עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5921/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

 

השופט י' דנציגר:

 

           לפנינו ערעור על הכרעת דין שניתנה ביום 15.2.2012 בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נ' סולברג) בת"פ 326/09.

 

           בהכרעת הדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות הבאות: חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); פציעה – עבירה לפי סעיף 334 לחוק העונשין (שתי עבירות); איומים – עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין; והפרת הוראה חוקית – עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין.

 

           בגזר הדין הושתו על המערער העונשים הבאים: 16 חודשי מאסר בפועל (בניכוי שמונה חודשים ו-16 ימי מעצר); 10 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר לא יעבור המערער עבירה כלשהי שיש בה יסוד של אלימות, לרבות אלימות מילולית; קנס כספי בסך 1,000 ש"ח; פיצוי כספי לטובת משפחת המתלוננים בסך 10,000 ש"ח. בנוסף הופעל עונש מאסר על תנאי קודם של 18 חודשים שנגזר על המערער בת"פ (מחוזי י-ם) 2130/06, חציו בחופף וחציו במצטבר, באופן שהמערער ירצה בסך הכול 25 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו.

 

העובדות לפי כתב האישום

 

1.        אבישי ועידן ברוך הם בניו של בנימין ברוך (להלן בהתאמה: אבישי, עידן ו-בנימין וביחד: המתלוננים). בין המערער לבין אבישי ובני משפחתו הייתה מערכת יחסים עכורה קודמת. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה המערער אמור לשהות בשבתות בתנאי מעצר בית בבית הוריו בפיקוח אחד מהוריו עד השעה 19:00 בערב.

 

2.        ביום שבת 24.1.2009 בסמוך לשעה 15:30 בצהריים הגיע המערער למגרש כדורגל בו שהה עידן. המערער ניגש לעידן מאחור והיכה אותו בראשו פעמיים באמצעות אגרופיו. לאחר מכן צעק המערער לעבר עידן "אני אשרוף לכם את הבית" ו-"אתה לא תבוא יותר למגרש". לאחר שעידן השיב לו כי ימשיך לבוא למגרש הכדורגל, הוסיף המערער לאיים עליו במילים: "אם תבוא למגרש אני אראה אותך בשבת ואז זה לא יהיה שתי מכות אלא משהו שאתה לא תשכח".

 

3.        בהמשך אותו יום, סמוך לשעה 18:00, פגשו עידן ובנימין במערער ובקטין נוסף (להלן: הקטין). לאחר שבנימין שאל את המערער מדוע היכה את בנו עידן, התפתחה בין השניים תגרה, שבמהלכה החל המערער להכות את בנימין באגרופים בכתפו ובפניו. בהמשך הרים המערער אבן והחל להכות באמצעותה את בנימין בראשו. עידן שהיה במקום קרא לאבישי. כשהגיע אבישי למקום החלו המערער והקטין ליידות אבנים בצוותא חדא לעבר אבישי, עידן ובנימין. המערער הרים אבן נוספת והשליך אותה ממרחק קצר לעבר פניו של אבישי, תפס בחולצתו ואמר לו "אתה יודע שאתה מת". לאחר מכן נמלט המערער מהמקום.

 

4.        כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו לאבישי חבלות ושבר בלסתו שהצריך ניתוח ואשפוז בבית החולים. לבנימין נגרם חתך בראש שהצריך תפרים, ובנוסף נגרמו לו חבלות בכתף וביד שמאל. לעידן נגרמו חבלות בפנים ובגב שטופלו בבית חולים.

 

           לאור זאת, הואשם המערער בביצוע העבירות שפורטו ברישא.

 

תשובת המערער לכתב האישום

 

5.        המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום. נטען כי יציאתו של המערער מביתו לא בוצעה בניגוד לתנאי חלופת המעצר כפי שנטען בכתב האישום, אלא בוצעה בהתאם לסייגים שנקבעו בהחלטת בית משפט וכי "לכל היותר אולי מדובר בסטייה קלה מאחד התנאים שבסייגים". המערער אישר שעבר דרך מגרש הכדורגל ושהיה עימות בינו לבין עידן, אך כפר בביצועם של יתר המעשים המיוחסים לו בנוגע לעידן. אשר להתרחשות המאוחרת טען המערער כי התיאור בכתב האישום "מהווה עיוות של מה שבאמת היה", כשלגרסתו המתלוננים ארבו לו במכוון במטרה לפגוע בו על רקע התקרית במגרש הכדורגל. המערער טען עוד כי הוא זה שהותקף על ידי השלושה ונאלץ להגן על עצמו, וכי האבן שממנה נפגע אבישי הושלכה על ידי הקטין שהיה במקום, אשר ביקש להגן על המערער מפני המכות הקשות שספג מהמתלוננים. המערער טען שכל פעולה אלימה שננקטה על ידיו במהלך האירוע הייתה במסגרת הגנה עצמית לאחר שהותקף קשות על ידי שלושה אנשים שהמתינו לו במארב.

 

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

 

תמצית פרשת התביעה

 

6.        עדותו של עידן: בית המשפט המחוזי קבע כי בא כוח המערער עשה כל שביכולתו להוציא את עידן משיווי משקל וכי מדובר באדם מורכב שעברו אינו נקי. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי שניתן היה להתרשם היטב ממהימנותו של עידן. בית המשפט מצא כי עידן מסר בעדותו גרסה התואמת את האמור בכתב האישום. נקבע כי דברים שאמר בצר לו כתוצאה מחקירה נגדית תוקפנית לא גרעו מאמינות דבריו וכי גרסתו לא נסתרה. עוד נקבע כי עדותו של עידן קושרת את הקטין לאירוע אבל מבחינה בין מעורבותו השולית של הקטין לבין מעורבותו הדומיננטית של המערער. עוד נקבע כי עדותו של עידן מתיישבת עם גרסאותיהם של אבישי ובנימין ושל נכדתו הקטינה של בנימין כפי שניתנו במשטרה בסמוך לאחר קרות האירוע, להבדיל מהגרסאות המאוחרות שמסרו. עוד נקבע כי מעדותו של עידן ניתן היה להבחין בתחושת הפחד שאחזה בו במהלך האירוע עצמו, כמו גם בחששות הממשיים שלו לאחר האירוע שהובילו להגשת תלונה רק יומיים מאוחר יותר.

 

7.        עדותו של בנימין: בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתו הראשונית של בנימין במשטרה הינה חד משמעית ושיקפה את הדברים כהווייתם כפי שהם מתוארים בכתב האישום. נקבע כי יום למחרת שב בנימין למשטרה לצורך השלמת פרטים, אז שב ואישר את הודעתו פעם נוספת. נקבע כי מהודעותיו של בנימין במשטרה עולה גרסה ברורה לפיה האבנים שפגעו בראשו היו אבנים שיידה המערער וכי חלקו של הקטין באירוע היה קטן משמעותית מחלקו של המערער. נקבע כי רק בחלוף חצי שנה לאחר האירוע, במסגרת שיחת הכנה לקראת עדותו במשפט, טען בנימין לראשונה כי אינו בטוח אם האבנים שפגעו בראשו היו אלה שיידה המערער או שמא מדובר באבנים שיידה הקטין. עם זאת, נקבע כי גם בהודעתו השלישית וגם בעדותו בבית המשפט, לאחר ששינה לכאורה את טעמו, חזר על מסגרת הסיפור במלואה ואישר כי הוא עומד מאחורי הודעותיו הקודמות. נקבע כי נימוקי המאשימה מצדיקים לקבל את הודעותיו של בנימין במשטרה ולהעדיפן על פני עדותו בבית המשפט מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). בית המשפט המחוזי קבע כי הסיבה לשינוי שחל בגרסתו של בנימין היא חששו מנחת זרועו של המערער.

 

8.        בית המשפט המחוזי אף מצא חיזוק לגרסתו הראשונה של בנימין בכך שמהודעתו של הקטין במשטרה עולה כי הוא יידה רק אבן אחת על אבישי שפגעה בפניו, ולכן הגרסה שביקשה ההגנה להעמיד בשלב מאוחר – לפיה הקטין 'לקח על עצמו' את התיק – אינה מתיישבת עם הודעת הקטין במשטרה. בנוסף נקבע כי המערער עצמו לא קשר את הקטין בהודעתו האחרונה במשטרה לפגיעה כלשהי במי מהמתלוננים וכי הטענה שהקטין יידה אבנים ושחלקו באירוע גדול מחלקו של המערער הינה טענה מאוחרת שעלתה לראשונה בדיוני המעצר.

 

9.        עדותו של אבישי: גם לגבי אבישי נקבע כי הודעתו הראשונה במשטרה הייתה אותנטית ועלתה בקנה אחד עם הודעותיהם הראשונות של בנימין ועידן. נקבע כי גם אבישי, כמו בנימין, שינה את גרסתו כשזומן לפרקליטות לצורך שיחת הכנה לקראת המשפט וטען שהוא לא בטוח מה בדיוק אירע. עם זאת, צוין כי גם כשביקש אבישי לחזור בו מהודעתו הראשונה עדיין נותרה עיקר גרסתו זהה. לאחר סקירה מדוקדקת של השינויים שחלו בגרסתו של אבישי, קבע בית המשפט המחוזי כי המניע לשינוי בגרסה ברור ונובע מחשש מפני המערער. בית המשפט לא התעלם מעברו הפלילי של אבישי ומרקעו המשפחתי אך קבע כי חרף האמור ניתן לתת אמון בגרסתו הראשונית.

 

10.      עדות נכדתו של בנימין (להלן: הקטינה): בית המשפט המחוזי ציין כי על פי הודעת הקטינה במשטרה היא ראתה את כל האירוע מחלון דירת השכנה. בהודעה זו תיארה הקטינה כי ראתה את הכאתו של בנימין בחפץ כהה ובכלל לא הזכירה את הקטין. בית המשפט ציין כי היה זה מעמד מביך ומעיק בבית המשפט כשהקטינה חזרה בה מן ההודעה, תוך שהיא טוענת שוב ושוב שאינה זוכרת את שאירע. בית המשפט קבע כי ניכר היטב שהקטינה פוחדת וכי חזרתה מהודעתה נובעת מפחד זה. עוד נקבע כי ניתן לקבוע על בסיס עדותה של הקטינה כי גם אם היה לקטין חלק באירוע, הרי שמדובר במעורבות מזערית.

 

11.      עדויות נוספות: בית המשפט המחוזי התייחס לעדותו של ניסים פרץ אשר מכיר היכרות שטחית את המערער ואת המתלוננים וציין כי התרשם שעד זה נמנע מלתאר דברים חמורים יותר כנגד המערער בשל חשש מהסתבכות איתו. כמו כן מצא בית המשפט כי ניתן ללמוד מעדותו של פרץ על מעורבותו הזניחה של הקטין באירועים מושא כתב האישום. ביחס לעדותה של נעמי דיר, עדת ראיה שנסעה באוטובוס שעבר באזור, קבע בית המשפט כי לא היה בה כדי לשפוך אור על פרטים קונקרטיים באירוע. בית המשפט התייחס גם לדוחות רפואיים שהוגשו וכן לעדותה של ד"ר רודריגז מרסדס, לפיהם גרסתו של עידן לגבי הפגיעה שספג מהמערער ליד מגרש הכדורגל אינה בלתי סבירה. בנוסף לכך, התייחס בית המשפט לעדותו של דורון ממן, בלש בימ"ר ירושלים, שהעיד כי פגש במתלוננים עת סיים את משמרתו בתחנה וציין כי הגרסה שמסרו לו תואמת את הודעותיהם במשטרה, הן ביחס לרקע הקודם בין הצדדים והן ביחס להשתלשלות העניינים במהלך האירוע.

 

12.      בית המשפט המחוזי ציין בשלב זה כי בא כוח המערער הטיח טענות קשות כנגד משפחת המתלוננים כשהוא מכנה אותם "פושעים", "מתוכנתים", "מניפולטיביים" וכיו"ב. כמו כן צוין כי בא כוח המערער טען שהמתלוננים הגישו תלונה בימ"ר ולא בתחנה הקרובה למקום מגוריהם, על מנת להשיג טיפול טוב יותר וכי כל הגורמים המעורבים – כולל המשטרה והפרקליטות – עשו יד אחת בתיק זה כדי "לתפור" את הרשעתו של המערער. בית המשפט הדגיש טענה זו מכיוון שהיא נשזרה כחוט השני בטענות בא כוח המערער, אולם קבע כי אין כל בסיס לטענה. בית המשפט ציין כי ניתן להתרשם מהפרוטוקול המוקלט והמתומלל על היחס הקשה בו נקט בא כוח המערער כלפי העדים. ברוח זו נקבע כי בא כוח המערער עשה כל שביכולתו על מנת להציגם כנחותים, לא משכילים, עבריינים וכדומה. עוד צוין כי גם המתלוננים לא טמנו ידם בצלחת והטיחו דברים קשים בבא כוח המערער, אך שניתן להתרשם שהדברים נבעו ממצוקתם ומתסכולם כתוצאה מעמידה למול שאלות חוזרות ונשנות, נוקבות ופוגעניות שלא לצורך. בית המשפט הטעים כי הוא נאלץ לעמוד כל העת על המשמר: מחד, שמירה על זכויות המערער, בהיותו נאשם במשפט פלילי, תוך מתן מרחב לבא כוח המערער לחקור עוד ועוד; ומאידך, לבור את המוץ מהתבן ולא לייחס משקל יתר על המידה לקשיים מדומים בעדויות ולדברים שאינם אמת ששורבבו לעדויות כפועל יוצא מניסיון של בא כוח המערער לערער את המתלוננים בעת מסירת עדויותיהם.   

 

תמצית פרשת ההגנה

 

13.      עדויות המערער והקטין: בית המשפט המחוזי קבע כי ניסיונו של הקטין, שהיה בן 12 וחצי בעת האירוע, "לקחת את התיק על עצמו" הינו מוזר. נקבע כי הקטין צנום וילדותי למראה גם בחלוף שלוש שנים מהאירוע, וכי לעומתו המערער בן ה-28 הינו גברתן, מוצק, שהפר תנאי מעצר בית. לפיכך, נקבע כי אין זה מסתבר שהקטין היה הדומיננטי בתקיפה והוא שביצע את הפגיעות החמורות במתלוננים. נקבע כי אין ולוּ הודעה משטרתית אחת שתואמת את גרסתו של המערער (לפיה לקטין היה חלק מרכזי באירוע) וכי אין כל סיבה להאמין לגרסתו הכבושה של המערער שאינה נתמכת אפילו בהודעותיו שלו במשטרה. עוד נקבע כי גרסתו האחרונה הכבושה של המערער אינה סבירה גם בהיבט של תיאור התגרה. עוד נקבע כי המערער טען לראשונה במהלך עדותו בבית המשפט כי איבד את ההכרה וכי עובדה זו לא נטענה קודם לכן בשום שלב בהודעות האחרות, ובהן גם הודעותיו שלו ושל הקטין. בית המשפט סקר את שלל גרסאותיו של המערער ועמד על הסתירות ביניהן, לרבות בשאלת השתתפות הקטין וחלקו בתקיפה. אשר לעדותו של הקטין, קבע בית המשפט כי עדותו הותירה רושם חזק של היעדר מהימנות. עוד צוין כי אף אם הייתה מתקבלת גרסתו של הקטין, הרי שהוא לא לקח אחריות אלא על הפגיעה באבישי בלבד.

 

עיקרי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

 

14.      בית המשפט המחוזי קבע כי עדויות המתלוננים אינן נקיות מקשיים וכי גרסתם הראשונה של שניים מהשלושה אינה זהה לגרסתם האחרונה. יחד עם זאת, נקבע כי:

 

"בניטרול הגורמים הסובייקטיביים והאובייקטיביים... אשר גרמו לבעייתיות מסוימת בעדויותיהם של המתלוננים, הרי שבגרעין, בעיקרי הדברים, תיארו המתלוננים את האירוע באופן דומה, העידו עליו בפירוט, וגם סיפקו מניע למעשי העבירה של הנאשם".

 

 

           בית המשפט קבע בהקשר זה כי אל מול עדויות המתלוננים עמדה:

 

"עדותו הרעועה של הנאשם... [אשר] שינה גרסתו פעם אחר פעם, וגרסתו גם שונה בפרטים מהותיים מגרסתו של עד ההגנה הקטין, אשר מטעמים השמורים עימו 'לקח על עצמו' את האשמה בתיק".

 

 

           עוד נקבע כי גרסתו של המערער כפי שבאה לידי ביטוי לקראת סוף המשפט הינה גרסה כבושה, וכך גם גרסת הקטין. עוד נקבע כי גרסת ההגנה אינה הגיונית ואינה אמינה. לבסוף נקבע כי רצונם של המתלוננים לחזור בהם מתלונתם ולמזער את האירוע לא נבע מטעמים כנים אלא מפחד וחשש מפני המערער.

 

15.      לנוכח כל האמור לעיל, נקבע כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר. בבחינת למעלה מן הצורך, נקבע כי צדקה באת כוח המאשימה עת טענה בסיכומיה כי בנסיבות העניין אין זה משנה איזו אבן פגעה באבישי ובאיזו אבן נחבט בנימין, שהרי גם לו היה מוכח שהקטין הוא זה שזרק את האבן ושבר את לסתו של אבישי הרי שמדובר בביצוע עבירות בצוותא ובתוכנית עבריינית משותפת. עוד נקבע כי מהראיות עולה שהמערער הוא הכוח המניע מאחורי האירוע, לאור הסכסוך הקודם בינו לבין משפחת המתלוננים, וכי אין כל ראיה לכך שהקטין היה הכוח המניע והמבצע הבלעדי ואילו המערער נקלע למקום במקרה. לפיכך נקבע כי המערער הוא זה שהשליך אבן לעבר פניו של אבישי וחבל בו חבלה חמורה ושבר את לסתו; כי המערער הוא זה שהיכה באבן בראשו של בנימין וגרם לו לחתך בראש ולחבלות בכתף וביד; כי המערער הוא זה שהיכה את עידן בראשו וגרם לו לחבלות; וכי המערער הוא זה שנקט בלשון של איומים והפר את תנאי מעצר הבית.

 

             לאור כל האמור הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות המתוארות ברישא וגזר עליו את העונשים שברישא.

          

תמצית נימוקי הערעור

 

16.        כזכור, ערעורו של המערער הינו על הכרעת הדין בלבד. בפתח הערעור מקדיש בא כוח המערער – עו"ד יעקב קמר – שלושה עמודים לטענות כנגד השופט סולברג אישית. לטענת בא כוח המערער, שוררים מזה שנים רבות יחסים אישיים עכורים במיוחד בינו לבין השופט, על רקע תלונות שהגיש כנגד השופט. נטען כי המערער נפל קורבן ליחסים האישיים העכורים הנטענים, אשר חילחלו והשפיעו על כל מהלך המשפט ועל תוצאתו. נטען כי כל הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין הינם שגויים ומופרכים ונובעים מהיחסים האישיים העכורים הנטענים. לפיכך נטען כי בשונה מהמקובל בערכאת הערעור, שאינה נוהגת להתערב ב"ממצאי מהימנות", מתבקש בית המשפט בערעור זה להיכנס לעובי הקורה ולבדוק מחדש את מכלול הראיות ולקבוע ממצאים עובדתיים בעצמו. לחלופין נטען כי למערער לא היה יומו בבית המשפט ולכן יש מקום להורות על החזרת הדיון בכל התיק מתחילתו ועד סופו למותב אחר בבית המשפט המחוזי.

 

17.      לגופו של עניין, הערעור מופנה כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין וכנגד קביעות המהימנות. המערער טוען כי החוק מאפשר לערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית וכי לא יצאה מלפני בית משפט זה הלכה אחידה באשר למקרים בהם ניתן לבצע התערבות כאמור. המערער סוקר מחדש ובהרחבה את כל העדויות שנשמעו לפני בית המשפט המחוזי, על מנת להראות שגרסתם של המתלוננים מלאה סתירות ושגרסתו שלו היא הנכונה. בתמצית, נטען: כי המתלוננים תיאמו עמדות וגרסאות; כי המשטרה עשתה עבודה סלקטיבית מתוך מטרה "לתפור" למערער תיק; כי הפרקליטות הלכה באופן "עיוור" בעקבות המשטרה; כי המשטרה והפרקליטות ראו במערער אשם בלעדי והתעלמו מהעובדה שהמערער נפצע בכל חלקי גופו במהלך התגרה; כי לא הוגש כתב אישום כלשהו כנגד המתלוננים בגין התגרה; וכי הפרקליטות השאירה לעצמה טענה שיורית מופרכת בדבר ביצוע בצוותא. לטענת המערער, לא הוכח מעבר לספק סביר שהוא זה שהשליך את האבן שפגעה בלסתו של אבישי ולא הוכח מעבר לספק סביר שהוא זה שהתחיל את התגרה, כאשר לטענתו הוא התגונן מפני תקיפה ומארב של המתלוננים, והקטין הוא שהיה הכוח המניע והגורם העיקרי שהשתתף בתגרה.

 

18.      בדיון לפנינו, טען המערער כי אין הוא מבקש להתערב בקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי ביחס לעדויותיהם של המתלוננים, שכן בית המשפט קבע כי בעדויותיהם לפניו קיימת בעייתיות ביחס להודעותיהם במשטרה, וכי כל שהוא מבקש הוא להתערב בקביעה שיש להעדיף את הודעותיהם במשטרה שהתקבלו כראיות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.

 

 

תמצית תגובת המשיבה

 

19.        המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד יאיר חמודות – טוענת כי הערעור מופנה כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית שאין כל מקום שערכאת הערעור תתערב בהם. לטענתה, מדובר במקרה מובהק שאין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור, כאשר הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מדברי העדים בבית המשפט ואף בחנה באופן מעמיק את גרסאותיהם על דוכן העדים בהשוואה לחומרים אחרים בתיק. המשיבה מציינת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק היטב ומתייחס בכובד ראש לכל הסתירות הקיימות בתיק, כמו גם לעובדה כי חלק מעדויות המתלוננים בבית המשפט הן בעייתיות ואף סותרות הודעות קודמות שלהם. המשיבה טוענת כי בית המשפט היה מודע לבעיות אלה ונתן להן ביטוי של ממש בפסק דינו ולבסוף הכריע את אשר הכריע, תוך התמודדות עובדתית ומשפטית נכונה עם החומר שהיה מונח לפניו. המשיבה טוענת כי צדק בית המשפט כשהעדיף את גרסאות המתלוננים במשטרה על פני החלקים הסותרים בעדויותיהם לפניו שכן התרשם מחששם של המתלוננים מהמערער, חשש המסביר את השינוי בגרסאותיהם. המשיבה מתייחסת גם לטענות בא כוח המערער באשר ליחסיו העכורים עם השופט סולברג. לטענת המשיבה, יש להעלות טענה לפסלות שופט בדרך הקבועה בחוק, דרך שבא כוח המערער אף עשה בה שימוש במסגרת הליך זה, ומשנדחו טענותיו ביחס לפסלותו של השופט שדן בתיק, הן לפני בית המשפט המחוזי והן בערעור פסלות שופט, והוא המשיך לנהל את התיק, הרי שאין מקום להתחשב במסגרת הערעור על ממצאים עובדתיים של בית המשפט בטענות מסוג זה.

 

דיון והכרעה

 

20.      לאחר שעיינתי בהכרעת הדין, בחומר הראיות שהונח לפני הערכאה הדיונית ובפרוטוקולי הדיונים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו באתי לכדי מסקנה שיש לדחות את הערעור וכך אציע לחבריי לעשות.

 

21.      הערעור שלפנינו נסב, רובו ככולו, על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי. למעשה, עיקר טענתו של המערער היא כי יש להעדיף את גרסתו לפיה היה זה הוא שהותקף על ידי המתלוננים והגן על עצמו וכי הקטין היה זה שיידה אבנים ופגע במי מהם. הלכה ידועה מלפני בית משפט זה היא כי, ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. הרציונאל העומד בבסיס הלכה זו הוא כי לערכאה הדיונית יתרון אינהרנטי על פני ערכאת הערעור בשל התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדים והראיות שנשמעו לפניה. על הלכה זו חזרה השופטת ארבל בע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.2012) בקובעה כי:

 

"יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות מצדיקה כי בית משפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות במסקנותיה, למעט מקרים חריגים. ההסתכלות באופן בלתי אמצעי על תגובות העד, הבעת פניו, התרגשותו, אופן דיבורו, המשולבת עם בחינת תוכן הדברים ושקילתם במסגרת הכוללת היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים". [שם, בפסקה 11; ראו גם: ע"פ 7493/12 מוחמד נ' מדינת ישראל (10.2.2013)]

 

 

22.      אמנם, קיימים חריגים לאותו כלל שנקבעו בפסיקה לפיהם עשויה להתגבש הצדקה להתערבות בממצאי הערכאה הדיונית כאשר: ממצאיה מתבססים על ראיות בכתב; ממצאיה מתבססים על שיקולים שבהיגיון; נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידיה או כאשר הוצגו לפניה עובדות של ממש לפיהן לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שקבעה [ראו, למשל: ע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל (30.4.2012), פסקה 29; ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.11.2012), פסקה 44 (להלן: עניין חזיזה)]. ואולם, אינני סבור שעניינו של המערער נופל בגדרי אותם חריגים המצדיקים התערבות בממצאי המהימנות ובקביעות העובדה של בית המשפט המחוזי, וזאת כפי שאפרט להלן.

 

23.      ביחס לעדותו של בנימין, טוען המערער כי לא היה מקום להכריז עליו כעד עוין שעה שחזר בו מהודעותיו במשטרה, וכן כי לא היה מקום לקבוע שהודעתו במשטרה לפיה המערער הוא זה שזרק את האבן לעבר אבישי עדיפה על עדותו בבית המשפט המחוזי לפיה ייתכן שהקטין הוא זה שזרק את האבן. לטענת המערער, בית המשפט לא יכול היה לקבוע כי בנימין חשש מהמערער ולכן חזר בו מהודעתו במשטרה. אין בידי לקבל טענה זו. בית המשפט סקר בהרחבה את עדותו של בנימין לפניו בהשוואה להודעותיו במשטרה, כאשר ההבדל העיקרי ביניהן הוא גרסתו ביחס לשאלה מי הטיח אבן בראשו של אבישי. בטרם קבע בית המשפט כי הוא מעדיף את הודעתו של בנימין במשטרה, בחן אפשרויות שונות לשינוי גרסתו. בית המשפט קבע כי עדותו של בנימין לפניו הייתה "מזוהמת" שכן בנימין העיד ששינה גרסתו לעניין זורק האבן לאחר שקרא באינטרנט על גרסת המערער במסגרת הליכי מעצרו. בית המשפט קבע גם שאין כל היגיון בטענת בנימין כי ייתכן שהקטין היה זה שהשליך אבן לעברו בהתבסס על טענות המערער בהליכי המעצר, שכן לא נטען בהם כי הקטין יידה אבן לכיוון בנימין. רק לאחר בחינה זו, פנה בית המשפט לדון באפשרות שבנימין שינה את גרסתו עקב חששו מנחת זרועו של המערער, אפשרות שבית המשפט מצא לה תמיכה הן מהתרשמותו הישירה מעדותו של בנימין לפניו, אשר הסבריו החלופיים לא שכנעו את בית המשפט, והן ממזכר שערך רס"ר אלכסנדר רומנוב ובו מצוין חשש כאמור. בנימין אף העיד לגבי אותו מזכר לפני בית המשפט, ונקבע כי על בסיס התרשמות מעדותו תוכן המזכר הוא אמת, לרבות החשש של בנימין העולה ממנו.

 

24.      לבחינה זו, צירף בית המשפט המחוזי גם את המסקנה כי בין המערער לבין משפחתו של בנימין קיימת איבה קודמת, הנובעת מטענותיו של המערער לפיהן אבישי "הלשין" עליו במסגרת סכסוך אחר, מסקנה שבית המשפט קבע כי המערער עצמו אישר אותה במידת מה בעדותו, ממנה התרשם באופן בלתי אמצעי. להתרשמותו זו בדבר המניע לשינוי גרסתו של בנימין, צירף בית המשפט גם את העובדה כי הקטין לא ציין בהודעתו במשטרה או בעדותו לפני בית המשפט כי יידה אבן כלשהי לעבר בנימין, וכי המערער עצמו אף לא קשר את הקטין ליידוי האבן לעבר בנימין, ולכן קבע שיש להעדיף את גרסתו של בנימין במשטרה לפיה היה זה המערער שתקף את המתלוננים באבנים. איני מוצא שיש מקום להתערב במסקנות אלה.

 

25.      באופן דומה, משיג המערער גם על הקביעה כי יש להעדיף את הודעתו הראשונה של אבישי במשטרה על פני עדותו בבית המשפט המחוזי. לטענת המערער, בית המשפט היה צריך להגיע למסקנה כי עד זה אינו מהימן ולא ניתן להסתמך גם על הודעתו במשטרה. אף טענה זו דינה להידחות. כפי שכבר צוין, בית המשפט היה מודע היטב לבעייתיות שבעדותו של אבישי ואף קבע כי היא "איננה טריוויאלית". עם זאת, בית המשפט עמד על כך שעל אף השינוי בגרסתו של אבישי במהלך עדותו לפניו הוא אישר חלקים נרחבים מהודעתו במשטרה. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו של אבישי, במסגרתה ניסה להסביר מדוע הוא חוזר במובן מסוים מהודעתו במשטרה, וקבע כי מרבית הסבריו היו דחוקים וכי הסבר נוסף מהווה גרסה כבושה ביותר. בית המשפט סקר בהרחבה את האפשרות שגם אבישי, בדומה לבנימין, שינה את גרסתו בשל חששו מהמערער וקבע שניתן למצוא לה תמיכה כבר בהודעתו הראשונה במשטרה. בית המשפט ציין גם כי אבישי, בדומה לבנימין, הסביר את שינוי גרסתו בהתבססות על ידיעות אותן קרא באינטרנט, הסבר שהופך את עדותו בבית המשפט ל"מזוהמת" ובלתי הגיונית כפי שצוין לעיל. לכן, קבע בית המשפט, על בסיס התרשמותו מדברי אבישי לפניו, כי הודעתו הראשונה במשטרה עדיפה על פני גרסאותיו בהמשך וכי המניע לשינוי הגרסה היה חששו מהמערער. גם במסקנה זו איני מוצא שיש מקום להתערבותנו.

 

26.      באשר לעדותו של עידן, טוען המערער כי מדובר בעד בלתי אמין אשר נמצאו סתירות רבות בגרסתו כפי שבאה לידי ביטוי בעדותו לפני בית המשפט המחוזי. המערער טוען כי עידן הפריז בתיאור הפגיעה שלטענתו נגרמה מידי המערער ליד מגרש הכדורגל, כפי שגם עולה מעדויות הרופאים. גם טענה זו דינה להידחות. בניגוד לעדויות אבישי ובנימין, עדותו של עידן תאמה את הודעתו במשטרה והוא דבק בגרסתו לפיה היה זה המערער שהטיח את האבן באבישי. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו של עידן לפניו וציין כי זו הייתה מהימנה, על אף נתונים אודות עברו הקשה של עידן ועל אף חקירה נגדית קשה שנערכה לו על ידי בא כוח המערער. בית המשפט האמין לגרסתו של עידן ואף קבע כי היא מתיישבת עם הודעותיהם של אבישי ובנימין במשטרה. בית המשפט ציין גם כי מהודעתו של עידן במשטרה כמו גם מעדותו לפניו ניכר החשש שלו ושל משפחתו מהמערער, באופן שמחזק את האפשרות שזה ההסבר לחזרתם של אבישי ובנימין מהודעותיהם במשטרה. בית המשפט התייחס בהרחבה גם לדוחות הרפואיים שהוגשו ולעדותה של ד"ר רודריגז מרסדס וקבע שאלו לא עמדו בסתירה לתיאורו של עידן את הפגיעה שספג מהמערער. הנה כי כן, גם בסוגיה זו אין מקום להתערבותנו.

 

27.      כאמור, בית המשפט המחוזי מצא את גרסת המערער בלתי אמינה בשל סתירות רבות שהתגלו בה וכן מצא כי חלקים נרחבים מעדותו לפניו היו בבחינת עדות כבושה שנשמעה לראשונה בבית המשפט. בית המשפט לא קיבל גם את התזה לפיה הקטין היווה את "מרכז הכובד" של האירוע שכן מצא את עדותו, לפיה הוא זה שיידה את האבן שפגעה באבישי, בלתי מהימנה וציין שהקטין כלל לא קשר את עצמו לפגיעה בבנימין. בית המשפט ציין כי גם המערער לא ציין בהודעותיו או בעדותו כי הקטין היה זה שפגע בבנימין, ומצא חיזוק למעורבותו השולית של הקטין גם בעדויות של העדים ה"חיצוניים" לפרשה וכן בעדותה של הקטינה, שעל אף שלא שימשה כדי לקבוע ממצאים ביחס למערער חיזקה את המסקנה בדבר נוכחותו המוגבלת ביותר של הקטין באירוע. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת ההגנה אינה מתקבלת על הדעת, תוך התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מעדויות המערער והקטין, ואף ציין כי אינו מקבל את טענת הקטין כי הוא אחראי לפגיעה באבישי, בין היתר, בשל התרשמותו מגילו וממאפייניו הפיזיים של הקטין.

 

28.      הבאתי בהרחבה את התייחסותו של בית המשפט המחוזי לממצאים עליהם משיג המערער, ולא בכדי. כל ממצאי העובדה והמהימנות של בית המשפט, לרבות הבחירה להעדיף את הודעותיהם של בנימין ואבישי במשטרה על פני עדויותיהם לפניו, נבעו מהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית של בית המשפט משלל העדויות שנשמעו לפניו. קביעותיו בענייני המהימנות אינן מתבססות כמעט בכלל על מסמכים בכתב או על הסקת מסקנות על בסיס היגיון. לכן, כפי שכבר ציינתי, אינני סבור כי מקרה זה נמנה, אף לא בקירוב, על אותם חריגים המצדיקים חריגה מהכלל לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית.

 

29.      גם טענתו של המערער, לפיה אין הוא משיג על ממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי כי אם על מסקנתו המשפטית שיש להעדיף את הודעותיהם של אבישי ובנימין במשטרה על פני עדויותיהם לפניו, אינה יכולה להועיל לו. בית המשפט ביסס קביעתו בעניין זה על סעיף 10א לפקודת הראיות הקובע כי:

 

"(א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:

 

(1)   מתן האמרה הוכח במשפט;

(2)   נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;

(3)   העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה.

 

...

 

(ג)   בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו." (ההדגשה הוספה – י. ד.).

 

           בענייננו, נראה כי אין ספק שתנאי סעיף קטן (א) מתקיימים, שכן אמרותיהם של אבישי ובנימין במשטרה הוכחו במסגרת עדותם במשפט, השניים העידו במהלך המשפט ובא כוח המערער חקר אותם, וכן כי תכנים מעדויותיהם שונים באופן ניכר מאמרתם במשטרה. במקרה דנא מצא בית המשפט המחוזי לנכון להעדיף אמרות אלה על פני עדויותיהם במשטרה בהתבסס על סעיף קטן (ג) המאפשר לו לעשות כן, בין היתר, בשל התרשמותו הבלתי אמצעית והישירה מהתנהגות העדים במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלכו. לא ניתן, אם כן, להפוך את היוצרות ולטעון ל"טעות משפטית" של הערכאה הדיונית, כאשר הדין המאפשר את אותה קביעה "משפטית" מפנה בעצמו לפררוגטיבה הנתונה לערכאה הדיונית להתרשם באופן בלתי אמצעי ממהימנות העדים שלפניו. לעניין זה, יפים דבריו של השופט הנדל בע"פ 4210/09 לירן נ' מדינת ישראל (25.11.2009) שציין כי:

 

"יש להדגיש שהיתרון של הערכאה המבררת על ערכאה זו נכון גם בבואה לבחון את משקלן של האמרות שנגבו מחוץ לכותלי בית המשפט. זאת בניגוד לעמדת הסנגוריה. הטעם בדבר הוא כי בית המשפט המחוזי ורק הוא זכה להתרשם ישירות מהמתלוננת בעת מסירת גרסתה בבית המשפט. רוצה לומר שאין כאן מלאכה של השוואת אמרות כתובות שונות. בית משפט, המתבקש להעדיף אמרה מחוץ לכותלי בית המשפט שעומדת בתנאים של סעיף 10א לפקודת הראיות על פני עדות בבית משפט, מחויב להתרשם מהעדות החיה כשיקול בין שיקולים שונים טרם הכרעתו. זוהי מצוות המחוקק. סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות קובע כי בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה לפי הסעיף באופן מלא או חלקי :'והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו'. התרשמותו של בית משפט מהעדות שנמסרה בבית משפט מהווה בפועל ובאופן מעשי חוליה חשובה בשרשרת מלאכת ההכרעה" (פסקה 6).

 

 

30.      בא כוח המערער העלה גם טענה עקרונית הנוגעת לפרשנות סעיף 10א לפקודת הראיות. לשיטתו, חזרתו של עד מהדברים שאמר במשטרה צריכה להיעשות על דוכן העדים ולא בהודעות מאוחרות במשטרה. איני רואה לקבל טענה זו, לא רק מן הטעם שאינה מעוגנת בלשון הסעיף, אלא גם מאחר שיש בה כדי לחתור תחת הטעם והתכלית שבבסיס סעיף 10א. אם תאומץ גישתו של המערער כל שיידרש כדי "לחסום" מסירת הודעת עד עוין במשטרה לפי סעיף 10א הוא כי עד, שהיה נתון ללחצים כאלה ואחרים, יקדים ויפנה למשטרה ויחזור בו מהודעתו הקודמת. תוצאה זו עלולה לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 10א ואת הרציונאלים העומדים בבסיסה [השוו: ע"פ 395/06 חליסטוב נ' מדינת ישראל (16.11.2006), פסקאות 17-15].

 

31.      כפי שציינתי לעיל, הפסיקה קבעה חריגים לכלל לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית [לסקירה מקיפה ראו: עמנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית – התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה: עיון נוסף" ספר גבריאל בך 225, 252-234 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011) (להלן: גרוס)]. קיימות גם גישות מרחיבות, שאינני בא להביע כאן את עמדתי ביחס אליהן, לפיהן יש להגמיש את כלל אי התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות אף מעבר לחריגים שנקבעו בפסיקה. כך, נטען כי נקודת המוצא, הנמצאת בסעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), היא כי ערכאת הערעור רשאית לבחון ממצאי עובדה ומהימנות ואף להסיק מהם מסקנות שונות מאלה שהסיקה הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (12.1.2012), פסקה 3 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (להלן: עניין פלוני); ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (26.7.2012), פסקה 20 לפסק דינו של השופט זילברטל]. לכן, הוצע כי בשים לב להבדל בין המשפט האזרחי למשפט הפלילי בכל הנוגע לנטלי ההוכחה, יש להגדיל את מרחב ההתערבות של ערכאת הערעור בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות אף מעבר לחריגים שנקבעו בפסיקה, ובייחוד בכל אותם מקרים בהם היתרון המובהק של הערכאה הדיונית מתערער [ראו: עניין פלוני, בפסקה 3 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס]. באופן דומה, הוצעו גם מקרים נוספים בהם נטען כי יש טעם טוב להגמיש את עקרון אי ההתערבות, וזאת כאשר: ממצאי העובדה נקבעו על בסיס התרשמות ישירה מעדויות אך גם על בסיס קבלת ההיגיון שבבסיס כל עדות ובין כלל העדויות לבין עצמן; כאשר עבר זמן רב בין שמיעת העדויות לבין כתיבת פסק הדין; כאשר הערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדויות אך קבעה ממצאים תוך התבססות ניכרת גם על מסמכים בכתב; או כאשר קביעת הממצאים העובדתיים וההתרשמות מחומר הראיות לא נומקה כראוי על ידי הערכאה הדיונית [ראו: גרוס, בעמ' 265-262, 298-295; רון שפירא "מערערים על המוסכמות" עורך הדין 19 58 (2013)].

 

32.      מבלי להביע עמדה האם הרחבות נוספות אלה הינן רצויות, גם לפי אמות מידה גמישות בהרבה מאלה שאומצו בפסיקה המקרה דנא אינו נמנה לטעמי על אותם מקרים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כך, החריגים שנקבעו בפסיקה לכלל אי ההתערבות אינם מתקיימים שכן קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מבוססות באופן כמעט בלעדי על התרשמותו של בית המשפט המחוזי ממהימנות העדים, מתיישבות עם השכל הישר וההיגיון ואין בהן טעויות היורדות לשורשו של עניין. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי נומקו בצורה דקדקנית ביותר תוך הבהרת התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים השונים, ואף כאשר התבסס בית המשפט על ראיות בכתב, כגון הודעותיהם של אבישי ובנימין במשטרה, עשה כן רק לאחר שקבע ממצאים ביחס להתרשמותו ממהימנות עדויותיהם לפניו.

33.     לפני סיום, אינני יכול שלא להידרש בקצרה לטענותיו של בא כוח המערער במישור האישי כנגד השופט סולברג, בדבר היחסים העכורים אשר השפיעו, לטענתו, על ניהול המשפט. על אף שבדיון לפנינו לא שם בא כוח המערער את הדגש על טענות אלה, לא ניתן להתעלם מכך ש"היה להן מקום של כבוד" לרוחבה ולאורכה של הודעת הערעור ונטען כי מערכת היחסים דנן היא שגרמה בסופו של יום להרשעתו של המערער בבית המשפט המחוזי. ייאמר מיד, ערעור על פסק דינו של בית משפט אינו המקום להעלות טענות שעניינן משוא פנים של שופט וטענות לפסלותו, ויש לעשות כן בדרך המקובלת בהתאם לסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) [ראו גם: בש"א 9640/08 פלוני נ' פלונית (24.11.2008), פסקה 4. והשוו: רע"א 6231/05 קנמוני נ' בנק פועלי ישראל בע"מ (11.9.2005), פסקה ט(ב); יגאל מרזל פסלות שופט 331 (2006) (להלן: מרזל)]. הכלל הוא כי טענת פסלות שופט בהליך פלילי יש להעלות בפני אותו שופט, בכתב או בעל פה, בהזדמנות הראשונה מהרגע בו נודעה עילת הפסלות [ראו: סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי; מרזל, בעמ' 56, 64-63]. ככל שהשופט שהוגשה כנגדו בקשת פסלות דחה את הבקשה, מעניק סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי זכות ערעור עליה (ראו גם: מרזל, בעמ' 330-329). במקרה דנא נקט בא כוח המערער בהליך פסלות שופט בהתאם להוראות סעיף 77א לחוק בתי המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו ובא כוח המערער ערער על ההחלטה לבית משפט זה במסגרת ע"פ 6287/09 סבג נ' מדינת ישראל (8.10.2009). הנשיאה (בדימוס) ביניש דחתה את טענותיו וציינה בין היתר כי:

 

"ככל שהיו קיימים יחסים שבא-כוח המערער מכנה 'עכורים' בין בא-כוח המערער לבין בית המשפט, הרי שהדבר קדם למשפטו של המערער והיה ידוע לבא-כוחו מלכתחילה. אילו סבר שיחסים כאלה מחייבים פסלות היה עליו להעלות טענתו בעניין זה מיד בפתיחת המשפט. אשר לתיק הנוכחי וההתבטאויות במהלך ניהולו, הרי כבר נאמר בפסיקתנו כי במסגרת ההליך השיפוטי נוצרות לא אחת נסיבות המקימות צורך בהעברת ביקורת על עורך-הדין, כאשר ביקורת זו מהווה 'חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו' (ראו: ע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 637, 641 (1992)). באופן דומה, אין בהתבטאויות של בית המשפט במסגרת ניהול ההליך כדי להוות עילה לפסילתו של בית המשפט, אלא במקרים בהם ניכר כי נתגבשה אצל בית המשפט עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי. רק במקרים נדירים ניתן יהיה ללמוד מאופן ניהול המשפט ומהתבטאויותיו של השופט כלפי בעלי הדין, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, באופן אשר יש בו כדי להצדיק את פסילתו של המותב הדן בתיק (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 1.3.2007); ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608 (1994)). עיון בפרוטוקול המוקלט בעניין שלפניי מלמד כי אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה, בין היתר בשים לב לעובדה כי התבטאויותיו של בית המשפט באו בתגובה להתבטאויותיו של בא-כוח המערער, היו אלה התבטאויות ענייניות שלא הופנו כנגד המערער עצמו. מאופן התבטאותו של בא-כוח המערער בבית המשפט כפי שהיא משתקפת מהפרוטוקול, עולה כי בא-כוח המערער הלהיט את האווירה בבית המשפט וגרר את הדיון לאותה אווירה שהוא קובל נגדה" (שם, בפסקה 10).

 

 

34.     נראה, אם כן, כי בא כוח המערער טען את כל הטענות שהיה בהן לטעמו כדי להצדיק את פסילת השופט סולברג מלשמש כשופט בהליך דנן, במסגרת הליך מתאים אשר הפך חלוט לאחר שערעורו נדחה. אין כל מקום לנסות להשיג על קביעה חלוטה זו במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. במקרה דנא, מיחזור הטענות בדבר פסלותו של השופט סולברג והמשך ההשתלחות האישית של בא כוח המערער בו הביאו לכך שחלקים נרחבים מן הערעור הינם "לגופו של שופט ולא לגופו של עניין", וטוב היה אילו טענות אלה לא היו נטענות כלל, ובייחוד נוכח העובדה כי היה זה בא כוח המערער שהערים קשיים רבים על ניהולו התקין של ההליך בבית המשפט המחוזי.

 

35.      סופו של דבר, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט י' עמית:

 

             אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט א' שהם:

 

             אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

 

           ניתן היום, כ"ז באייר תשע"ג (7.5.2013).

 

 

           ש ו פ ט                                   ש ו פ ט                           ש ו פ ט

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12059210_W05.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il