עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7938/10

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

1.        אב ובת בעיצומו של משבר משפחתי, או תוקף וקורבנו? – זוהי השאלה שבפנינו. המערער הואשם בביצוע מעשים מגונים ומעשה סדום בבתו הקטינה, שבאותה עת טרם מלאו לה 14 שנים. לטענתו, בתו טפלה עליו האשמות אלה, על רקע משבר מתמשך במערכת היחסים ביניהם, כמו גם משבר בתא המשפחתי כולו, בשל קשיים בין האב לאשתו, אמה של המתלוננת. התלונה עצמה הוגשה עוד ביום שבו בוצע, על-פי הנטען, מעשה הסדום, אך במהלך הזמן חלו שינויים בגרסתה של המתלוננת, עד שבסופו של המשפט חזרה לגרסתה הראשונית. האם די היה בעדויות ובחומר הראיות האחר לצורך הרשעה במקרה זה? לכך נדרשה הכרעתנו.

 

הרקע העובדתי

 

2.       במרכז הדיון שבפנינו עומדים מעשיו של המערער, הוא אביה של המתלוננת א', קטינה ילידת פברואר 1994 (להלן: המתלוננת). בתקופה שעליה נסב כתב האישום התגוררו השניים בבית המשפחה ביחד עם אמה של המתלוננת ושלוש אחיותיה. העדויות במשפט מלמדות כי מערכת היחסים בין האב לבתו לא התנהלה על מי מנוחות, אלא התאפיינה בסכסוכים ומריבות. כמה חודשים לפני מועד הגשת התלונה סיפרה המתלוננת לאמה על כך שאביה נגע בה באופן מיני, ובהמשך לכך הורתה האם לבנותיה האחרות לוודא שהשניים לא יישארו זה במחיצת זו ללא השגחה.

 

3.       בתקופה שבה התרחשו האירועים עבר התא המשפחתי של המערער טלטלה. משבר זה היה קשור בכך שלמערער בן נוסף בן 16, שנולד לו מחוץ לנישואין מבת זוג קודמת למערכת היחסים עם אשתו. המערער עצמו, שתחילה לא היה מודע לבן זה, החל באותה תקופה להיות עמו בקשר ולהיפגש איתו, מה שעורר מתיחות משפחתית קשה. בסמוך לאחר האירועים שעליהם נסב כתב האישום התברר כי למערער נולד בן נוסף ממערכת יחסים שניהל מחוץ לנישואין עם אשה אחרת (בכפוף לכך שנמסרו גרסאות שונות לגבי השאלה האם עובדות אלה נגלו עובר להגשת התלונה או לאחריה, כמפורט בהמשך). בינתיים התגרשו המערער ואמה של המתלוננת, ואשה זו הפכה לאשתו. אנו מציינים גם עובדות אלה הנוגעות לרקע המשפחתי, מאחר שהן עלו בטיעוניו של המערער כהסבר או מניע לכך שלטענתו בתו טפלה עליו עלילת שווא.

 

העובדות על פי כתב האישום

 

4.       כתב האישום מייחס למערער שני אישומים. האישום הראשון ייחס למערער ביצוע של מעשים מגונים בביתו. על-פיו, בתאריך שאינו ידוע במהלך חודש מרץ 2007 ליטף המערער את חזה של המתלוננת. המתלוננת התנגדה למעשיו ולכן הוא חדל מהם. בנוסף, בתאריך שאינו ידוע בחודש יוני 2007 קרא המערער למתלוננת לשבת על המיטה בחדר השינה, כשהתיישבה הוריד את חולצתה והסיט את חזייתה, המערער השכיבה בדחיפה ובכוח רב על המיטה והחל ללטף את חזה תוך כדי שהוא גוהר עליה. המתלוננת בכתה ורעדה, אולם המערער המשיך במעשיו מספר דקות עד שהפסיק וציוה עליה ללכת להתקלח. האישום השני ייחס למערער "עליית מדרגה" בתקיפה המינית של בתו. על-פי האמור בו, ביום 28.6.2007 שהה המערער עם המתלוננת ועם אחותה הגדולה ד', קטינה ילידת 1992, בדירתם. המערער קרא למתלוננת אליו בתואנה כי עליה לסדר את חדר השינה. כאשר נכנסה לחדר השינה הורה המערער למתלוננת לצפות יחד עמו בסרט פורנוגרפי בטלוויזיה. המתלוננת סירבה, אולם המערער חזר והורה לה לצפות בסרט שהופיע על המסך ואמר לה שאסור לה להסיר את עיניה ממנו, חרף בכייה. משהמשיכה המתלוננת בסירובה הוציא המערער סכין מטבח גדולה, אשר הייתה מונחת בקרבת מקום לכרית ואיים על המתלוננת שיפגע בה באומרו "אם תעשי בעיות את יודעת מה עושים עם סכין". בהמשך, החל המערער לגעת בגופה של המתלוננת ואמר לה שתבחר בין שתי אפשרויות, לדבריה: "או שהוא ייגע בי או שאני ארד לו". המתלוננת, אשר לא רצתה לבחור באף אחת מבין אפשרויות אלו, נאלצה, בשל פחדה מן המערער ומאיומי הסכין, לבחור בכל זאת ובלית ברירה אמרה לו כי היא בוחרת בכך שייגע בה. בשלב זה, בעת שהייתה המתלוננת על המיטה, לצידו של המערער, ועל אף התנגדותה, הוריד המערער את הבגדים שלבשה המתלוננת בפלג גופה העליון, השכיב אותה על המיטה והחל ללטף אותה בשדיה ובבטנה. לאחר מכן הוריד המערער גם את בגדיה התחתונים של המתלוננת באופן שהיא נותרה עירומה לחלוטין, ואז החל לגעת באיבר מינה בתנועות חזקות ומהירות, כשהוא שוכב עליה. המתלוננת בכתה כל העת, והבהירה למערער כי מעשיו אינם נעימים לה וכי הם מכאיבים לה. למרות זאת המשיך המערער במעשיו. לאחר מכן סובב המערער את המתלוננת באופן שהשכיב אותה על בטנה, המשיך לגעת בגופה ולבסוף החדיר את איבר מינו בחוזקה לפי הטבעת שלה. המתלוננת בכתה ורעדה והתחננה בפני המערער שיחדל ממעשיו מאחר שהוא מכאיב לה, אולם הוא המשיך במעשיו, סובב את המתלוננת בחזרה כך שתשכב על גבה והגיע לפורקנו המיני על גבי בטנה וחזה של המתלוננת. במהלך האירועים המפורטים באישום זה ועל מנת שלא יופרע במעשיו במתלוננת, כלא המערער את בתו ד' בחדר האמבטיה – הוא הורה לה להיכנס לחדר האמבטיה באמתלה שעליה לסדר את הארונות שבו ואז נעל אותה מבחוץ באמצעות מפתח. 

 

5.       בהסתמך על המסכת העובדתית המתוארת, יוחסו למערער בכתב האישום העבירות הבאות: מעשה מגונה בבת משפחה, קטינה, שטרם מלאו לה 16, שלא בהסכמתה החופשית, עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בנסיבות המנויות בסעיפים 348(ב), 345(ב)(1), 345(א)(1) ו-345(ב)(2) לחוק העונשין; מעשה סדום בבת משפחה, קטינה, שטרם מלאו לה 16, שלא בהסכמתה החופשית, עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות המנויות בסעיפים 347(ב), 345(ב)(1), 345(א)(1) ו-345(ב)(2); וכן כליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין.

 

הגשת התלונה במשטרה

 

6.       במקרה זה, הוגשה התלונה נגד המערער מיד, ביום בו בוצע על-פי הנטען בכתב האישום, מעשה הסדום במתלוננת. האחות ד' הודיעה לאם במקום עבודתה כי המערער והמתלוננת מצויים ביחידות ואילו היא נעולה באמבטיה. מששמעה זאת, הגיעה האם בהקדם לדירת המשפחה. לאחר ששמעה מהמתלוננת על כך שהמערער תקף אותה היא ניגשה עם שתי בנותיה מיד לתחנת המשטרה לשם הגשת תלונה. מבחינה זו, ובשונה ממקרים לא מעטים אחרים של תיקים שעניינם עבירות מין במשפחה, התלונה לא היתה כבושה.

 

7.       המתלוננת נחקרה במשטרה על-ידי חוקרת ילדים ופירטה בפניה את מעשיו של אביה בה. תחילה, התייחסה רק למעשים המגונים. בהמשך, התייחסה גם לביצועו של מעשה סדום. המתלוננת נשלחה גם לבדיקתו של הרופא המשפטי ד"ר קונסטנטין זייצב באותו יום (להלן: ד"ר זייצב). ד"ר זייצב בדק את המתלוננת ומצא בפי הטבעת שלה פגיעה שיכולה להתאים לחדירה של אבר מין זכרי. המערער נעצר עוד באותו יום.

 

השתלשלות ההליכים המשפטיים

 

8.       בטרם החלה שמיעת הראיות בתיק, הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו הודה המערער בעובדותיו של כתב אישום מתוקן והורשע בו על פי הודאתו, תוך שהטיעונים לעונש נדחו פעם אחר פעם על-ידי באי-כוח הצדדים. ביני לביני, בחודש נובמבר 2007 החליף המערער את בא-כוחו וביקש לחזור בו מהודייתו. בקשתו נתקבלה בחודש יוני 2008. בחודש נובמבר 2008 ביקשה המשיבה לתקן את כתב האישום ולהוסיף לו נאשמים – אמה של המתלוננת, עורכי הדין שייצגו את המערער וכן חוקרים פרטיים. המשיבה טענה שאלה חברו למערער וגרמו למתלוננת לחזור בה מגרסתה המפלילה. בסוף חודש מרץ 2009 הבקשה נדחתה והוגש כתב אישום נפרד בעניין זה. עם זאת, בסופו של דבר, המשיבה חזרה בה מכתב אישום זה. מכלול הטעמים שתמכו בהחלטה זו אינו בפנינו – ואף הוא שנוי במידה מסוימת במחלוקת. בא-כוחו של המערער רואה בכך עדות לכך שהחשד כי המתלוננת שינתה את גרסאותיה כמה פעמים אינה קשורה בלחצים שהופעלו עליה. המשיבה לעומת זאת הסבירה כי הטעם לדבר היה הרצון להימנע מהכבדה נוספת על המתלוננת, בהתחשב בכך שכתב האישום הנוסף הוגש גם כנגד אמה, שהיא דמות חשובה עבורה בשלב הנוכחי בחייה, לאחר ניתוק היחסים עם אביה, וכן בשל כך שניהולו של המשפט הנוסף היה מחייב להעיד שוב את המתלוננת. באת-כוח המשיבה הוסיפה וציינה בפנינו, כי עם עורכי הדין והחוקרים הפרטיים שנגדם הוגש כתב האישום הושג הסדר טיעון, שכלל הסכמה לנקיטתם של הליכים משמעתיים בעניינם.

 

הראיות והעדויות בפני בית המשפט קמא

 

9.       העדות המרכזית בבית המשפט קמא היתה עדותה של המתלוננת כפי שהוצגה בפני המשטרה בתלונתה. העדויות המרכזיות האחרות היו של אמה, אחותה ד', חברתה של המתלוננת א' נ', והמערער עצמו. בהיבט הרפואי הוגשה חוות דעתו של ד"ר זייצב, שבדק את המתלוננת, וכן נחקרו ד"ר יעקב גרינברג ומר משה שפיצן על הממצאים הביולוגיים בחקירה. בהתחשב בעובדה שהערעור שבפנינו נסב בעיקרו על הערכת העדויות ומהימנותן, בחרנו לתאר בפירוט את הדברים, תוך הבחנה בין העדויות עצמן לבין אופן הערכתן בבית המשפט קמא, כתשתית להכרעתנו.

 

10.     תלונת המתלוננת במשטרה – גרסת המתלוננת שהיא הראיה המרכזית בהרשעה עברה תהפוכות רבות. כפי שצוין לעיל, תחילה הגיעה המתלוננת לתחנת המשטרה מיד לאחר קרות האירוע השני יחד עם אמה ועם ד'. האם התלוננה על מעשים מגונים שנעשו בביתה על ידי המערער. בפני חוקרת הילדים (להלן: החוקרת) שהוזעקה לגבות את עדותה תיארה המתלוננת שני מקרים של פגיעה מינית. לאחר גביית עדות מהאם ומ-ד' התעורר חשש בלב החוקרת כי בנוסף לשני האירועים שעליהם סיפרה המתלוננת היה מקרה נוסף שעליו סיפרה לאמה ושבגינו הורתה האם לבנותיה לא להשאיר את המתלוננת לבד עם המערער. זימונה של המתלוננת לחקירה נוספת ביום 8.7.2007 נבע מכך שהחוקרת מצאה אי-התאמה בין התייחסותה של המתלוננת למקרה נוסף עם המערער שקדם למעשה הסדום לבין הפרטים שמסרה אמה על מקרה נוסף שהתרחש שלושה חודשים לפני המעשה סדום. בשל חוסר זהות בין פרטי האירועים, חשדה החוקרת שמדובר בשני אירועים שונים. חקירה נוספת זו העלתה שקודם לאירוע שעמד במרכזו של האישום השני התרחשו אמנם שני אירועים שונים של נגיעות מיניות של המערער במתלוננת – הן האירוע שעליו סיפרה לאמה, שהתרחש כשלושה חודשים קודם לכן, והן אירוע נוסף שעליו לא סיפרה לאיש (מלבד לחוקרת הילדים) ושהתרחש אך כשלושה שבועות קודם לכן. מיד לאחר החקירה נכנסה אמה של המתלוננת לחדר והגיבה בפליאה לכך שהחוקרת סיפרה לה שהיה אירוע שלישי. באזני אמה חזרה בה המתלוננת מכך שהיו שני אירועים קודמים והבהירה שהיה רק אירוע אחד כזה. באופן כללי, בשלב זה הבחינה החוקרת בירידה במוטיבציה של המתלוננת להתלונן ובניסיונה לצמצם את מספר האירועים.

 

11.     המהפך בגרסת המתלוננת – לאחר שנעצר המערער ובעקבות שריפה שפרצה בדירת המשפחה וכילתה את תכולתה עברה המשפחה להתגורר בבית הסבתא. במועד בלתי ידוע בחופשת הקיץ טלפנה המתלוננת לחברתה א' נ' ואמרה שעליה לספר לה משהו (הדברים המדויקים שאמרה מצויים במחלוקת) והזמינה אותה לבית הסבתא. שם התוודתה בפני החברה כי האשימה את אביה באשמת שווא בשל סכסוך שהתגלע ביניהם, ולמעשה ייחסה לו מעשה שנעשה בגופה יומיים לפני כן בבריכת השחייה העירונית לאחר שחייה לילית. החברה הפצירה בה שתספר לאימה אך היא סירבה. לאחר מכן, בחודש דצמבר 2007 הקליטו אמה והיא שיחה שבה המתלוננת מתוודה לכאורה ומספרת שהגישה תלונה כוזבת נגד אביה. ביום 12.12.2007 חקרו חוקרים פרטיים את המתלוננת, אשר חזרה בפניהם על הגרסה שמסרה לחברתה (להלן: החוקרים). על-פי עדות מוקלטת ומוסרטת זו, שנגבתה מן המתלוננת בטרם מלאו לה 14 שנים, המתלוננת נקמה במערער מאחר שכעסה עליו בשל הריבים שהיו לו עם אמה, משום שבגד באמה וגרם לה לבכות וכן על "שהוא לא הסכים לי לחבר". בפגישה זו כתבה לאביה מכתב התנצלות לבקשת החוקרים.

 

12.     בהמשך להגשת ראיות נוספות על ידי החוקרים הפרטיים נפתחה החקירה מחדש. ביום 7.1.2008 מזכר שנערך על ידי השוטר משה ירדני מתאר את התרשמותה של חוקרת ילדים אחרת שלה הציגו את החומר החדש בנושא המתלוננת. לפי המזכר, חוקרת הילדים התרשמה שהמתלוננת במצוקה וביקשה לדבר עם הפרקליטות. לפרקליטות מסרה את התרשמותה השלילית מאופן החקירה שניהלו החוקרים הפרטיים וכן את התרשמותה ממצבה הקשה של המתלוננת.

 

13.     ביום 18.2.2008 נגבתה אמרה נוספת מהמתלוננת על ידי השוטרת ליאת ואקנין, שלה היא מסרה גרסה זהה לזו שמסרה לחוקרים. על-פי אמרה זו, בין המתלוננת למערער ניצת ויכוח על רקע סירובו לאפשר לה ללכת לקניון עם החבר שלה, ויכוח שבגינו יצאה בוכה מחדרו. ברגע זה חזרה אמה במפתיע הביתה ושאלה אותה מה קרה. בתגובה ענתה לה המתלוננת, לדבריה, שהמערער פגע בה או במילותיה "ואז כל מה שקרה בבריכה הפלתי על אבא". היא סיפרה לשוטרת ואקנין שאביה צפה בסרט פורנוגרפי וכשנכנסה לחדרו הוא עצר את הסרט ונותרה תמונה קפואה על המסך. לשאלת השוטרת מהיכן ידעה לתאר את תוכן הסרט בפני חוקרת הילדים ענתה כי המציאה את פרטיו. גם בעדותה הראשונה בבית המשפט דבקה המתלוננת בגרסה שמסרה לחברתה ולחוקרים הפרטיים. את המקרה שקרה בבריכה תיארה בקווים כלליים בלבד. כשעומתה על ידי הפרקליטה והשופטים עם תלונתה במשטרה והתיאורים שמסרה לחוקרת השיבה להם ששיקרה, אך לא הצליחה להסביר מנין שאבה את כל הפרטים שמסרה. בנוסף, רק כאשר עומתה בחקירה הנגדית עם הדברים שמסרה לחוקרים הפרטיים ושאותם החסירה בעדותה אישרה כי בבריכה נעשה בה גם מעשה סדום.

 

14.     חזרת המתלוננת לגרסתה המקורית – לאחר עדות המתלוננת בבית המשפט ובעקבות סכסוך שפרץ בינה לבין אמה, הוצאה המתלוננת בצו חירום מהבית. בתקופת שהותה במעון כתבה המתלוננת שני מכתבים לעובדים הסוציאליים. המכתב הראשון נמסר בנובמבר 2009 ובו כתבה המתלוננת כי המערער התעלל בה מינית מאז הייתה בת 12-11 וכי היא לא מצאה אוזן קשבת אצל אמה אשר הסתפקה במתן הוראה לא להשאירה לבד עם המערער. עוד ציינה המתלוננת כי ימים אחדים לאחר השריפה ביקשה ממנה אמה לשנות את עדותה על מנת שהאב ישוחרר ממעצרו ובתמורה הבטיחה לה הטבות שונות. בנוסף סיפרה כי השתיים רקמו תוכנית לפיה תספר את "האמת" לחברה ו"ככה תהיה עדות שמיעה". המכתב השני נמסר בפברואר 2010, יום לפני ישיבה של צוות עובדים סוציאליים ואמה של המתלוננת בעניין המשך שהותה של המתלוננת מחוץ לבית. במכתב הצהירה המתלוננת כי תלונתה נגד אביה הייתה אמיתית, ואולם חזרה בה מגרסתה בעניין חלקה של אמה בבדיית הגרסה השנייה. את האשמות שהטיחה באמה במכתב הראשון, תלתה באיומים שאיימו עליה בני משפחתו של אביה. בעקבות מכתבים אלו, ולאחר שנסתיימה שמיעת הראיות, ביקשה המשיבה להעיד את המתלוננת ועדים נוספים פעם נוספת בשל אירועים שהתרחשו לאחר מתן עדותם. בקשה זו התקבלה והמתלוננת העידה בשנית בחודש אפריל 2010. בעדותה זו נשאלה המתלוננת על נסיבות כתיבת המכתבים וכן נחקרה בפירוט על אמיתות תוכנם. המתלוננת אישרה בחקירה שאביה תקף אותה, אך לא נחקרה על כך ועל כן לא מסרה פרטים נוספים. מכל מקום, המתלוננת דבקה במכתב השני, ובכך השלימה את החזרה לגרסתה הראשונית.  

 

15.     אמה של המתלוננת –  בחקירתה הראשונה במשטרה, סיפרה האם כי שלושה חודשים קודם לכן, בעקבות תלונה של בתה, היא החליטה להורות לבנותיה שידאגו שאף אחת מהן לא תישאר לבד עם המערער. ככלל, האם שללה סכסוך בין המערער לבנותיו ועל כן שללה את האפשרות שמקור התלונה הוא עלילת שווא. על קורותיה ביום האירוע, סיפרה האם, כי כשהגיעה הביתה מהעבודה, המתלוננת סיפרה לה שהמערער הכריח אותה לראות סרט פורנוגרפי בחדר השינה שלהם ואחר כך אמר לה להתפשט, כיסה את עיניה בשמיכה אדומה ואמר לה לא לצעוק כי יש לו סכין. בנוסף סיפרה לה המתלוננת שכשהיא שכבה עירומה המערער סובב אותה לשכב על הבטן ועל הגב, נגע בה בחזה, בישבן ובאיבר המין ובסוף "השתין לה על החזה". כששאלה אותה מדוע לא התנגדה, ענתה לה המתלוננת שלא עשתה כך בשל החשש מהסכין (פרוטוקול, בעמ' 380). בעדותה בבית המשפט שינתה האם את גרסתה ביחס לסיבה שבגינה הורתה לבנותיה לא להישאר לבד עם המערער ואמרה שההוראה ניתנה לבקשתו של המערער ובהחלטתו, מאחר שהוא חשש שהמתלוננת תעליל עליו עלילות נוספות ועל כן החליט לא להישאר איתה לבד. עוד היא אמרה שההוראה נגעה למתלוננת בלבד. לכך הוסיפה כי בשיחתה עם ד' ביום האירוע, אמרה לה האחרונה שהיא שומעת חילופי צעקות בין המתלוננת למערער ושהיא נעולה באמבטיה ואינה יכולה לצאת. ביחס לשינוי הגרסה של המתלוננת אמרה האם שהיא חשדה שהמתלוננת העלילה על המערער כאשר שמעה אותה משוחחת עם חברתה ולאחר מכן הקליטה אותה בעצת באי-כוחו של המערער תוך שימוש בציוד שלהם. את הסיבה ליצירת הקשר עמם ולא עם רשויות החוק לא הצליחה האם להסביר. בנוסף, לא הצליחה האם לענות על התמיהה כיצד יצרה קשר עם סנגוריו של המערער בנסיבות שבהן היא לא הייתה מעורבת בהגנת המערער ולא הייתה עמו בקשר כלל (פרוטוקול, בעמ' 401-397). עם זאת, כשהתייחסה למהלך השיחה שבה התוודתה המתלוננת בפניה, אמרה האם כי היא הציעה למתלוננת לפנות למשטרה אך היא סירבה והציעה שהן יקליטו אותה מתוודה במהלך שיחה ספונטנית שהן יביימו.

 

16.     האחות  ד' – האחות העידה בבית המשפט כי כחודשיים לפני האירוע אמן הורתה לבנותיה שלא להשאיר את המתלוננת והמערער לבד. כששאלו הבנות את אמן לפשר ההוראה היא השיבה שהמתלוננת טענה שהמערער מנסה לגעת בה ויש למנוע מצב כזה. את ההתרחשות ביום המקרה תיארה ד' כך: המערער חזר מהעבודה והלך לנוח בחדר השינה כשהוא נוטל עמו סכין (בתואנה שהוא זקוק לו על מנת לחורר את הוילון שהפריד בין חדר השינה של ההורים לחלל הדירה והיה נסגר תוך הצמדתו לוו). המערער סגר את הוילון המפריד כשהמתלוננת עמו בחדר השינה והורה ל-ד' עצמה לסדר את חדר האמבטיה. ד' הרגישה שהדברים אינם כשורה ולכן נשארה לעמוד ליד הוילון. היא שמעה את המערער אומר למתלוננת: "את יודעת מה עושים עם סכין". כמו כן היא שמעה אותו אומר לה שזה סכין חותך ואת המתלוננת בוכה (פרוטוקול, בעמ' 240-239). כשיצא המערער מהחדר ד' נכנסה בזריזות לחדר האמבטיה כדי שלא ידע ששמעה את שיחתם. בשלב זה, סגר אחריה המערער את דלת האמבטיה כדי "שלא יצא הקור של המזגן" ומיד לאחר מכן שמעה ד' את הדלת ננעלת. לאחר שננעלה הדלת, המשיכה ד' לשמוע את בכייה של אחותה המתלוננת. בנוסף העידה ד' שכאשר יצא המערער מחדר השינה לסגור את דלת האמבטיה הוא היה ערום בפלג גופו העליון ולבוש במכנסי ברמודה. מאחר שזכרה את הוראת אמה, התקשרה אליה מיד וזו הגיעה במהירות (ד' טענה כי הגעתה ארכה בין 10 ל-15 דקות). בהיותה בחדר האמבטיה ד' צעקה והתחננה שיפתחו לה את הדלת. המערער עשה כן לאחר 5 דקות לערך, ובטרם הספיקה ד' להתעשת הגיעה למקום אמה. בדרך לתחנת המשטרה משמיעת השיחה בין אמה למתלוננת הבינה ד' שהמערער ניסה לגעת במתלוננת.

 

17.     החברה א' נ' – עדה זו סיפרה בבית המשפט כי היא והמתלוננת אינן חברות נפש ולכן הופתעה שהמתלוננת בחרה לשתף אותה בכך שהעלילה על המערער. החברה מסרה כי לפני שנפגשו היא לא ידעה על מה ישוחחו וכי בטלפון המתלוננת לא אמרה לה שום דבר שיכול היה להעיד על נושא שיחתן. כן אמרה שלאחר שהן נפגשו והמתלוננת סיפרה לה את הסוד, כביכול, המתלוננת חיבקה אותה ואמרה לה שהיא צריכה ללכת (פרוטוקול, בעמ' 551). א' נ' הוסיפה כי לאחר פגישתן שהתקיימה בחופשת הקיץ והייתה מלאת בכי התנתק ביניהן הקשר עד אשר בדצמבר 2007 המתלוננת יצרה עמה קשר ב-איי.סי.קיו וביקשה ממנה שתשתף פעולה בחקירה אם תישאל על שיחתן.

 

18.     המערער – בחקירתו הראשונה במשטרה ביום 28.6.2007 סיפר המערער ששהה בדירת המשפחה עם בנותיו שעסקו בסידור הבית. לדבריו, המתלוננת אמרה שתסדר את חדר השינה של ההורים ואילו את ד' הוא שלח לסדר את חדר האמבטיה. הוא טען שסגר אחריה את הדלת כי הרעש שהדלת עשתה הפריע לו לישון. כשנשאל אם שהה עם המתלוננת בחדר השינה השיב המערער שהמתלוננת עברה בחדר השינה למשך כמה שניות. כשנשאל מדוע נעל את הדלת של חדר האמבטיה ענה: "כי זה בית ישן ולא חדש". לשאלת החוקר אם כשפתח ל-ד' את דלת חדר האמבטיה ראה שהיא בכתה השיב המערער בשלילה. לשאלה נוספת של החוקר אם ראה שהמתלוננת בכתה, ענה שהיא לא בכתה (ת/17).

 

19.     בחקירה נוספת שנערכה ביום 2.7.2007 הודה המערער במקצת מן הדברים שיוחסו לו: שהמתלוננת היתה עמו בחדר השינה וכי נגע לה בחזה. כששאל אותו החוקר כיצד ידעה המתלוננת שהוא הגיע לפורקן, השיב המערער שהוא עצמו סיפר לה שראה סרט פורנוגרפי והגיע לפורקן מיני. לאחר מכן, כשנשאל המערער כיצד ידעה המתלוננת לתאר חלק מהסרט הפורנוגרפי שבו צפה הוא העלה את האפשרות שהיא  ראתה קטע מהסרט אחרי שהוא הגיע לפורקן, בזמן שהלך לשירותים. לשאלה נוספת – האם הוריד את חולצתה של המתלוננת – ענה: "לא. אולי הרמתי לה אותה קצת. לא ראיתי לה את החזה". כשנשאל מדוע נעל את ד' בחדר האמבטיה ענה שעשה זאת משום שתכנן לגעת למתלוננת בחזה ולא רצה שמישהו יראה זאת. המערער העיד שלאחר שהגיע לפורקן ניגב את עצמו במגבת. בתגובה לשאלה איזה הסבר יהיה לו אם יימצא זרעו על גופה של המתלוננת הוא הסביר שאחרי שהגיע לפורקן המתלוננת ניגבה את גופה באותה מגבת שבה ניגב את זרעו, כדי לסבכו (ת/28).

 

20.     ביום 4.3.2008 נחקר המערער בעקבות שינוי הגרסה של המתלוננת. בשלב זה סיפק המערער את גרסתו לסיבה שבגינה, לכאורה מסר הודאת שווא. המערער טען שהופעל עליו לחץ כבד – ששוטרים הכו אותו, לא סיפקו לו תרופות, שפכו עליו דליי מים ואיימו עליו שיפגעו בו במעצר. הוא טען שהמתלוננת התלוננה עליו מאחר שהבטיחה שתסבך אותו משום שלא אישר לה ללכת לקניון עם חברים. עוד אמר שיתכן שהמתלוננת ראתה את הסרט הפורנוגרפי כי הוא "הקפיא" את התמונה על המסך כשהמתלוננת נכנסה לחדר (ת/39).

 

21.     בעדותו בבית המשפט הציג המערער גרסה דומה לפיה בבוקרו של היום שבו נעצר, הוא הגיע לדירת המשפחה והורה לבנותיו לסדר את הבית. מיד לאחר מכן הוא נכנס לחדר השינה, צפה בסרט פורנוגרפי ולאחר שהגיע לסיפוקו ניגב עצמו במגבת. בעודו שוכב במיטה נכנסה המתלוננת לחדר השינה כדי לריב עמו. לטענתו, עם כניסתה של המתלוננת לחדר עצר את הסרט כשהוא מותיר תמונה קפואה על המסך. לאחר שעה או שעתיים, אשתו חזרה מהעבודה ושאלה אותו ואת המתלוננת מה קרה. לאחר ששוחחה עם המתלוננת הטיחה האם במערער כי הוא נגע במתלוננת והוא הכחיש זאת. כתוצאה מכך התפתח ריב והאם הודיעה למערער כי היא הולכת למשטרה. ביחס לכך שנעל את ד' בחדר האמבטיה טען המערער כי עשה זאת כדי לשמור על הקור של המזגן וכן משום שרצה להפסיק את הרעש שגרמה תזוזתה של הדלת, שאותה לא ניתן לסגור מבלי לנעול אותה מבחוץ. בהתייחס לאירוע שהתרחש כביכול שלושה חודשים לפני מעצרו, טען המערער כי חיבוקו האבהי והמעריך פורש בצורה לא נכונה וכי הוא כל כך נעלב עד שרצה לעזוב את הבית אך חשש מתגובה אובדנית של אשתו. באופן כללי הוסיף המערער כי הסכסוך בינו לבין המתלוננת נבע מדרישות חינוכיות שהציב בפניה, מהקשר שיצר עם בנו בן ה-16 וכן משום שהתגלה למשפחה בחודש מאי כי נולד לו בן נוסף. לגרסתו, המתלוננת התלוננה כדי להתנקם בו. המערער תיאר את המתלוננת כזייפנית ושקרנית ואמר שהיא נוהגת לצפות בסרטים פורנוגרפיים באינטרנט וכן שאיימה להתנקם בו בהזדמנויות שונות.

 

22.     הרופא ד"ר זייצב – בחוות הדעת קבע ד"ר זייצב כי בבדיקתה של המתלוננת נמצאו ברירית מעבר פי הטבעת פצע קרע מאוד שטחי קווי ואנכי וכן דימום תת עורי. ממצאים אלו על פי האמור בחוות הדעת מתיישבים עם חבלה קהה כתוצאה מהחדרת גוף קשיח כגון אצבע או איבר מין זכרי בזקפה כ-24 שעות לפני הבדיקה (אם כי מבלי שניתן לשלול מנגנונים אחרים להיווצרותם כגון ניגוב כוחני של האזור). בנוסף ציין כי המתלוננת העידה בפניו כי אינה סובלת מעצירות וכי פעולת המעיים האחרונה שלה היתה יום לפני הבדיקה (עניין רלוונטי לשקילת החלופה של ניגוב כוחני). ד"ר זייצב סיכם בכך שממצאי הבדיקה מתיישבים עם עיקרי התלונה (ת/8).

 

23.     חוות דעת מדעיות נוספות – עד התביעה מר משה שפיצן מהמחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל אשר בחן את הממצאים מן הזירה קבע כי חלק מן המטושים שנלקחו מפי הטבעת של המתלוננת אינם קריאים. במקביל לכך, הוא קבע כי בבדיקות די.אנ.אי שנעשו למטושים שנלקחו מפי הטבעת נמצא רק די.אנ.אי נקבי. על גופיית המתלוננת נמצאה תערובת פרופילים של די.אנ.אי. בעניין זה קבע מר שפיצן כי לא ניתן לשלול או לחייב את תרומת המערער לתערובת זו (ת/38). בבית המשפט הסביר מר שפיצן מדוע לא בדק את המגבת, הסדין ובגדים נוספים של המתלוננת. לגרסתו, המוצגים נארזו באופן שיכלו לבוא במגע זה עם זה ומאחר שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים שעל המגבת היה זרע, אזי החומר הנבדק היה יכול לעבור בין המוצגים. על-פי עדותו, מעטפות של מוצגים אחרים הגיעו פתוחות אך משום שהמוצגים היו מקופלים ומבודדים הם נבדקו (פרוטוקול, בעמ' 572-571). עוד העיד מר שפיצן כי העובדה שלא נמצא די.אנ.אי בפי הטבעת אינה שוללת מגע מיני (פרוטוקול, בעמ' 580). 

 

24.     עד ההגנה, ד"ר יעקב גרינברג, בחן את הממצאים בחוות הדעת של התביעה. הוא קבע כי הבדיקות של פי הטבעת של המתלוננת ושל גופייתה אינן תומכות בקיום מגע מיני עם זכר. הוא הוסיף וקבע כי הימצאותם של תאי זרע על הגופייה אינה וודאית (נ/8). בעדותו בבית המשפט העיד ד"ר גרינברג כי מלבד גופייתה של המתלוננת לא נמצאו "תאים זכריים" של די.אנ.אי על בגדיה ובמטושים שנלקחו מפי הטבעת (פרוטוקול, בעמ' 628). לעניין הסיבה לאי-מציאתם של תאי זרע העלה ד"ר גרינברג מספר אפשרויות אך נמנע מלקבוע קביעה חד משמעית או מלשלול מגע מיני (פרוטוקול, בעמ' 667-650).

 

25.     חוקרת הילדים – חוקרת הילדים שחקרה את המתלוננת ביום הגשת התלונה ציינה בדו"ח הסיכום של החקירה שמצאה את המתלוננת מהימנה. החוקרת סברה שהתיאור שמסרה המתלוננת ביחס להתנהגות המערער מתאים לדפוס הפעולה שמוכר לבעלי מקצוע בתחום כהתנהגויות אופייניות למבצעי תקיפה מינית כלפי קטינים שיש להם עמם היכרות, כגון בני משפחה. ביחס להתנהלותה של המתלוננת בעדותה זיהתה החוקרת מאפיינים המוכרים כ"דינמיקה של קורבן" – תחושות אשמה המצביעות על פגיעה מתמשכת, בושה והלם בתגובה למעשי המערער. היא התייחסה גם לכך שאופן מסירת העדות –  חשיפה הדרגתית והוספת פרטים לאחר תשאול – תואם את הדינמיקה המוכרת של קורבן עבירה אשר נאלץ לספר לאדם זר על אירועים מביכים. בנוסף לכך הצביעה החוקרת על מאפיינים נוספים של אמת שמצאה בעדותה של המתלוננת והם: אופן דיבור לא-מובנה, קפיצות בזיכרון והוספת פרטים, עיגון האירועים בזמן ובמקום, ציטוטים שהביאה המתלוננת מפי מעורבים אחרים, דרך התיאור של האינטראקציה עם המערער, כמו גם תיאור תחושותיה ומחשבותיה. החוקרת סיכמה בכך שעדות המתלוננת היתה אותנטית וכי היא העידה על מה שחוותה (ת/9 ו-ת/10). את הדברים שכתבה הסבירה החוקרת בהרחבה בעדותה בבית המשפט (פרוטוקול, בעמ' 220-178).

 

פסק דינו של בית המשפט קמא

 

26.     ביום 27.6.2010 הורשע המערער בבית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (תפ"ח 1083-07, השופטים ש' דותן, י' שיצר ו-ש' שוחט). ביסוד ההרשעה עמדו אמרותיה של המתלוננת לחוקרת הילדים ביום 28.6.2012 וביום 8.7.2012, לכך הצטרפו שלושה נדבכים מרכזיים נוספים: עדותה של ד', מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע השני, כפי שתואר על ידי האם, ודברי המערער עצמו, או כפי שכינה אותם בית המשפט – שקריו.

 

27.     המתלוננת – הגרסאות השונות שהציגה המתלוננת הביאו את בית המשפט קמא לבחון את עדויותיה בזהירות מרבית ולעמוד בהרחבה על כל ספק אשר עולה מהן. תחילה, בחן בית המשפט את הגרסה הראשונה שמסרה המתלוננת ביום 28.6.2007 לחוקרת הילדים וכן את השלמת חקירתה אצלה ביום 8.7.2007. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותה בפני חוקרת הילדים משום שהעדות מוקלטת ומוסרטת. בית המשפט סבר שהחוקרת שאלה שאלות פתוחות אשר אפשרו למתלוננת למסור עדות ללא הדרכה. בית המשפט מצא את עדותה של המתלוננת מהימנה ואותנטית. את החזרה החלקית של המתלוננת מן הטענה שלאירוע שבו בוצע בה מעשה סדום קדמו שני אירועים ולא אחד ייחס בית המשפט לתגובת האם ולבושה שחשה המתלוננת ממנה וזאת בהמשך למסקנותיה של החוקרת. בית המשפט התרשם כי חרף טענתה המאוחרת של המתלוננת שמדובר באירוע בודד ולא בשני אירועים, אכן התרחשו שני אירועים שונים – בהתחשב בשוני בפרטים, במיקום, בהיקף המתואר של הפגיעה ובהגיון שעולה מן הדברים.

 

28.     את המכתב שכתבה המתלוננת לאביה בעקבות הפגישה עם החוקרים הפרטיים, מצא בית המשפט קמא לא אמין בעיקר מפני שכתבה במכתב "אתה אבא הכי טוב שיש" אמרה שלא התיישבה, לשיטת בית המשפט, עם רצונה לנקום באביה. בנוסף קבע בית המשפט כי חקירת המתלוננת על ידי החוקרים "לוקה בכל הפסולים האפשריים ובניגוד לשיטה על פיה פועלים חוקרי ילדים שהוסמכו לכך" (הכרעת הדין, בעמ' 17) הן בשל אופן ביצוע החקירה תוך שימוש בשאלות מדריכות ועידוד המתלוננת למסור גרסה מסוימת והן בשל תוכן העדות שעל פניה נראית כאילו הוכנה מראש ונמסרה באופן שוטף. הבדל נוסף שבו הבחין בית המשפט בין הגרסה שנמסרה לחוקרים הפרטיים לבין הגרסה שנמסרה לחוקרת טמון במידת הפירוט בגרסאות – הגרסה שנמסרה לחוקרת הייתה רצופה בפרטים, תיאורים ותחושות ואילו הגרסה שנמסרה לחוקרים הייתה דלה בפרטים ותכליתית. כך התייחס בית המשפט לפניה של המתלוננת בעת מסירת העדות אשר נראו חפות מהתרגשות אף בתיאורים הקשים וכן לקולה שאף הוא נשאר יציב. בנוסף התייחס בית המשפט לנוכחותה של אמה בחקירה וכן לכך שתיארה את קשייה מאז מעצרו של האב – כאשר היא נשארה לבד לגדל את ארבע בנותיהם וילדה את ילדתם החמישית לבדה. בית המשפט סבר כי דברי האם ממחישים את האווירה הקשה והמלחיצה שבה הייתה שרויה המתלוננת לאחר הגשת התלונה ומעצרו של האב. בית המשפט העיר כי הגורמים העיקריים שלהם מסרה המתלוננת גרסה שמנקה את המערער היו בעלי אינטרס בתוצאות ההליך, בעוד שחוקרת הילדים היתה גורם ניטראלי ומקצועי. בית המשפט הסיק מהעובדות שמסרה המתלוננת לחוקרים כי המתלוננת הודרכה על ידי מישהו בעל ידע משפטי ומטרת עדותה הייתה לספק תשובות אחרות לראיות שהצטברו נגד המערער.

 

29.     באופן כללי, בית המשפט הביע ספק לגבי האותנטיות של השתלשלות העניינים, אשר הובילה למסירת גרסה חדשה על ידי המתלוננת. ראשית, עוררה תמיהה העובדה שהמתלוננת הזמינה את חברתה לשיחה בקיץ ואילו חקירת החוקרים התקיימה רק בדצמבר. בית המשפט תהה מדוע חרף תחושת ההלם שתיארה אמה של המתלוננת לקח לה זמן כה רב לבחון את אמיתות תלונתה. שנית, הן המתלוננת והן אמה לא מסרו מתי הוקלטה "ההתוודות" שלה. שלישית, האם העידה כי מששמעה את הדברים שמסרה המתלוננת בשיחת הטלפון לחברתה חשדה שתלונתה עלולה להיות שקרית ואז פנתה לסנגורים שהציעו להקליט את המתלוננת מתוודה על שקריה. הקלטה זו הובילה לחקירת החוקרים הפרטיים. עם זאת, הן החברה והן המתלוננת העידו כי בשיחת הטלפון לא אמרה המתלוננת דבר שיכול היה להעיד על כך שעדותה במשטרה אינה אמיתית. המתלוננת העידה כי אמרה לחברתה שהיא רוצה לדבר עמה על אביה, הא ותו לא. לפיכך קבע בית המשפט כי הופרך המניע שנטען על ידי אמה של המתלוננת לבדיקה המחודשת של תלונתה של המתלוננת.

 

30.     באשר לגרסה המאוחרת של המתלוננת, אשר בה היא מייחסת את המעשים שנעשו בגופה לילד בכיתה י"ב שאותו לא זיהתה, הביע בית המשפט את ספקותיו. לפי גרסה זו של המתלוננת התוקף תקף אותה במלתחה של הבריכה העירונית לאחר שחייה לילית ביום 26.6.2007. ואולם עובד בכיר בבריכה העיד בפני בית המשפט כי שחייה לילית התקיימה בבריכה רק בלילות שלישי ובחודשים יולי ואוגוסט בלבד.

 

31.     בית המשפט ציין שלשיטתו הרקע לשינוי הגרסה על-ידי המתלוננת עולה ממכתבה הראשון של המתלוננת. מכתב זה שופך אור על המצב הנפשי הקשה שבו הייתה נתונה וכן על הלחצים שהופעלו עליה: "הסוד הזה מקשה עלי, מכביד אין לי אוויר לנשום המחשבות מטרידות אותי. רוצה לצעוק 'תעזרו לי' אך אין קול" (ת/47, הכרעת הדין, בעמ' 24-22). המכתב כלל גם התייחסות לאונס קבוצתי שעברה המתלוננת. לאונס זה היא התכחשה בעדותה ובית המשפט בחר שלא לעסוק בכך משום שהנושא לא נבדק לעומקו. למרות זאת, קבע בית המשפט כי תוכנו של המכתב וניסוחו מבטאים כנות ו"זעקה מעומק הלב". אותו חלק במכתב שהתייחס לפנייתה של המתלוננת לעובד סוציאלי בעניין פגיעה מינית שחוותה מצד המערער (אשר הזמין את השניים לבירור חצי שנה לפני מעצרו של המערער) אושש גם על ידי המערער בעדותו.

 

32.     בית המשפט הצר על כך שהחקירה הנוספת של המתלוננת במשטרה בוצעה חודש וחצי לאחר שהתגלה החומר החדש למרות החששות שהביעה חוקרת הילדים בעניין מצבה של המתלוננת והעובדה שהעיכוב גרם לכך שהמתלוננת עברה את גיל 14 ולא יכלה יותר להיחקר על ידי חוקרת ילדים. בית המשפט מצא סתירות בין הגרסה שהציגה המתלוננת בשלב זה לבין הגרסה שמסרה קודם לכן. כך לדוגמה העידה המתלוננת כי הנער שפגע בה רק נגע בה ואילו לחוקרים הפרטיים סיפרה שביצע בה מעשה סדום.

 

33.     בית המשפט סבר כי המתלוננת בחקירתה הנגדית במסגרת עדותה הראשונה ענתה תשובות שלגביהן התרשמה כי הן התשובות "הנכונות" שירצו את הסנגור והצביע על כך שהוסיפה פרטים שלא מסרה לחוקרים הפרטיים (הכרעת הדין, בעמ' 28). כך לדוגמה מסרה המתלוננת בשלב זה שגילתה שלאביה, המערער, יש בן נוסף מחוץ לנישואין חודש לפני שהגישה את תלונתה וכן שראתה שאמה בוכה, ולפיכך החליטה לנקום באביה. גרסה זו תאמה את עדות המערער בבית המשפט אך לא תאמה אמרות שנגבו ממנו ביום שנעצר וכן ימים ספורים לאחר מכן. היא אף אינה תואמת כלל את עדות האם כי למדה על הבן הנוסף רק לאחר מעצרו של המערער, בשנת 2009 (פרוטוקול, בעמ' 365).

 

34.     בית המשפט הצביע על אינדיקציות התומכות בכך שגרסת המתלוננת כפי שנמסרה לחוקרים הפרטיים והוצגה על-ידי ההגנה, הותאמה לחוות דעתו של ד"ר זייצב אשר קבע כי הנזקים שנגרמו למתלוננת בפי הטבעת נגרמו כ-24 שעות עובר לבדיקה. מאחר שהאירוע בבריכה התרחש כביכול יומיים קודם לכן, ולא תאם את חוות הדעת, הוצגו למתלוננת שאלות מדריכות שהתייחסו כביכול לגרסה שנמסרה לחוקרים הפרטיים ולאמרה שנמסרה לשוטרת ואקנין, אך למעשה עסקו בעניינים שלא נכללו בגרסאות אלה. כך למשל המתלוננת ענתה לסנגור כי אכן ניגבה את ישבנה לאחר עשיית צרכים בעוצמה, על מנת להשאיר בו סימנים בין חקירתה על ידי חוקרת הילדים לבין בדיקתה על ידי דוקטור זייצב. לשאלתו – מדוע? – ענתה המתלוננת כי רצתה שאביה יכנס לכלא. עם זאת, לשאלת השופטים מהיכן ידעה, בהיותה בת 13.5, שעליה לנגב את ישבנה בעוצמה בכדי להביא למאסרו של המערער סתמה המתלוננת ולא פרשה או בלשונה "לא יודעת מה היה באותו רגע". את האפשרות שהמתלוננת, בהיותה בת 13.5, עשתה מהלך פיזי מתוחכם בכדי לחזק את אמרתה בראיות פורנסיות פסל בית המשפט על הסף ואמר שאינה מתיישבת עם הגיונם של דברים והשכל הישר. דעתו של בית המשפט קמא בעניין זה התחזקה גם על רקע הדו"ח שמלא ד"ר זייצב לאחר בדיקת המתלוננת ובו רשם כי היא העידה בפניו כי פעולת המעיים האחרונה שלה הייתה יום קודם לכן (כך שניתן להסיק שלא ביצעה פעולת ניגוב מאז). בית המשפט בחן את הדברים גם נוכח אמרתה של המתלוננת לחוקרת הילדים שבה תיארה ככל הנראה את הרגע שבו המערער הגיע לפורקנו ("אז הוא ישב עלי ו.. הוא כאילו השתין עלי ו..."). בית המשפט סבר כי תיאור ילדותי זה אינו מתיישב עם התחכום שייחסה לעצמה המתלוננת בחקירה הנגדית. כן סבר בית המשפט כי לא הגיוני שאת הדברים הללו לא מסרה בשלבים קודמים – לא לחוקרים הפרטיים, לא לחוקרת הילדים ולא לחברתה, אשר שאלה אותה אם עשו לה בדיקה רפואית. יתר על כן, המתלוננת השיבה לחברה שאכן עברה בדיקה, אבל הרופא אמר לה שתוצאות הבדיקה אינן שוללות ואינן מאשרות את האירוע ושאם עשתה צואה באותו יום זו גם יכולה להיות סיבה לתוצאה. לאמיתו של דבר, ד"ר זייצב אמר לה בבדיקה שנמצאו ממצאים המאשרים את התלונה ואת האפשרויות האחרות לממצאים העלה רק בחוות דעתו, מספר ימים לאחר מכן. לפיכך, סבר בית המשפט כי הגרסה החדשה של המתלוננת היתה תולדה של הדרכה המבוססת על לימוד חומר הראיות.

 

35.     מאפיין נוסף שמצא בית המשפט בעדות המתלוננת היה התחמקות שלה ממתן תשובות שאינן נוחות לה או תשובות שעלולות לסבך את אמה במשפטה. כך ענתה על שאלות רבות שאינה זוכרת. בהתייחס להקלטה של שיחת ההתוודות שלה עם אמה, העידה המתלוננת כי אינה זוכרת את נסיבות ההקלטה (שהתקיימה באמצע שיחת חולין כביכול מחוץ לבית). הדבר היחיד שכן זכרה המתלוננת הוא שההחלטה להקליט היתה שלה. כך מצא בית המשפט את העובדה שהמתלוננת אינה מנדבת כל פרט על התוקף האלמוני בבריכה כבעייתית. כמו כן המתלוננת ניסתה בעדותה בבית המשפט לפגוע כמה שניתן במהימנות של תלונתה במשטרה (הכרעת הדין, בעמ' 33-32).

 

36.     בעדותה, הסבירה המתלוננת לבית המשפט שמסרה גרסה שקרית משום שנאלצה להאשים את אמה בשינוי גרסתה בשל איומי בני משפחה. המתלוננת כתבה במכתבה השני כי המערער שלח את בני משפחתו שיאיימו עליה שאם לא תשנה את גרסתה הם יפגעו באמה ואחיותיה (ת/48) טענה זו מצא בית המשפט כילדותית וסבר כי היא נובעת מאהבת אמה וכן משום שהמתלוננת לא רצתה לפגוע באמה בהליך שהיה אמור להתנהל נגדה באותה עת (ובוטל רק בהמשך) וכן משום שהמכתב השני הועבר יום לפני ההכרעה בעניין חזרתה לגור עם משפחתה.

 

37.     בעיקרו של דבר, בית המשפט ביכר את אמרותיה הראשונות של המתלוננת במשטרה על עדותה של המתלוננת בפניו וזאת בהסתמך על סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). הוא הסביר שפנייתה של המתלוננת להתוודות כביכול בפני "חברתה", אשר מעולם לא נחשבה, אף לגרסת החברה, "אשת סודה", לא הייתה טבעית. בית המשפט העריך את הקלטת השיחה שבה המתלוננת התוודתה בפני אמה כבלתי משכנעת וסבר כי מדובר בניסיון לביים וידוי ספונטאני שנכשל עקב כישורי משחק גרועים של המשתתפות.

 

38.     בית המשפט למד מהתנהלות המעורבים סביב האירוע שבגינו הואשם המערער במעשה סדום, כי כולם הבינו שהתרחש מקרה חמור שמחייב תגובה מיידית. ראשית, ד' התקשרה מתוך חדר האמבטיה באמצעות מכשיר הפלאפון שהיה ברשותה לאם אשר הגיעה בבהילות, בתוך זמן קצר לבית. לאחר שראתה את מצבה הנסער של המתלוננת, שוחחה עמה והבינה את שהתרחש ולאחר דין ודברים עם המערער נסעה האם עם שתי הבנות לתחנת המשטרה. האם העידה כי זו הפעם היחידה ששבה במהירות כזו מהעבודה (הכרעת הדין, בעמ' 12). בית המשפט התרשם כי מדובר בהתנהלות אותנטית וראשונית, שהמעורבות בה לא כלכלו את צעדיהן ולא חשבו על תוצאותיהם, ולכן קבע שיש בה כדי לחזק את האמרה שנגבתה על ידי החוקרת. להלן נפרט בקצרה את דרך הניתוח של העדויות המרכזיות בפסק דינו של בית משפט קמא.

 

39.     בית המשפט לא קיבל מן המתלוננת הסבר לאי-ההתאמות שעלו מן האמרות שמסרה לחוקרת הילדים. אי-התאמה כזו התבטאה בכך שהמתלוננת התייחסה לכך שהמערער יצא מחדר השינה כדי לסגור את ד' בחדר האמבטיה, ואילו בחלק אחר של דבריה ציינה ש-ד' היתה בתוך החדר לאחר שהמערער החל במעשיו. עם זאת, בית המשפט ציין שניתן ליישב בין הדברים. בית המשפט קיבל את טענת בא-כוח המערער כי הסבירות ש-ד' נכנסה לחדר השינה במהלך המעשים אינה גבוהה אך במקביל ציין כי גם ד' ציינה בעדותה שנכנסה לחדר. כן סבר בית המשפט כי ייתכן שההחלטה לנעול את ד' התגבשה בשל כניסתה לחדר וחששו של המערער שהיא תפריע לו לבצע את זממו. עוד קבע בית המשפט – בהסתמך על עדותה של ד' בעניין לבושו של המערער והן על עדותו שלו בנושא זה, כי למערער הייתה אפשרות לחדול ממעשיו לרגע קט כדי לסגור ולנעול את ד', להוריד את מכנסיו ולהעלותם חזרה במהירות ובקלות. בית המשפט קמא גם קיבל את עמדת החוקרת בנושא של דינמיקה של חשיפה הדרגתית במקרים מסוג זה, בהתייחסו לעובדה שהמתלוננת לא חשפה את מעשה הסדום שנעשה בה מיד כשפגשה את אמה אלא רק בשלבים המאוחרים של חקירתה. למעשה, סבר בית המשפט שהחשיפה ההדרגתית מחזקת את הסברה שהמתלוננת לא העלילה על המערער. הרי אם היתה מעוניינת לפגוע במערער הייתה מספרת על כך מיד כשפגשה באמה. באופן כללי יותר, בית המשפט קבע כי השינויים בתיאור סדר האירועים בחקירותיה של המתלוננת – כפי שהתבטאו לדוגמה בכך שהמתלוננת העידה פעם אחת שהמערער יצא מן החדר לפני שהגיע לפורקן ופעם אחרת שיצא מהחדר אחרי שהגיע לפורקן – לא פגע במהימנותה.

 

40.     ככלל, התרשם בית המשפט שהמתלוננת נמנעה מלהגזים או להוסיף פרטים שאינה יודעת וכן שהמתלוננת תיקנה את החוקרת כאשר חשבה שהובנה לא נכון. כן התרשם בית המשפט כי המתלוננת מסרה את הדברים מרצונה החופשי וללא הדרכה. בית המשפט סבר כי יש לבחון את עדות המתלוננת לפי הגיונם של הדברים בהתחשב במכלול הנתונים ולא בדקדוק – בהתחשב בגילה הצעיר, בטראומה שעברה אך מספר שעות לפני מתן העדות, במצב המשפחתי הרגיש, ובכך שקפיצות בזמן מאפיינות עדות ילדים בנסיבות דומות.

 

41.     חוקרת הילדים – בית המשפט נדרש לכך שהתרשמותה של חוקרת הילדים והערכת מהימנותה של המתלוננת על-ידיה היו קבילות כראיה. בית המשפט הדגיש כי חוות הדעת של חוקרת הילדים היא כלי חשוב להערכת משקלה של אמרת המתלוננת, אך בית המשפט אינו כבול למסקנותיה ומשקללן יחד עם התרשמותו הבלתי אמצעית מהדברים באמצעות צפייה בקלטת החקירה ולצד מכלול הנתונים הנוספים. בית המשפט סבר כי החוקרת ביצעה חקירה יסודית ומקיפה המבוססת על ניסיון להגיע לחקר האמת ולשמור על שלום המתלוננת. לשיטתו, החוקרת ייחסה משקל ותשומת לב לכל פרט רלוונטי, ובאופן כללי נתנה למתלוננת לדבר באופן חופשי ולא מודרך. אף על פי שנותרו תמיהות, בית המשפט סבר שהמכלול מעלה גרסה רצופה וסבירה.

 

42.     האחות ד' – ראשית, בית המשפט לא מצא שהיתה לאחות ד', אשר יחסיה עם המערער היו טובים, סיבה להעליל עליו עלילות שווא. שנית, בית המשפט עמד בהרחבה על עדותה של ד' בפניו, חיזוק לאמינותה מצא בכך ש-ד' נמנעה מלהגזים בתיאוריה או לענות על שאלות שבתשובתן אינה בטוחה. כך לדוגמה, ד' העידה כי לא ראתה מי נעל אותה באמבטיה, היא ידעה רק לומר שהמערער הוא שסגר את הדלת אחרי שהיא נכנסה לאמבטיה. מבלי לגרוע מעדותה של ד' על אירועי היום, הודתה ד' שהמתלוננת נהגה לשקר להוריה בעניינים שונים. בית המשפט קבע על פי דברי ד' שמדובר בשקרים ילדותיים שאינם מתקרבים ליכולת להמציא עלילה סבוכה.

 

43.     עדות האם – את אמה של המתלוננת הגדיר בית המשפט כ"מניפולטיבית אשר אינה בוחלת באמצעים בכדי לקדם את ענייניה". לפיכך מצא בית המשפט שיש להתייחס לעדותה בזהירות מרבית. בית משפט מצא סתירות בכך שהאם העידה במשטרה שאין בין המתלוננת ו-ד' לבין האב סכסוך ואילו בבית המשפט העידה שיש בין המתלוננת למערער סכסוך ואף העידה ששמעה שהמתלוננת אמרה לו שתתנקם בו. כך בעניין הוראתה לבנותיה לא להשאיר את המתלוננת לבד עם המערער, אמרה האם בעדותה במשפט כי הייתה זו בקשת המערער אשר נפגע מהאשמות שהוטחו בו, דברים העומדים בסתירה לעדותה של ד' שנמצאה אמינה על בית המשפט וכן לעדותה שלה במשטרה ביום שבו נעצר המערער. כך מצא בית המשפט את ההסבר שלה בעדותה בפניו לעניין חזרתה הביתה כלא אמין – בבית המשפט העידה האם שחזרה מפני ש-ד' התקשרה אליה ואמרה שננעלה באמבטיה ומשום ש-ד' אמרה לה שהיא שומעת ריב בין המערער למתלוננת. תיאור זה שונה ממה שאמרה האם במשטרה ועומד בסתירה מוחלטת לעדותה של ד'. בית המשפט הוסיף וקבע כי הצגתה של האם את עצמה כמי שהובלה על ידי המתלוננת בכל הנוגע להקלטה ושינוי הגרסה אינה אמינה עליו. כן קבע שאמירותיה של האם בפניו כי המתלוננת שקרנית וזייפנית נועדו לפגוע באמינותה.

 

44.      החברה א' נ' – באשר לתוכן שיחת הטלפון עם חברתה של המתלוננת ומועדה קיבל בית המשפט את עדותה של החברה, שעשתה עליו רושם מהימן, ומכל מקום לא היה לה עניין בתוצאות ההליך.

 

45.     הרופא ד"ר זייצב וחוות דעת מדעיות נוספות – בית המשפט מצא חיזוק לפסק דינו בחוות דעתו של ד"ר זייצב. את טענת הניגוב שהועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית של המתלוננת דחה בית המשפט. לכך הוא הוסיף שגם האם העידה בפני בית המשפט כי המתלוננת לא הייתה בשירותים מרגע הגעתה הביתה ועד הבדיקה הרפואית וכן שגם המתלוננת עצמה אמרה לד"ר זייצב כי לא הייתה לה פעולת מעיים "מאתמול". ביחס להעדרם של תאי זרע על בגדיה של המתלוננת קבע בית המשפט כי היה ניתן לאסוף ממצאים בצורה מקצועית יותר, אך שאין בכך כדי לפגוע בממצאים הקיימים.

 

46.     המערער – בית המשפט סבר שבדיקת גרסתו של המערער מעלה אי דיוקים וסתירות רבות והציג זאת כדלהלן:

(א) חלוקת העבודה בין הבנות – המערער העיד כי נתן למתלוננת ול-ד' להחליט איזה חדר כל אחת תסדר וכי ככלל לחדר השינה של ההורים, הבנות אינן נכנסות. עם זאת, ביום שנעצר הוא העיד שהורה ל-ד' לסדר את ארון האמבטיה ושהמתלוננת הודיעה שהיא תסדר את חדר השינה של ההורים. בנוסף למרות שהעיד שהמתלוננת נכנסה לחדר השינה בכדי לריב בלבד העידה ד' כי כשנכנסה לחדר השינה ראתה את המתלוננת מסדרת בגדים.

(ב) נעילת הדלת של חדר האמבטיה – בבית המשפט העיד המערער כי ד' נותרה נעולה במשך כל המריבה (10 דקות) וכן לא ציין שהודיע ל-ד' שהוא נועל אותה. בחקירתו במשטרה, לעומת זאת, העיד המערער כי נעל את הדלת כדי שלא יהיה רעש, וכאשר ד' דפקה על הדלת לבקש מברשת, הוא פתח את הדלת, נתן לה מברשת ונעל את הדלת בחזרה. הוא הבהיר בהמשך החקירה כי נעל את ד' למשך כמה שניות, ואולם ד' העידה כי ננעלה בניגוד לרצונה וכי בכתה והתחננה לצאת. באמרה אחרת ביום 4.3.2008 אמר שנעל את ד' ואז התווכח עם מישהו מהעבודה בפלאפון ושכח שהיא נעולה. על סיפור הפלאפון לא העיד המערער בבית המשפט ולאחר שנשאל על כך ניסה ככל יכולתו לשלבו בגרסה שמסר, שילוב שאותו הגדיר בית המשפט כיצירתי. בנוסף, בשונה מעדותו של המערער, האם העידה כי הם נהגו לנעול את דלת האמבטיה מבפנים וכי מעולם לא נעלו את הדלת מבחוץ. המערער נאלץ להודות בבית המשפט שמעולם לא נעל את ד' בחדר האמבטיה קודם לכן.

(ג) המריבות עם המתלוננת – לשיטת בית המשפט, הסברו של המערער לתהייה מדוע לא ציין בחקירתו במשטרה שרב עם בתו לפני מעצרו היה רחוק מלהיות משביע רצון.  בית המשפט סבר, שעל-פי הגיון הדברים, הריב שלטענת המערער הוביל לתלונה היה אמור להיות חלק משמעותי בגרסתו לאירועים. אך לא כך היה. לאחר שהקשו עמו בחקירה בעניין זה השיב: "אני צריך לשתף שוטרת שאני רב עם הבת שלי?" (הכרעת הדין, בעמ' 55). בית המשפט התקשה להבין מדוע לא שיתף את השוטרת בריב אך לא נמנע מלשתף אותה בצפייתו בסרט פורנוגרפי. בית המשפט גם דחה את האפשרות שלמרות הריב האחות ד' לא שמעה את הצעקות אלא בכי בלבד, אפשרות אשר אינה מתיישבת, לכאורה, עם גודלה הקטן של הדירה ועם העובדה שפתח חדר השינה נסגר רק עם וילון מבד. בנוסף, תמה בית המשפט מדוע המערער ציין באמרתו הראשונה שהמתלוננת עברה בחדר השינה רק לכמה שניות ונמנע מלומר ששהתה איתו שם.

(ד) חזרת האם – המערער ציין בבית המשפט שאמה של המתלוננת חזרה הביתה כשעה או שעתיים לאחר הריב. הוא חזר בו מגרסה זו לאחר שהבין שאמרה זו עומדת בניגוד לעדותה של ד' וכן להגיונם של הדברים (הכרעת הדין, בעמ' 56).

 

47.     בית המשפט תיאר בהרחבה את הודאתו החלקית של המערער במשטרה וכן את הסברו המופרך, לשיטתו של בית המשפט, באשר לסיבות למסירתה. המערער התחיל בכך שטען נחרצות שכל הכתוב בהודאתו היה פרי דמיונו של השוטר שרשם את הדברים והוא הסכים לשתף פעולה מאחר שנסחט ורצה להשתחרר לביתו, בשל תנאי המעצר הקשים. בהמשך, כשהוקראה לו אמרה שלא יכלה להיות פרי דמיון של שוטר מאחר שהתייחסה ליחסים במשפחה, הודה המערער שחלק מהדברים באמרה הם דבריו, אך רק חלק. בית המשפט קבע כי התפתלויות המערער בקשר לנסיבות גבייתה של האמרה המפלילה מאפיינות את גרסאותיו. לכך הוסיף בית המשפט כי ניסיונו של המערער לתלות בכותב האמרה את ניסוחה ושורת הניסיונות ליישב סתירות בגרסתו אינם משכנעים "בלשון המעטה". בית המשפט לא מצא שום אינדיקציה בדיון שהתקיים על מעצרו של המערער לטענות בעניין מעצרו הקשה ולטענות בעניין הבטחות שניתנו לו ולא קוימו. טענות אלו, שלא הועלו בזמן אמת, הועלו לראשונה רק לאחר החלפת סנגורו של המערער בנובמבר 2007.

 

48.     מחדלי חקירה – בית המשפט נתן דעתו על מחדלי חקירה שעליהם הצביעו באי-כוחו של המערער. ראשית, חוות הדעת שלפיה לא נמצא בגופה של המתלוננת ממצא די.אנ.אי זכרי כלשהו הובאה לידיעת בא-כוחו של המערער למעלה משנה וחצי לאחר כתיבתה בשל הזכרת הממצאים על ידי המשיבה בדיון (פרוטוקול, בעמ' 90). בית המשפט קיבל את הטענה שההתנהלות בעניין זה לא היתה תקינה, אך קבע שבהתחשב בתוכנה של חוות הדעת – מאחר שאינה שוללת או מאששת את התלונה – לא נפגעה הגנתו של המערער (הכרעת הדין, בעמ' 62). טענה נוספת התייחסה לכך שאופן נטילת הבדיקות הביולוגיות מגופה של המתלוננת היה בעייתי מאוד. חלק מהמטושים זוהמו ובחלקם ניטלה כמות לא מספקת של חומר. כתוצאה מכך בדיקתם לא העלתה דבר. חרף  הבעייתיות שבדבר, מאחר שלגרסת שני הצדדים המערער ניגב את זרעו במגבת, קבע בית המשפט כי אין בכך כדי לסתור את הראיות לחובת המערער ולא נגרם למערער כל נזק. טענה נוספת התייחסה לכך שחברתה של המתלוננת נחקרה על ידי חוקרת ילדים ללא נוכחות הוריה. בית המשפט הוסיף לכך כי החברה נחקרה על ידי החוקרים הפרטיים שלא היו רשאים לחקור אותה בשל גילה ועוד כשהיא והוריה סבורים שהם שוטרים. למרות שהביע בית המשפט חוסר שביעות מהתנהלות החקירה ואי מיצוי כיווני החקירה, סבר כי אין בכל האמור בכדי לפגוע בהגנת המערער. בית המשפט קיבל את טענת בא-כוח המערער כי בחקירתה של המתלוננת על ידי השוטרת ואקנין (לאחר ששינתה את גרסתה) הוצגו לה נתונים עובדתיים שגויים, אך סבר שאלו לא השפיעו על המתלוננת אשר דבקה בגרסה החדשה (הכרעת הדין, בעמ' 25).

 

49.     הכרעת הדין – בית המשפט קבע כי מכלול הראיות שהצטרף לגרסתה הראשונה של המתלוננת יצר תשתית ראייתית שלמה ואמינה. בהתאם לכך, הוא הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

50.     גזר הדין – ביום 16.9.2010 השית בית המשפט על המערער 13 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר מותנה (כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת מין או אלימות מסוג פשע במשך שלוש שנים מיום שחרורו) וכן תשלום פיצוי למתלוננת בסך 50,000 שקל. בית המשפט סבר כי לא הוכח שהמערער היה מעורב בלחצים שהשפיעו על המערערת לשנות את גרסתה אך במקביל סבר שיש לזקוף לחובתו את המבוך הרגשי אליו נקלעה המתלוננת ואת סבלה במתן עדות וכן את צערה על כך שהוצאה מן הבית והושמה בפנימייה. עם זאת, התחשב בית המשפט לקולא בעברו הנקי של המערער ובשהייתו הממושכת במעצר.

 

הערעור

 

51.     הערעור שבפנינו הוגש כנגד הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד. עם זאת, הוא התמקד בהכרעת הדין. טענתו של המערער היתה בעיקרה: לא היו דברים מעולם. המערער טען כי בנסיבות העניין מתקיימים התנאים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיו של בית המשפט קמא.

 

52.     טענות רבות מיקד בא-כוחו של המערער בכך שעדותה של המתלוננת, כמו גם אמרותיה, לא היו ראויות לאמונו של בית המשפט. הוא הצביע על ריבוי הגרסאות שמסרה ועל השינויים שחלו בהן חדשות לבקרים. בעיקרו של דבר, לשיטתו, הגרסה שאומצה אינה מהימנה. לעומת זאת, היה צריך לסמוך על הגרסאות שמסרה המתלוננת בעת שחזרה בה מאמרותיה הראשוניות – בהתחשב בכך שהמתלוננת עמדה על גרסה זו הן בחקירה במשטרה והן בעדותה המקורית בבית המשפט. הוא הוסיף וטען כי מדובר במתלוננת מניפולטיבית שיכולה להמציא את התלונה ולתמוך בה בראיות פיקטיביות. כמו כן, לשיטתו, אף אם יחליט בית המשפט לא להתערב בקביעת בית המשפט קמא לעניין הגרסה העדיפה, עליו לזכות את המערער משום שהשינויים הרבים שחלו בגרסאותיה של המתלוננת מורידים את הסבירות שהאירועים התקיימו במציאות.

 

53.     במידה רבה, חלק גדול מן הטיעון בפנינו הוקדש לאירוע החמור מבין אלה שנכללו בכתב האישום, זה שבגינו הואשם המערער בביצועו של מעשה הסדום. בא-כוחו של המערער הפליג בפרטים בעת שהצביע על סתירות בדבריה של המתלוננת לחוקרת הילדים בנושאים כדוגמת: היכן היתה ד' בעת שבוצע במתלוננת מעשה הסדום; התנוחה שבה שכבה המתלוננת על המיטה בעת שיצא המערער מן החדר לעברה של ד'; שאלת כיסוי עיניה בעת שהמערער ביצע בה מעשה סדום; מיקום מכשיר הטלפון בזמן התרחשות האירועים; המועד בו ניסתה המתלוננת להתקשר לאמה ועוד.

 

54.     עוד בעניין האישום בביצועו של מעשה סדום טען המערער להסתברות נמוכה לכך שאכן בוצע במתלוננת מעשה סדום, בהתחשב בממצאים הקלים יחסית בגופה. לטענתו, בהתחשב בגילה ובכך שאף לטענתה לא השתמש המערער בחומרי סיכה הממצאים בחוות דעתו של ד"ר זייצב (פגיעה קטנה יחסית בפי הטבעת, לשיטת המערער) אינם מתיישבים עם המיוחס לו.

 

55.     בא-כוח המערער ביקש מבית משפט זה לאמץ את גרסתו של המערער לאירועים. הוא הדגיש שהודאת המערער, שממנה חזר, נסבה על מעשים קלים מאלה שיוחסו לו בכתב האישום, ומכל מקום, שההודאה נגבתה ממנו כאשר היה במצב נפשי קשה. כך מעלה המערער טענות קשות נגד חוקריו והאמצעים בהם אלו הוציאו ממנו את הודאתו.

 

56.     בהתייחס למעשים המגונים שיוחסו לו, המערער סבר ששגה בית משפט קמא בכך שקבע שהיו שני אירועים נוספים קודמים לאירוע מעשה הסדום הנטען. בהתאמה, העלה המערער תמיהות ביחס לקביעותיו של בית המשפט קמא על מהימנות המתלוננת, כמו גם על הערכותיה של חוקרת הילדים.

 

57.     במישור דיני הראיות, המערער טען כי לאמרת המתלוננת שהוגשה באמצעות סעיף 10א לפקודת הראיות נדרשה תוספת ראייתית מסוג סיוע (מוגבר, לגרסתו) ולא רק מסוג חיזוק, וזו לא נמצאה, לשיטתו. כך לשיטתו, עדותה של ד' אינה יכולה לשמש ראייה מסייעת בשל מהימנותה הלקויה. לעניין זה הצביע על כך ש-ד' שינתה את גרסתה בעניין הדמות ששחררה אותה מהאמבטיה – אביה או אמה;  התנהגה בניגוד לשכל הישר – בכך שלא קפצה להציל את אחותה הבוכה לפני שננעלה באמבטיה; וכן בדתה את סיפור הסכין (לאחר ששמעה עליו מן המתלוננת בדרכן לתחנת המשטרה). המערער הוסיף וטען כי אף עדות אמה של המתלוננת אינה יכולה לספק סיוע כנדרש, משום שלפי פלט שיחות הטלפון שלה היא לא מיהרה להגיע הביתה וחלפו כארבעים דקות מן הרגע בו קיבלה את השיחה מ-ד' ועד יציאתה לכיוון הבית, ובהתחשב בכך שמשך השיחות וכמותן אינו מתיישב עם מצב שבו יש חשש לביצועו של מעשה סדום.

 

58.     המערער טען גם כנגד דו"חות המהימנות שנערכו (או שלא נערכו) על ידי חוקרות הילדים המעורבות בתיק, מן הטעמים הבאים: המתלוננת – המערער הצביע על כך שלא נערך בעניינה דו"ח מהימנות נוסף לאחר שסיפרה את הגרסה החדשה; חברתה של המערערת, א' נ' – המערער טען כי דו"ח בעניינה שקבע כי אמרתה "זוהמה" אינו רלוונטי, מפני שהחברה העידה בבית המשפט; ה', אחות נוספת של המתלוננת –  המערער תהה מדוע לא נערך דו"ח מהימנות בעניינה של ה',  שהעידה כי הוא אב טוב. טענות אחרות שלו התבססו על כך שבבדיקת ה-די.אנ.אי. מפי הטבעת של המתלוננת לא נמצאו "תאים זכריים" ועל עדותו של ד"ר זייצב, שלא שללה הסברים חלופיים להיווצרותו של הפצע בפי הטבעת של המתלוננת.

 

59.     המערער חזר והצביע על מחדלי החקירה בתיק: חוות הדעת בעניין אי מציאת די.אנ.אי בפי הטבעת של המתלוננת הובאה לידיעת המערער למעלה משנה וחצי לאחר עריכתה; לא נלקחו דגימות מחזה של המתלוננת וכן מהמגבת שבה ניגב המערער את זרעו; חלק מהדגימות שהגיעו למעבדה הביולוגיות היו פתוחות; א' נ' נחקרה ללא אישור הוריה; חקירת המתלוננת בעניין הגרסה החדשה הושהתה וכתוצאה מכך היא נחקרה באמצעות שוטרת שאינה חוקרת ילדים משום הגיעה לגיל 14; המערער נחקר בעניין עבירת השיבוש ללא אישור מפרקליט המחוז כנדרש; החקירה הופסקה לאחר שהודה המערער במעשה מגונה; הסכין המופיעה בכתב האישום לא נמצאה; החוקרים לא צפו בסרט הפורנוגרפי כדי לאמת את העובדה שהמתלוננת צפתה בו.

 

60.     המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא וסבורה כי דין הערעור להידחות. לשיטת המשיבה עיקר הערעור נסוב סביב הכרעות מהימנות של בית המשפט קמא ובקביעות מבוססות אלו אין להתערב. לעניין מחדלי החקירה הנטענים גורסת המשיבה כי אין די בהם בכדי להביא לזיכויו של המערער.

 

61.     במישור דיני הראיות טענה באת-כוח המשיבה כי בנסיבות העניין הראיות המחזקות היו בדרגה של סיוע, ומכל מקום, לא נדרש סיוע במקרה שבו המתלוננת גם העידה במשפט.

 

הכרעתנו

 

62.     לאחר ששקלנו את מכלול הטענות בערעור הגענו לכלל דעה שיש לדחות את הערעור על כל חלקיו. מסקנתנו זו נתמכת הן בגישה העקרונית בדבר היקף ההתערבות בהכרעות עובדתיות, ולא כל שכן בממצאי מהימנות של הערכאה המבררת, והן בהתרשמותנו שלנו ממכלול הראיות ומן האופן שבו הן מתיישבות אלה עם אלה.

 

63.     בעיקרו של דבר, על-פי ניסיון החיים והגיון הדברים, במקרה מסוג זה יש לייחס משקל רב לאמרות שנמסרו ב"זמן אמת", כמו גם להתנהגות הצדדים בסמוך להתרחשות האירועים, קודם שהחלה מערכת הלחצים המשפחתית והסביבתית לרחוש.

 

64.     המתלוננת טענה כי אביה ביצע בה מעשים מיניים מיד בסמוך להתרחשות האירועים. הדבר קרה, לפי הנטען, בעת שאחותה שמעה אותה בוכה והיתה נעולה (ביוזמתו של המערער) בחדר האמבטיה. האם שהגיעה למקום לאחר שהוזעקה אליו בחרה לייחס משקל לתלונה ששמעה ולקחה את שתי בנותיה לתחנת המשטרה. בתחנת המשטרה מסרה המתלוננת גרסה ברורה בעיקרה לגבי ההתרחשויות, תוך שחוקרת הילדים מתרשמת מעדותה. במקביל, נמצא ממצא פורנסי המתאים לטענה שנעשה בה מעשה סדום. זהו גרעין עובדתי משכנע וברור, המבוסס על כמה מקורות עצמאיים, ודי בו כדי לבסס הרשעה. השאלה הנותרת היא באיזו מידה התרחשויות מאוחרות יותר גורעות ממשקלם של הדברים עד כדי הקמת ספק סביר להרשעה. לכך נידרש כעת.

 

65.     השינויים התכופים בגרסת המתלוננת – המתלוננת שינתה את גרסתה כמה וכמה פעמים. בא-כוחו של המערער ראה בכך טעם לשלול את האפשרות להסתמך עליה. דעתנו שונה. בחינה מדוקדקת של השתלשלות העניינים בתיק מצביעה על דפוס ברור. מלכתחילה, המתלוננת הציגה גרסה ברורה למדי (בכפוף לאי-התאמות שניתן לצפות להן בעדות של נערה רכה בשנים אודות תקיפות מיניות חמורות מצד אביה. ראו: ע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2007), בפסקות 12 ו-14; ע"פ 5869/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.9.2009)). בהמשך, המתלוננת חזרה בה מגרסתה בתקופה שבה הופעל עליה לחץ ממעגל האנשים הקרוב אליה, בין במישרין ובין בעקיפין, בהתחשב בעמדה הברורה שנקטה כנגד הגשת התלונה. כאשר יצאה מ"סיר הלחץ" הביתי ושהתה בסביבה ניטראלית, גייסה כוחות נפש וחזרה אל גרסה התואמת, באופן כללי, את תלונתה המקורית.

 

66.     מקרה הדומה בנסיבותיו דמיון רב למקרה שלפנינו נדון בפני בית משפט זה כבר לפני למעלה מארבעה עשורים במסגרת ע"פ 421/71 מימרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 281 (1972) (להלן: עניין מימרן). באותה פרשה, הואשם המערער והורשע במעשה אינוס של מתלוננת, אשר היתה ביום המעשה בת שלוש-עשרה וחצי. במהלך המשפט מלאו למתלוננת ארבע-עשרה שנים והיא הוזמנה להעיד מטעם הסנגוריה. או-אז, ותחת שבועה, הכחישה המתלוננת את עדותה בפני חוקרת הנוער – עדות אותה הגישה התביעה מכוח סעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: החוק להגנת ילדים). במצב דברים זה, נדרש בית המשפט להכריע האם רשאי הוא להעדיף את עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים על פני עדותה שלה בבית המשפט. השופט ח' כהן כתב בעניין זה כך:

 

"אל העובדה הפסיכולוגית הפשוטה שלענין חיפוש האמת וקביעתה, עדיפה עדות מוקדמת על פני עדות מאוחרת, מצטרפת עובדה נוספת הנלמדת מנסיון החיים, והיא שאם חוזר בו העד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום-לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום - בין שפעלה עליו השפעתם של המעוניינים ונוגעים בדבר, בין שהוא מצפה לטובת הנאה לעצמו משינוי עדותו, ובין שעדותו החדשה רק הותאמה לצרכי המשפט" (שם, בעמ' 287).

 

67.     עדות האם – התנהגותה של האם נותרה אחד ההיבטים הפחות מפוענחים של המקרה שבפנינו, מבחינת השניות שבה. מצד אחד – תחילה היא ייחסה לכאורה משקל לתלונתה של בתה בפניה על נגיעות מיניות מצד המערער, והורתה לבנותיה האחרות לוודא שהשניים לא ימצאו זה עם זו בייחוד. ביום שבו התרחש האירוע נשוא האישום השני היא הגיעה לדירת המשפחה מיד כשהוזעקה למקום. היא נגשה עם שתי בנותיה למשטרה לצורך הגשת תלונה. בכך סיפקה תמיכה לבתה. מצד שני – בהמשך הדרך שללה את תלונתה של הבת ופעלה בכל דרך כדי לפגוע באמינותה, תוך שהיא מצדדת במערער, הגם שבינתיים בני הזוג נפרדו והוא אף נישא לאחרת. בא-כוחו של המערער סבר שהתנהגותה זו של האם מלמדת כי אין לתת אמון בגרסתה של המתלוננת, בהתחשב בכך שאינה יכולה להיחשב "משוחדת" לטובת המערער, על רקע פרידתם. איננו יכולים לקבל טענה זו. העובדות מדברות בעד עצמן; והשאלה האם נתנה האם אמון בבתה אינה חשובה בסופו של דבר. היא לא היתה עדה לאירועים. לעמדתה יש חשיבות מוסרית ורגשית מבחינת בתה, אך אין לה חשיבות משפטית, משנמצאו תימוכין לכך שהעבירות אכן נעברו. ניתן להוסיף: נפלאות דרכי לב אנוש מי ידע. אין לקבל כהנחה מובנת מאליה שפרידתם של בני הזוג מעידה על היעדרה של קירבה רגשית ביניהם. כמו כן, המערער הוא אבי ילדיה של האם, ואפשר שגם לנקודה זו היה משקל בעיצוב העמדה שנקטה בסופו של דבר. איננו צריכים להכריע בכך, כמובן.

 

68.     האם הוכח מעשה סדום? – כפי שצוין לעיל, בא-כוחו של המערער חזר וטען בפנינו כי הטענה שבוצע במתלוננת מעשה סדום אינה מסתברת – בהתחשב בנסיבות שתוארו (חדירה פתאומית ללא שימוש בחומר סיכה) והפגיעות המועטות יחסית, לעמדתו, שתועדו בחוות דעת. למעשה, טיעונו בעניין זה היה טיעון של "ניסיון חיים" ו"היגיון". אין באפשרותנו לקבל טיעון זה בהתחשב במסקנה המפורשת של חוות הדעת של המומחה ד"ר זייצב אשר כתב בעניין זה כך: "הנני מחווה דעתי כי בפי הטבעת נמצא פצע קרע שטחי עם דימום תחת הרירית סביב שמתיישב עם חבלה קהה כתוצאה מהחדרת גוף קשיח כגון אצבע או פין בזקפה לפי הטבעת כ-24 שעות לפני מועד בדיקתי". דברים מפורשים אלה סותרים את הטענה שהפצע לא יכול היה להיגרם כתוצאה מחדירה. אכן, ד"ר זייצב הוסיף וכתב ש"לא ניתן לשלול מנגנונים אחרים להיווצרותו כגון ניגוב כוחני של האזור". אולם, כאמור, לטענה של ניגוב כוחני לא נמצאה אחיזה בחומר החקירה שנאסף ב"זמן אמת" וטענה זו הופיעה בבחינת יש מאין רק בחקירתה הנגדית של המתלוננת בתקופה שבה הופעלו עליה, כך נראה, לחצים לחזור בה מגרסתה המקורית. על כן אנו סבורים שהוכח ביצועו של מעשה סדום.

 

69.     מחדלי החקירה – ההיבט המטריד ביותר בתיק שבפנינו, ולצערנו זו אינה תופעה נדירה, הוא מחדלי החקירה המשטרתיים. בתיק כמו זה שבפנינו – תיק של עבירת מין שבו הוגשה התלונה בסמוך למועד ההתרחשות הרלוונטי – היה צריך להיות מקום של כבוד לבדיקות פורנסיות של ממצאים שנאספו מגופה של המתלוננת. והנה, היבט זה של החקירה הוזנח באופן מקומם. הדגימות על המטושים נלקחו מגופה של המתלוננת באופן לא מקצועי, בכמויות לא מספיקות, ומכל מקום לא שומרו כהלכה. ממצאים שנאספו בזירה לא הופרדו זה מזה. מעבר לכך, גם בדיקת ה-די.אנ.אי שנערכה לא נמסרה למערער במועד. עם זאת, במישור האופרטיבי, אמת המידה שצריכה להנחות אותנו בהקשר זה היא האם מחדלי החקירה פגעו בהגנתו של המערער (ראו: ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.2006); ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2006), (להלן: עניין בן סימון); ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009)). התשובה לשאלה זו היא שלילית. בכל הנוגע למעשים המגונים שיוחסו למערער – ממילא לא יכלו להיות ממצאים פורנסיים, ולכן הרשלנות בטיפול בממצאים אלו אינה מעלה או מורידה. בכל הנוגע למעשה הסדום שבו הואשם – העדרם של ממצאי די.אנ.אי אינו שולל את ביצוע המעשים. כל זאת, מבלי לגרוע מכך שבמישור המערכתי הדברים הם מטרידים ביותר. תקלות מסוג זה עלולות להקשות על ירידה לחקר האמת בתיקים אחרים. ניתן להוסיף, שממצאים פורנסיים מסוג זה יכולים לקצר את ההליכים המשפטיים, ובכל מקרה, לסלק תחושות של אי-אמון בקביעות שיפוטיות בקרב אנשים הקשורים למעורבים בהליך במעגלים חברתיים או משפחתיים רחבים יותר.

 

70.     סיוע, חיזוק ומה שביניהם – שאלה נוספת שהתעוררה, לצורך הערכת הראיות בתיק זה, נגעה לסוג התוספת הראייתית שנדרשה על מנת לעשות שימוש באמרותיה של המתלוננת במשטרה. גדר הספקות נבע מכך שהגשת אמרותיה של המתלוננת התבססה לכאורה על שני חוקים. מחד גיסא, אמרות אלה הוגשו לפי החוק להגנת ילדים המורה כי עדות שנמסרת בפני חוקר או חוקרת נוער היא קבילה כראיה בבית המשפט, כמו גם הדין וחשבון שערך חוקר הילדים לאחר החקירה (סעיף 9), אך גם שהרשעה על סמך ראיה זו צריכה להיתמך בסיוע (סעיף 11). מאידך גיסא, הגשתן של אמרות אלה התבססה גם על סעיף 10א לפקודת הראיות, שעניינו הגשת אמרות של עד במשפט כאשר מתקיימים שלושה תנאים: מתן האמרה הוכח במשפט, נותן האמרה הוא עד וניתנה לצדדים הזדמנות לחקור אותו; ועדותו של העד בבית המשפט שונה בפרט מהותי מאמרותיו או שהעד אינו זוכר את אמרותיו או כאשר העד מכחישן. על-פי חוק זה, הרשעה על-פי האמרות נדרשת רק לחיזוק (ס"ק (ד)), כלומר לתוספת ראייתית שהיא בעלת משקל אך אינה מגיעה כדי סיוע. בנסיבות אלה, האם אמרותיה של המתלוננת נדרשו לסיוע או לחיזוק בלבד? שאלה זו לא התעוררה בעניין מימרן שנזכר לעיל מן הטעם הפשוט שבאותה עת סעיף 10א לפקודת הראיות טרם נחקק (וכך בית המשפט רק הפנה, באותה עת, לחקיקה שמתירה הגשת אמרות מוקדמות של עד רלוונטי במדינות אחרות. שם, בעמ' 287).

 

71.     בא-כוח המערער טען כי האמרות נדרשו לסיוע, וזה כאמור לא נמצא בנסיבות העניין לא בעדותה של ד' ולא בעדות האם. לעומת זאת, באת-כוח המדינה טענה שבמישור העקרוני האמרות נדרשו לחיזוק בלבד, מאחר שהגשתן התבססה על סעיף 10א לפקודת הראיות, ולא על חוק חקירת ילדים (משום שהמתלוננת העידה במשפט). לגופו של עניין, היא הוסיפה וטענה כי התוספות הראייתיות שעליהן התבסס בית המשפט עמדו גם בדרישה של סיוע.

 

72.     בין משקלה של התוספת הראייתית הנדרשת לעדות לבין עוצמתה ואמינותה הפנימית של העדות קיים קשר הדוק. "ככל שהמשקל העצמי גדול יותר, התוספת הנדרשת מועטת ולהפך..." (ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1) 62, 66 (1993)). ההבחנה בין דרישת הסיוע לבין דרישת החיזוק היא חשובה ומהותית. דרישת הסיוע נסבה על תוספת ראייתית משמעותית יותר – ראייה ממקור נפרד ועצמאי, המסבכת את הנאשם או נוטה לסבכו באחריות ומתייחסת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת (ראו: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225 (1983); ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2004); ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.6.2012) (להלן: ע"פ 6877/09)). לעומת זאת, החיזוק עניינו אימות לעדות, וזה אינו חייב לנבוע ממקור עצמאי, ואף יכול לעלות מן העדות עצמה (ראו: עניין בן סימון, בעמ' 16; ע"פ 169/86 חסונה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 466, 471 (1987); ע"פ 4510/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2012), בפסקה 18).

 

73.      על מנת לבחון מהי התוספת הראייתית הנדרשת במקרה שבפנינו יש לבחון מהו הטעם לדרישת הסיוע בהקשר הנדון. ככלל, ניתן להבחין בין דרישת סיוע הנובעת מטעמים הנוגעים לזיקתו של העד למעשי העבירה ולאינטרס שלו בעדות (למשל, שותף או עד מדינה) לבין דרישת סיוע שעניינה הנסיבות שבהן נגבתה העדות, כפי שהם פני הדברים בכל הנוגע לעדותו של ילד בפני חוקר ילדים, מבלי שההגנה יכולה לחוקרו חקירה נגדית ומבלי שבית המשפט יכול להציג לו שאלות בעצמו (ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62, 69 (1981); ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 696 (1999); ע"פ 6877/09, בפסקה 15). במקרה האחרון, הסיוע אינו נדרש בשל חשד אינהרנטי במעיד, אלא בשל מגבלותיו של ההליך שבו נגבתה העדות, הליך שבו ניתנת עדיפות להגנה על שלומו של הילד (ראו גם: אליהו הרנון "עדות ילדים בעבירות-מין האם לא הגיעה השעה לעיין מחדש בהסדר הישראלי?" משפטים כד 151, 155-154 (1994)). על כן, במקרה מסוג זה, שבו האמרה בפני חוקר הילדים מוגשת בנסיבות שבהן הילד (או הילדה) כבר מעיד (או מעידה) במשפט, משבטלה הבעייתיות שממנה נובעת דרישת הסיוע, בטלה גם דרישת הסיוע. אין בכך כדי להשליך על מקרים אחרים שבהם אמרה המוגשת מכוח סעיף 10א נדרשת לסיוע מטעמים הנובעים מזהותו של העד עצמו, כמו שותף או עד מדינה. במקרה זה, דרישת סיוע דבקה באמרה ומוסיפה ללוותה גם כאשר היא מוגשת מכוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות.

 

74.      על שאלת התוספת הראייתית שיש לדרוש במקרה שלפנינו ניתן אף להשקיף על רקע המהפכה שחולל סעיף 10א לפקודת הראיות ותכלית חקיקתו. דברים אלו מכוונים בעיקרם לתובנה שעליה עמד עוד בית משפט זה בעניין מימרן, לפיה עדים נתונים לא פעם להשפעות ולחצים פסולים המבקשים להניאם מלהעיד את שהעידו בפני המשטרה (בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע (לא פורסם, 8.10.2006), בפסקה 14). אף שאין ענייננו שלנו בארגוני פשיעה המטילים את מוראם על עדים – הבעייה שעמדה במוקד חקיקתו של סעיף 10א – ניסיון החיים לימד אותנו שגם במקרים של התעללות מינית בתוך המשפחה קיים חשש שהפעלת לחץ מאוחרת על עד במשפט תוביל לכך שיחזור בו מגרסתו. דמיון רב זה בסוג הלחצים המכוונים תדיר על מתלוננים בעבירות מין במשפחה, מצדיק לשיטתנו לראות את ההסדר הקבוע בסעיף 10א לפקודת הראיות כחל גם בעניינם, כמו במקרה שלפנינו.

 

75.      יתרה מזאת: יש לזכור עוד כי עדויותיהם של ילדים בפני חוקרי ילדים מתועדות כיום באופן מקיף באמצעות וידאו (סעיף 5א לחוק הגנת ילדים). תיעוד זה מאפשר לבית המשפט לבחון את עדות הילד שלא רק מפי "כלי שני" – הלא הוא חוקר הילדים שגבה את העדות – אלא גם באופן ישיר למדי. הבעות פניו של הילד, שפת גופו, טון הדיבור, והתנהלותו של החוקר חשופים לפני בית המשפט. כך יכול בית המשפט להתרשם מקרוב (יחסית) מ"סימני האמת" העולים מעדותו של הילד. גם בכך יש כדי להבטיח שהגנתו של הנאשם לא תקופח, חרף העובדה שלשם קבלת העדות תובא אך ראיית חיזוק ולא ראיית סיוע כקבוע בסעיף 11 לחוק להגנת ילדים. ככלל, ניתן לקבוע כי מקום בו העד המתלונן בגר במהלך המשפט, ואיננו עוד "ילד" כהגדרתו בחוק להגנת הילדים, ובנסיבות שבהן מסר את עדותו בפני בית המשפט, אין כל מניעה להסתפק בתוספת ראייתית של חיזוק לשם קבלת אמרתו בפני חוקר הילדים, ככל שהתמלאו התנאים הקבועים לכך בסעיף 10א לפקודת הראיות.

 

76.     נוסיף ונציין, כי בסופו של דבר סברנו שהדין עם באת-כוח המשיבה גם בכל הנוגע לניתוח העדויות במקרה זה. מבלי לעסוק בכך בפירוט, לא יכול להיות ספק, שעדותה של האחות ד' היוותה, בנסיבות העניין, תוספת ראייתית מסוג סיוע, בהיותה עדות עצמאית שהתייחסה לנסיבות ביצועם של המעשים שעמדו במרכזו של כתב האישום (לרבות ההתייחסות בעדות לבכייה של המתלוננת באותו זמן). הוא הדין בחוות דעתו של ד"ר זייצב, אשר תמכה באפשרות של ביצוע מעשה סדום ומיקמה את את האירוע ב-24 השעות שקדמו לבדיקה.

 

77.     משהגענו לתוצאה זו, אנו סבורים שדין הערעור על גזר הדין להידחות אף הוא. המערער פגע בביתו פגיעת גוף ונפש, קודם כל במעשה עצמו, ובהמשך לכך באופן שבו היה שותף להכפשתה לאורך ההליך כולו. רגשותיה של המתלוננת נרמסו עד דק, כבודה נפגע, ובמידה רבה היא נותרה בודדה מתמיכה רגשית קרובה. העונש שהושת עליו אינו חורג מרף הענישה המקובל (השוו: ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2004);  ע"פ 8868/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.8.2008); ע"פ 6352/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 15.10.2012)).

 

78.     הערעור נדחה אפוא על כל חלקיו. המערער ירצה 13 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר מותנה (כשהתנאי הוא שלא יעבור המערער עבירת מין או אלימות מסוג פשע במשך שלוש שנים מיום שחרורו), וכן ישלם למתלוננת פיצוי בסך 50,000 שקלים.

79.     המערער עצמו הציג עצמו בפנינו כמי שיש לו בת זוג תומכת ומשפחה חדשה המאמינה בו. בלב נותרת התחושה הקשה לגבי כוחות הנפש שתצטרך לגייס המתלוננת כדי לשקם את חייה. אנו תקווה שהאמון שזכתה לו ממערכת המשפט יהווה צעד ראשון בכיוון זה.

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.        מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז.

 

ב.        אדרש רק לנושא מחדלי החקירה. זה לא כבר (ע"פ 3090/11 ענתבאווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.10.12)) נזדמן לי להידרש לכך ולומר, כי

 

"לעתים חש אני כי קולנו בהקשר זה קורא במדבר, חרף נסיוננו ונסיונם של בתי המשפט בכלל בהערכת תיקים וראיות. לא אחת נדרשנו לצורך בהדרכת חוקרים ובליווי החקירות באופן שיצמצם מחדלי חקירה, ומקוה אני כי ההנחה אינה שבית המשפט יעשה תדיר את מלאכת ברירת התבן מן הבר חרף מחדלי החקירה".

 

זאת, בהמשך לע"פ 5386/07 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שהזכירה גם חברתי. בעניין ענתבאווי ציינתי עוד,

 

"... את הצער, כי הרושם הוא שבתיקים רבים מדי מתגלים מחדלי חקירה. אמנם, מודע אני לכך שסניגורים, כידם הטובה ובחתירתם לסייע לשולחם, מעלים טענות רבות בדבר מחדלים, ועל בית המשפט לבור בין עיקר לטפל וטקטי. אבל ישנם, כמו בענייננו, גם מחדלים "על אמת"... גם אם לא הגיעו אלה לכלל עוול ועילת התערבות, האין ראוי למשטרה ולפרקליטות להפיק שוב ושוב לקחים לעניין הדרכה ופיקוח על חקירות?".

 

ג.        כך גם בנידון דידן. מצפה אני ליום בו תבוא הפרקליטות לאולמנו ותאמר, הנה מה שעשינו בצוותא עם המשטרה כדי לצמצם מחדלי חקירה, הנה לקחים שהפקנו מתיקים אלה ואלה. האם מוגזם לייחל לכך?

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט י' דנציגר:

 

            אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת ברק-ארז ולהערותיו של חברי השופט רובינשטיין.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

 

 

           ניתן היום, ד' בכסלו התשע"ג (18.11.2012).

 

 

ש ו פ ט                                     ש ו פ ט                            ש ו פ ט ת

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10079380_A10.doc   אמ+הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il