עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 6164/10

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' עמית:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע מיום 8.7.2008 (כבוד השופטים ר' כץ, ו' מרון, א' ואגו), בגדרו הורשע המערער בשתי עבירות אינוס לפי סעיף 345(ב)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חטיפה לפי סעיף 369 לחוק; ותקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק (מספר עבירות), ונגזרו עליו 4.5 שנות מאסר בפועל.

 

הרקע וכתב האישום

 

1.       המתלוננת, קטינה ילידת 1992, בת להורים גרושים, ננטשה עוד בהיותה תינוקת על ידי אביה והתגוררה עם אמה, עד שפונו מדירתן ונותרו ללא קורת גג. בכיתה ז' נשרה המתלוננת מהלימודים, לא הצליחה להשתלב במסגרות חינוכיות אחרות, הייתה מעורבת בעבר בפלילים, וטופלה על ידי שירות המבחן. החל מגיל 13 התרועעה המתלוננת עם בני מיעוטים ואף התגוררה עם בן מיעוטים כבן 21 שהפך לבן זוגה. שכניה של המתלוננת לקחו אותה תחת חסותם, ועובר לאירועים מושא כתב האישום המתלוננת גרה עמם. בהמשך נתייחס לביתם של השכנים כאל ביתה של המתלוננת.

 

2.       על פי עובדות כתב האישום, המערער, יליד 1990, הכיר את המתלוננת בעקבות חברותה עם חברתו דאז (להלן: א'). עובר לאירוע מושא כתב האישום, הודיעה א' למערער על רצונה להיפרד ממנו. ביום 7.9.2007 סמוך לשעה 21.00, פגש המערער את המתלוננת ודרש כי תתלווה אליו לביתה של א', בטענה כי זו זקוקה לעזרתה. המתלוננת התלוותה למערער לדירתה של א', יחד עם שכנתהּ (להלן: השכנה) ובתה של השכנה (להלן: בת השכנים). השתיים נשארו ליד הכניסה לבניין, והמערער והמתלוננת עלו לדירתה של א' ונקשו על דלתה, אך ללא מענה. בעקבות כך, המערער רגז, משך את ידה של המתלוננת בחוזקה ודרש כי תאמר לשכנה ולבתה ללכת לדרכן, שכן הוא מעוניין לשוחח איתה על משהו חשוב בנוגע לא'. המתלוננת סירבה בנימוק כי עליה לשוב הביתה, ובתגובה המערער תפס בגרונה, חנק אותה ואיים עליה כי אם לא תתלווה אליו הוא יהרוג אותה. בשל האיומים המתלוננת נאותה להיפרד מהשכנה ובתה ולהתלוות אליו, והמערער הובילהּ לחצר בית ספר שומם (להלן: בית הספר), שם האשים אותה כי דרדרה את א' להתנהגות זולה ועבריינית, תוך שהוא לוחץ על גרונה, משליך אותה ארצה ובועט בה. לאחר מכן הוביל המערער את המתלוננת לדירתו (להלן: הדירה), נעל את דלת הדירה, אמר למתלוננת כי "היום היא מתה" ודרש כי תכבה את האור ותסיר את בגדיה, תוך שהוא מחזיק במכשיר חד. המתלוננת סירבה לדרישותיו, והמערער השכיב אותה על המיטה ואיים עליה כי תאפשר לו לעשות בה כרצונו, או שיהרוג אותה. תחת איומים אלה, הסירה המתלוננת את בגדיה והמערער התפשט והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, חרף התנגדותה. אגב ביצוע מעשה האונס, צבט המערער את המתלוננת באיבר מינה, נישק את חזה ושפתיה, חבל בשפתה התחתונה, חנק אותה וסתם את פיה בשל צעקותיה. בהמשך, חזר המערער והחדיר את איבר מינו בשנית לאיבר מינה של המתלוננת, בעודו חונק אותה. בתום מעשיו, הדליק המערער את האור והורה למתלוננת להתלבש. לאחר מכן הלך המערער עם המתלוננת למכולת סמוכה (להלן: חנות המכולת), שם קנה לה קופסת סיגריות והורה לה ללכת הביתה. בשל מעשים אלו נגרמו למתלוננת חבלות בגופה, לרבות בעינה ובשפתה.

 

3.      בתום האירוע, בסביבות שתיים בלילה, שבה המתלוננת לביתה כשהיא נסערת ובוכייה, וצעקה כי המערער אנס אותה. נוכח מצבה, נבצר מהשוטרים שהוזעקו למקום לדובב אותה, והיא נלקחה לבדיקה רפואית בבית החולים. בערבו של היום למחרת,  מסרה המתלוננת את הודעתה הראשונה במשטרה.

    

תמצית העדויות בפני בית משפט קמא

 

4.        בנוסף למערער ולמתלוננת, העידו לפני בית משפט קמא מספר עדים וביניהם השכן ואשתו-השכנה; א' חברתה של המתלוננת; וחוקרת הנוער לימור אשכנזי. אעמוד להלן על עיקרי העדויות, ועל קביעות המהימנות של בית משפט קמא לגביהן.

 

המתלוננת

 

5.          המתלוננת הובאה לבית החולים בסביבות שעה 03:30 בלילה, ודיווחה לרופא שבדק אותה כי נאנסה. ברישום הרפואי נכתב "היום נאנסה ע"י בחור שמכירה... הייתה חדירה, לדבריה והרביץ אותה בפנים [כך במקור – י.ע.] ונשך אותה...". עוד נרשם כי בבדיקה נמצאה נפיחות בשפה התחתונה ובעין ימין. בפני העובדת הסוציאלית בבית החולים ציינה המתלוננת כי הנאשם התיז לעיניה חומר צורב ולקח אותה לדירה כשעיניה עצומות ושם אנס אותה כשלוש פעמים למרות התנגדותה.

 

           לאחר שנחה במהלך היום, מסרה המתלוננת ביום 8.9.2007 שעה 21:00 את הודעתה הראשונה במשטרה בפני חוקרת הנוער לימור אשכנזי (להלן: חוקרת הנוער) שאותה הכירה. הודעה שנייה ושלישית נגבו מהמתלוננת יומיים לאחר מכן גם כן על ידי חוקרת הנוער. המתלוננת הביעה בפני החוקרת את חששה לחזור לביתם של השכנים ובתיאום עם אמה ועם לשכת הרווחה נמצאה לה "דירת מסתור". בנוסף לשלוש הודעותיה במשטרה, נערך עימות בין המתלוננת לבין המערער, בו חזרה המתלוננת על עיקרי הדברים - "הוא אנס אותי בכוח ומי הוא שאני לא אתלונן עליו", והמערער הכחיש כי אנס אותה.

 

6.        בהודעתה הראשונה תיארה המתלוננת את השתלשלות האירוע כמתואר בכתב האישום לעיל, וציינה כי המערער התנהג כ"מסטול", נדף מפיו ריח חזק של וודקה, וכאשר הוליך אותה לחצר בית הספר הלך ב"זיג-זג". בבית הספר נהג כלפיה באלימות, חנק אותה כשהוא לוחץ על גרונה ולאחר מכן הוליך אותה לדירה, שם "שמעתי דלת נטרקת וקולות של ערבים, טלוויזיה, היה רעש של הרבה ערבים שדיברו איתו בערבית. הבנתי מתוך מה שדיברו קצת. שאלו אותו מי זו והוא אמר איזה זונה אחת. שאלו מה אתה הולך לעשות לה והוא ענה 'לזיין אותה'". בהמשך תיארה המתלוננת את מעשה האינוס לאחר שנכנסו לחדר, סיפרה כי במהלך האירוע ביקשה מהמערער מים ומספר דקות לאחר ששתתה חשה חולשה וסחרחורת וחשדה בו כי החדיר למים חומר כלשהו. לאחר שכילה המערער לבצע בה את זממו, איים עליה כי בשבועות הקרובים הוא יפגע בשכנה ובבתה, ואם תספר למישהו על מעשיו יהרוג אותה. בסיום גביית ההודעה, ציינה המתלוננת שהיא חוששת מהמערער וגם מבני משפחתו וחבריו, שינקמו בה על שהתלוננה.

 

           בהודעתה השנייה, חזרה המתלוננת על עיקרי הדברים. 

 

7.        בשתי ההודעות הראשונות במשטרה, המתלוננת שיקרה לגבי אופן השתלשלות הדברים. בהודעתה הראשונה מיום 8.9.2007 ובהודעתה השנייה מיום 11.9.2007 סיפרה המתלוננת, כי במהלך השיחה בחצר בית הספר, המערער התיז חומר צורב בעיניה ומיד כיסה אותן (נ/1א', עמ' 2, שורה 25):

 

"כשהגענו לשער הוא שם לי כמו ספריי או משהו, משהו שורף בתוך העיניים. זה סגר לי את העיניים ולא יכולתי לפתוח אותן ואז הוא שם לי כמו מטפחת בעיניים קשר חזק הצמיד אותי לגדר בבית הספר וחנק אותי ואמר לי עכשיו את באה איתי בלי להתנגד ואם את מתנגדת אני הורג אותך פה, הוא התחיל לסחוב אותי בידיים, הלכנו איזה ארבעים דקות, לא יודעת לאן, כי העיניים שלי היו מכוסות והוא רק סחב אותי."

 

 

           כך גם בהמשך, בתארה את אירוע האונס עצמו (נ/1א' עמ' 6):

 

"ניסיתי לבקש ממנו להוריד את המטפחת מהעיניים כי הוא תפס לי את הידיים. כשהוא הלך לכמה דקות ניסיתי להוריד את המטפחת, אבל זה היה לוחץ לי בראש... אמרתי לו רק שיוריד לי את זה מהעיניים ושיסביר לי למה... ניסיתי להוריד את המטפחת ואז הוא נתן לי כאפה חזקה לפנים ואמר אל תגעי בזה, אל תורידי את זה."

 

           ובהמשך מספרת המתלוננת כי בתום האירוע, המערער אחז אותה בצווארה, גרר אותה אל מחוץ לדירה, וכאשר הגיעו למכולת, הסיר את המטפחת מעיניה, קנה לה קופסת סיגריות והורה לה ללכת לביתה.

 

           גם לחברתה א' – עמה שוחחה בבוקר שלאחר האירוע ועוד טרם נגבתה ממנה הודעה על ידי המשטרה – סיפרה המתלוננת אודות כיסוי עיניה וצריבתן, הגם שלא היה בפיה הסבר מדוע שיקרה לחברתה, ובמילותיה: "זה מה שיצא לי".

 

           בהודעתה השלישית במשטרה, שניתנה מיד לאחר הודעתה השנייה, חזרה בה המתלוננת מיוזמתה-שלה מהסיפור אודות החומר הצורב שהותז לעיניה וכיסוי העיניים במטפחת. בהודעה זו, הוסיפה המתלוננת מספר פרטים נוספים: כי המערער הוציא סכין או אולר; כי במהלך מעשה האינוס צבט את איבר מינה; כי הבחינה באחד מחבריו שנכנס לחדר בתום האירוע והרים קונדומים מהרצפה והיא עצמה הבחינה במספר קונדומים על הרצפה.

 

           המתלוננת הסבירה מדוע שיקרה בשתי ההודעות הראשונות לגבי התזת החומר לעיניים וכיסוי העיניים:

 

"ש. מדוע שיקרת לגבי המטפחת והעיניים הקשורות?

ת. לא יודעת. פחדתי.

ש. ממי פחדת?

ת. מהמשפחה שלו. ממנו, מהאנשים שהיו בחדר.

ש. המשטרה הגיעה אליך מיד אחרי האירוע והתחילה בחיפושים אחרי החשוד. מדוע לא סייעת למשטרה ומסרת פרטים מדויקים לגבי זירת האונס?

ת. לא יודעת למה. לא יודעת למה אמרתי עיניים קשורות. פחדתי שהמשפחה שלו תבוא אליי.

ש. יש עוד דברים שמסרת ואינם מדויקים?

ת. לא."

 

           גם בעימות בינה לבין המערער נשאלה המתלוננת שוב ושוב על ידי החוקרים מדוע שיקרה בנושא זה והשיבה "אני לא משקרת אני פחדתי ולכן אמרתי... אני הייתי שותקת מפחד כי כולם מאיימים עלי הוא אח שלו איימו עלי ויש לו משפחה... זה לא היה בכוונה זה היה מפחד, זה מה שיצא לי מההתחלה... זה שקר אני מודה אבל האונס לא שקר".

 

           וכך גם בעדותה בבית המשפט (עמ' 20 לפרוטוקול):

 

"סיפרתי שכשיצאנו מבית הספר הוא שם לי מן מטפחת שאני לא אראה לאן הוא לוקח אותי, הוא סחב אותי עד לבית ופחדתי, לא רציתי בכלל לספר מה קרה מהפחד ששכנעו אותי לספר ושיעזרו לי. פחדתי להגיד איפה זה קרה... פחדתי. פחדתי לספר את כל הסיפור, אבל כשאמרו לי שיעזרו לי ושכנעו אותי.

ש. במשטרה באיזה שהוא שלב סיפרת את ה...?

ת. כן. היא (החוקרת – ו.מ. ) אמרה לי שאם יש שקר קטן בחקירה שלי, לא לפחד ולהגיד אותו והיא תעזור לי. בסוף אמרתי לה מה שקרה באמת."

 

 

           בחקירתה הנגדית הסבירה המתלוננת, כי חששה לחשוף את מיקום הדירה, שמא חבריו של המערער, המתגוררים בדירה יתנכלו לה, וכדבריה "לא היה לי אומץ... מלחץ לא יודעת מה להגיד, לא יודעת מה אני מדברת בכלל". המתלוננת סיפרה, וכך גם אמרה בהודעתה השלישית במשטרה, כי כאשר שבה לביתה מבית החולים, פגשה את אחיו של המערער, אשר איים עליה כי אם תספר על "השטות הזו, שאני אומרת שהוא אנס אותי, הוא יהרוג אותי" (עמ' 19 לפרוטוקול).

 

           עוד סיפרה המתלוננת כי המערער התנהג בצורה הפכפכה: "קודם הוא חנק אותי, אחר כך הוא אח שלי" ובעת שיצאו מחצר בית הספר אף פרץ בבכי (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 8-7). כמו כן, סיפרה כי כאשר חזרה לביתה ושאלו אותה היכן הייתה עד עכשיו, לא הייתה מסוגלת לדבר עד שפרצה מפיה צעקה כי המערער אנס אותה. כאשר הגיעו השוטרים, בכתה ללא הרף, עד שהגיעה איזו שוטרת שאמרה לה שתעזור לה.

 

8.        בית משפט קמא נתן אמון בגרסתה של המתלוננת, למרות שקריה בשתי ההודעות הראשונות במשטרה ולמרות שהיה מודע לאי הדיוקים שנפלו בעדותה של המתלוננת, באומרו (עמ' 182 להכרעת הדין):

 

"העדות אינה נקייה מסתירות ואי דיוקים. בשתי הודעותיה הראשונות במשטרה, מסרה המתלוננת עובדות כוזבות, מהן חזרה ביוזמתה, בהודעתה השלישית ואף הסבירה את פשרן ועל שום מה בחרה למסרן.

להתרשמותי, ליבת גרסתה של המתלוננת אמת היא ואין בסתירות ובאי הדיוקים שהתגלו בה – אשר אינם מהותיים כשלעצמם – לרבות העובדות הכוזבות שמסרה בתחילת הדרך, לקעקע את אמינותה ולעורר ספק בדבר נכונות גרסתה."

 

           נקבע כי עדותה של המתלוננת, על אי הדיוקים והסתירות שבה, הושפעה הן מהאירוע הטראומטי והאלים אותו חוותה, והן נוכח כלל נסיבות חייה כפי שניכר מהתנהלותה ודרך התבטאותה. המתלוננת, חייתה מאז ינקותה ללא מסגרת הורית, נשרה מהלימודים כבר בכיתה ז', שפתה דלה והיא מוגבלת ביכולת התיאור וביכולת לשחזר עובדות על פרטיהן. באספקלריה זו יש להעריך את עדותה ובית משפט קמא התרשם כי ניכר על המתלוננת שעברה טראומה קשה שהותירה בה צלקת עמוקה, וכי חששה מהמערער ניכר גם לאורך עדותה. 

 

9.        בנוסף, הצביע בית המשפט על מספר אינדיקציות אשר מחזקות את גרסת המתלוננת כלהלן:

 

           א.      סימני האלימות בעינה, שפתה ורגלה של המתלוננת, אשר מתועדים בתמונות ובתיעוד הרפואי, ואושרו בעדותם של השכן והשכנה.

 

           ב.      מיידיות תלונתה של המתלוננת אשר חזרה הביתה בבכי ובצעקות כי המערער אנס אותה. שעה קלה לאחר מכן, סיפרה על מעשי האינוס לרופא ולעובדת הסוציאלית בבית החולים.

 

           ג.      מצבה הנפשי של המתלוננת סמוך לאחר האירוע - היא מיררה בבכי לאורך שעות, הסתגרה בחדרה ולא רצתה לראות איש. תיאור זה עולה גם מעדותו של השכן ומהודעתה של השכנה במשטרה. 

 

המערער

 

10.      המערער נעצר כיממה לאחר האירוע, שעות ספורות לאחר שהמתלוננת מסרה את הודעתה הראשונה במשטרה. בהודעתו הראשונה, כפר המערער במעשי האינוס, אך אישר את עיקרי העובדות לגבי מהלך האירועים באותו לילה. לדבריו, פגש במתלוננת בשעת לילה וביקש ממנה להתלוות אליו לביתה של חברתו א', אך זו לא נמצאה בביתה. לאחר מכן ביקש לשוחח עם מהמתלוננת ביחידות והורה לה להיפרד מהשכנה ומבתה. המערער הלך עם המתלוננת מביתה של א' לחצר בית הספר, שם האשים אותה  כי דרדרה את חברתו א' למעשי עבריינות, ומשם המשיכו שניהם אל חנות המכולת שם  קנה המערער מים וסיגריות. לאחר מכן, פנו שניהם אל הדירה של דודו ואחיו, בה שהה באותה עת מוחמד חברו של המערער. המערער והמתלוננת נכנסו אל הדירה בעוד מוחמד נשאר מחוץ לה. בדירה שהו פרק זמן קצר של כשש דקות ושוחחו, ובתוך כך המתלוננת בקשה מהמערער לשכב איתה. המערער סירב, אמר לה להתרחק מא' ואיים עליה שאם לא כן "אני אזיין אותה ליד כל האנשים", ובתום השיחה נשק לה נשיקה ידידותית וליווה אותה לביתה. לדבריו, כאשר לקח את המתלוננת לדירת חברו הבחין כי המתלוננת חוששת מפניו "בגלל שחשבה שאני ארביץ לה וגם הייתי מדבר בצעקות, אבל לא עשיתי לה כלום". בניגוד לדברי המתלוננת שהזכירה כי בדירה היו מספר חברים שלו, טען המערער כי רק בעל הדירה היה שם. לדבריו, לא שוחח עמו כלל על המתלוננת, אלא נכנס עמה מיד לחדר וסגר את הדלת.

 

           המערער גרס כי המתלוננת העלילה עליו בתיאום עם השכן, מאחר שהשכן ייחס לו מכירת סמים לילדות קטנות. לשאלות החוקר השיב כי הוא משתמש בחשיש ושתה לפני שפגש את המתלוננת. המערער הכחיש כי חברתו א' ביקשה לנתק את הקשר איתו ודרשה ממנו שלא ליצור עמה קשר, ומבחינתו, הם עדיין חברים.

 

           בהודעתו השנייה, אמר המערער כי לא מדובר בדירה שלו, אלא בדירה של מישהו בשם מוחמד המתגורר באותה דירה עם שני שותפים שנעצרו על החזקת סמים, כי ישן בדירה הזו רק פעם אחת, והיה בה פעמיים בלבד. המערער חזר על גרסתו כי הביא את המתלוננת לדירה כדי להמשיך לשוחח עמה, כי לא שכב עמה כלל, כי הטיח בה שהיא בחורה ש"מסתובבת עם כל הבדווים, ערבים מירושלים, מזדיינת איתם" והזהיר אותה לא להשפיע לרעה על חברתה א'. לדבריו, המתלוננת הציעה לו לשכב עמה, גילתה בו עניין מזה מספר חודשים וביקשה לסכסך בינו לבין חברתו א'.

 

           בהודעתו השלישית חזר המערער על גרסתו, וכאשר נאמר לו שמוחמד, חברו, טוען שנכנס שיכור לדירה, הכחיש את הדברים. לדבריו, שהה עם המתלוננת כחמש דקות בחדר.

 

           בעימות בינו לבין המתלוננת, המערער סיפר כי אינו מתגורר בדירה אליה הביא את המתלוננת, אלא מדובר בדירה של חבר, שבה ביקר פעמיים בלבד לצורך בילוי עם בחורות. בעימות אישר כי תפס את ידה של המתלוננת כדי להביאה לדירה אך לדבריו לא השתמש בכוח, הוא אישר כי בדירה דחף את המתלוננת אך לבסוף הם "הסתדרו" והוא נשק לה בידידות.

 

           על גרסה זו חזר המערער בעדותו בבית המשפט, אישר כי הוביל את המתלוננת לדירה כשהוא אוחז בידה, אך טען כי לא עשה כן באלימות. לגרסתו, שהה עם המתלוננת בדירה 3-4 דקות בלבד, היה עצבני ודיבר "כאילו בצעקות. נתתי לה נשיקה כמו ידידים שלא תכעס עלי כי דיברתי בצעקות. אחר כך יצאנו מהדירה". לדבריו, שמע כי המתלוננת נהגה לצאת עם כל אחד ו"הייתי שומע מכל האנשים שהיא זונה".

 

           בית משפט קמא מצא את גרסתו של המערער לא אמינה ולא עולה בקנה אחד עם השכל הישר, ובהמשך נעמוד על הדברים.

 

עדות השכן

 

11.      השכן סיפר כי המתלוננת גדלה לאם ללא מסוגלות הורית, כי למעשה גדלה בביתם מאז הייתה ילדה קטנה, והוא רואה אותה כאילו הייתה בתו. השכן הכחיש את הטענה כי נהג להתעמר במתלוננת, כי אסר עליה לצאת מהבית או נהג בה באלימות. בעדותו תיאר כיצד נכנסה המתלוננת בליל האירוע הביתה בצעקות ובבכי, כשהיא בהיסטריה, נראתה בטראומה והיה לה סימן אדום בעינה השמאלית. היא סירבה לדבר ורק צעקה 'הוא אנס אותי' ואז בתו שוחחה עמה ביחידות בחדר. לדבריו, עד היום בתו לא סיפרה לו את תוכן השיחה.

 

           בהמשך הוזמן השכן להעיד בשנית עקב ראיות חדשות שהתגלו להגנה, ולפיהן לאחר האירוע מושא כתב האישום, המתלוננת מסרה לשרותי הרווחה כי ביצע בה מעשים מגונים. השכן כפר בתוקף בטענות אלה, ולא גרע מעדותו הראשונה.

 

12.      בית משפט קמא מצא את עדותו של השכן אמינה ודחה את התזה שהעלה המערער, ולפיה המתלוננת המציאה את סיפור האונס מחשש כי השכן יכה אותה מאחר שחזרה הביתה מאוחר, וכי היה זה השכן שהכה את המתלוננת כאשר חזרה הביתה, ובשל כך נגרם לה סימן אדום בעינה.

 

השכנה

 

13.      השכנה, אשתו של השכן, נכללה ברשימת עדי התביעה אך לא התייצבה ליתן עדות. השכן הסביר כי אשתו מתקשית לצאת מביתה עקב בעיה נפשית. התביעה ויתרה על זימונה של השכנה, וההגנה זימנה אותה כעדה מטעמה. אציין כי העדות נגבתה בבית משפט אחר לאחר שההגנה טענה כי השכנה סובלת מהפרעת חרדה ומתקשה להגיע לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, והשכנה אישרה בעדותה כי כאשר היא יוצאת מהבית, היא צריכה מישהו שילווה אותה (עמ' 145 לפרוטוקול). אציין כי עובר למתן העדות, כבר נודע לשכנה כי המתלוננת טענה במחלקת הרווחה בעירייה שבעלה עשה בה מעשים מגונים.

 

           בעדותה מסרה השכנה גרסה שונה מזו שמסרה במשטרה, ומשכך, הגישה התביעה כראיה את הודעתה במשטרה, אשר נגבתה סמוך לאחר האירוע.

 

           בהודעתה במשטרה (ת/9), תיארה השכנה את פגישתה עם המערער בערב האירוע, כאשר היא ובתה היו ביחד עם המתלוננת והלכו יחדיו לדירה של א'. בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, כששבה המתלוננת לבית, "היא הייתה צועקת ולא אמרה כלום בהתחלה לא הבנו מה קרה לה ומה היא עושה. רק צרחה ואז דיברה עם (בתה) ואז היא אמרה גם לי וגם ל(בעלה) ש(המערער) אנס אותה. היא סיפרה לאט לאט פרטים ש(המערער) שם לה מטפחת בעיניים ולקח אותה לבית שהיא לא יודעת היכן הוא... כשהיא נכנסה כל האיפור שלה על העיניים היה מרוח. אני ראיתי חבלה שהייתה בעין שלה העין הייתה נפוחה והיא אמרה שכל זה (המערער) עשה לה". היא אישרה כי בעלה דרש בשעתו מהמערער שלא להגיע אליהם הביתה, כי המערער ידוע כמוכר סמים וכי שבוע לפני המקרה, בעלה אף התקשר למשטרה לדווח כי המערער מוכר סמים בשכונה לקטינות. כאשר המתלוננת נכנסה לדירה בעלה צעק עליה, משום שלא הבין היכן הייתה, אך לדבריה "היא באה מפוחדת לדירה, כמו שהייתה בהלם, ולא בגלל הצעקות של (בעלה) עליה, אלא בגלל מה שקרה עם (המערער)" (ת/9, עמ' 2).

 

           בעדותה בבית המשפט מסרה השכנה גרסה שונה לחלוטין, ולפיה התנהגותה של המתלוננת באותו לילה הייתה רגילה: "לא הייתה איתה שום בעיה... היא הייתה בסדר וחייכה וכשראתה את בעלי אמרה ש(המערער) כך ו(המערער) כך" (עמ' 142 לפרוטוקול). עם זאת הוסיפה כי כאשר המתלוננת שוחחה עם בעלה "רוב הזמן צעקה ונאנחה ובכתה, כך שלא אמרה דברים מפורשים" (שם). השכנה ציינה כי התרשמה שהמתלוננת "עשתה הצגה" בשל פחדה מבעלה, אשר אסר עליה לצאת מהבית, וכי לא הבחינה בסימני חבלה בפניה של המתלוננת. לכשנשאלה אודות הפער בין גרסתה במשטרה לגרסתה בבית המשפט, השיבה כי במשטרה לא הבינו אותה כהלכה, שכן היא דוברת אנגלית והודעתה נרשמה בעברית. בסיום עדותה, נשאלה השכנה הכיצד המתלוננת, שעד האירוע הייתה כמו הבת שלה, עזבה פתאום את הבית ומדוע פתאום היא מדברת עליה בצורה אחרת, השיבה "כי היא המציאה סיפורים, אמרה לאנשים שבעלי ניסה לעשות לה ככה וככה. למה היא אומרת דברים כאלה" (שם, עמ' 152 שורה 5).

 

           בעקבות עדותה של השכנה, שבה החוקרת אשכנזי לדוכן העדים והעידה כי השכנה מסרה דבריה באנגלית המובנת לה היטב, והדברים תורגמו על ידה לעברית מטעמי נוחות, תוך הקפדה על תרגום מילולי ומדויק. אציין כי חקירתה של השכנה בבית המשפט נערכה בחלקה בתרגום לשפה האנגלית, ובחלקה בעברית, כאשר השכנה משיבה ללא תרגום.

 

14.      בית משפט קמא העדיף את הודעתה של השכנה במשטרה על עדותה בבית המשפט, וכי שינתה את עדותה בבית המשפט בשל כעסה על המתלוננת, נוכח השמועה כי התלוננה על בעלה במחלקת הרווחה.  

 

עדותה של א'

 

15.      א' מסרה "עדות קצרה ולקונית" כלשון בית משפט קמא, בגדרה אישרה שהיא חברתה הטובה של המתלוננת. באשר למערער, הכחישה כי היה חבר שלה וטענה שהיה רק שכן שלה. א' סיפרה כי המתלוננת שיקרה לה בקשר להתזת החומר לעיניה וכיסוי העיניים, כפי ששיקרה גם במשטרה בהודעותיה הראשונות, וכי המתלוננת אמרה לה שהיא שיקרה גם לגבי האיום בסכין.

 

חוקרת הנוער

 

16.      חוקרת הנוער הכירה את המתלוננת עוד קודם לאירוע מושא כתב האישום, על רקע מעורבותה של המתלוננת בפלילים, והמתלוננת אשר חשה בנוח בחברתה, ביקשה להיחקר על ידה. בתום גביית הודעתה השנייה, ציינה המתלוננת בפני חוקרת הנוער כי "לא דייקה בפרטים" ובתגובה המליצה לה החוקרת "לחשוב" על כך. המתלוננת יצאה ממשרדה של החוקרת, ושבה כעבור שעה קלה, ביוזמתה, כדי למסור את הודעתה השלישית, בה חזרה מהעובדות הכוזבות שמסרה בשתי הודעותיה הראשונות.

 

           בסיום גביית הודעתה השלישית, המתלוננת הביעה בפני חוקרת הנוער את חששה לשוב לביתם של השכן והשכנה, ובתיאום עם אמה ושרותי הרווחה, נמצא לה מקום מבטחים, "דירת מסתור" כלשון המתלוננת.

 

           חוקרת הנוער סיפרה בעדותה כי התרשמה שהמתלוננת חששה לחשוף את האירוע ולא שיתפה עמה פעולה בניסיונותיה לדובבה.

 

17.      סיכומו של דבר, שבית משפט קמא האמין למתלוננת והרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. נקבע כי הסתירות שנתגלעו בגרסתה של המתלוננת אינן מהותיות, ואין בהן כדי לקעקע את אמינותה ולעורר ספק בנכונות גרסתה. לסופו של יום, בית משפט קמא הרשיע את המערער בשתי עבירות אינוס; חטיפה; ותקיפה הגורמת חבלה של ממש והשית על המערער 4.5 שנות מאסר בפועל;  12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי  בסך 15,000 ₪.

 

           על כך נסב הערעור שלפנינו.

 

תמצית טענות הצדדים

 

18.        טענותיו של המערער הופנו בעיקר נגד מהימנותה של המתלוננת. המערער הצביע על פגמים וסתירות בגרסתה של המתלוננת וטען כי בית משפט קמא התעלם מראיות שלא עלו בקנה אחד עם גרסתה. עוד נטען למחדלי חקירה של המשטרה.

 

           המדינה טענה כי במקרה דנן לא מתקיימים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, וכי אין בסתירות ובפגמים הנטענים לגבי גרסתה של המתלוננת, כדי לערער את מהימנות גרסתה.

 

           אעמוד להלן על הנקודות העיקריות בטיעוני המערער.

 

מהימנותה של המתלוננת

 

19.      אקדים ואזכיר את הכלל הנקוט בידינו מימים ימימה, ולפיו אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית המתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדים, מאופן מסירת עדותם, שפת גופם והתנהגותם, ועל כן בכוחה לתור אחר "אותות האמת". כלל זה כוחו יפה הן במשפט האזרחי והן במשפט הפלילי (ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2011) פסקה 18 והאסמכתאות שם). כוחו של הכלל יפה במיוחד בעבירות מין נוכח אופי העבירה, באשר ההכרעה מבוססת פעמים רבות על גרסאות סותרות של המעורבים בפרשה ללא ראיות אובייקטיביות-חיצוניות, כך שלהתרשמות מסימני האמת חשיבות סגולית מיוחדת (ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2010) פסקה 83 והאסמכתאות שם (להלן: עניין פלוני)).

 

           בית משפט קמא היה ער לצורך לבחון את דברי המתלוננת בזהירות - לאחר ששיקרה לחברתה א' ושיקרה בשתי הודעותיה הראשונות במשטרה - אך למרות זאת מצא את גרסתה לגבי ליבת האירועים כאמינה. זו אפוא נקודת המוצא בבחינת הערעור שבפנינו.

            

20.      המערער טען כי אין ממש בחיזוקים שמצא בית משפט קמא לגרסתה של המתלוננת. לטענת המערער, אמנם נמצאו סימני אלימות על המתלוננת, אך התיעוד הרפואי נערך מספר שעות לאחר האירוע והתמונות צולמו יום לאחריו, ולא ניתן לדעת מתי נוצר הסימן. בנוסף, האדמומיות מעל עינה של המתלוננת יכולה הייתה להיווצר משפשוף העין כפי שנקבע בחוות דעת רפואית מטעמו (נ/8). המערער הצביע על עדויותיהם של השוטר רועי (עמ' 104 לפרוטוקול, שורות 2–4) ושל העד ניבי - המוכר בחנות המכולת אשר לא הבחינו בסימני חבלה בפניה של המתלוננת.

 

           דין הטענה להידחות. סימני האלימות על גופה של המתלוננת מעוגנים בעדותו של השכן בבית המשפט; בהודעתה של אשתו במשטרה; בדברים שנכתבו על ידי חוקרת הנוער בזמן אמת; בתמונות שצולמו בעת שהמתלוננת מסרה הודעתה במשטרה; ובתיעוד הרפואי בבית החולים (נ/6). השוטר רועי ציין כי המתלוננת "לא נראתה מישהי שקיבלה מכות או שיש עליה סימנים" אך ציין כי לא ערך לה בדיקה וויזואלית (עמ' 104 לפרוטוקול).

          

21.      לטענת המערער, המתלוננת לא הייתה כלל במצב נפשי חריג לאחר האירוע, כפי שעולה מעדותו של המוכר בחנות המכולת, אשר סיפר כי פגש במתלוננת לאחר שנאנסה כביכול, ולא הבחין במצב נפשי חריג אצלה. את התנהגותה של המתלוננת כאשר הגיעה לביתה, ניתן להסביר ביחסיה המורכבים עם השכן שבביתו התגוררה, אשר התנגד ליחסיה של המתלוננת עם המערער. בהקשר זה הצביע המערער על הודעת המתלוננת במשטרה ועל עדותה של השכנה, מהן עולה כי כאשר חזרה המתלוננת לביתם באותו לילה, השכן רגז על המתלוננת על שבילתה עם המערער עד שעה כה מאוחרת, בניגוד לאיסורים שהוטלו עליה.

          

           סיפרנו כי המתלוננת התגוררה בבית שכניה, אשר פרשׂו עליה את חסותם. אין חולק כי השכן לא היה מרוצה, בלשון המעטה, מכך שהמתלוננת מתרועעת עם המערער. המתלוננת אישרה כי השכן ביקש ממנה בעבר שלא להיפגש עם המערער,  השכן אישר בעדותו כי הציב למתלוננת תנאים שהייתה צריכה לעמוד בהם, ואשתו-השכנה סיפרה בעדותה כי אף התקשר בשעתו למשטרה כדי לדווח שהמערער מוכר סמים לקטינות. ברם, התזה שהעלה המערער במשטרה, ולפיה המתלוננת והשכן רקמו כנגדו עלילה, לא מתיישבת עם העובדה שהמערער הוא שיזם את האירוע בסופו חזרה  המתלוננת בוכייה ונסערת. התזה כי המתלוננת חששה מהשכן נדחתה על ידי בית משפט קמא, שהתרשם ישירות מהמתלוננת והשכן, גם בהסתמך על הגיונם של דברים (עמ' 185 להכרעת הדין):

 

"כאשר נרגעה קמעה, ביקשה לשתף רק את [בת השכנים], ביחידות, בחדר נפרד. חזקה עליה, כי אם ביקשה 'להרגיע' את א' [השכן], בשל זעמו על כך שאחרה לשוב- כפי שטען הסנגור- כי אז, הייתה בוחרת לספר את סיפורה לו עצמו. יתרה מכך, אף אם א' [השכן] רגז על המתלוננת, כנטען, הרי שאין היגיון וסבירות בטענה, לפיה המתלוננת בקשה 'להרגיעו' באמצעות סיפורה, לבל יאונה לה רע על ידו- בהינתן העובדה שמיד לאחר שהגישה את תלונתה, היא עזבה את ביתו, על פי בקשתה ובסיוע המשטרה בשל חששה מהנאשם וממשפחתו. עזיבתה הבהולה שומטת את היסוד לטענת הסנגור."

 

 

           איני רואה להתערב במסקנה זו של בית משפט קמא, ומכאן, שבהיעדר מניע של המתלוננת להעליל על המערער, מצבה הנפשי והופעתה הנסערת לאחר האירוע מהווים חיזוק חיצוני של ממש לגרסתה.

 

22.      בעקבות בקשת ההגנה לעיין בתיק הסוציאלי של המתלוננת, העבירה לה התביעה מסמך ממנו עולה כי לאחר האירוע מושא כתב האישום, דיווחה המתלוננת לשירותי הרווחה כי השכן הטריד אותה ואת חברתה מינית בכך שהציע לה ולחברתה סכום כספי על מנת שיאפשרו לו לגעת בהן, והציע להן לצפות עימו בסרטים פורנוגרפיים. ההגנה הצביעה על כך שבעדותה סיפרה המתלוננת כי יחסיה עם השכן הם כמו יחסי אב ובת, למרות שכשלושה חודשים לפני מתן עדותה, התלוננה בפני שירותי הרווחה על השכן, כאמור לעיל. המסמך של לשכת הרווחה הוגש בהסכמת התביעה, וההגנה דרשה לזמן את המתלוננת לעדות נוספת. בית משפט קמא המליץ להגנה לחזור בה מהבקשה, מאחר שעצם אמירת הדברים על ידי המתלוננת לא הייתה  שנויה במחלוקת (עמ' 131; 134 לפרוטוקול). לטענת ההגנה, ללא קשר לאמיתות הדברים שייחסה המתלוננת לשכן, יש בכך להוכיח כי המתלוננת שקרה בעדותה בבית המשפט, בתארה את יחסיה עמו כיחסי אב-בת, מה שפוגע במהימנותה.  

 

           בית משפט קמא קבע כי האשמותיה לכאורה של המתלוננת נגד השכן אינן רלוונטיות לענייננו, וכי המדובר במידע מפי השמועה.

 

23.      לא אכחד כי העובדה שהמתלוננת אמרה את שאמרה ללשכת הרווחה אודות השכן, לא מתיישבת עם עדותה בבית המשפט סמוך לאחר מכן, כי יחסיה עם השכן הם כ"יחסי אב ובת". ברי כי המתלוננת שיקרה, אם בבית המשפט לגבי יחסיה הטובים עם השכן, ואם במה שסיפרה ללשכת הרווחה אודות השכן. אציין כי התביעה הצהירה כי היא סירבה למסור תלונה כנגד השכן ומסרה שהיא רוצה להתנתק (עמ' 131 לפרוטוקול).

 

           ברם, עובדה זו הייתה בפני בית משפט קמא, שהתרשם ישירות מהמתלוננת, ואין בה כדי לפגוע בגרעין הקשה בגרסת המתלוננת, אשר קיבל חיזוק בסימני האלימות על גופה, במצבה הנפשי הנסער לאחר האירוע מושא כתב האישום, ובגרסה הבלתי הגיונית של המערער, כפי שנפרט בהמשך. 

 

24.      המערער הצביע על שקריה של המתלוננת בהודעתה הראשונה והשנייה, וטען כי ההסבר שנתנה ולפיו אמרה את הדברים בשל הפחד שלה מפני המערער, משפחתו וחבריו אינו הגיוני. שאם חששה מהם, הכיצד נקבה בשמו של המערער ובשם משפחתו, ובכתובת המגורים של אחיו? ומדוע סיפרה גרסה כוזבת זו אף לחברתה א', עוד לפני שמסרה את הודעותיה במשטרה? לטענת המערער, הדברים מצביעים על תחכום  ומניפולטיביות של המתלוננת ועל יכולתה למסור פרטים כוזבים באופן משכנע. לטענתו, המתלוננת חזרה בה מהגרסה כי המערער התיז חומר לעיניה וכיסה אותן במטפחת, רק לאחר שחשדה כי המשטרה מפקפקת בסיפורה.

 

25.      אלא שמחומר הראיות עולה כי המתלוננת ביוזמתה פנתה לחוקרת והתוודתה בפניה כי לא דייקה בפרטים, מבלי שקדמה לכך הבעת עמדה מצד החוקרת. כך עולה מעדותה של חוקרת הנוער לימור אשכנזי (עמ' 77 לפרוטוקול):

 

"אני גביתי מ[המתלוננת] עדות נוספת, בסיום העדות היא מסרה לי שהיא לא דייקה בפרטים, אני זוכרת שהיא חששה לספר לי מה. ניסיתי לדובב אותה אבל היא לא כל כך שיתפה פעולה. בסופו של דבר אמרתי לה שתחשוב, היא יצאה מהמשרד שלי, חשבה ולאחר מכן חזרה למשרד ומיוזמתה מסרה את העדות הנוספת".

 

 

           אזכיר כי לגרסת המתלוננת, המערער איים עליה ועל משפחת השכנים, מה שמסביר את חששה ממנו וחששה "להסגיר" את מקום הדירה אליה הוביל אותה המערער. בית משפט קמא קיבל את הסבר המתלוננת כי שיקרה מתוך פחד (עמ' 183 להכרעת הדין):

 

"בהכירה את 'כוחות הרחוב' ואת השולטים בהם- חששה המתלוננת לחשוף את מיקום הדירה וזהות בעליה ויושביה, חברו של הנאשם. החשש מובן. הגם שאין לקבל את בחירתה למסור גרסה שקרית, אודות התזת החומר לעיניה וכיסוין, כראויה- יש היגיון וסבירות במניעה לעשות כן גבי דידה."

 

 

           בית המשפט התייחס לטענה נוספת של המערער ודחה אותה:

 

"טענת ההגנה, לפיה המתלוננת שקרה כדי להשהות את הגעת המשטרה לזירת האירוע, לבל תיחשף לראיות המפריכות את גרסתה- אין בה ממש. דומה, כי הסנגור מייחס למתלוננת תחכום יתר בטענה זו."

 

26.      המערער הצביע על סתירה לגבי מספר מעשי האינוס. המתלוננת סיפרה בשיחתה עם העובדת הסוציאלית בבית החולים ובהודעתה הראשונה במשטרה כי המערער אנס אותה בדירתו שלוש פעמים, אך בגרסאותיה בהמשך סיפרה כי אנס אותה פעמיים.

 

           איני סבור כי מדובר בסתירה של ממש. קריאה של הודעתה הראשונה של   המתלוננת במשטרה, מעלה כי מעשה האינוס השני נקטע נוכח בקשת המתלוננת לשתות, ולאחריו השלים הנאשם את מעשהו כאשר החדיר את איבר מינו לאיבר מינה "פעם אחת" כדבריה. ייתכן כי בשל כך ראתה המתלוננת את האירוע כשלושה מעשי אינוס וכך תיארה את הדברים בתחילה. 

 

27.      בהודעותיה במשטרה סיפרה המתלוננת כי בשלב כלשהו לאחר שנכנסו לדירה,  המערער יצא מהדירה למספר דקות כדי לקנות שתייה וסיגריות, ולאחר שיצא היא ניסתה לפתוח את דלת הדירה, אך זו הייתה נעולה (נ/1ג', שורות 72–78):

 

"ש. כמה זמן היית ביחידת דיור

ת. חצי שעה.

ש. את מכירה את האנשים שהיו בחוץ

ת. לא. לא יכולה לתאר אותם.

ש. למה כש [המערער] יצא לקנות מים, לא יצאת מהדירה

ת. ניסיתי לפתוח את הדלת. היא הייתה נעולה. הוא סגר עליי. לא צעקתי, לא קראתי למישהו כי הם חברים שלו ולא חשבתי שמישהו יעזור לי."

 

           אך בעדותה בבית המשפט סיפרה המתלוננת כי פחדה לזוז מהמיטה וכלל לא ניגשה אל הדלת (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 6-5):

 

"לא שמתי לב, לא בדקתי אם היא פתוחה, מהפחד לא זזתי, ישבתי על המיטה ולא עשיתי כלום"

 

 

           לא אכחד כי אכן מדובר בסתירה של ממש, אך זו לא נעלמה מעיני בית משפט קמא, אשר התרשם ישירות מהמתלוננת וסבר כי אין בכך כדי לפגוע בליבת גרסתה,  בגרעין הקשה של האירועים (השוו ע"פ 721/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.10) (להלן: עניין פלוני)). בית משפט קמא הזכיר את ההלכה לפיה לסתירות ואי התאמות עשויים להיות הסברים שונים, כולל העומס הנפשי הרובץ על המתלוננת. הפסיקה הכירה בכך, שכאשר בעבירות מין עסקינן, קיומם של אי התאמות, אי דיוקים וסתירות מסוימות בעדות המתלוננת, הם חזון נפרץ, ועדותם של קורבנות עבירות מין מתאפיינת בכך "שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים וכיוצא בכך" (עניין פלוני, בפסקה 84). כוחה של פסיקה זו יפה גם לענייננו.

 

28.      המתלוננת סיפרה בהודעתה במשטרה ובעדותה בבית המשפט כי המערער החדיר בכוח את איבר מינו לאיבר מינה, תוך הפעלת אלימות כדי להתגבר על התנגדותה, אך בבדיקה הרפואית שנעשתה למתלוננת כשלוש שעות לאחר האירוע, לא נמצאו ממצאים חבלתיים (נ/6). לטענת המערער, יש בכך כדי לסתור את גרסתה של המתלוננת.

 

           איני סבור כך. המתלוננת סיפרה בהודעתה במשטרה כי ניסתה להכות את המערער, סטרה לו וניסתה למשוך בשערו, אך הוא החזיק את ידיה ובתוך כך אנס אותה. בעדותה בבית המשפט סיפרה המתלוננת כי ניסתה להתנגד למערער תוך ניסיון להסתובב ולדחוף אותו, אך הלה איים עליה וחנק אותה. אין הכרח כי בעקבות התנגדות זו של המתלוננת יימצאו ממצאים חבלתיים בנרתיק, כך שהיעדר הממצאים הוא בגדר עובדה ניטרלית שאין בה כדי לתמוך בגרסת המערער.

 

           בדומה, גם העובדה שלא נמצא זרע בנרתיקה של המתלוננת אינה סותרת את גרסתה. זו אמנם סיפרה לרופא שבדק אותה כי המערער שפך את זרעו, אך מהודעתה במשטרה עולה מדוע סברה כך (נ/1א', עמ' 6 שורות 179-177):

 

"ש. האם השתמש באמצעי מניעה

ת. אולי כי לפני שעלה עלי שמעתי שהוא פותח משהו. לא הרגשתי משהו מיוחד. אני לא יודעת איפה הוא גמר. לא הרגשתי שהוא גמר בפנים. אבל אחרי שהוא אנס אותי כמה פעמים הוא אמר לי- גמרתי בפנים, מזל טוב על הילד..."  

 

 

           מכאן, שהמתלוננת ציינה מפורשות שייתכן כי המערער השתמש באמצעי מניעה, והיא אינה יודעת בוודאות אם שפך את זרעו בנרתיקה, כך שמקור השערתה הוא בדבריו הקנטרניים של המערער "מזל טוב על הילד". לא למותר לציין כי המתלוננת סיפרה כי הבחינה בקונדומים על הרצפה, וכי בחיפוש שנערך בדירה, נתפס קונדום ובו DNA של חברו של המערער. בנסיבות אלה, אי הימצאות זרע היא עובדה ניטרלית, ויפים לעניין זה דבריו של השופט קדמי בעניין ע"פ 4912/96 רחמימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.07.1999):

 

"הכלל הגדול הוא: לא ראינו אינה ראיה; ובהקשר הנדון כאן, משמעותו היא: ש'העדר' זרעו של המערער על גבי הפריטים הנ"ל - להבדיל מ'הימצאותו' שם - אינו אומר שהוא לא בעל את מ.. זאת, כל עוד לא תהיה עדות האומרת אחרת, כמפורט לעיל."

 

29.      בהודעתה השלישית הוסיפה המתלוננת פרטים כי המערער איים עליה בסכין או אולר "לא ראיתי", ודרש ממנה באיומים להתפשט. כמו כן, סיפרה כי במהלך מעשה האינוס צבט המערער את איבר מינה. המערער טען לעניין השימוש בסכין, כי פרט זה נתגלה כשקרי, כפי שעולה מעדותה של א', חברתה של המתלוננת (עמ' 64 לפרוטוקול):

 

"ש. את זוכרת מה עוד היא החליפה, מה עוד היה שקר?

ת. כן, שהוא סגר לה את העיניים במטפחת ושם לה משהו בכוס. היא אמרה לי שזה שקר וגם בחקירה היא אמרה שזה שקר.

ש. זה שהוא איים עליה בסכין?

ת. גם. שקר.

ש. היא אמרה לך שזה שקר?

ת. כן שלושתם."

 

 

           גם בחקירתה הראשית בבית המשפט המתלוננת לא העלתה את נושא הסכין והצביטה באיבר המין, והיא נזכרה בכך רק לאחר שהסניגור שאל אותה על כך.

 

           בית המשפט התייחס לשני עניינים אלה (עמ' 187 להכרעת הדין):

 

"אין בגרסותיה הכבושות של המתלוננת, אודות הצביטה באיבר המין וביחס לאיומי הנאשם בסכין- כדי לשמוט את היסוד לגרסתה או להטיל ספק בנכונותה. בהינתן נסיבותיה המיוחדות, גילה ומצבה הכללי מחד, ומאידך מהלכו הסוער והטראומתי של האירוע, היותה נסערת ומפוחדת- אין תמיהה, כי פרטים כאלה ואחרים נשמטו מזיכרונה, אף אם חשובים הם- וצפו בשלב מאוחר יותר. זאת ועוד מבלי להקל בחומרת השימוש בסכין- מדבריה עולה, כי הנאשם התמקד בפעולות חניקה ואחיזתן של ידיה כדי להתגבר על התנגדותה, ללמדך, כי השימוש בסכין היה נקודתי בלבד. ובאשר לצביטה באיבר המין, המדובר באקט אלים, שנלווה למעשה האינוס, שנכפו על המתלוננת בכוח, מתחילתם ועד סופם ועל כן, אין לייחס משקל רב שלא הודגש."

 

           לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא אף בנקודה זו. לא אחת נאמר בפסיקה כי אין בהליך ההדרגתי של ההיזכרות והחשיפה של פרטים כדי לפגום במהימנות ובאמינות של קורבן העבירה (ראו עניין פלוני בפסקה 85; ע"פ 795/85 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 294 (1985); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 638 (2004); ע"פ 9399/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.8.2010); ע"פ 10102/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 68 לפסק דינו של השופט דנציגר (לא פורסם, 7.9.2010); ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (לא פורסם, 13.9.2010); ע"פ 7097/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק דינו של השופט הנדל (לא פורסם, 6.9.2010)).

 

30.      המערער טען למחדלי משטרה בחקירת האירוע, בכך שלא תפסה את קלטות מצלמות האבטחה בחנות המכולת ונמנעה מלגבות הודעה מהמוכר במכולת – אשר העיד בבית המשפט כי לא הבחין במשהו בולט אצל המתלוננת - סמוך לאחר האירוע.  לטענת המערער, היה בראיות אלה כדי לאשש או להפריך את טענת מצבה הנפשי הסוער של המתלוננת והחבלות בפניה.

 

31.      סרט האבטחה במצלמות חנות המכולת אמנם לא נתפס אך השוטר רועי, אשר צפה בחלק מהסרט, סיפר בעדותו כי לא זכור לו שראה את המתלוננת בסרט (עמ' 105-104 לפרוטוקול). מכל מקום, איני סבור כי ניתן להגיע למסקנה כי נגרם למערער נזק ראייתי מתוך ספקולציות גרידא בשאלה מה ניתן היה לראות בסרט האבטחה. בית משפט קמא עמד בפסק דינו על כך, שיש להניח כי לא היה בתפיסת סרט האבטחה כדי להושיע את המערער (עמ' 187 להכרעת הדין):

 

"סרט אבטחה, מטיבו, חולש על שטח רחב ונועד לעקוב אחר הקונים בחנות. חזקה על צילומיו, כי אינם כוללים צילומי תקריב וממילא, לא ניתן היה להבחין בתווי פניה של המתלוננת, בוודאי לא באדמומית שבעפעף עיניה, או בשפת גופה. אין במחדל עליו הצביע הסנגור משום נזק ראייתי."

 

           אציין כי המתלוננת סיפרה בהודעתה במשטרה כי בשל איומיו של המערער שהתלווה אליה לחנות המכולת וקנה לה קופסת סיגריות, היא לא התנהגה בצורה חריגה בחנות, אלא רק סימנה למוכר בעיניה, סימנים שהלה לא הבין. מכאן, שגם לגרסת המתלוננת, היא ממילא לא התנהגה באופן חריג במכולת, כך שאין להניח כי תפיסת סרט האבטחה הייתה מעלה או מורידה. מאחר שהמוכר בחנות המכולת העיד לבסוף בבית המשפט, והשיב בחקירתו הנגדית כי ייתכן שלא קלט את הסימנים של המתלוננת, איני רואה רבותא בכך שלא נגבתה ממנו הודעה סמוך לאחר האירוע.

 

           סיכומו של דבר, שלא מצאתי ממש בטענותיו של המערער למחדלי חקירה.

 

חזרה למערער

 

32.      עד עתה התמקדנו בטענות המערער לגבי גרסתה של המתלוננת, והגיעה העת לחזור אל המערער וגרסתו.

 

           המערער היה נער כבן 17 בעת האירוע, והרושם המתקבל מגרסתו במשטרה ובבית המשפט הוא כמי שכבודו נפגע מאחר שחברתו א' נטשה אותו, וסירבה לראותו למרות שהמערער הביא עמו את המתלוננת בתקווה שזו תשכנע אותה לפתוח את הדלת. המערער שהיה נסער ועצבני, גם לדבריו שלו, הוציא את זעמו על המתלוננת. גרסתו של המערער כי לקח את המתלוננת לדירה אך כדי לשוחח עמה ביחידות, תמוהה כשלעצמה, שהרי ממילא שוחח עמה ביחידות בחצר בית הספר, ויכול היה להמשיך לשוחח עמה שם או בדשא ליד חנות המכולת. הודאתו של המערער כי אחז בידה של המתלוננת כאשר הובילה לדירה היא מעין ראשית הודאה כי הוביל את המתלוננת כנגד רצונה לדירה. ההתבטאויות של המערער אודות המתלוננת אותה ראה כזונה ששוכבת עם כולם, מסבירות את הלך רוחו בעת המעשים, ומדוע הוביל אותה דווקא לאותה דירה בה ביקר טרם האירוע רק פעמיים לפני כן לצורך בילוי עם בחורות. כפי שנאמר על ידי בית משפט קמא בהכרעת הדין "יצא המרצע מן השק" – המערער הביא את המתלוננת בכוונה מראש לדירה שנועדה לבילוי עם בחורות, ומשזו לא נענתה לו כפה עליה את יחסי המין בכוח. יש בכך גם להסביר מדוע סיפר המערער בהודעתו הראשונה במשטרה כי הביא אותה לדירה של דוד שלו ואחיו, ולאחר מכן שינה טעמו וסיפר כי הביא אותה לדירה של אחד מחבריו. אף קשה להלום כי המתלוננת ביקשה מהמערער לשכב עמה, לאחר שהמערער, לדבריו שלו, צעק עליה ורגז עליה שהיא מדיחה את חברתו א' לתרבות רעה, וקשה להלום כי לאחר כל אלה נשק לה בידידות וליווה אותה בשלווה לביתה. גם טענתו כי שהה עם המתלוננת בדירה כחמש דקות, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהמתלוננת חזרה למעלה משעה לאחר שנפרדה מהשכנה ומבתה.

 

33.      סיכומם של דברים, שלא מצאתי להתערב בהכרעת הדין, המושתתת בעיקרה על ממצאי מהימנות ועובדה, כאשר לעדותה של המתלוננת מצטרפים חיזוקים חיצוניים ומנגד, גרסתו של המערער לא הותירה רושם מהימן.

 

הערעור על גזר הדין

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10061640_E04.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il