עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9437/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 9437/11

לפני:

כבוד השופט א' גרוניס

העורר:

איאד אבו סלוטה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בפ"ת 35332-11-11 מיום 4.12.11 שניתנה ע"י כב' השופט רון שפירא

תאריך הישיבה:

י' בטבת תשע"ב

(5.1.2012)

בשם העורר: עו"ד ויסאם לידאוי

בשם המשיבה: עו"ד ארז בן ארויה

החלטה

1. לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) לפסול את רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליך הפלילי המתנהל נגדו.

2. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 24.7.11 יוחסה לעורר אחריות לגרימת תאונת דרכים קטלנית שהתרחשה ביום 5.12.2010 בשעה 04:50 לערך. העורר, כך נטען, נהג בכלי רכב בכביש 781, כשהוא נוסע מדרום לצפון. לצידו של העורר ישב במושב הנוסע המנוח יוסף עזאם ז"ל (להלן – עזאם). העורר נהג, לפי כתב האישום, במהירות שלא פחתה מ-94.79 קמ"ש. זאת, על אף שהמהירות המותרת בכביש הינה 80 קמ"ש. באותה העת נהג בכיוון הנגדי של הכביש המנוח גיא הירשפלד ז"ל (להלן – הירשפלד). בשלב מסוים, ונוכח המהירות המופרזת שלא תאמה לתנאי הדרך, החל העורר "להסתבסב" עם רכבו, וסטה לעבר המסלול הנגדי. בכך חסם העורר את דרכו של הירשפלד וגרם להתנגשות בין שני כלי הרכב. כתוצאה מן התאונה נהרגו עזאם והירשפלד. לעורר נגרמו פציעות שונות. בכתב האישום צוין, כמו כן, כי העורר צרך אלכוהול לפני שנהג ברכב וכי בבדיקת דם שנערכה לו כשעתיים לאחר התאונה נמצא בדמו ריכוז אלכוהול ברמה של 94mg%. לבסוף נטען בכתב האישום, כי העורר נהג ברכב בלא פוליסת ביטוח תקפה. כתב האישום ייחס לעורר עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירות נוספות לפי פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן – פקודת התעבורה) ולפי תקנות התעבורה, התשכ"א-1961, כדלקמן: נהיגה תחת השפעת משקה משכר; נהיגה בשכרות; סטייה מנתיב נסיעה; נהיגה במהירות מופרזת; ונהיגה במהירות בלתי סבירה.

3. בעקבות הגשת כתב האישום החליט בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) לפסול את רישיון הנהיגה של העורר עד תום ההליכים נגדו. ההחלטה נתקבלה מכוח סעיף 46ב לפקודת התעבורה. הערר שלפניי מופנה נגד החלטה זו.

4. טענתו הראשונה של העורר הינה כי אין בחומר החקירה אינדיקציה ברורה לכך שהוא נהג ברכב בזמן התאונה. לגישתו, לא ניתן לשלול את האפשרות כי עזאם נהג ברכב. לפיכך סבור העורר כי חומר החקירה אינו קושר אותו לכאורה למעשים שיוחסו לו בכתב האישום. בטיעוניו היפנה העורר לצילומים מזירת התאונה ולתמיהות שונות העולות מעדויות של גורמים שהשתתפו בפעולות החילוץ. עיינתי בצילומים מזירת האירוע ובעדויות אליהן היפנה העורר. תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי בחומר החקירה קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך שהעורר נהג ברכב בזמן התאונה. ניתן להפנות בהקשר זה להודעתו של השוטר ערן קטלן אשר הגיע למקום התאונה סמוך לאחר התרחשותה. בהתייחס לרכב בו נמצא העורר, ציין השוטר כי בתא הנהג ישב פצוע שפונה לבית החולים, וכי במושב שלידו ישב אדם שמותו נקבע בטרם הוצאתו מן הרכב (הודעה מיום 6.12.2010, שעה 10:30, ש' 22-14). די בכך כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית לכך שהעורר ישב במושב הנהג בזמן התאונה. הטענות שהעלה העורר בעניין מידת המהימנות שיש לייחס לגרסתם של עדים אחרים שנכחו במקום לאחר התאונה, כמו גם הפרשנות שהוא נותן לחלק מהתמונות שצולמו בזירת התאונה, דינן להתברר במשפט. אוסיף ואציין כי נוכח דברי השוטר יש לדחות טענה נוספת שהעלה העורר לפיה לא הוצגה ראיה לכאורה לכך שהמנוח נפטר עקב התאונה (העורר לא ציין למי מהמנוחים הוא מתייחס). לסיכום, איני רואה מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין קיומה של תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר.

5. העורר סבור כי אפילו קיימות נגדו ראיות לכאורה, הרי עדיין אין מקום לפסול את רישיונו. זאת, נוכח היעדר מסוכנותו. לביסוס הטענה עומד העורר על השיהוי הרב שנפל לגישתו בהגשת כתב האישום. כזכור, התאונה התרחשה בתחילת חודש דצמבר 2010. כתב האישום הוגש בסוף חודש יולי 2011. רק עם הגשת כתב האישום דן בית משפט קמא בפסילת רישיונו של העורר עד לתום ההליכים. כלומר, עד הגשת כתב האישום החזיק העורר ברישיון (יוער, כי מהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא ברור האם רישיונו של העורר נפסל על ידי קצין משטרה למשך תשעים ימים ("פסילה מינהלית") לפי סעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה). לטענת העורר, עצם העובדה שהמדינה לא ביקשה את פסילת רישיונו עד הגשת כתב האישום מלמדת כי לא נשקפת ממנו מסוכנות ככל שיוכל להמשיך ולנהוג במהלך המשפט. בחנתי את טענות העורר בנושא זה. דעתי היא, כי בחינה כוללת של נסיבות המקרה מלמדת כי מסוכנותו של העורר, כפי שזו נשקפת מן המעשים המיוחסים לו, מצדיקה את פסילת רישיונו עד לתום ההליך הפלילי נגדו. זאת, כפי שיפורט עתה.

6. נקודת המוצא לדיון הינה, כי במקרה דנא חלה הוראת סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה. סעיף זה קובע כי מקום בו הוגש כתב אישום בגין עבירה שגרמה לתאונת דרכים קטלנית, "יורה בית המשפט על פסילתו [של הנאשם] מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בענינו". הנה כי כן, ברירת המחדל לפי הסעיף האמור היא פסילת רישיון בתיקים בהם מתברר חשד לגרימת תאונת דרכים קטלנית. מדובר, למעשה, בחזקת מסוכנות סטטוטורית כלפי מי שנאשם בגרימת התאונה הקטלנית (ראו למשל, בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל, פיסקה 3 (טרם פורסם, 29.10.2007)). זאת, בניגוד לעבירות תעבורה אחרות בהן פסילת הרישיון נתונה לשיקול דעת בית המשפט וכפופה להגשת בקשה מטעם התביעה, אשר עליה הנטל לשכנע כי פסילת הרישיון מתחייבת מחמת מסוכנות הנאשם (סעיף 46 לפקודת התעבורה). חובה לציין, עם זאת, כי לפי סעיף 46ב(ב) לפקודת התעבורה, יכול הנאשם לשכנע כי לא נשקפת ממנו מסוכנות. הסעיף קובע, כי בטרם ייפסל רישיון הנהיגה יוכל הנאשם לטעון את טענותיו בנושא, וכי בית המשפט יהא רשאי שלא להורות על פסילה "אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור". משמעות הדברים היא, כי בעוד שבתיקים של עבירות תעבורה "רגילות" מוטל על התביעה להראות כי נשקפת מן הנאשם מסוכנות המצדיקה את פסילת הרישיון, הרי כאשר מתברר חשד לגרימת תאונה קטלנית מתהפך הנטל. ככלל, במקרים כאלה ייפסל רישיון הנהיגה, אלא אם הנאשם הציג טעמים משכנעים המלמדים על היעדר מסוכנות (ראו בש"פ 6757/09 מזרחי נ' מדינת ישראל, פיסקאות ח'-י' (טרם פורסם, 14.9.2009)).

7. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע לא אחת, כי התנהלותה של התביעה עד להגשת כתב האישום עשויה להוות אינדיקציה למידת מסוכנותו של מי שנאשם בגרימת תאונת דרכים קטלנית. שיהוי בהגשת כתב האישום, כך נקבע, ילמד לעתים על היעדר מסוכנות, "שהרי ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב-אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של הנהג שהיה מעורב בתאונה" (בש"פ 7726/02 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 562, 565-564 (2002) (להלן – עניין חסיין)). ואכן, מספר פעמים קבע בית משפט זה כי אין לפסול את רישיונו של מי שנחשד בגרימת תאונה קטלנית וזאת מחמת השיהוי שנפל בהגשת כתב האישום (ראו לדוגמה, בש"פ 6298/00 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.2000) (להלן – עניין אברג'יל); עניין חסיין, שם; בש"פ 2327/08 ליפשיץ נ' מדינת ישראל, פיסקה 18 (טרם פורסם, 23.3.2008)). ואולם, עצם קיומו של שיהוי כאמור אין בו די לצורך הותרת רישיון הנהיגה בידי הנאשם עד לתום המשפט (ראו, בש"פ 6282/09 תראווה נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 18.8.2009)). עמד על כך השופט א' מצא בעניין אברג'יל, בציינו כי "כדי שבית המשפט ייענה לבקשת פסילה המוגשת בשיהוי מוטל על התביעה לשכנע את בית המשפט הן בכך שלשיהוי היתה, בנסיבות העניין, הצדקה מיוחדת... והן בכך שמסוכנותו של הנהג במקרה הנתון היא כה גדולה עד שיש בה כדי להכריע את הכף באיזון השיקולים".

8. בענייננו, הציגה המדינה הסברים מספקים לעיכוב בהגשת כתב האישום. הכוונה היא בעיקר לטענת המדינה לפיה התנהלו בין הצדדים מגעים שונים בנוגע למימוש זכות השימוע של העורר, אשר הובילו לעיכוב בהגשת כתב האישום (למקרה נוסף בו נתקבלו הסברים לעיכוב בהגשת כתב האישום ראו למשל, בש"פ 6248/07 סויסה נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (טרם פורסם, 26.7.2007)). מכל מקום, אפילו אניח לטובת העורר כי לא הוצג בענייננו טעם מניח את הדעת לעיכוב בהגשת כתב האישום, עדיין אין לומר כי לא נשקפת ממנו מסוכנות ככל שימשיך לאחוז בהגה במהלך המשפט. אומנם, לעורר אין עבר תעבורתי מכביד. אולם, במקרה שלפנינו מיוחסות לעורר עבירות חמורות ביותר. אזכיר, כי העורר מואשם, בין היתר, בביצוע עבירת הריגה (להבדיל מגרימת מוות ברשלנות, למשל). לכך יש משמעות רבה לצורך בחינת מסוכנותו של העורר. זאת ועוד, אין להתעלם מכך שהעורר נהג לכאורה תחת השפעת אלכוהול. צירוף שני הנתונים הנ"ל מטה את הכף נגד העורר, ומצדיק את פסילת רישיונו עד תום ההליכים, מה גם שהשיהוי בו מדובר אינו רב. כזכור, התאונה ארעה בחודש דצמבר 2010 ואילו כתב האישום הוגש בחודש יולי 2011. אסכם ואומר, כי תפקידו של בית המשפט הוא לבחון את מכלול השיקולים הרלוונטיים לצורך פסילת הרישיון. אפילו הוכח שכתב האישום הוגש בשיהוי, ומכך נלמד כי ייתכן שהתביעה לא סברה בשלב מסוים כי נשקפת מן הנאשם מסוכנות, הרי אין בנתון זה בלבד כדי להצדיק התעלמות מהאינטרס הציבורי הכולל ומן הצורך למנוע ממי שמואשם בגרימת תאונה קטלנית ליטול לידיו את ההגה עד לתום המשפט. צורך זה קיים בעניינו של העורר נוכח מסוכנותו. על כן, צדק בית משפט משקבע כי יש לפסול את רישיונו עד לתום ההליך הפלילי נגדו.

9. לפיכך, הערר נדחה.

ניתנה היום, ה' בשבט התשע"ב (29.1.2012).