עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 732/13

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשים:                     עו"ד איתן ארז; עו"ד פז יצחקי-וינברגר

בשם המשיב:                         עו"ד לילא ח'ורי; עו"ד מועין ח'ורי

 

 

           לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ע' עילבוני) מיום 17.01.2013 בה התקבלה בקשת המשיב לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא מיום 12.11.2012 עד להכרעה בערעור שהגיש על פסק הדין.  

 

1.        המבקשים הם אחייניו של המשיב ובעלים במשותף עמו בחברה המפעילה עסק בנצרת למכירת מזכרות ומתנות לתיירים בשם מזאוי מתנות ומזכרות בע"מ (להלן: החברה). מניות החברה נחלקות באופן שכל אחד מהמבקשים מחזיק ברבע מהן ואילו מחצית המניות הנותרות מוחזקות בידי המשיב. בחודש מאי 2010 הגישו המבקשים לבית המשפט קמא תביעה נגד המשיב, בה טענו כי בפועל הם מנהלים את החברה לבדם זה מספר שנים וכי המשיב משבש את פעילותה כדי להביא לקריסתה. המבקשים עתרו בכתב התביעה, בין היתר, להורות למשיב למכור להם את מניותיו בחברה לפי סעיף 191 או סעיף 300 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 בשווי הוגן שיקבע בית המשפט ולחלופין להורות על פירוק השותפות בין הצדדים, באמצעות מנגנון המכונה B.M.B.Y (Buy Me Buy You; להלן: התמחרות) לפיו מעביר כל צד למשנהו הצעה לרכישת המניות וההצעה הגבוהה ביותר מזכה את המציע במניותיו של הצד האחר.

 

2.        במהלך הדיון בבקשה לסעדים זמניים שהוגשה במסגרת התביעה, הורה בית המשפט קמא על העברת המניות בדרך של התמחרות ומינה מומחה שיעריך את שווי החברה. על החלטה זו הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 295/11). בהחלטת כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס מיום 5.4.2011 התקבל ערעורו של המשיב, ונקבע כי אף שנראה כי התמחרות היא הפתרון הטוב ביותר לפירוק השותפות בין הצדדים, לא היה מקום ליתן סעד זה במסגרת הדיון בבקשה לסעדים זמניים.

 

           הדיון הוחזר לבית המשפט קמא וביום 12.11.2012 ניתן פסק דינו בו נקבע כי אין מחלוקת על כך שמערכת היחסים בין הצדדים הגיעה למבוי סתום וכי הגיעה העת שדרכיהם תיפרדנה בדרך של מכירת מניותיו של צד אחד למשנהו. בית המשפט קמא ציין כי השאלה היחידה העומדת להכרעתו היא אופן ההיפרדות – בדרך של התמחרות, כרצון המבקשים, או בדרך של מכירת מניות המשיב למבקשים בהתאם למחיר שייקבע על-ידי בית המשפט, כרצון המשיב. בית המשפט קמא סבר כי אין הצדקה לכפות על הצדדים את מחיר העסקה ועל כן קבע כי משום שתוך כדי ההליך הועברו למשיב כלל הנתונים הנוגעים לחברה מוטב שהמחיר ייקבע על-ידם בדרך של התמחרות. עוד קבע בית המשפט קמא כי הסעד המועדף על המשיב הוא אמנם הסעד הראשי שהתבקש על ידי המבקשים בכתב התביעה, אך המבקשים הביעו כבר בשלב מוקדם של ההליך את דעתם כי סעד ההתמחרות עדיף מבחינתם. על כן, קבע בית המשפט כי אין מקום להעניק למבקשים דווקא את הסעד הראשי שביקשו בכתב התביעה. בית המשפט הוסיף וקבע כי ההתמחרות תתבצע לפניו באולם בית המשפט וכן התווה, באופן מפורט, את הדרך לעריכתה. 

 

3.        המשיב ערער לבית משפט זה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 134/13) (להלן: הערעור) ובמקביל הגיש לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע בהתאם לנוסחה הקודם של תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שהיה בתוקף באותה עת. בתגובה שהגישו התנגדו המבקשים לעיכוב הביצוע ועוד טענו כי החלטתו של בית המשפט קמא מיום 12.11.2012 אינה פסק דין אלא החלטה אחרת וכי מכל מקום ערעורו של המשיב הוגש באיחור.

 

           בהחלטתו מיום 17.1.2013 קיבל בית המשפט קמא את הבקשה לעיכוב ביצוע וכן קבע  כי החלטתו מיום 12.11.2012 היא פסק דין משום שמדובר בהחלטה המסיימת למעשה את המחלוקת העיקרית בין הצדדים. עוד קבע בית המשפט כי בהתאם לכך יש לחשב את המועד האחרון שעמד למשיב להגשת הערעור ולאחר שבחן את רישומי תיק בית המשפט בדבר תאריך המצאת פסק-הדין למשיב, קבע כי ערעורו הוגש במועד. אשר לעיכוב הביצוע קבע בית המשפט קמא כי אף על פי שנדמה כי הסיכוי לקבלת הערעור אינו גבוה, יש לעכב את ביצוע פסק הדין במקרה דנן בשל נטיית מאזן הנוחות לטובת המשיב. בית המשפט קבע כי אם בסופו של דבר יתקבל הערעור באופן שייכפה על המבקשים לרכוש את מניותיו של המשיב, אך הביצוע לא יעוכב בינתיים והמשיב יזכה בהתמחרות, ייווצר מצב שבו החברה תנוהל על ידי המשיב שלא נטל חלק בניהולה קודם לכן והדבר עשוי להשליך על רווחיה. עוד קבע בית המשפט כי הליך ההתמחרות עצמו צפוי להטיל על המשיב עלויות רבות. מנגד קבע בית המשפט קמא כי נזקם של המבקשים מעיכוב הביצוע קטן יותר, שכן הם מנהלים את החברה כדבר שבשגרה ונכון לעת הזו היא מפיקה רווחים נאים. נוכח האמור הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע פסק דינו עד להכרעה בערעור, בתנאי שהמשיב יפקיד בקופת בית המשפט סך של 50,000 ש"ח להבטחת הוצאות המבקשים. נוסף על כך, הורה בית המשפט כדלקמן: בתקופת עיכוב הביצוע המבקשים ימשיכו לנהל את החברה ויקבלו שכר הזהה לשכרו של המשיב כיום; ביום 1.2.2013 יחזיר המשיב את כרטיסי האשראי של החברה והיא תהיה רשאית להורות לבנקים לבטל את כל כרטיסי האשראי שלה הנמצאים ברשותו; החברה תמשיך לשלם למשיב את השכר המשולם לו כיום אך אם ערעורו יידחה תיבחן השבת השכר אל החברה; רווחיה של החברה המצויים בחשבונותיה לא יחולקו למי מן הצדדים וגורלם ייקבע בהתאם לתוצאות ההתמחרות, אם יורה בית משפט זה על דחייתו של הערעור; ובאופן דומה, גורלם של רווחי החברה שיתקבלו לאחר 1.2.2013 ועד לפסק הדין בערעור, יוכרע בהתאם לתוצאות ההתמחרות, אם יורה בית המשפט על הותרת פסק הדין על כנו. 

 

4.        להשלמת התמונה יצוין כי טרם הגשת הבקשה שלפניי הגישו המבקשים במסגרת תיק הערעור בקשה לסלקו על הסף מן הטעם שהוא הוגש באיחור. בהחלטתה מיום 7.3.2013 דחתה כבוד הרשמת ל' בנמלך את הבקשה, בציינה ראשית את תמיהתה על כך שהמבקשים לא ציינו בפניה כי הם העלו את אותן הטענות במסגרת תגובתם לבקשה לעיכוב הביצוע. לגופם של דברים קבעה הרשמת כי על-פי מהותה, ההחלטה נושא הערעור היא אכן פסק דין והערעור הוגש במועד. על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה (בש"א 1977/13), והוא עודנו תלוי ועומד.

 

5.        מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי המופנית כאמור כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי לעכב את ביצועו של פסק הדין. המבקשים שבים וטוענים כי החלטת בית המשפט קמא בדבר קיום הליך ההתמחרות אינה פסק דין כי אם "החלטה אחרת" שאין עליה ערעור בזכות. אשר לגופם של התנאים לעיכוב ביצוע מצביעים המבקשים על כך שבית המשפט קמא קבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים ונכללות בו טענות כנגד ממצאי עובדה שבהם אין בית המשפט של ערעור נוטה להתערב ולמרות זאת עיכב את הביצוע ובאשר לשאלת מאזן הנוחות נטען כי הותרת המצב הקיים על כנו מאפשר למשיב לגרוף מן החברה שכר גבוה בלא שהוא נותן כל תמורה לכך וזאת כאשר שני הצדדים מסכימים כי עליהם להפסיק את הבעלות המשותפת בחברה. לחלופין, עותרים המבקשים להורות על הגדלת הערבויות שקבע בית המשפט קמא כתנאי לעיכוב הביצוע, בטענה כי גובה הערבות שנקבעה – 50,000 ש"ח – הינה אלפית בלבד משווי החברה על-פי הערכת השווי שקבע המומחה שמינה בית המשפט קמא. לגישתם יש להתנות את עיכוב הביצוע בהעמדת ערבות העומדת לכל הפחות על 10% משווי החברה הנע לטענתם בין 20 ל-47 מיליון ש"ח, שתחולט אם הערעור יידחה וייגרמו להם נזקים, והם מפנים בהקשר זה אל המתווה שנקבע לעריכת ההתמחרות, לפיו חייב בית המשפט כל אחד מהצדדים להפקיד בקופת בית המשפט ערבות בשווי של 2,000,000 ש"ח. נוסף על כך עותרים המבקשים להורות על הפסקת תשלום השכר למשיב וכן על כך שהחל מיום 12.11.2012 הוא אינו זכאי לקבלת את חלקו ברווחי החברה. המבקשים טוענים כי במצב דברים זה, כאשר המשיב ממשיך לקבל את שכרו ואת מחצית רווחיה של החברה יש לו אינטרס ברור לעכב את ההליכים. כמו כן עותרים המבקשים לחייב את המשיב בהוצאות משפט.

 

6.        המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו הערעור על החלטת בית המשפט הוגש כדין ובמועד כפי שקבעו הן בית המשפט קמא, הן כבוד הרשמת בנמלך. עוד טוען המשיב כי סוגיה זו עומדת לדיון במסגרת הערעור שהגישו המבקשים על החלטתה של כבוד הרשמת אשר טרם הוכרע. על כן סבור המשיב כי המבקשים מושתקים ומנועים מלהעלות את טענותיהם בעניין פעם נוספת. לגופו של עניין טוען המשיב כי סיכויי הערעור גבוהים, בין השאר, מכיוון שלטענתו הוא הסכים לסעד העיקרי לו עתרו המבקשים בכתב תביעתם, ולכן כלל לא היה מקום לשיטתו לדון בסעד החלופי שהתבקש – סעד ההתמחרות. עוד טוען המשיב כי למבקשים יש יתרון מובנה בהליך ההתמחרות, כמנהלי החברה בפועל, ולכן ביצוע ההיפרדות בדרך של התמחרות תוביל למכירת המניות במחיר הנמוך משוויין ההוגן. כמו כן טוען המשיב כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין ייגרמו לו ולחברה נזקים בלתי ניתנים לתיקון. המשיב טוען כי ביצוע פסק הדין יחייבו לשאת בעלויות רבות למציאת משקיע וכן להתחייב כלפיו. כמו כן הוא טוען כי רוכש החברה בהליך ההתמחרות יוכל לפעול בה כבשלו ולבצע פעולות בלתי הפיכות בחברה אותן לא ניתן יהיה להשיב לאחור אם הערעור יתקבל. המשיב מוסיף ומתנגד גם לעתירת המבקשים להגדלת סכום הערובה שנקבעה בטענה שדרישה להפקדת סכום גבוה תסכל את זכותו להשמיע את טענותיו בערעור. המשיב מוסיף כי בית המשפט הגדיל את משכורתם של המבקשים בתקופת עיכוב הביצוע ב-6,000 ש"ח בחודש לשניהם יחד, הגדלה שאינה מותנית בתוצאת הערעור וסכום זה בתוספת הערובה שהופקדה די בהם לגישתו על מנת לשפות את המבקשים אם ייגרמו להם נזקים בשל עיכוב הביצוע. נוסף על כך טוען המשיב כי יש לדחות את טענת המבקשים לפיה הוא אינו זכאי לקבל חלק מרווחי החברה בתקופת עיכוב הביצוע מכיוון שרווחים אלה שייכים לחברה ולא למבקשים.

 

7.        דין הבקשה להידחות. 

 

           אשר לטענות המבקשים כי הערעור הוגש באיחור, וכי סיווגו הנכון של פסק הדין הינו למעשה החלטה אחרת. בשים לב לכך שכבוד הרשמת הכריעה בטענות אלה וכעת הוגש ערעור על החלטתה (בש"א 1977/13), התלוי ועומד בבית משפט זה, איני רואה לנכון לדון בהן. יוער כי אם יימחק לבסוף הערעור על הסף, תקופת עיכוב הביצוע תהא ממילא קצרה למדי, ולא ייגרם נזק משמעותי למבקשים.

 

           אשר לטענות שהועלו לגופו של סעד עיכוב הביצוע שניתן. ככלל קובעת תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) כי הגשת ערעור על פסק דין אינה מעכבת את ביצועו. ואולם, תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי מוסיפה וקובעת כי בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין אם יש בידי מבקש העיכוב להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור טובים; והשני, כי אם יבוצע פסק הדין יעמוד המבקש בפני קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו, או לכל הפחות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן המצדיק את העיכוב (ראו למשל עע"ם 317/10 שפר נ' יניב, פיסקה 10 (16.3.2010) והאסמכתאות שם).

 

           בהתייחס למאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי עיכוב ביצוע ההתמחרות גורם להם נזק של מיליוני שקלים, אך סכום הנזק נטען בעלמא וללא כל פירוט בדבר הדרך בה חושב. המבקשים אף נמנעו מלהעריך את הנזק הצפוי להיגרם למשיב במקרה שביצוע ההתמחרות לא יעוכב וערעורו יתקבל לבסוף, ומכאן שלא הראו כי נזק זה נמוך מהנזק הצפוי להם כתוצאה מעיכוב הביצוע. אשר לסיכויי הערעור, נראה כי בניגוד לטענת המבקשים אין מדובר בערעור הממוקד כולו בהשגה על ממצאים עובדתיים, וחלק נכבד ממנו עוסק בשאלות משפטיות. משהמבקשים נמנעו לחלוטין מלהתייחס לשאלות משפטיות אלה, הם לא עמדו בנטל המוטל עליהם להראות כי סיכויי הערעור נמוכים. על כן, ובהתחשב עוד בהלכה הקובעת כי "שאלת עיכוב ביצועו של פסק דין משתייכת ל"משפחת" הסעדים הזמניים בהם לא תתערב ערכאת הערעור על נקלה" (רע"א 8317/06  טהוליאן נ' ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ, פיסקה 11 (21.1.2007); וראו גם רע"א 10373/02 אבראהים נ' יובל אלון חברה לבניין בע"מ, פיסקה 3 (19.3.2003)), איני מוצאת כי המבקשים הצביעו על עילה המצדיקה התערבות בהחלטת בית המשפט קמא. 

 

8.        משלא ביססו המבקשים את טענתם בדבר סכום הנזק העלול להיגרם להם כתוצאה מעיכוב הביצוע, אין גם מקום להתערב בגובה הערבות שקבע בית המשפט קמא כתנאי לעיכוב הביצוע. המבקשים טוענים אמנם כי ערבות בגובה אלפית משווי החברה על-פי הערכת המומחה מטעם בית המשפט היא נמוכה מדי, אך לא הבהירו מה הקשר שהם רואים בין שווי החברה לבין הנזק שעלול להיגרם להם מהעיכוב בביצוע ההתמחרות. נוכח האמור ובשים לב ליתר ההוראות שקבע בית המשפט ובהן, בין היתר, ההוראה כי בתקופת עיכוב הביצוע ימשיכו המבקשים לקבל את שכרם מן החברה, וכי רווחי החברה "מוקפאים" בשלב זה ולא יחולקו למי מן הצדדים, איני רואה עילה להגדלת הערבות בסכומים שנתבקשו (מ-50,000 ש"ח ל-4.7 מיליון ש"ח).

 

           לבסוף יצוין כי תביעת המבקשים הייתה להעברת מניות החברה ולא להפסקת תשלום שכר המשיב בטענה כי הוא אינו עובד בחברה בפועל. משכך, אף אם לא היה מקום לשלם למשיב שכר חודשי מבלי שהוא עובד בחברה, ואיני מביעה כל עמדה בעניין זה, אין מקום להורות על כך במסגרת ההליך דנן בייחוד משראה בית המשפט קמא לקבוע כי אם ערעור המשיב יידחה תיבחן האפשרות לחייבו להשיב לחברה את המשכורות שקיבל בתקופת עיכוב הביצוע. כמו כן איני רואה לקבוע כי המשיב אינו זכאי לקבל את חלקו ברווחי החברה החל מיום 12.11.2012 כפי שנתבקש. דרישה זו מתייחסת לתקופה שקדמה להחלטה על עיכוב הביצוע והיא חורגת על כן מגדר תנאיו של עיכוב הביצוע.

 

 

 

 

            סיכומם של דברים, הבקשה נדחית.  המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך-דינו של המשיב בבקשה בסך של 8,000 ש"ח.

 

            

           ניתנה היום, ‏כ"ה באייר התשע"ג (‏5.5.2013).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13007320_V02.doc   גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il