עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 8056/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

בשם העוררת:                        עו"ד ארז בן – ארויה

בשם המשיב:                         עו"ד ליאור רונן

 

 

 

1.             לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מפי כב' השופט נ' אבו טהה), בתיק מ"ת 7081-08-12, מיום 6.11.2012, בגדרה שוחרר המשיב למעצר בתנאים מגבילים עד לתום ההליכים במשפטו.

 

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המשיב

 

2.             נגד המשיב (הנאשם 3 בכתב האישום) וארבעה נאשמים נוספים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בכתב האישום נטען, כי בין י.ת., קטין יליד 1994 (להלן: המתלונן), לבין המשיב ויתר הנאשמים קיימת היכרות מוקדמת. נטען, כי במועד שאינו ידוע במדויק, סמוך לפני ה- 27.07.2012, קשרו הנאשמים 1 ו-2 בכתב האישום קשר לפגוע במתלונן, בין היתר על רקע כעסו של הנאשם 1 על המתלונן, מכיוון שחשב כי המתלונן קילל אותו בעבר וכן בשל כך שהמתלונן החל בהליכי התנדבות במשטרה. ביום 17.7.2012, בשעה 21:30, או במועד סמוך לכך, הלך המתלונן עם חבריו, ובכללם המשיב והנאשם 4 בכתב האישום, לבקר ידידה במושב באר טוביה. בעודם הולכים, בסמוך לבית הספר בבאר טוביה, הגיעו אליהם בריצה הנאשמים 1 ו-2, קפצו על המתלונן, הפילו אותו ארצה, והחלו להכותו. על-פי המתואר בכתב האישום, היכו המשיב והנאשמים 1 ו-2 את המתלונן עד לשעה 04:00 בקירוב, למעט הפוגות מסוימות. בגדר זאת, בעט המשיב בפניו של המתלונן, היכה אותו בפניו ובצלעותיו באמצעות ברכיו, וכן היכה את המתלונן בעורף בעוצמה באמצעות כף ידו, תוך שהוא מכנה אותו מלשין ושוטר. בשלב מסוים, הצטרפו הנאשמים 4 ו-5 בכתב האישום לתקיפת המתלונן והחלו להכותו אף הם. בתוך כך, היכה הנאשם 5 את המתלונן באמצעות שרשרת ברזל בגבו ובצווארו.

 

           אחר הדברים הללו, כאשר המתלונן הגיע לביתו, הוא איבד את ההכרה ופונה לבית החולים "קפלן" ברחובות, שם אובחן כסובל מדימום בעין שמאל, פגיעה בעין ימין, שבר באף, נפיחות ברקמות רכות, וכן נפיחות והמטומות תת עוריות בצוואר.

 

3.             על יסוד עובדות כתב האישום, הואשם המשיב בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וקשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.

 

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

 

4.             עם הגשת כתב האישום, ביקשה העוררת לעצור את הנאשמים, וביניהם את המשיב, עד לתום ההליכים בעניינם. בבקשה נטען כי ברשות העוררת ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לכלל הנאשמים, ובכלל זה, הודעות המתלונן; עימותים בינו לבין הנאשמים; תעודות רפואיות; דו"חות משטרה; הודאות חלקיות של הנאשמים, וכיוצא בזה. נטען, כי העבירות המיוחסות לנאשמים מקימות כנגדם חזקת מסוכנות סטטוטורית, שעליהם להפריכה, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). עוד נטען, כי מסכת האלימות האכזרית שהופעלה כלפי המתלונן מצביעה על אכזריות ומסוכנות רבה מאוד מצד הנאשמים, דבר המקים עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים חשש כי הנאשמים יסכנו את ביטחון הציבור ואת ביטחונו של אדם. בנסיבות הללו, כך נטען, אין כל חלופה שיש בה כדי להבטיח את מטרות המעצר.

 

 

 

החלטת בית משפט קמא

 

5.             ביום 7.8.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניינם של המשיב והנאשמים 1 ו-4 (כב' השופט א' ואגו), לאחר ששמע את טענות הצדדים ובהן את חומר הראיות שבפניו. בית המשפט קבע, כי אין ספק שלא כל הנאשמים נטלו חלק שווה בתקיפה ובגרימת החבלות לגופו של המתלונן, וכי יש להבחין, לעניין זה, בין הנאשם 1, היוזם והפעיל העיקרי בפרשה, לבין המשיב והנאשם 4 שחלקם קטן יותר. חרף זאת, ציין בית המשפט, כי גם לגבי יתר הנאשמים, מדובר בתקיפה אכזרית, קשה וממושכת של המתלונן, אשר נמשכה שעות ובמהלכה איש מהם לא פעל בצורה נחרצת להפסקת האירוע. בהתייחס למשיב, ציין בית המשפט, כי "אמנם המשיב 3 בשלב מסוים ניסה לפעול להרגעת הרוחות ואף נתן עצה טובה למתלונן להתחזות כמתעלף, אך עדיין המשיך ליטול חלק פעיל ונכח עם יתר שותפיו לעבירה במקום".

 

           בית המשפט סבר, כי מסוכנותם של המשיבים נלמדת מעצם העובדה כי הם היו מסוגלים ונכונים ליטול חלק במשך שעות ארוכות, באירוע כה אלים וקשה מבלי שמצפונם הניע אותם לחדול מהמעשים ולמנוע מיתר החברים את המשך התקיפה. עוד נקבע, כי בשלב זה אין להבחין בין הנאשמים השונים במישור ההיתכנות לשחרור ממעצר, בתנאים אלו או אחרים, וכי לשם כך יש להניח מסד נתונים מקצועי ובדוק, באמצעות תסקירי שירות המבחן. לפיכך, התבקש שירות המבחן ליתן תסקירים מטעמו, בעניינם של הנאשמים.

 

6.             ביום 21.8.2012, התקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן, בעניינו של המשיב. שירות המבחן התרשם כי המשיב הינו אדם בעל יכולת ביטוי טובה; בעל שאיפות לנהל אורח חיים תקין, אשר במהלך חייו נטל על עצמו תפקיד הורי במשפחתו ולקח אחריות על אמו ואחותו הצעירה; הוא בעל יכולת לגלות אמפתיה לסביבתו; וכי הוא, במרבית המקרים, בעל יכולת לשלוט בדחפיו ובהתנהגותו. שירות המבחן העריך, כי יש באלו כדי להצביע על צמצום רמת הסיכון בשלב זה. אשר לחלופת המעצר המוצעת בבית אימו של המשיב בקריית מלאכי, ובפיקוח בני משפחתו, התרשם שירות המבחן, כי על אף שמדובר באנשים אחראיים וסמכותיים עבור המשיב, אין בחלופה כדי ליתן מענה הולם ולצמצם את רמת הסיכון, וזאת, בשל הקרבה הגיאוגרפית שלה למקום מגורי המתלונן. משכך, לא בא שירות המבחן בהמלצה על שחרורו של המשיב ממעצר.

 

7.             ביום 29.8.2012, התקבל תסקיר מעצר משלים מטעם שירות המבחן, המבוסס על מידע שהתקבל מהעובד הסוציאלי המטפל במתלונן. שירות המבחן ציין, כי המתלונן שרוי במצב פוסט טראומתי מורכב, מתקשה להירדם, מתעורר עם סיוטים בלילות, ואינו יוצא מהבית בשל חששו לשוב ולהיפגע. עוד צויין, כי המתלונן חושש בעיקר מהמשיב ומהנאשם 4 בכתב האישום, אשר לדבריו נהגו לפגוע בו בעבר, וכאשר לתפיסתו, הם בעלי יכולת להפעיל אחרים על מנת לפגוע בו. שירות המבחן העריך, כי יש בעברו הפלילי הקודם של המשיב; חומרת המיוחס לו; והפער בין דיווחיו אודות מערכת היחסים עם המתלונן לבין דיווחיו של המתלונן עצמו לגבי מערכת יחסים זו, כדי להצביע על קיומה של רמת סיכון מסוימת מצד המשיב לחזרה להתנהגות פורצת גבולות. לאור זאת, לא בא שירות המבחן בהמלצה על שחרורו של המשיב לחלופה הנמצאת בקרבה גיאוגרפית למתלונן.

 

8.             ביום 25.10.2012, התקבל תסקיר מעצר משלים נוסף מטעם שירות המבחן, בהתאם להחלטת בית משפט קמא, ובו נבחנה חלופת מעצר באשדוד, בבית קרובת משפחתו של המשיב. שירות המבחן התרשם מהמפקחת המוצעת, כי זו רצינית, אחראית, מודעת למוטל עליה, ובעלת יכולת להצבת גבולות ברורים עבור המשיב. חרף זאת, לא בא שירות המבחן בהמלצה על שחרורו של המשיב לחלופה זו, היות שסבר כי אין היא מרוחקת בצורה משמעותית מהמתלונן ומהסביבה החברתית שלו, ואינה נותנת מענה לרמת הסיכון הנשקפת ממנו.

 

9.             ביום 31.11.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניינו של המשיב (כב' השופט נ' אבו טהה), בה נקבע כי יש בחלופה האחרונה שהוצעה כדי להשיג את תכלית המעצר ולאיין את מסוכנותו של המשיב. זאת, לאור העובדה שמדובר בחלופה מרוחקת גיאוגרפית באופן משמעותי ממקום מגורי המתלונן; היות שהחלופה כוללת פיקוח של חמישה ערבים, אשר נמצאו מתאימים על-ידי שירות המבחן; משום שהחלופה כוללת איזוק אלקטרוני; בהינתן העובדה שמדובר במשיב צעיר, שלחובתו אישום ללא הרשעה מבית משפט לנוער, ואשר מתואר על-ידי שירות המבחן כאדם בעל יכולת לשלוט בדחפיו והתנהגותו; ולנוכח העובדה ששירות המבחן לא פסל את האפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. כל אלו, סבר בית משפט קמא, יש בהם כדי ליתן מענה לצמצום רמת המסוכנות הנשקפת מהמשיב.

 

           לפיכך, נקבע, כי יש לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בבית קרובת משפחתו באשדוד, ובפיקוח בני משפחתו כערבים. בית המשפט קבע את התנאים הבאים לשחרורו של המשיב לחלופת המעצר: איזוק אלקטרוני; הפקדה כספית בסך 10,000 ₪; ערבות עצמאית על סך 30,000 ₪; ערבות צד ג' על סך 30,000 ₪, של כל אחד מהערבים; ואיסור על המשיב ליצור קשר במישרין או בעקיפין עם המתלונן.

 

10.          לבקשת העוררת, ניתנה בו ביום, החלטת בית משפט קמא על עיכוב ביצוע החלטתו הנ"ל, למשך 48 שעות.

 

עררה של העוררת

 

11.          בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר התקבל ביום 7.11.2012, טוענת העוררת, כי יש להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. נטען, כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו לשחרר את המשיב לחלופת המעצר בעיר אשדוד, למרות הימנעות שירות המבחן מלהמליץ על כך בשל הקרבה בין מקום החלופה לבין מקום מגורי המתלונן; לאור החשש הכבד שהביע המתלונן מאפשרות שחרורו של המשיב; ולנוכח מסוכנותו של המשיב. לטענת העוררת, שגה בית משפט קמא כשציין בהחלטתו כי בין אשדוד לבין קריית מלאכי קיים מרחק משמעותי. זאת, בעיקר לנוכח קביעתו של בית משפט זה בעניינו של הנאשם 4 בכתב האישום (בש"פ 6646/12 רוזנברג יופה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.9.2012) (להלן: עניין רוזנברג)), לפיה חלופה שהוצעה בעיר קריית גת גם היא אינה נותנת מענה ראוי. לעניין זה, טוענת העוררת, כי אין הבדל בין המרחק הגיאוגרפי בין אשדוד לקריית מלאכי, לבין המרחק בין קריית גת לקריית מלאכי, לצורך מתן מענה ראוי למסוכנות הנשקפת מהמשיב. עוד טוענת העוררת, כי אין בחלופת המעצר בעיר אשדוד כדי להשיג את מטרות המעצר, בשים לב למסכת האירועים החריגה בחומרתה המפורטת בכתב האישום; לנוכח עברו הפלילי של המשיב; בשים לב לקרבת מקום החלופה למקום מגוריו של המתלונן; ולנוכח מצבו הנפשי של המתלונן והחשש הכבד שהביע מפני המשיב ומאפשרות שחרורו.

 

           לפיכך, סבורה העוררת, כי יש להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

 

12.          בדיון שנערך בפניי באותו יום, חזרה העוררת על טענותיה וציינה כי לאור נסיבותיו של המקרה הנדון, והמלצותיו של שירות המבחן, אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב.

 

           מנגד, טען בא כוח המשיב, כי יש להבחין בין מעשיו ומידת מעורבותו של המשיב באירוע האלים לבין חומרת מעשיהם של יתר הנאשמים, וביניהם הנאשם 4 (העורר בעניין רוזנברג), וזאת, בעיקר לנוכח קיומן של עדויות התומכות בניסיונותיו לסייע למתלונן; ולאור העובדה ששירות המבחן התרשם ממזגו הנוח של המשיב. משכך, נטען, כי החלופה שהוצעה הינה חלופה, ההולמת את רמת המסוכנות הנשקפת מהמשיב.

 

           בתום הדיון, החלטתי כי עד למתן ההחלטה בערר, יהא המשיב נתון במעצר.

 

דיון והכרעה

 

13.          לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא ולהורות על הותרת המשיב במעצר, עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. זאת, היות שלא שוכנעתי כי ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן המשיב בדרך של חלופת המעצר שנקבעה.

 

14.          במקרה דנן, אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעלות פוטנציאל סביר לביסוס אשמתו של המשיב או על קיומן של עילות מעצר כנגדו. יחד עם זאת, סבור המשיב כי עוצמתן של אלו, לצד נסיבותיו של ה"עושה", מצביעות על כך שהמסוכנות הנשקפת מן המשיב אינה גבוהה, וכי ניתן להפיגה בחלופה שהוצעה.

 

15.          אין חולק, כי העבירות המיוחסות למשיב מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית נגדו, שעליו להפריכה, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, שעניינו "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם". ואכן, מחומר הראיות עולה תמונה של מסכת אלימות אכזרית וחמורה ביותר, במהלכה הוכה המתלונן נמרצות, על-ידי לא פחות מחמישה אנשים, במשך שעות ארוכות, ואף תוך שימוש בשרשרת ברזל. אין אף להתעלם מכך, כי על-פי חומר הראיות, איש מבין הנאשמים לא פעל בנחרצות על מנת להפסיק את המסכת האלימה או להעניק טיפול למתלונן. אין ספק, כי המעשים המיוחסים לנאשמים, ובכללם למשיב, מצביעים על רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מצדם, דבר המקים חשש, שמא הם יסכנו את ביטחון הציבור וביטחון יחידיו (כאמור בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים).

          

16.          ברי, כי גם כאשר קיימת עילת מעצר, על בית המשפט לבחון האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה (כאמור בסעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים). לעניין זה, יוזכר, כי ההחלטה על שחרור לחלופת מעצר כלשהי, נגזרת, בין היתר, מעוצמת התשתית הראייתית הלכאורית לביסוס אשמתו של הנאשם ומחוזקה של עילת המעצר העומדת לחובתו (ראו, לעניין זה, בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2011), פס' 4; בש"פ 5900/12 אבו גאליה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2012), פס' 17; בש"פ 7940/12 מדינת ישראל נ' ביומי (לא פורסם, 6.11.2012), פס' 15).

 

17.          במקרה דנן, שירות המבחן הניח כי ניתן להשיג את מטרת המעצר, ולהפיג את מסוכנותו של המשיב, בדרך חלופית למעצר. יחד עם זאת, סבר, כי אין לבוא בהמלצה על שחרורו של המשיב לחלופה המוצעת, משום שזו אינה מרוחקת בצורה משמעותית מהמתלונן ומהסביבה החברתית שלו, ואינה נותנת מענה לרמת הסיכון הנשקפת ממנו. בית משפט קמא בחר שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן, תוך שקבע, כי "מדובר בחלופה מרוחקת גיאוגרפית באופן משמעותי ממקום מגורי המתלונן". אין בידי להסכים לקביעה זו, וזאת, בעיקר לנוכח קביעתו של בית משפט זה בעניין רוזנברג, לפיה החלופה המוצעת שם, בעיר קריית גת, אינה מרוחקת ממקום מגוריו של המתלונן אלא "דווקא קרובה אליה", ושעה שאין הבדל גדול בין המרחק הגיאוגרפי בין אשדוד לקריית מלאכי, לבין המרחק בין קריית גת לקריית מלאכי. אוסיף עוד, כי אין לומר, בשלב זה, כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב נמוכה יותר מזו של הנאשם 4, וכי יש להבחין ביניהם. שכן, אף אם ייעץ המשיב למתלונן לשים עצמו כמתעלף על מנת שיפסיקו לפגוע בו, הוא עדיין המשיך ליטול חלק פעיל בנעשה; בניגוד לנאשם 4 שהוא נעדר כל עבר פלילי, לחובת המשיב עומד רישום ללא הרשעה מבית המשפט לנוער, בגין עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש משנת 2009, במסגרתה נידון לעבודות שירות לתועלת הציבור וחתם על התחייבות להימנע מעבירה; ושעה שהמתלונן הביע חשש כבד מפני שחרורם של השניים, שכן לתפיסתו הם בעלי יכולת להפעיל אחרים על מנת לפגוע בו.

 

18.          לאור האמור לעיל, ובניגוד לעמדת בית משפט קמא, סבורני, כי לא ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן המשיב בדרך של חלופת המעצר שנקבעה. זאת, בעיקר לאור  עוצמתן של עילות המעצר העומדות לחובתו של המשיב; לאור עברו הפלילי; ולנוכח מסקנתו של שירות המבחן כי אין בחלופה המוצעת כדי ליתן מענה הולם ולהפיג את מסוכנותו של המשיב. בנסיבות אלו, יש להעדיף את האינטרס של ההגנה על שלום הציבור וביטחונו על פני עניינו הפרטני של המשיב, ואין מנוס מלהורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

 

           יחד עם זאת, מן הראוי להוסיף, כי היה ויעלה בידי המשיב להציע לבית המשפט חלופה הולמת ומרוחקת יותר מזו אשר הוצעה, הרי שפתוחה בפניו הדרך לחזור ולפנות לבית המשפט המחוזי.

 

19.          סוף דבר, דין הערר להתקבל, והמשיב ימצא במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

 

           ניתנה היום, ‏כ"ג בחשון התשע"ג (‏8.11.2012).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12080560_I03.doc   יא+הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il