עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 7116/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

	ע"פ 7116/12

לפני:

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערערים:

1. סנד חאלדי

2. מוחמד חאלדי

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשה לדחיית מועד ביצוע עונש המאסר שנגזר על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.9.2012 בת"פ 30800-10-10 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' סלע

תאריך הישיבה:

כ"ג בתשרי התשע"ג (9.10.2012)

בשם המערערים:

עו"ד חנא בולוס

בשם המשיבה:

עו"ד סיוון רוסו

החלטה

1. המערערים שלפני הורשעו לאחר שמיעת ראיות בביצוע בצוותא של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיפים 329(א)(1) ו-329(א)(2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). המערער 1 זוכה מחמת הספק מאישום של תקיפה, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

2. ביום 27.9.2012 גזר בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ד' סלע) את עונשם של המערערים באופן הבא: 45 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרם; 18 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעברו עבירות אלימות מסוג פשע במשך שלוש שנים; פיצוי לקורבן העבירה בסך של 30,000 שקל (כל אחד). בקשתם של המערערים לדחות את מועד ביצוע עונש המאסר נדחתה ביום השמעת גזר הדין, כך שביצועו הוחל זה מכבר. על החלטה זו, הדוחה את דחיית ביצוע המאסר, הוגש הערעור שלפני מכוח סעיף 87(ד) לחוק העונשין.

תמצית הכרעת הדין והעובדות שביסודה

3. טרם שאפנה להצגת נימוקי הערעור, אביא את עיקרי הכרעת הדין. ביום 25.9.2010, בסמוך לשעה 02:30, הגיע אביהם של המערערים (להלן: האב), יחד עם בנו הקטין, אל תחנת הדלק "דור אלון", הממוקמת בכניסה לאזור התעשייה בעיר שפרעם (להלן: תחנת הדלק). האב הגיע לתחנת הדלק על מנת לאסוף בקבוקים, שם פגש במתלונן ובשניים נוספים, האחד מהם קטין המכונה "ז'וז'ו". בין האב לבין ז'וז'ו נתגלע ויכוח, שלווה בקללות ובזריקת אבנים הדדיות, בנוגע לאיסוף הבקבוקים במתחם התחנה ובסביבתה. לאחר שנרגעו הרוחות, ניגש המתלונן אל האב כדי לפייס את רוחו, שוחח עימו מחוץ למתחם התחנה, ולבסוף חזר לתחנה. אלא, שבין האב לבין ז'וז'ו ניצת הויכוח בשנית, ואף הפעם ניסה המתלונן לפייס את האב. בשעה 03:00 הזעיק האב את שני בניו – המערערים שלפני – לבוא אל התחנה. בהגיעם לשם, ובעוד המתלונן והאב משוחחים ביניהם על האירוע הראשון בו התלהטו הרוחות, הקיפו המערערים את המתלונן משני צידיו. המערער 1 (להלן: סנד) הגיע כשהוא מצויד בשוקר חשמלי ובידו השניה חפץ אחר, ואילו המערער 2 (להלן: מוחמד) הגיע כשהוא מצויד במוט ברזל. מוחמד חבט בראשו של המתלונן באמצעות מוט הברזל שבידו, ומיד לאחר מכן הימם אותו סנד באמצעות השוקר החשמלי. המתלונן נפל ארצה ושבר את מצחו, ואילו המערערים נמלטו מן המקום. יצוין, כי המתלונן פונה לבית החולים "בני ציון" וממנו לבית החולים "רמב"ם", כאשר הוא סובל ממספר שברים ודימומים. לאחר אשפוז של יומיים שוחרר המתלונן לביתו, אולם בשל החמרה במצבו נזקק לטיפול והשגחה רפואית, ולכן אושפז בשנית למשך עשרה ימים נוספים.

4. כאמור לעיל, ביום 27.9.2012 גזר בית המשפט המחוזי בחיפה את עונשם של המערערים. מיד לאחר מתן גזר הדין ביקש בא-כוחם של המערערים כי העונש יעוכב, הן כדי לאפשר למרשיו להיערך לקראת ריצוי המאסר והן כדי לשקול האם להגיש ערעור. עוד ציין בא-כוח המערערים, כי מרשיו הוחזקו משך זמן רב במעצר בית, מבלי להפר את תנאי השחרור, ולכן אין מניעה להעניק להם שהות של 30 ימים לשם התארגנות. מנגד, טענה באת-כוח המשיבה כי דין הבקשה להידחות, שכן היה בכוח המערערים לצפות את חומרת הענישה לנוכח הרשעתם בעבירות חמורות. באת-כוח המשיבה אף עמדה על הכלל, לפיו יש לרצות את המאסר מיד עם מתן גזר הדין, בפרט כאשר מדובר בעונש שאינו קצר – כמו המקרה דנן.

5. בתום שמיעת טענות הצדדים, דחה בית המשפט קמא את בקשת עיכוב ביצוע המאסר ונימק עמדתו כך:

"הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות בעבירה שהעונש הקבוע בצידה הוא 20 שנה, והיו צריכים לצפות כי יוטל עליהם מאסר משמעותי בפועל. הנאשמים ביצעו את העבירות בשנת 2010, ואין מקום לדחיית ריצוי הענש בגין העבירה החמורה בה הורשעו. אכן תקופת המעצר היא ארוכה למדי, ואין בתחילת ריצוי העונש כדי לקבוע בשיקול דעתו של בית המשפט העליון לעניין חומרתו".

6. החלטה זו היא שעומדת במוקד הערעור דנן. ראשית, המערערים טוענים כי אין לראות בהחלטה קצרה זו משום הנמקה עניינית לדחיית בקשתם לעיכוב ביצוע המאסר. שנית, ולגופו של עניין, המערערים טוענים כי על-פי המבחנים שנקבעו בהחלטה בעניין ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ), יש לעכב את ביצוע עונשם עד שיוכרע ערעורם. בהקשר זה עמדו המערערים על עברם הפלילי הנקי; על כך שאירוע האלימות בעניינם הינו נקודתי בלבד ושאין מדובר בבריונות לשמה; ועל כוונתם לערער על הכרעת הדין ולא רק על גזר הדין. לשם תמיכה בטענתם הם הביאו מספר אסמכתאות המלמדות על מקרים בהם עוכבו עונשים שמשכם דומה.

7. בדיון שנערך לפני, ביום 9.10.2012, שינה במעט בא-כוח המערערים את הילוך טענתו, והסביר כי ערעורו מוגש מכוח סעיף 87 לחוק העונשין, שנסב על החלטתו של בית המשפט בערכאה הראשונה שלא לדחות את מועד ביצוע גזר הדין. לשיטת בא-כוח המערערים, הדיון בהחלטה זו שונה מן המסגרת שקובעת ההלכה בעניין שוורץ, ולו משום שאין להניח שבית משפט של ערכאה ראשונה יבחן את סיכויי הערעור על הכרעתו שלו עצמו. באת-כוח המשיבה התייחסה בפתח דבריה לכך, וטענה כי אף שהמסגרת הדיונית שונה – בין ערעור על החלטה הדוחה בקשה לדחיית מועד ריצוי המאסר לבין בקשה לעיכוב ביצוע המאסר עד שיוכרע הערעור גופו – הרי שהמסגרת הנורמטיבית המהותית היא זהה ויש ליישם את השיקולים שנקבעו בעניין שוורץ גם על נסיבות המקרה דנן. לשיטת המשיבה, הכרעת הדין מושתתת בעיקרה על קביעות מהימנות וניתוח עדויות ומכאן שסיכויי הערעור נמוכים. עוד הוסיפה באת-כוח המשיבה כי חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, כמו-גם משך המאסר, תומכים אף הם בדחיית הערעור ובהותרת החלטת בית משפט קמא על כנה.

8. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, ומששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין הערעור להידחות. באשר למסגרת הדיונית, אציין כי אף שהערעור דנן הוגש כבקשה לדחיית מועד ביצוע המאסר, ולא כבקשה לעיכוב ביצוע המאסר, הרי שמהודעת הערעור עולה, ובא-כוח המערערים חזר על כך בפתח דבריו, כי השיקולים הצריכים לעניין הם אלו שנקבעו בהלכת שוורץ (כמפורט בפסקה 10 ואילך להודעת הערעור). למעשה, בנקודת הזמן שבה אנו מצויים, עת המערערים החלו בריצוי עונשם ביום ה-27.9.2012, איננו עוסקים עוד בערעור שתכליתו מתן אורכה לשם התארגנות לריצוי המאסר, אלא בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. ככזו, יש לבוחנה על-פי השיקולים שפורטו בעניין שוורץ, ובכלל זה: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון; התנהגות הנידון במהלך המשפט, כמו-גם נסיבותיו האישיות; ולבסוף – האם הערעור מופנה כלפי הכרעת הדין או גזר הדין (עניין שוורץ, עמ' 282-277).

9. בחינת עניינם של המערערים בראי ההלכה הפסוקה מלמדת על שלושה שיקולים הנוטים בבירור לכף חובה: חומרת העבירות; אורך תקופת המאסר שהושתה; טיב הערעור וסיכוייו. אפרט:

א. חומרת העבירות – חומרת העבירות בהן הורשעו המערערים והאלימות הנשקפת מנסיבות ביצוען מהוות שיקולים משמעותיים התומכים בהחלטת בית המשפט קמא המורה על תחילת ריצוי המאסר, מיד עם מתן גזר הדין. מפסק דינו של בית המשפט קמא מצטיירים המערערים כמי שהוזמנו על-ידי אביהם "לסגור חשבון" עם אחר, וכמי שהצטיידו לשם כך במוט ברזל ובשוקר חשמלי. בנסיבות אלו, ולנוכח הפגיעות הפיזיות הקשות יחסית שהסבו למתלונן, גובר האינטרס הציבורי בהרתעה אפקטיבית המושגת, בין היתר, בתחילת ריצוי העונש מיד עם מתן גזר הדין.

ב. אורך תקופת המאסר – על המערערים הושת עונש מאסר ארוך יחסית – 45 חודשים. במצב דברים זה, מתגמד החשש שמא ירצו המערערים את כל תקופת מאסרם, בטרם ישמע ערעורם. יתרה מזאת, בית משפט זה כבר עמד על השפעתו של מאסר ממושך על החשש מפני הימלטות הנידון מן הדין, אף במקרים בהם האחרון התייצב כדין במהלך משפטו בערכאה הדיונית (עניין שוורץ, עמ' 278).

ג. טיב הערעור וסיכוייו – הערעור במקרה שלפני טרם הוגש ולפיכך יהיה זה בלתי אפשרי בשלב הנוכחי להעריך את סיכוייו נאמנה. אמנם, בא-כוחם של המערערים הצהיר כי הערעור יופנה גם כלפי הכרעת הדין. יחד עם זאת, עיון בהכרעת הדין, הנפרסת על פני 42 עמודים, מלמד כי זו מבוססת ברובה על קביעת ממצאי עובדה ומהימנות, לרבות ניתוח טענות אליבי, כך שקשה לקבל את הטענה כאילו יש בסיכויי הערעור כדי להטות את הכף לטובת דחיית מועד ריצוי המאסר.

10. מהם הטיעונים העומדים לימינם של המערערים בנסיבות אלה? בא-כוחם של המערערים טען ששומה היה על בית המשפט לאפשר למערערים להיערך לכניסה לתקופת מאסר ארוכה. בחינת נסיבותיו של ההליך מלמדת כי טענה זו אינה טענת כבדת משקל. המערערים הורשעו ביום 28.3.2012, ישיבת הטיעונים לעונש נתקיימה ביום 4.9.2012, ואילו מועד מתן גזר הדין נקבע ליום 27.09.2012. בנסיבות אלה, היה למערערים די והותר זמן להיערך לאפשרות ריצוי מאסרם מיד עם נתינתו, כמו-גם ללימוד הכרעת הדין ולגיבוש החלטתם האם לערער. מוסיף וטוען בא-כוחם של המערערים כי לזכות המערערים עומדת התנהגותם לאורך המשפט, ובמיוחד העובדה כי שהו במשך כשנתיים בחלופת מעצר מבלי שהפרו את תנאי השחרור שנקבעו להם, וכן עברם הפלילי הנקי. אולם, אין די בשני שיקולים אלו כדי להכריע את הכף אל מול השיקולים כבדי המשקל שמניתי לעיל.

11. אשר על כן, הערעור נדחה.

ניתנה היום, כ"ד בתשרי תשע"ג (10.10.2012).