עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7443/08

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 7443/08

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופט ח' מלצר

כבוד השופט נ' הנדל

המערערים:

1. נועה רייכטר-גכט

2. עדי ברטשניידר

נ ג ד

המשיבים:

1. בית חלקה 39 בגוש 6204 בע"מ

2. דן רייכרט

3. רביב רייכרט

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 1333/05 מיום 1.6.2008 שניתן על ידי כב' השופטת נ' אחיטוב

בשם המערערים:

עו"ד יצחק יערי

בשם משיבים 1 ו-2:

עו"ד עפר פירט

בשם משיב 3:

עו"ד אור נוי

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 1333/05 (כבוד השופטת נ' אחיטוב), אשר דחה את תביעת המערערות לצווים הצהרתיים, שעניינם מרשם בעלי המניות של משיבה 1 - חברת "בית חלקה 39 בגוש 6204" בע"מ (להלן: החברה). המדובר בהקצאתן וחלוקתן של מניות בין המערערות לבין משיבים 2 ו-3 ויחידים נוספים.

העובדות הצריכות לעניין

2. המערערות הן נכדותיהם של פייבל ושרה רייכרט ז"ל (להלן: הסב והסבתא), אשר מניות החברה הוחזקו בעבר על ידיהם. החברה מחזיקה בבעלותה נכס יחיד - הוא מקרקעין. על המקרקעין הוקם מפעל שנוהל על ידי חברה בבעלות משיב 2, אביהן של המערערות (להלן: האב) ואחיו, עזרא רייכרט ז"ל. בשנת 1978, עשר שנים לאחר מות הסב, אביו של משיב 2, העבירה הסבתא את 24 מניות החברה הרגילות לחמשת נכדיה, ביניהן שתי המערערות, משיב 3, אחיו ואחותו.

מצב האחזקות בחברה בשנת 1958, עת נרכשה החברה על ידי הסב והסבתא היה באופן שבו ברשות הסב היו 13 מניות רגילות ובידי הסבתא 13 מניות רגילות נוספות. עם פטירת הסב, בשנת 1968, הועברו אותן 13 מניות שהיו ברשותו לרשות הסבתא, כך שזו החזיקה ב-26 מניות רגילות. בשנת 1978, החליטה האספה הכללית של החברה לבצע שינוי בהרכב האחזקות בחברה, באופן ששתי מניות רגילות שהוחזקו על ידי הסבתא הפכו ל"מניות הנהלה" והסבתא החזיקה עד יום פטירתה ב"כל זכויות ההצבעה בחברה וזכות בלעדית למינוי מנהלי החברה" (כמצוטט בעמ' 3 לפסק הדין). בסמוך לאותו מועד, העבירה הסבתא את כל 24 המניות הרגילות שנותרו ברשותה לחמשת ילדיה, כאמור. חלוקתן נעשתה באופן הבא: 12 מניות הועברו בחלקים שווים למערערות ו-12 מניות הועברו בחלקים שווים למשיב 3, אחיו ואחותו. מאוחר יותר, עקב אי ודאות בדבר מצבת האחזקות, לרבות שיחה עם אביהן, פנו המערערות לבדוק את אופן חלוקת מניות החברה לאורך השנים. מבדיקה זו הוברר למערערות, כי נכון לשנים 1980-1978 וכן 1984-1982, נרשמה חלוקת המניות הרגילות באופן שכל 24 המניות הרגילות מוחזקות בידי חמשת הנכדים לפי החלוקה לעיל. בשנת 1988, במסגרת בקשה שהוגשה לבית המשפט לביטול הליכי פירוק מרצון של החברה, צוין כי חמשת הנכדים הם בעלי כל המניות הרגילות בחברה. העלילה מקבלת תפנית משמעותית בשנת 1989. אז צוין אצל רשם החברות כי לחברה 50 מניות רגילות מונפקות; 24 מניות רגילות המוחזקות בידי חמשת הנכדים ובנוסף 26 מניות רגילות המוחזקות על ידי הסבתא. 26 המניות הרגילות שבבעלות הסבתא היו רשומות בשתי קבוצות. באחת - 2 מניות (הן מניות ה"הנהלה") ובאחרת – 24 מניות נוספות. בכך יש תוספת של 24 מניות למספר המניות שבו דובר עד כה (24 המניות הרגילות, אותן העבירה הסבתא, ושתי מניות ההנהלה ששימרה בידיה). תוספת מניות זו מהווה גרעין המחלוקת בין הצדדים. בית המשפט המחוזי פרש בפסק דינו את מצבת האחזקות במהלך השנים, כפי שתועדה במסמכים שונים, ביניהם מסמכים חיצוניים לרישום אצל רשם החברות, כגון מסמכים שהופנו לרשויות המיסוי. די אם נציין כי אצל רשם החברות צוין באופן עקבי בין השנים 2005-1989, כי לחברה 50 מניות רגילות מונפקות: 24 מניות רגילות מוחזקות בידי חמשת הנכדים ובנוסף רשומות 26 מניות רגילות כמוחזקות ע"י הסבתא. דיווחים נוספים לפיהם לחברה 50 מניות רגילות מונפקות, מהן 26 מניות רגילות מוחזקות על ידי הסבתא, מופיעים בדו"ח השנתי של החברה לשנים 2001-1997.

ביום 22.2.2001 חתמה הסבתא על צוואה. בצוואה זו חילקה הסבתא את 24 המניות שבהחזקתה בחברה באופן הבא: 16 מניות רגילות לאביהן של המערערות ו-8 מניות למשיב 3. בנוסף, הורתה על חלוקה שווה בשווה של יתר רכושה בין השניים. לפי הרשום אצל רשם החברות נכון ליום 5.7.2001, לחברה 26 מניות רגילות מונפקות: 24 מניות מוחזקות בידי חמשת הנכדים ו-2 מניות נוספות מוחזקות בידי הסבתא, וזאת בשונה מכל המסמכים החל משנת 1996, לפיהם לחברה 50 מניות מונפקות, ולא 26 בלבד. עם זאת, חודש לאחר מכן, בדו"ח לשנת 2001 שנשלח לרשם החברות, צוין כי לחברה 50 מניות רגילות מונפקות: 24 מהמניות מוחזקות בידי חמשת הנכדים ו-26 מניות בידי הסבתא. ביום 14.10.2001 נפטרה הסבתא, ובסמוך לכך הוצא צו קיום צוואה. ביום 7.1.2002, פנה רואה החשבון של החברה לרשם החברות בבקשה לעדכן ברישומי מספר המניות המוקצה ומספר המניות בבעלותה של הסבתא בעקבות "העלמות" מניות "חסרות". בית המשפט המחוזי הסב את תשומת הלב לכך, כי בדו"ח השנתי לשנת 2001, החזיקה הסבתא ב-26 מניות רגילות ולא היו חסרות כלל מניות בהחזקתה. בדו"ח השנתי לשנת 2002, מדווחות 50 מניות רגילות מונפקות: 16 מניות רגילות מוחזקות בידי אבי המערערות; 12 מניות מוחזקות בידי משיב 3; 12 מניות מוחזקות בחלקים שווים בידי המערערות; 8 מניות מוחזקות בחלקים שווים בידי שני הנכדים הנוספים ו-2 מניות מוחזקות בידי הסבתא. חלוקה דומה של מניות מדווחת גם בדו"ח השנתי לשנת 2003 ולשנת 2004 וכן כאמור אצל רשם החברות, נכון לשנת 2005, סמוך למועד הגשת התובענה לבית המשפט המחוזי.

עיקר תביעתן של המערערות הוא למתן פסק דין הצהרתי שהן מחזיקות ביחד חצי מהמניות הרגילות בחברה. הואיל וכל אחת מהן מחזיקה ב-6 מניות רגילות, המשמעות היא – ולכך עתרו בתביעתן- כי ייקבע שסך המניות הרגילות המוקצות בחברה עומד על 24 מניות רגילות ולא 48. אין מחלוקת כי יש להוסיף למספר המניות הרגילות – 2 מניות "הנהלה" שהיו שייכות לסבתא.

פסק דינו של בית-המשפט המחוזי

3. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי נטלי השכנוע והראיה מוטלים על המערערות להוכיח עובדתית כי נעשתה טעות או הטעיה אצל רשם החברות וכי הרכב המניות הרגילות הנכון הוא 24 במספר. נקבע כי הקצאת המניות אכן דיללה את אחוז המניות שברשות הנכדים, אך בשום שלב לא נשללו מהם הזכויות הקנייניות במניות שכבר הוקצו להם בשנת 1978. בית המשפט הגיע למסקנה "שלא מן הנמנע" שהמניות שבמחלוקת (24 המניות הנוספות) הוקצו כדין על ידי הסבתא. נדחתה טענת המערערות כי לרישום המופיע במרשם החברות אין כל כוח ראייתי של ממש. בעניין זה נפסק כי לרישום אצל רשם החברות יש תוקף ראייתי משום היותו "תעודה ציבורית" והרישום "רשומה מוסדית". עוד קבע בית המשפט, כי צוואת הסבתא מהווה ראיה עצמאית המעידה על הקצאה מכוונת של המניות שבמחלוקת ועל נכונות הפרטים במרשם החברות. תוכנה של הצוואה אינו מוטל בספק ומהווה ראיה כי זה היה רצונה האחרון של הסבתא, אשר מתיישב עם עמדת המשיבים.

טענות הצדדים

4. עיקר טענות המערערות הוא כי אין כל יסוד לתוספת של 24 מניות רגילות של החברה אשר מופיעות בתדפיס רשם החברות של החברה. מניות אלו דיללו לכאורה את אחזקותיהן בחברה ב-50%. לטענתן המניות מעולם לא הוקצו ואין כל בסיס להופעתן בתדפיס רשם החברות. בפני בית המשפט המחוזי לא הוצג ולו מסמך אחד המבסס את היווצרותן של המניות הללו. הנטל להוכיח את קיומן של המניות מוטל על המשיבים- החברה ומנהליה. עוד הן טוענות, כי עילתן נוגעת להיעדרן של המניות הנוספות ולא לטעותו של רשם החברות ומשכך, מדובר בהוכחת יסוד שלילי שלשם הוכחתו נדרשת כמות ראיות פחותה. זאת, בניגוד לקביעת בית המשפט כי על המערערות היה לעבור "רף ראייתי מוגבר". לטענתן, כאשר עסקינן בבעלות במניות, אין למרשם המתנהל אצל רשם החברות משקל כלשהו. עוד טענו, כי הקביעה לפיה בדו"ח רשם החברות נזכרת הנפקה של המניות הנוספות מקורה בטעות "נגררת". יש יסוד סביר להניח כי הטעות במחשבי רשם החברות נעוצה בכך שבמהלך העברת המניות מהסבתא לנכדיה בשנת 1978, נרשמו 24 מניות על שם הנכדים אך בטעות לא נמחקו 24 המניות שהיו רשומות על שם הסבתא. העדר דיווח לרשויות מיסוי מקרקעין על ההקצאה יש בו להכריע את התובענה לטובתן. עוד מלינות המערערות נגד קביעות עובדתיות נוספות, מהתרשמותו של בית המשפט ממשיב 2 וכן התעלמותו לכאורה ממסמכים המהווים הודאת בעל דין באופן התומך בגרסתן. בנוסף טענו, כי בית המשפט התעלם מכך שהמשיבים נמנעו להביא ראיות. כמו כן, לא היה מקום להתייחס לצוואת הסבתא כראיה מכרעת לחובתן.

המשיבים מנגד, סומכים ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשים לדחות את הערעור.

דיון

5. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא האם ישנן 48 מניות רגילות בחברה או 24, וזאת בנוסף לשתי מניות ההנהלה, שנותרו בידי הסבתא. התשובה לשאלה זו דורשת בירור היסטורי שאינו חושף את מלוא התמונה. חסרים מסמכים בחברה, במרשם החברות ולא ניתן היום כמובן להעיד את הסבתא ז"ל. כפי שעולה מסקירת העובדות, הבירור ההיסטורי מצביע על קו שאיננו עקבי לרבות שינויים שאין להם הסבר. חסר מצטבר זה מאפשר העלאת השערות שונות. למשל, הסבתא התכוונה להעביר 24 המניות הרגילות הקיימות למשפחתה, אך לא להכפיל את מספר המניות – כטענת המערערות. מהעבר האחר, הסבתא החזיקה שתי מניות "הנהלה" מכוחן הייתה רשאית להגדיל את מספר המניות הרגילות. אין מחלוקת כי הסבתא הייתה צלולה בעת עריכת הצוואה.

במצב המתואר יש חשיבות לקביעה על מי מוטל נטל ההוכחה. בית המשפט המחוזי הטיל את הנטל על המערערות. ברם, לדעתי בכל מקרה הראיות הידועות עומדות באופן ברור לצידם של המשיבים. אומר זאת בצורה אחרת - המערערות לא ביססו את תביעתן. ניתן אף לסכם ולומר כי "היש" בראיות תומך בגרסת המשיבים ואילו "האין" בראיות – על הסברים שונים שהועלו על ידי המערערות – מהווה הבסיס לתביעתן.

בית המשפט המחוזי הדגיש - "בעניינו אין חולק כי פנקס חברים של החברה או מרשם של בעלי מניות לא נמצא בידי החברה (עמ' 16 לפסק הדין. וראו והשוו: סעיף 133 (א) לחוק החברות וסעיף 62 לפקודת החברות). על רקע חסר זה, הופנה הזרקור לרישום אצל רשם החברות. אמנם רישום זה אינו קונסטיטוטיבי, אך הוא מהווה ראיה קבילה בעלת משקל בשל היותה "תעודה ציבורית". הגדרת תעודה כזו היא "מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מהרשומות הרשמיות..." (סעיף 29 לפקודת הראיות). סעיף 36(א) לפקודת הראיות מלמדנו כי "רשומה מוסדית תהיה ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי" (וראו גם סעיף 41 (א) לחוק החברות). בין אם הרשום אצל רשם החברות מהווה "תעודה ציבורית" או "רשומה מוסדית" או שילוב ביניהם, הרישום מהווה ראיה קבילה בעלת משקל. במקרה זה, על פי הרישום, יש בחברה 50 מניות. אולם, כאן מתעוררת פרובלמטיקה נוספת.

אין בנמצא הודעה על הקצאת המניות הנוספות. לאמור: ישנו רישום המלמד על התוצאה של הוספת 24 מניות אך מסמך ההקצאה עצמו לא אותר. כפי שנכתב בפסק הדין - "אין חולק כי בידי הצדדים אין כל מסמך המעיד על הקצאת המניות שבמחלוקת במועד מסוים". כדי להתמודד עם האמור, הגישו המשיבים חוות דעת שנערכה על ידי עו"ד אלישע צידון ששימש כרשם החברות בתקופה שבין 1997- 2005. הוא העיד בפני בית המשפט. להערכתו, על סמך הכרת דרכי העבודה "רישום ללא מסמך -'הוא אפסי וקטן לאין שיעור' מהסיכוי להתקיימות המקרה הראשון, קרי: אובדן המסמך" (עמ' 14 לפרוטוקול). לדעתי, אין זה מדויק להגדיר את המסמך שערך עו"ד צידון כחוות דעת מומחה. ברם, לעדותו יש משקל מכוח היותו גורם הבקיא במציאות בשטח - הסדר או אי הסדר ששרר במשרדי רשם החברות בתקופה הרלוונטית. כפי שהעיד בבית המשפט:

"עובדי הארכיב משתדלים למנוע העלמת מסמכים מתיקי החברות על ידי המעיינים, אך אין זה בלתי-אפשרי להעלים מסמך מתוך התיק. היעלמות מסמך מתיק החברה מתרחשת מפעם לפעם...הייתה בעיה קשה בניהול הארכיב. בהחלט יתכן שהודעות שנותבו לבוחני החברות לא תויקו בתיקי החברות או שתויקו ולאחר מכן נעלמו מתיק החברה...אלפי מסמכים לא תויקו בתיק החברות, חלקם נעלמו ואינם וחלקם נעלמו מהתיקים".

יובהר כי בשל אופייה של עדות זו, קביעת ממצא על פיה בלבד איננה נקיה מספקות. מכאן חשיבותה של צוואת הסבתא. בצוואה זו היא הורישה לאבי המערערות ולאחיו את "24 מניותיי בחברה". כאמור, כפי שמתועד אצל רשם החברות 48 מניות רגילות– 24 של הסבתא ו-24 שכבר הועברו לנכדים. הוראה זו בצוואה אינה מתיישבת עם עמדת המערערות, ולמעשה עומדת בסתירה לה.

העולה מהאמור, כי אף אם נאמץ את החומרה שמייחסות המערערות כלפי העדרו של מסמך ההקצאה, הרי שאל מול הסבר להעדרו של המסמך ישנו תיעוד עקבי הבא לידי ביטוי אצל רשם החברות, הדו"חות השנתיים של החברה וצוואת הסבתא. כף ההכרעה נוטה אפוא לטובת המשיבים.

6. טרם סיום, מוצא אני לנכון להצטרף להערת בית המשפט המחוזי. התיק מעורר קושי שכן בצד אחד של המתרס מתייצבות המערערות ובצד האחר אביהן. לא זו אף זו, התביעה הוגשה כנגד רישום שנערך כ-16 שנה לפני הגשת התביעה. על יסוד זה ביקשו המשיבים לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. בית המשפט המחוזי, בתבונה רבה, התייחס לטענות לגופן. עולה מהחומר שהמערערות - בניגוד לאביהן - לא ידעו על הרישום שמכפיל את מספר המניות. הלה לא סיפק הסבר מדוע לא יידע את בנותיו. כך בהליך קמא וכך בדיון לפנינו. לו היה האב מיידע את בנותיו תוך זמן סביר, הייתה בידן האפשרות לברר את פשר העניין עם סבתן. "הנזק הראייתי" שנגרם להן איננו גובר במקרה זה על המסקנה המשפטית המתבקשת לפיה דין תביעתן להדחות. עם זאת, דעתי היא שיש להעניק ביטוי לאמור בבוא בית המשפט לפסוק הוצאות. סבורני שיש מקום לכבוש את דרכה של הערכאה קמא ולהימנע מעשיית צו להוצאות.

הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.