלא להלשין אחרי מעשה". אף בת זוגו של העורר שנחקרה בהקשר זה לא עשתה את הרושם שיש ביכולה למנוע הפרה ולדווח על ביצוע הפרה בדיעבד. בית המשפט מצא כי הערבה היחידה אשר עשתה רושם משכנע מספיק הייתה אחותו של העורר אך היא הוצעה אך ורק כמפקחת מגבה ולא כ"שומרת עיקרית" וכן נמסר כי לא ניתן להתקין בביתה איזוק אלקטרוני ולכן לא תוכל לשמש "ערבה מארחת". בשל כך הוחלט לדחות את הצעת החלופה והעורר נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

7. בהחלטה מיום 8.1.2012 קיבל השופט אינפלד את הצעת החלופה החדשה לפיה העורר ימצא במעצר בית מלא בקרית-מלאכי. העורר יפקיד סך של 50,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור וכתנאי לשחרור. העורר יחתום על ערבות עצמית על סך 150,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור. תחתם ערבות צד ג' על סך 100,000 ש"ח על ידי שני האחים שנחקרו והגברת עמליה וייצמן. העורר לא יצא מפתח הבית אלא אך ורק על פי זימון מראש לשירות המבחן או לבית המשפט וגם זאת בליווי צמוד של ערב צד ג'. נקבע כי העורר ישהה באיזוק אלקטרוני. כן נקבעו תנאים מגבילים נוספים וניתנו הוראות לערבים. בא כוח העורר עתר לכך שרק מחצית מהסך של 50,000 ש"ח כאמור יהווה תנאי לשחרור ואילו היתרה על סך 25,000 ש"ח תשולם בתשלומים מדי חודש בחודשו. בית המשפט דחה את הבקשה וכן הדגיש כי תשלום יתרת 6,000 ש"ח כפי שנקבע בהחלטה מיום 14.12.2011 מהווה תנאי לקבלת ההפקדה הנוכחית.

8. העורר לא עמד בתנאים שנקבעו לשחרורו בהחלטה מיום 8.1.2012 ולכן נותר במעצר. משכך ביקש בא כוחו שייקבע כי יתרת ההפקדה תיעשה בתשלומים ואם העורר ימכור את ביתו הסכום יושלם לאחר מכירת הבית. המשיבה הטעימה כי עת ניתנה ההחלטה ביום 8.1.2012 היה ברור שאין לעורר את הסכום באופן מיידי וכי ייקח לו זמן לאסוף את הכסף וחרף זאת דחה בית המשפט במעמד הדיון את בקשתו להקל בתנאי השחרור.

9. בהחלטתו מיום 17.1.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי אינו יכול להתעלם מהדברים שמסר הערב שנחקר באותו היום לגבי אירועים שהתרחשו לפני שהעורר הושב למעצר עקב הפרת חלופת המעצר. בית המשפט קבע בהקשר זה כי התברר שלמרות שלעורר הותר לצאת למטרות עבודה בלבד הוא יצא גם למטרות אחרות ממעצר הבית. בית המשפט קבע כי אולי אין לבוא עם העורר חשבון על הליכה למשרדי מע"מ וכיוצא בזה שזהו חלק מעבודתו של העורר כבעל חברה. ואולם, בית המשפט ציין כי נמסר שבשעות שבהן האיזוק האלקטרוני לא פעל, אף אם לא הייתה עבודה כלל, הרשה לעצמו העורר ללכת עם הערב לביתו של הערב ללא אישור. בית המשפט ציין כי זהו דיווח על הפרה שיטתית וחוזרת של תנאי השחרור ומצטרפת לתמונה שהתקבלה אודות "הראש הקטן" שנקט העורר כאשר השתמש בבנותיו כמפקחות בתיק דנן אף שנרשמו כמפקחות בתיק אחר. בית המשפט הטעים כי אם היה מודע להתנהגות זו של העורר לא הייתה ניתנת החלטת השחרור מיום 8.1.2012 ובית המשפט היה מורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בתור מי שלא ניתן לתת בו אמון בחלופת מעצר. למרות זאת, קבע בית המשפט כי יש לקחת בחשבון את העובדה שהעורר עדיין לא הצליח להשתחרר למרות ההחלטה שניתנה לשחררו לחלופת מעצר, הגם שאין להקל במידה שמבקש בא כוח העורר ואף לא קרוב לכך. לפיכך, קבע בית המשפט כי אם העורר יצליח להפקיד סך של 32,000 ש"ח (לאחר תשלום החילוט), ניתן יהיה לשחררו כך שהיתרה על סך 18,000 ש"ח תשולם ב-12 תשלומים לפי התנאים שהציע בא כוח העורר ולא ניתן להקל יותר מכך. נקבע כי אם העורר אינו עומד בתנאים הנ"ל הוא ייעצר עד תום ההליכים.

כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 17.1.2012 מכוון הערר שלפני.

נימוקי הערר

10. לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד סמילה הרצל – טעה בית המשפט המחוזי עת קבע בהחלטתו כי יחולטו 16,000 ש"ח אך בשל העובדה כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע ההפרות הנטענות ועוד בטרם הורשע העורר בהפרת הוראה חוקית. לטענת העורר, בית המשפט היה צריך להורות על חילוט "על תנאי" עד להרשעה. בנוסף, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משחייבו בהפקדת סך של 50,000 ש"ח מעבר לסך של 16,000 ש"ח שחולטו ובכך למעשה נקבע דינו של העורר למעצר מאחורי סורג ובריח ובפועל נמצא העורר במעצר מיום 13.12.2011. לטענת העורר, אין הצדקה להמשיך ולהחזיק את העורר במעצר אך בשל אי יכולתו לגייס סכום נכבד זה. משמעות קביעתו זו של בית המשפט היא כי רק מי שיש בידו אמצעים יוכל להשתחרר לחלופת מעצר. העורר מבקש להפחית את סכום ההפקדה לסכום סביר שהוא יכול לעמוד בו.

יוער כי במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 6.2.2012, איפשרתי לעורר, לבקשתו, לטעון בקצרה בהשלמה לטיעונו של בא כוחו. העורר טען כי לא ידע שמעשים מסוימים שנעשו על ידו מהווים הפרה של תנאי השחרור וכי לא הוסבר לו מהם תנאי השחרור המדויקים.

תשובת המשיבה

11. לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד דותן רוסו – תנאי לשחרורו של נאשם, כאשר מתקיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, הינו מתן אמון בו על ידי בית המשפט שיעמוד בתנאי השחרור שנקבעו. לטענת המשיבה, הקפדה על קיום תנאי השחרור והתייחסות מחמירה להפרות הם תנאי וערובה לקיומו של מוסד השחרור ממעצר. בתי המשפט קבעו שדינו של מי שמפר את תנאי השחרור שנקבעו לו, ובפרט מי שמפר מספר פעמים, להיעצר עד תום ההליכים. אין לאפשר הפיכתה של חלופת המעצר ל"דלת מסתובבת" ובכך לקעקע את מהימנותו של מוסד השחרור, ולכן יש חשיבות לאמירה עקרונית של בתי המשפט כי התגובה להפרות תנאי שחרור תהיה, ככלל, תגובה מחמירה. כמו כן, סעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) קובע עילת מעצר עצמאית באשר למי שהפר תנאי מתנאי הערובה. במקרה הנוכחי מדובר בנאשם שהפר באופן שיטתי את תנאי השחרור בארבע פעמים במועדים שונים, כאשר לאור ההכחשה הגורפת שלו את ההפרות לא ניתן לדעת מה הייתה סיבת או מטרת ההפרה ומה עשה בזמן שהפר את תנאי שחרורו. במכלול הנסיבות, טוענת המשיבה, בית המשפט נקט בגישה המינימאלית והמקלה, כאשר היה נכון לאפשר בחינת חלופת מעצר בפיקוח ראוי ושונה מהעבר, על אף ההפרות, והסתפק בחילוט ההפקדה ובהוספת הפקדה. לבסוף, בנוגע לחילוט ההפקדה, טוענת המשיבה כי קבלת טענת העורר פירושה שלילת יכולתו של בית המשפט לאכוף את תנאי השחרור ולהבטיח אותם באמצעות חילוט, וככל שעורר יזוכה מעבירת הפרת הוראה חוקית, המשיבה תשיב לו את הסכום שחולט.

דיון והכרעה

12. לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ובהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות באי כוח הצדדים ואת טענות העורר בדיון שהתקיים בפני ביום 6.2.2012, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

13. שתי טענות נטענו על ידי העורר, כאמור לעיל: הטענה הראשונה נוגעת לחילוט הערבות בגין הפרת תנאי השחרור. הטענה השנייה נוגעת לחיובו בהפקדה נוספת, גבוהה מהראשונה, כתנאי לשחרורו בשנית לחלופת מעצר. אדון בטענות אלה כסדרן.

14. חילוט הערבות – "המשבצת" המשפטית בה אנו דנים הינה שאלת שחרור נאשם בערבות ותנאי השחרור. חוק המעצרים מחייב את בית המשפט, כאשר הוכחו לבית המשפט קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, לשקול האם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). סעיפים 44 ו-46 לחוק המעצרים קובעים שבית המשפט מוסמך לשחרר נאשם בערובה ולקבוע את תנאי הערובה ומשך תוקפם. תפקידו העיקרי של מוסד השחרור בערובה הוא לשמש אמצעי חלופי למעצרו של אדם, תוך הגשמת התכלית שבבסיס המעצר על ידי שימוש באמצעי מידתי יותר שפגיעתו בחירותו האישית של האדם פחותה [ראו והשוו: בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385 (להלן: עניין מזרחי); בש"פ 10316/08 גולן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.12.2008) (להלן: עניין גולן); בש"פ 6567/09 שהאב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.9.2009) (להלן: עניין שהאב)].

15. מטרת הפקדת הערבות היא בראש ובראשונה להרתיע את הנאשם מפני הפרת תנאי השחרור. הערבות משמשת בטוחה שהנאשם יכבד את תנאי השחרור ויימנע מהפרתם, כאשר הנאשם עצמו והערבים שנטלו אחריות לפקח עליו נוטלים סיכון שייפגעו בכיסם אם לא יעמדו בתפקידם [בש"פ 8626/04 צ'וסקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.10.2004) (להלן: עניין צ'וסקין)]. כמו כן, ההנחה היא שנאשמים יקיימו את תנאי השחרור, בין היתר בשל חשש שהפרתם תחזיר אותם למעצר. לכן על בית המשפט להיזהר מ"סלחנות מוגזמת" להפרות של תנאי ערובה שתעודד בעקיפין הישנות של ההפרות ותפגום ביעילותו של מוסד השחרור בערובה [ראו והשוו: בש"פ 3239/08 שוקרון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.5.2008)]. כחלק מהמטרה ההרתעתית, במקרה בו הופרו תנאי השחרור, רשאי בית המשפט להורות על חילוט הערבויות, כולן או מקצתן, כפי שנקבע בסעיף 51 לחוק המעצרים. הסמכות להחליט אם לחלט את כל הערבות או רק חלק ממנה שמורה לבית המשפט והיא תלוית נסיבות (ראו עניין צ'וסקין). בנוסף לאמור לעיל, וכפי שציינה המשיבה, מן הראוי להזכיר שהפרת תנאי שחרור בערובה היא עילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה, כפי שנקבע בסעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים [ראו והשוו: בש"פ 6718/11 בן חמו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.9.2011); בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי (טרם פורסם, 17.9.2009) (להלן: עניין אדרי)].

16. בשים לב לכל האמור לעיל, אינני רואה בנסיבות העניין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על חילוט ההפקדה בסך 16,000 ש"ח. העורר הפר באופן שיטתי את תנאי השחרור, והוכיח שאינו ראוי עוד לאמון בית המשפט. בנסיבות אלה, הפעיל בית המשפט המחוזי את הסמכות המוקנית לו בסעיף 51 לחוק המעצרים והבהיר לעורר כי יש "מחיר" להפרת תנאי השחרור ולהפרת האמון שנתן בו בית המשפט. תוצאה זו הינה ראויה ומגשימה את התכלית שמצויה ביסוד הערובה. הכספים שהופקדו על ידי העורר לא הופקדו "סתם" אלא כערובה לשחרורו ממעצר מאחורי סורג ובריח לחלופת מעצר. לפיכך, קיימת הצדקה מלאה לחלטם מעת שקבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להפרת תנאי השחרור. בנקודה זו אעיר שאין בידי לקבל את טענת העורר שבית המשפט המחוזי יכול היה להורות על חילוט "על תנאי" של הערבות עד לסיום ההליך הפלילי שננקט כנגד העורר בגין הפרת הוראה חוקית. מקובלת עליי טענת המשיבה בנקודה זו כי קבלת טענה זו תשלול מבית המשפט את היכולת לאכוף את תנאי השחרור. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הסמכות הקבועה בסעיף 51 לחוק המעצרים, וקבלתה ככלל גורף עלולה להחליש במידה ניכרת את מוסד השחרור בערובה. אמנם, לא ניתן לצפות מראש כל תסריט ובהחלט ייתכן שיהיו מקרים חריגים בהם יהיה מקום שבית המשפט ישקול בנסיבות העניין להמתין עם חילוט הערבויות עד לתום ההליך הפלילי המקביל בנוגע להפרת הוראה חוקית, אך ככלל אין מקום לקבוע א-פריורי "כלל המתנה" שכזה. בלאו הכי ככל שיזוכה העורר בהליך הפלילי בגין הפרת הוראה חוקית אין כל ספק שהמשיבה מחויבת להשיב לו את הכספים שחולטו [ראו עניין שהאב; לעמדה אחרת, לפיה יש להמתין להרשעה בגין ההפרות המיוחסות ראו והשוו: בש"פ 9510/08 אוחנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.11.2008)].

17. חיוב העורר בהפקדה נוספת כתנאי לשחרורו בשנית לחלופת מעצר – כאמור, העורר הפר את תנאי השחרור. מעיון בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי עולה שהאמון שנתן בית המשפט המחוזי בעורר הופר שוב ושוב באופן שיטתי. למרות זאת בית המשפט המחוזי פעל כראוי ובחן בכל פעם מחדש האם ישנן חלופות מעצר בעניינו של העורר, תוך בחינה של מפקחים שונים שהוצעו על ידי העורר. בית המשפט המחוזי החליט להורות על הפקדה נוספת ומשמעותית כתנאי לשחרור בשנית בערובה. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה זו, שנראית לי סבירה ושקולה בנסיבות העניין (השוו לעניין אדרי, שם נקבע שההפרות החוזרות ונשנות מצדיקות מעצר עד תום ההליכים ללא חלופת מעצר). בית המשפט ציין בעבר כי "אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה" (כדברי בית המשפט בעניין מזרחי בפסקה 8), ועל דרך ההיקש ניתן לומר שאם נשמט האמון, והוכח שהערובה הראשונית אינה מרתיעה מספיק, יש להתנות את השחרור בשנית בערובה גבוהה יותר שתרתיע את הנאשם מלהפר את תנאי השחרור שוב. כך עשה בית המשפט המחוזי, ואין מקום להתערב בהחלטה זו.

אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה היום, ט"ו בשבט תשע"ב (8.2.2012).