עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8967/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 8967/11

לפני:

כבוד השופטת ע' ארבל

העורר:

מקונן מינטסנוט

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 20.11.11 שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' ברנט ושהורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

תאריך הישיבה: י"ב בכסלו השתע"ב (8.12.2011)

בשם העורר: עו"ד אורית חיון

בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן

החלטה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת מיכל ברנט) שהורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1. כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שלושה אישומים של שוד וניסיון שוד. על פי עובדות כתב האישום, השוד הראשון אירע בשלהי שנת 2006. העורר הגיע לסניף בנק לאומי באשקלון כשהוא חובש כובע גרב ומעיל בצבע חום, על לחיו פלסטר, במטרה לבצע שוד. העורר ניגש לאשנב בו ישב הכספר, הציג בפניו פתק עליו כתוב "שוד" ודרש ממנו את כל הכסף. הכספר הוציא את הכסף מהקופה ומסר לידי העורר סך של 12,000 ש"ח. משקיבל העורר את הכסף, נמלט מהמקום.

השוד השני ארע בתחילת שנת 2007, בנסיבות דומות. העורר ניגש לדלפק הכספרית, מסר לידיה פתק בו רשום "שוד" ואמר לה "שוד, שוד, שוד". הכספרית הוציאה מהקופה שטרות כסף ומסרה לידי העורר 2,050 ש"ח. משקיבל את הכסף לידיו נמלט מהמקום.

האישום השלישי מייחס לעורר ניסיון שוד שביצע בתחילת שנת 2007. העורר הגיע לדוכן מפעל הפיס ברחובות, כשהוא חובש כובע גרב, על לחיו פלסטר ובשקית בידו סכין מטבח וזאת במטרה לבצע שוד. העורר ניגש לדוכן, שלף סכין לעבר העובדת באמרו "זה שוד". העובדת הזעיקה את בעלה והעורר נמלט מהמקום. על יסוד מעשה זה, יוחס לעורר כי ניסה לגנוב כספי הדוכן בהיותו מזוין בסכין ותוך איום במעשי אלימות.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למצער עד תום ההליכים. בית המשפט (כב' השופטת מ' ברנט) מצא שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות ועילת מעצר, עליהם לא חלקה באת-כוח העורר. הראיות כללו את הודיית העורר, כמו גם התאמה ל-D.N.A שנמצא בזירת העבירה של האישום השלישי ותמיכה בעדותה של בת זוגו. בהחלטתו התייחס בית המשפט למצבו הנפשי של העורר העולה מהחומר הרפואי שהוגש בענייננו, אולם ציין את ההערכה הפסיכיאטרית לפיה הוא כשיר לעמוד לדין. בהתאם לכך, הוזמן תסקיר משירות המבחן לשם בחינת חלופת מעצר. בית המשפט התייחס לעולה מתסקיר שירות המבחן, אשר נתן דעתו בין היתר לחלופת המעצר שהוצעה בבית אשת העורר ובתו, כמו גם לאפשרות שילובו של העורר במסגרת טיפולית. משהובהר כי המסגרת הטיפולית אינה מתאימה למצבו של העורר ושירות המבחן סבר כי בשל יחסי האם והבת עם העורר הן לא יוכלו לפקח כנדרש על העורר – לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרורו לחלופת מעצר. על יסוד זאת, קבע בית המשפט כי אין מנוס מלהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים שכן לא נמצאה חלופה ראויה. עם זאת, ציין כי היה ותימצא חלופה ראויה – יוכל לפנות בבקשה לעיון חוזר.

3. כנגד החלטה זו הוגש הערר שלפני. באת-כוח העורר הדגישה כי טענותיה מתייחסות לשאלת השחרור לחלופה בלבד. בערר הדגישה הסנגורית את נסיבותיו האישיות של העורר, עולה מאתיופיה כבן 60 ממשפחה קשת יום, אב ל-9, ללא עבר פלילי אשר הינו אדם חולה הסובל מפוסט-טראומה עקב שירותו הצבאי לפני שנים בצבא האתיופי. על יסוד זה, מתקיים העורר מזה שנים מקצבת נכות נפשית ופיזית ומצוי במעקב פסיכיאטרי. כן הדגישה הסנגורית כי המעשים המיוחסים לו בכתב האישום בוצעו לכאורה למעשה כ-4 שנים בטרם נעצר. טעם נוסף אותו הדגישה הסנגורית נעוץ במשכו הצפוי של ההליך העיקרי. בהקשר זה צוין כי הגם שהעורר נתן הסכמתו בשלב זה לקיומן של ראיות לכאורה, בהליך העיקרי הוא מבקש לזכותו מחוסר ראיות וזאת על יסוד טענות זוטא שהוא מעלה לענין גביית דגימת ה-D.N.A ולענין הודאותיו במשטרה שנגבו על יסוד ראיית ה-D.N.A. עוד צוין כי במסגרת ההליך העיקרי מתכוון העורר לטעון לענין מצבו הנפשי. נוכח ההתמשכות הצפויה של ההליך ונסיבותיו האישיות של העורר, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא הורה על שחרור לחלופת מעצר, כאשר ברור היה שלא קיימת לעורר חלופת מעצר אחרת. נטען, כי ניתן היה לאיין את המסוכנות הנשקפת לכאורה מן העורר בחלופת המעצר בבית אשתו ובתו, בדרך של הוספת איזוק אלקטרוני ודאגה לכך שיקבל טיפול נפשי כפי שנעשה בעבר, וכי הדרישה לאיון הרמטי של המסוכנות הינה דרישה מחמירה מדי.

4. בדיון שנערך בפני טענה המשיבה מנגד כי אין מקום לקבל את הערר. הפרקליטה הדגישה את חומרת עבירות השוד המיוחסות לעורר וטענה כי אין במפקחות המוצעות כדי לאיין את הסיכון. בהקשר זה הודגש שאשתו של העורר מגינה עליו בכל מחיר ותעשה כל שבידיה כדי שיישאר בבית. בנסיבות אלה, ובהעדר חלופה נוספת, אין מנוס מלהורות על מעצרו. באשר לטענה כי אין לעורר חלופה אחרת, נטען כי אכן קיימים מצבים בהם אין לנאשם חלופת מעצר ובהם אין מנוס מלהותירו במעצר. כן התייחסה הפרקליטה לטעמים להתמשכותו הצפויה של ההליך וטענה כי לכל היותר יהיה בטענות הזוטא כדי להשפיע על האישום השלישי וכי גם הטענה בדבר מצבו הנפשי לא צפויה להתקבל שכן מדובר במצב דכאוני ולא טענות הנוגעות להעדר יכולת להבחין בין אסור מותר.

5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולא בלי התלבטות, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל. בענייננו כאמור אין חולק על המסוכנות העולה מן העבירות המיוחסות לעורר, המקימה עילת מעצר. המחלוקת הינה בשאלה האם ניתן לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר, כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

6. שירות המבחן, אשר בחן את החלופה המוצעת והתייחס לנסיבותיו האישיות של העורר לא מצא להמליץ על שחרור העורר לחלופה. בתסקיר צויין כי אף שניתן להתרשם שאשתו של העורר ובתו מבינות את תפקידן כמפקחות, ישנו ספק עד כמה יכולה חלופה זו לאיין באופן מלא את הסיכון הנשקף מן העורר. לצד זאת, נכתב בתסקיר כי ללא טיפול מתאים במצבו הנפשי, הסיכון הנשקף מן העורר הינו גבוה ולכן לא המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר ממעצר. מבלי לגרוע מן ההערכה לתסקירי שירות המבחן ולעבודתו המקצועית והחשובה של השירות, בית משפט זה הבהיר לא אחת כי מדובר בהמלצה בלבד וכי בית המשפט עצמאי בהפעלת שיקול דעתו (בש"פ 9046/05 שאער נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 27.9.05); בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.6.05)). סבורני כי כשם שכך הדבר מקום בו שירות המבחן המליץ על שחרור ובית המשפט דוחה את ההמלצה, כך גם במצב ההפוך כבענייננו וכי בנסיבות הענין יש מקום לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת. יתרה מכך, על אף מסקנתו הסופית של התסקיר, צוין בו כי ניתן להפחית את מסוכנות העורר באמצעות הבטחת מתן טיפול נפשי וכי העורר שיתף בעבר פעולה עם טיפול שכזה וניסה להתמודד עם מצבו. כן צוין כי לצד נכונותה של האשה לערוב לשחרורו של בעלה, התחייבה לדאוג לכך שהוא יימצא בטיפול פסיכיאטרי. איני מתעלמת מהערכותיו המקצועיות של שירות המבחן בדבר יחסי התלות של האשה בעורר והחשש שהעלה כי חלופה זו לא תאיין את הסיכון באופן מלא. אולם, דומני כי ניתן להתנות את השחרור לחלופת המעצר בכך שהעורר ימשיך להיות נתון תחת מעקב פסיכיאטרי בו היה נתון בעבר וכי המשפחה תמשיך להיות מטופלת על-ידי גורמי הרווחה כבעבר. אף אם לא יהיה בכך כדי לאיין את הסיכון, יהיה בכך כדי להפחיתו. בעבר התייחס בית משפט זה למבחן הנדרש לשחרור לחלופה, וכך נאמר בבש"פ 7206/10 מדינת ישראל נ' אגרונוב (לא פורסמה, 24.10.2010) (כב' השופט ח' מלצר) אשר התמקד אמנם בשאלת האיזוק האלקטרוני, אולם הדברים שנאמרו בו מתאימים לענייננו:

"...חלופת מעצר איננה נועדת אלא ליצור רמה סבירה של ביטחון, להבדיל מוודאות, להשגת מטרות המעצר בדרך אחרת...התנאי המגביל השכיח הוא שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, בפיקוחו של מפקח, שנמצא על-ידי שירות המבחן או בית המשפט כמתאים, מבחינת זמינותו, הסמכותיות שלו, אמינותו, והבנתו את מצבו של הנאשם. תנאי זה, אף כשהוא מלווה בתנאים נוספים (דוגמת ערבויות, או מעצר בית במקום מרוחק ממקום העבירה המיוחסת לנאשם), איננו מבטיח, כידוע, לחלוטין גם הוא את השגת מטרתו המניעתית של המעצר. המפקח יכול הרי להתגלות ב"רגע האמת" כבלתי סמכותי, או כבלתי זמין, ובמקרה כזה יש ויקרה שהמפוקח יעזוב את המתחם שהוקצה לו (בדיוק כשם שהוא יוכל לעשות זאת כאשר רק אזיק אלקטרוני לרגליו)." (ההדגשות שלי - ע.א).

סבורני כי החלופה המוצעת עומדת במבחן זה, לפיו נדרשת רמה סבירה של בטחון כי תאויין הסכנה הנשקפת מן העורר, סכנה הטמונה בכך שהוא יבצע עבירות מן הסוג המיוחס לו בכתב האישום. זאת כאמור בכפוף למעקב הפסיכיאטרי והמשך הטיפול על-ידי גורמי הרווחה. ביישומו של מבחן זה יש כמובן משקל גם לאופי המעשים המיוחסים לעורר. הגם שאין חולק על החומרה הטמונה בעבירת השוד, בפרט בהתייחס לאישום השלישי בו יוחס לעורר נסיון שוד תוך איום בסכין מטבח – יש לקחת בחשבון גם את הרקע למעשים, כמו גם את העובדה כי המעשים נמצאים ברף התחתון של עבירות השוד מבחינת האלימות המיוחסת לעורר, וכי בוצעו מזה זמן רב בשלהי שנת 2006 ובראשית שנת 2007.

ודוקו, אכן לא מדובר בוודאות או במבחן "הרמטי" כלשון הסנגורית, ויתכן שלו היו חלופות אחרות בנמצא, היו נבחרות אלה על פני החלופה המוצעת. אולם בנסיבות האישיות המיוחדות של מקרה זה, בהן אין לעורר אפשרות להציע חלופה אחרת היות שאין לו עוד קרובי משפחה היכולים לשמש כמפקחים וחלופה מוסדית-טיפולית נמצאה כבלתי מתאימה בנסיבות המקרה – סבורני כי יש מקום להורות על שחרור העורר לחלופת המעצר המוצעת.

הערר מתקבל אפוא במובן זה שהעורר ישוחרר לחלופת המעצר המוצעת בבית אשתו, בפיקוחה ובפיקוח בתו. זאת כאמור בכפוף למעקב הפסיכיאטרי והמשך הטיפול על-ידי גורמי הרווחה. התיק מוחזר לבית המשפט המחוזי מרכז לקביעת תנאי השחרור ובכלל זה בחינת אפשרות לאיזוק אלקטרוני. עד אז, יישאר העורר במעצר.

ניתנה היום, י"ט בכסלו תשע"ב (15.12.2011).