עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5999/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 5999/12

לפני:

כבוד השופט א' שהם

המבקשת:

יעל ג'ואל

נ ג ד

המשיבים:

1. משטרת ישראל

2. אילן דרעי

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 7.8.2012, בתיק ע"ח 59271-07-12, אשר ניתנה על-ידי כב' השופט א' זמיר

בשם המבקשת: עו"ד גלית פז

בשם המשיבה 1: עו"ד איילת קדוש

בשם המשיב 2: עו"ד ניר פרג'

החלטה

1. לפניי בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (מפי כב' השופט א' זמיר), בתיק ע"ח 59271-07-12, מיום 7.8.2012. בגדרה התקבל עררו של המשיב 2 על החלטתו של בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו (מפי כב' השופטת ל' מרגולין-יחידי), בתיק ה"ת 14247-05-12, מיום 23.7.2012, אשר הורה על השבת התפוס לידי הגורם ממנו נתפס.

רקע והליכים

2. ביום 22.4.2012, תפסה המשיבה 1 רכב ב.מ.וו (מ.ר. 9651069) (להלן: התפוס), במהלך מעצר בנה של המבקשת, בחשד לגניבת רכב מחניית בניין בו מתגורר המשיב 2.

3. ביום 8.5.2012, הגישה המשיבה 1 בקשה להחזרת תפוס לבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו, בה התבקש בית המשפט לקיים דיון במעמד הצדדים, אשר בסופו יורה למי יש להשיב את התפוס. בד בבד, הגישו המשיב 2 והמבקשת בקשות מטעמם להחזרת התפוס לידיהם.

בבקשה להחזרת תפוס מטעם המבקשת, נטען כי היא בעליו החוקיים של התפוס, אשר הוצא מרשותה, בעקבות הסכם מכר בטל שנחתם ביום 19.6.2011 (להלן: ההסכם). לטענתה, בטלות ההסכם נעוצה בכך שתנאיו לא קוימו על-ידי הרוכש (הוא המשיב 2), שעה שזה שילם אך מחצית מסכום העסקה, דהיינו 200,000 ₪ במקום 400,000 ₪. עוד נטען, כי היות שהסכסוך הקיים הינו סכסוך חוזי, והמבקשת היא הבעלים הרשום והחוקי של התפוס, אזיי יש להורות על השבתו לידיה, עד שיוכרע גורלו של ההסכם בהליך האזרחי המתאים.

מנגד, טען המשיב 2 בבקשתו, כי התפוס מצוי בחזקתו הבלעדית, מיום החתימה על ההסכם משך תקופה של כשנה, וכי הוא עמד בכל תנאי ההסכם בדייקנות ובאופן מלא, לרבות תשלום ראשוני בסך 200,000 ₪ ביום חתימת ההסכם, ותשלום שני בסך 205,000 ₪, אשר שולם ביום 3.1.2012. עוד נטען, כי ביום 4.1.2012 במהלך פגישה עם המבקשת, לצורך העברת הבעלות על שמו, גילה המשיב 2 כי על הרכב מוטלים עיקולים שלא הוסרו, כפי שהתחייבה המבקשת בהסכם המכר. וכפועל יוצא, הגיש המשיב 2 תביעה אזרחית מטעמו לקיום ואכיפת ההסכם (ת.א. 18348-05-12). על כן, כך נטען, יש להורות על השבת התפוס לחזקתו.

4. ביום 6.6.2012, התקבלה החלטתו של בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו ביחס לבקשות הנ"ל (להלן: ההחלטה). בית המשפט קבע כי הואיל ועסקינן בסוגיה אזרחית שעניינה הבעלות על התפוס, הרי שההכרעה בה מסורה לבית המשפט המוסמך, בהליך אזרחי ולא פלילי. יחד עם זאת, נקבע כי יש להשיב את התפוס לגורם ממנו נתפס, וזאת, לא לפני ה-22.7.2012, על מנת לאפשר לטוען לזכות בתפוס, לפנות בבקשה מתאימה לבית משפט אזרחי. לאחר קבלת החלטה זו, ביום 28.6.2012, ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו, שעניינה הבהרת ההחלטה הנ"ל. הובהר, כי הנתונים ביחס לגורם ממנו תפסה המשיבה 1 את התפוס, מצויים ברשותה, וכי לגורם זה היא נדרשת להשיב את התפוס במועד שנקבע, וזאת בכפוף להחלטה אחרת שתינתן על-ידי ערכאה אזרחית בעניין זה, אם תינתן.

5. בהמשך, ונוכח בקשות נוספות שהגישו הצדדים, התקבלו בימים 23.7.2012 ו- 3.8.2012 החלטות נוספות של בית המשפט השלום בתל-אביב-יפו, בהן נקבע, כי לאור ההחלטה מיום 6.6.2012 הקובעת כי בית המשפט המוסמך להכריע במחלוקת הוא בית משפט אזרחי, הרי שאין להגיש עוד למותב זה בקשות הנוגעות להכרעה בין הזכויות המתחרות בתפוס.

6. ביום 31.7.2012, הגיש המשיב 2 ערר על ההחלטה להחזרת התפוס, בו נטען, כי מכיוון שהרכב היה בחזקתו, החל מיום 19.6.2012 ועד ליום שבו הוא נגנב ממנו מידי בנה של המבקשת, הרי שהוא הגורם ממנו נתפס התפוס, ועל כן, יש להורות על השבת התפוס לידיו. לטענת המשיב 2, קיימת לו זכויות לכאורה בתפוס, לרבות, זכויותיו על-פי הסכם המכר; עצם ההחזקה הבלעדית בתפוס במשך כשנה; ועצם העובדה שהתפוס נתפס לאחר תלונה רשמית שהגיש המשיב 2 בדבר ניסיון גניבת התפוס. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא משלא קבע במפורש את זהות הגורם אליו יש להשיב את התפוס, ובכך איפשר מתן פרשנות שגויה להחלטתו, לפיה התפוס יושב לידי המבקשת.

7. ביום 7.8.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעררו של המשיב 2, לאחר שקיים דיון במעמד הצדדים. בית המשפט קבע כי מההודעות שמסרו המעורבים במשטרת ישראל עולה התמונה הבאה: אין חולק כי התפוס נמכר על-ידי המבקשת למשיב 2; אין חולק כי המשיב 2 שילם לפחות את מחציתה של התמורה (200,000 ₪); אין חולק כי הבעלות בתפוס עדיין לא הועברה על שם המשיב 2; אין חולק כי על התפוס מוטלים שעבודים; ואין חולק כי התפוס היה במשך חודשים ארוכים בחזקת המשיב 2, עד שהמבקשת "ביקשה מבנה 'ליטול' את הרכב ולהביאו אליה".

בית המשפט המחוזי קבע, כי לאור העובדה שהצדדים חלוקים בשאלה מי מהם הפר את הסכם המכר, ומהן תוצאות ההפרה הנטענת, הרי שצדק בית משפט קמא בקובעו כי הדרך הראויה לבירור המחלוקת היא בבית משפט אזרחי. יחד עם זאת, נקבע, כי כל עוד מתנהלת חקירה, על רקע חשד מבוסס לכאורה לביצוע עבירת גניבה, עקב כך שהתפוס הוצא מחזקתו של המשיב 2 ללא תיאום עימו וללא הסכמתו לאחר שהיה בחזקתו, הרי שראוי להשיב את התפוס לידי המשיב 2. כן נקבע, כי אין בקביעה זו כדי לפגוע בסמכותו של בית המשפט האזרחי ליתן, בהמשך, כל החלטה לעניין החזקה בתפוס.

הבקשה

8. בבקשת הרשות לערור שהגישה המבקשת, נטען, כי בית משפט קמא חרג מסמכותו משלא הותיר את ההכרעה בשאלה אזרחית טהורה, לידי הערכאות האזרחיות. לטענת המבקשת, בית משפט קמא חרג באורח קיצוני משיקולי מאזן הנוחות, הנוגעים לעניין המשך ההחזקה ברכב, עד להכרעה הסופית במחלוקת האזרחית. זאת, שכן התפוס רשום על שם המבקשת ומצוי בבעלותה, וכן משום שעל התפוס רובץ חוב לרשויות מע"מ, ובעקבותיו אף הוטל עיקול על התפוס. כמו כן נטען, כי אין כל היגיון במסירת התפוס למי שאיננו יכול לעשות בו כל שימוש, עד למתן פסק דין בתביעות האזרחיות בנושא, וכי אין ממש בטענה כי התפוס נגנב מידי המשיב 2, בהינתן העובדה שהתפוס אינו רשום בבעלותו.

9. ביום 20.8.2012, הוגשה תגובת המשיבה 1 לבקשה למתן רשות לערור, בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 9.8.2012. בתגובה נטען, כי מקרה זה אינו מעורר, בשום צורה ואופן, שאלה משפטית או שאלה בעלת חשיבות כללית ולא מתעוררות בו נסיבות העשויות להצדיק מתן רשות לערור בפני ערכאה שלישית. לטענת המשיבה 1, החלטתו של בית משפט קמא מבוססת, מנומקת כדבעי וניתנה בסמכות, ואין בה משום הכרעה בסכסוך האזרחי גופו, שכן כל כולה נוגעת אך ורק לעניין השבת התפוס, המצוי בידי המשיבה 1. כמו כן נטען, כי ראוי היה להשיב את התפוס לחזקתו של המשיב 2 וכי התנאים לשחרור התפוס הינם מידתיים ומשקפים איזון ראוי במאזן הנוחות, שכן התפוס היה בחזקתו של המשיב 2 במשך חודשים ארוכים, לאחר שהועבר לרשותו בעקבות הסכם המכר. בנוסף נטען, כי חקירת המשיבה 1 מעלה חשד לעבירת גניבה, במהלכה הוצא התפוס מחזקתו של המשיב 2, ללא תיאום עימו וללא הסכמתו. על כן, נטען כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות לערור.

10. ביום 23.8.2012, הוגשה תגובת המשיב 2 לבקשה למתן רשות לערור, בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 9.8.2012. בתגובה נטען, כי יש לדחות את הבקשה, הן על הסף והן לגופה. ראשית, נטען כי הבקשה אינה מעוררת שאלה מיוחדת הראויה להתדיין ב"גלגול שלישי", וכי המבקשת אינה פורסת את העובדות כהווייתן. כך למשל, נטען כי לראשונה מכחישה המבקשת כי קיבלה תמורה כספית כלשהי מהמשיב 2, וזאת בניגוד לקביעת בית משפט קמא, שהסתמך על עדותה במשטרה. שנית, ולגופה של בקשה, טוען המשיב 2 כי על אף שמסר למבקשת תמורה מלאה בגין התפוס, המבקשת פעלה בחוסר תום לב ובניגוד להסכם, עת שנמנעה להסיר את העיקולים והשעבודים שהוטלו על התפוס, ואף לא יידעה את המשיב 2 אודותיהם. כמו כן נטען, כי התפוס היה בחזקתו של המשיב 2 מיום החתימה על ההסכם ועד ליום בו נעצר בנה של המבקשת, שעה שניסה לגנוב את התפוס מחניית ביתו של המשיב 2, על-פי הוראתה הישירה של המבקשת.

אשר לטענה בדבר חוסר סמכותו של בית משפט קמא, טוען המשיב 2, כי אין בה ממש, שכן המבקשת לא תמכה טענותיה לעניין זה בפסיקה רלבנטית, ואף הכירה בסמכות זו, עת הגישה בקשות שונות להשבת התפוס לבית המשפט השלום. תחת זאת, נטען, כי העברת הבעלות בתפוס בוצעה למעשה ביום מסירתו אל המשיב 2, כאשר העברת הבעלות ברכב אינה מותנית בשינוי רישום במשרד הרישוי. עוד מוסיף וטוען המשיב 2, כי אין מקום לבחון את מאזן הנוחות בעניינים כגון דא, שעה שהדבר עלול ליתן לגיטימציה לביצוע פעולות של עשיית דין עצמי, בניגוד לחוק. כמו כן, הוסיף המשיב 2, כי למען הזהירות בלבד, יש לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה באופן משמעותי לטובתו, שכן השבת הרכב לידי המבקשת תביא לסיכול ההליכים, ולא תאפשר את יישומו של פסק הדין לכשיינתן בהליך האזרחי.

לפיכך, טוען המשיב 2, דין הבקשה להידחות על הסף ולגופה, ויש לחייב את המבקשת בהוצאות בקשה זו, ובשכ"ט עו"ד.

דיון והכרעה

11. לאחר עיון בבקשה ובתשובות המשיבה 1 והמשיב 2, נחה דעתי כי דינה של הבקשה להידחות. הלכה היא, כי קבלת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", לפי סעיף 38א(ב) (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי), שמורה למקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מהנסיבות הפרטניות של הצדדים להליך (בש"פ 4971/08 וייסמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2008); בש"פ 5769/12 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.8.2012)). סבורני, כי נסיבותיו של המקרה אינן מצדיקות מתן רשות לערר נוסף, הן משום שהבקשה, על-פי מהותה וטיבה אינה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, והן לאור העובדה כי בבקשה אף לא נטען כי עולה כל שאלה, כגון דא. תחת זאת, טענותיה של המבקשת מלמדות כי למעשה מדובר בערעור נוסף על החלטתו של בית המשפט השלום. מטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.

12. למעלה מן הנדרש ולגופו של עניין, אציין כי אין ממש בטענות המבקשת בדבר העדר סמכותם של הערכאות הקודמות להורות על מסירת התפוס לידי צד זה או אחר, עת שמתנהל הליך מקביל בבית משפט אזרחי, הדן בזכויותיהם של הצדדים בתפוס. יוזכר, כי עסקינן בשלב ביניים בהליך פלילי, אשר נפתח עקב חקירת המשיבה 1 באשר לחשדות לגניבת התפוס, אשר הובילו לתפיסתו. סמכותה של המשיבה 1 לתפוס ולהחזיק חפצים מעוגנת בסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי, וזאת כאשר קיים יסוד סביר להניח אחד מאלה: כי באותו חפץ נעברה עבירה; כי באותו חפץ עומדים לעבור עבירה; כי החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה; כי החפץ ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה; או כי החפץ ניתן כאמצעי לביצועה (ראו, לעניין זה, בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.2006); בש"פ 9616/07 קרביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.12.2007); בש"פ 8353/09 מגאלניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2009)). לאחר תפיסת חפץ בידי המשטרה, סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי מקנה לבית המשפט השלום סמכות להורות על שחרור החפץ בתנאים שיקבע, בזו הלשון:

"על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו."

13. ואכן, במקרה דנן, בית המשפט השלום הורה על השבת התפוס לידי הגורם ממנו נתפס, ובית המשפט המחוזי, קבע כי יש להשיב את התפוס לידי המשיב 2, אשר התפוס הוצא מחזקתו ללא תיאום עימו וללא הסכמתו, לאחר שהיה בחזקתו משך חודשים ארוכים. שתי הערכאות, גם יחד, הוסיפו וקבעו כי אין בהחלטתם לעניין השבת התפוס כדי לפגוע בסמכותו של בית המשפט האזרחי ליתן כל החלטה, לעניין תוקפו של ההסכם וזכויות הצדדים בתפוס. אין ספק, לטעמי, כי על אף שבמוקד המחלוקת עומדת שאלה אזרחית, הרי שמרגע שחקירה פלילית משטרתית הובילה לתפיסה של נכס, עקב תלונה וחשד לגניבה, מקים סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי סמכות לבית המשפט השלום להכריע בשאלה למי יש להשיבו. בכך, אין משום קביעה סופית בנוגע לעתידו של הנכס, דבר שייקבע בהליך האזרחי המתנהל במקביל.

14. אשר להחלטתו של בית משפט קמא להשיב את התפוס לידי המשיב 2 ולא למבקשת, סבור אני כי לא נפל בה כל פגם, וכי החלטה זו משקפת פיתרון מידתי ומאוזן. זאת, שעה שאין מחלוקת על כך שהתפוס מצוי היה בחזקתו הבלעדית של המשיב 2 משך חודשים ארוכים, מיום החתימה על הסכם המכר ועד לתפיסתו בידי המשיבה 1. למותר הוא לציין, כי אף אם סברה המבקשת כי הסכם המכר הופר, מחמת אי מילוי תנאיו, וכי יש בידיה להביא לידי ביטולו, הרי שהיה עליה להימנע מנקיטת פעולות שיש בהן משום עשיית דין עצמי, שמטרתן השבת התפוס.

לאור האמור, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינה של המבקשת ובטענותיה במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לפיכך, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות לערור.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א באלול התשע"ב (‏29.8.2012).