עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 937/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"א 937/13

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המערערת:

תשלוז השקעות והחזקות בע"מ

נ ג ד

המשיבות:

1. עיריית אשקלון

2. הועדה המקומית לתכנון ובניה, אשקלון

ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית המשפט ג' שני מיום 17.1.13 בבש"א 9432/12

בשם המערערת:

עו"ד גיא נוף; עו"ד דוד יצחק; עו"ד יובל בדנר

בשם המשיבות:

עו"ד אילנה בראף-שניר

פסק-דין

1. לפניי ערעור על החלטת הרשם ג' שני (בש"א 9432/12-א'), מיום 17.1.2013. במסגרתה, נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי ירושלים (ת"א 1425-96, השופט א' כהן) מיום 28.10.2012.

2. ההליך שלפני החל לפני כ-17 שנים. לאור התמשכותו, וגדר המחלוקת הצרה באופן יחסי, אציג אך ורק את ההליכים הרלוונטיים לטובת הכרעה בערעור זה.

3. המערערת הגישה בשנת 1996 כתב תביעה נגד המשיבות להשבת סכומים ששולמו על ידה לרשויות המנהל, לטענתה בכפל תשלומים. ביום 23.10.2007, תביעתה של המערערת התקבלה ברובה, ובכל הנוגע לטענותיה לענין היטל ביוב, הסכום שנגבה ביתר (ולכן אמור להיות מוחזר למערערת) חושב על ידי מומחה מטעם בית המשפט (להלן: פסק הדין הראשון).

4. המשיבות הגישו ערעור לבית המשפט העליון, בין היתר בכל הנוגע לקביעות בית המשפט המחוזי לענין גובה ההחזר בגין היטל הביוב וקבלת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט (ע"א 2099/08, כבוד השופטות א' פרוקצ'יה, ע' ארבל ו-א' חיות). בית המשפט קבע כי המומחה חרג מסמכותו בחישוב גובה ההחזר, ולכן "יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולהשיב את התיק לבית המשפט המחוזי לשם בחינת גובה הפטור בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי על מינוי המומחה" (עמוד 23 לפסק הדין).

5. לשם שלמות התמונה יש לציין כי המשיבות הגישו בקשה לעיכוב ביצוע, בכל הנוגע לטענותיהן בערעור. בקשתן נדחתה, והן העבירו לידי המערערת את מלוא הסכום אשר פסק לחובתן בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

6. לאחר מכן, ביום 11.9.2011, ניתן פסק דין בפשרה לענין גובה ההחזר על ידי כב' השופט י' שפירא (להלן: פסק הדין השני). בסוף פסק הדין, קבע השופט:

"לאחר ששקלתי את כל טיעוני הצדדים, ואף עיינתי בנספחים אליהם הפנו, אני פוסק, לפשרה, כי סכום הפטור לו זכאית התובעת, יעמוד על סך של 485,000 ש"ח, נכון להיום".

7. לאחר מתן ההחלטה, החל דין ודברים בין הצדדים. במסגרת זאת, טענה המערערת כי על המשיבות להעביר לרשותה את הסכום שנקבע בפסק הדין השני. מנגד, טענו המשיבות, כי מאחר שכבר הועבר למערערת הסכום אשר נקבע בפסק הדין הראשון לענין היטל הביוב (סך של כשלושה וחצי מיליון ש"ח), הרי על המערערת להשיב לה את הסכום ששולם על ידה, בקיזוז הסכום שנקבע בפסק הדין השני.

8. משכך, פנו המשיבות לבית המשפט בבקשה למתן פסיקתה. ביום 28.10.2012, ניתנה ההחלטה בענין זה, שהיוותה ערעור על פסיקתה שניתנה כחודש לפני זה, ואשר קיבלה את עמדת המשיבות (להלן: הפסיקתה). בין היתר צוין בפסיקתה:

"טענתו של ב"כ התובעת [המערערת – ס' ג''] אינה הגיונית ואינה עומדת בקנה אחד עם פסק דינו של כב' השופט י' שפירא... טרם ראיתי מקרה בו ערעור מתקבל והתוצאה הסופית הינה שהצד שהפסיד בערעור יזכה בתשלומים נוספים"

9. המערערת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע על הפסיקתה לבית המשפט המחוזי, לאור כוונתה לערער עליה. ביום 16.12.2012, דחה השופט א' כהן את הבקשה, תוך כדי שהוא קובע כי לגישתו סיכויי הערעור להתקבל קלושים.

10. המערערת הגישה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע לבית משפט זה (בש"א 9120/12). ביום 4.2.2013, נדחתה הבקשה על ידי השופטת ע' ארבל, תוך כדי שהיא קובעת, לענין סיכויי הערעור, כי "סיכויי המבקשת [המערערת – ס' ג''] לזכות בערעור אינם קלושים, וזאת, לאור העמימות העולה מלשון פסק דינו של השופט שפירא".

11. ביום 29.11.2012, הגישה המערערת ערעור (בזכות) על הפסיקתה. מזכירות בית משפט זה החליטה שלא לקבל לרישום את הערעור, וזאת בטענה שמדובר ב"החלטה אחרת", הטעונה רשות ערעור, וכי המועד להגשתה עבר.

12. על החלטת המזכירות הגישה המערערת השגה, שנדחתה ביום 20.12.2012 על ידי הרשמת ל' בנמלך (בש"א 8669/12-א'). הרשמת קבעה כי מדובר מבחינה מהותית באופן ברור ב"החלטה אחרת" ולא בפסק דין, היות והפסיקתה כשמה כן היא, באה לשקף ולהבהיר תוצאה אופרטיבית של פסק דין שכבר ניתן.

13. לאור החלטת הרשמת, הגישה המערערת בקשה למתן אורכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין השני. כאמור, ביום 17.1.2013, דחה הרשם ג' שני את הבקשה (בש"א 9432/12-א'). זאת, מאחר שניתן היה להימנע מהטעות שבהגשת ערעור בזכות ולא בקשה לרשות ערעור, היות והותוותה היטב בפסיקה הדרך הדיונית הנכונה לערער על פסיקְתה. כמו כן, גם אם בא-כוח המערערת לא היה בטוח בדרך הדיונית הנכונה לפעול במקרה דנן, הרי שהיה עליו להגיש בקשה לרשות ערעור, ויחד איתה בקשה לשימוש בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), לדיון בבקשה כערעור במקרה הצורך.

14. בנוסף, קבע הרשם כי נוכח הזמן הרב שחלף מאז הגשת הערעור בזכות, יש לתת משקל משמעותי לשיקולים של סופיות הדיון, והסתמכות המשיבים על הפסיקתה. לכך יש להוסיף כי המערערת הגישה את ערעורה ללא יידוע המשיבות על כך, עובדה שמוסיפה לעוצמת אינטרס ההסתמכות שלהן.

15. לבסוף, לאור נימוקים אלה, בצירוף העובדה שלדידו "סיכויי ההליך אינם נראית גבוהים במידה המטה את הכף לטובת קבלת הבקשה", דחה את הבקשה.

16. מכאן הערעור שבפניי. במסגרתו, חוזרת המערערת על טיעוניה בבקשה להארכת המועד להגשת רשות ערעור. בין היתר, טוענת היא כי יש לתת משקל להתארכות הדיונים בענין, ולעובדה כי שלושה מותבים שונים ישבו בענין בבית המשפט המחוזי ירושלים.

17. בנוסף, טוענת היא כי הדרך הדיונית הנכונה שהיה עליה לנקוט בערעור היא בהגשת ערעור בזכות ולא בקשה לרשות ערעור, היות והפסיקתה מהווה פסק דין ולא "החלטה אחרת". לכך יש להוסיף כי לגישתה הערעור הוגש במועדים הקבועים בתקנות, קרי, בתוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין השני. עובדה זו והטעות (ככל שקיימת) בדין מהווים טעם מיוחד המצדיק מתן אורכה.

18. כמו כן, לענין הסתמכותן של המשיבות, טוענת המערערת כי התמשכות ההליך המשפטי מלמדת על כך שלא קמה הסתמכות בעלת משקל למשיבות, וכי המשיבות היו מודעות להגשת הערעור על ידי המערערת לבית משפט זה. זאת, לאור האמור בבקשתה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי לאחר מתן הפסיקתה, בדבר כוונתה לערער.

19. לבסוף, טוענת המערערת, לענין סיכויי הערעור, הסיכויים לקבלתו גבוהים, וזאת לאור אמירותיה של השופטת ע' ארבל, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע של הפסיקתה, על פיו סיכויי המערער לזכות בערעור "אינם קלושים", וטענות שנטענו על ידה בערעור שהגישה על הפסיקתה.

20. מנגד, סומכות המשיבות את טענותיהן על נימוקי החלטת הרשמת והרשם. כמו כן, טוענות הן כי המערערת מנועה מלהשמיע טענות בנוגע לכך שהדרך הדיונית שהיה עליה לנקוט בערעור על הפסיקתה היה ערעור בזכות, וזאת מאחר שלא ערערה על החלטתה של הרשמת לענין ההשגה על אי קבלת כתב הערעור על ידי מזכירות בית משפט זה, ועתה מדובר בהחלטה חלוטה.

21. כמו כן, טוענות המשיבות כי עומדת להן הסתמכות חזקה, אין להן חובה כדי להוכיח הסתמכות להראות נזק כלשהו, וכי לא היה בידן ללמוד על עצם הגשת הערעור מהבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי.

22. לבסוף, טוענות המשיבות, לאור הוראות הדין והפסיקה הברורות, אין באיחור בהגשת הערעור כדי לעלות לכדי טעם מיוחד שמצדיק הארכת מועד, וכך או כך, סיכויי הערעור נמוכים אף לגופם, לאור לשונה המפורשת של הפסיקתה והחלטת הרשם.

23. לאחר שעיינתי בערעור ובתשובה לו על נספחיהם, ובהחלטות של הרשמים ושל בית המשפט המחוזי, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

24. לאחרונה, לענין המבחנים להחלטה בהארכת מועד, כתבתי:

המבחנים לבחינת בקשה להארכת מועד נקבעו בבש"ם 6229/11 דון-יחיא' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה (10.1.2012) (להלן: פרשת דון-יחיא'). על פיהם, הבקשה נבחנת בשני שלבים – קיומו של טעם מיוחד, המצדיק את קבלתה, ואם קיים טעם שכזה, בשלב השני, נבחנים שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של טעם מיוחד.

במסגרת השלב הראשון, טעם מיוחד יכול ויבוסס בהסתמך על אינטרס פנימי, של מבקש הבקשה, או על אינטרס ציבורי (פרשת דון-יחיא', פסקאות 9-8)... במסגרת זאת, יש לבחון האם "הוכיח בעל דין שהטעות שבדין שהובילה לאיחור בהגשת הבקשה היא טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה, ייטה בית המשפט לקבל בקשה להארכת מועד" (פרשת דון-יחיא', פסקה 8).

במסגרת השלב השני, יש לבחון טעמים המצדיקים את דחיית הבקשה, בין היתר את אינטרס ההסתמכות של הצדדים, מועד הגשת הבקשה להארכת מועד, סיכויי הצלחת ההליך שבגינו הוגשה הבקשה, ועוד (בש"א 724/13 אפ.אמ.אר מחשבים ותוכנה בע"מ נ' גיל שטיין (17.4.2013)).

25. ראשית, אבקש לתחום את גדר הערעור. כפי שציינו נכונה המשיבות, המערערת לא הגישה ערעור על החלטת הרשמת. מכאן, שמדובר בהחלטה חלוטה. כפועל יוצא, אין לדון בדרך הדיונית שהיה על המערערת לנקוט לטובת הגשת ערעור על הפסיקתה.

26. אם כן, ההליך הדיוני שהיה על המערערת לנקוט היה בהגשת בקשה למתן רשות ערעור על הפסיקתה. משכך, על פי תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, הערעור הוגש באיחור של יום. כמו כן, במקרה ואכן הדין לא היה ברור דיו לבא-כוח המערערת, הדרך הדיונית הבטוחה והנכונה שהיה עליו לנקוט היא הגשת בקשה לרשות ערעור, ויחד איתה בקשה לשימוש בתקנה 410 לתקנות לטובת דיון בבקשה כערעור בזכות אם בית המשפט יסווג את הפסיקתה כ"החלטה אחרת" ולא כפסק דין.

27. לאור האמור לעיל, השאלה שעומדת לפניי בערעור זה, היא האם ישנו טעם מיוחד להאריך את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור (שהוגשה יום לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור), ואם כן, האם ישנם שיקולים שמחייבים את דחיית הבקשה על אף קיומו של טעם מיוחד.

28. הטעם המיוחד שיכול במקרה דנן להצדיק הארכת מועד הוא טעות שכדין. כאמור, נקודת המוצא בערעור זה היא שאכן הייתה טעות בדין. לעמדתי, כעמדת הרשם, אכן אין טעם מיוחד שמצדיק הארכת מועד במקרה דנן.

29. הטעות שבדין בה נקטה המערערת, בהגישה ערעור בזכות על הפסיקתה, היא טעות סובייקטיבית מובהקת, והדין לסיווגה של פסיקתה ברור מאד (ראו לדוגמא: ע"א 3821/10 מיטרני נ' מחלוף (10.8.2012) (להלן: פרשת מיטרני); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 141-140 (מהדורה שלישית, 2012, להלן: בן-נון וחבקין); ע"א 2751/11-א' דביר נ' הבנק הבינלאומי הראשון (3.7.2011); בש"א 881/06 כץ נ' גוטליב (4.7.2006); רע"א 2242/10 מ. ציג בע"מ נ' בנק דיסקונט (25.5.2010); רע"א 6868/12 דן חברה לתחבורה ציבורית נ' ניב (28.10.2012)).

30. מסקנתי זו נובעת מהסיווג הברור של הפסיקתה נושא הערעור בתור "פסיקתה משקפת" ולא כ-"פסיקתה מתקנת". זאת, מאחר שהפסיקתה המקורית שניתנה על ידי השופט א' כהן (מיום 20.9.2012) קצרה ותכליתית, וכל מטרתה לשקף את הנאמר בפסק הדין השני; דחייתן הנחרצת של כל טענות המערערת במסגרת הפסיקתה מלמדת כי אין מחלוקת אמיתית לענין משמעות הסכום שנקבע בפסק הדין השני. בתוך כך, כידוע, נקבע בפסיקה כי פסיקתה שאינה יוצרת מצב דברים חדש, או יוצקת תוכן חדש לתוך הכרעה מקורית, מסווגת בתור פסיקתה משקפת ולא מתקנת (ראו: ע"א 1050/01 גבעת כח נ' עו"ד רוזנבלום (24.2.2002)). אציין בהקשר זה כי אין בחילופי המוטב כדי לשנות מסיווגה של הפסיקתה.

31. למעלה מן הצורך, אציין כי גם אם היה טעם מיוחד להארכת המועד, לטעמי ישנם טעמים המחייבים את דחיית הבקשה, לאור סיכויי הצלחת ההליך והסתמכות המשיבות על סופיות ההתדיינות בין הצדדים.

32. לענין סיכויי ההליך, מפסק הדין השני עולה באופן ברור כי פרשנות המשיבות לענין הסכום שנקבע היא הנכונה. במסגרת זאת, אין בעצם סיכויי ההליך הכללי, קרי – ערעור בגלגול שני, כדי לגבור על סיכויו הקלושים של ההליך הפרטני (ראו: פרשת דון-יחיא', פסקאות 11-10; בן-נון וחבקין, עמוד 170-168).

33. לכך יש להוסיף את הסתמכות המשיבות על סופיות ההתדיינות בין הצדדים. ברי, כי במקרה זה, הסתמכות המשיבות אינה חלשה כפי שניסתה המערערת להציגה. עצם ציון העובדה שבכוונתה של המערערת להגיש ערעור, במסגרת בקשתה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי, אינה מלמדת כי למשיבות לא הייתה הסתמכות בפועל כי ההליך הסתיים, והיא כבר עתה זכאית להשבת הכספים שהעבירה למערערת ביתר.

34. אכן, אין בעצם ההשגה על ההחלטה שלא לקבל את כתב הערעור על ידי המזכירות כדי להשפיע על מניין המועדים, אולם, וכאן העיקר, יש בעובדה כי עברו כמעט חודשיים מאז שניתנה הפסיקתה, דהיינו, כמעט כפול מהזמן שבו המשיבות הסתמכו כי השבת הכספים היא בגדר עובדה מוגמרת, כדי לתת משנה תוקף להסתמכות המשיבות.

35. סוף דבר, הערעור נדחה. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט באייר התשע"ג (9.5.2013).