עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5561/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 5561/11

בפני:

כבוד השופטת מ' נאור

המבקשים:

1. קפלן את לוי בע"מ

2. אברהם לוי

3. עאסי עזיז ג'מאל

4. שמואל אזולאי

נ ג ד

המשיבה:

עיריית רמלה

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז ב- ת"א 6045-07-10 מיום 11.7.2011 שניתנה על ידי כב' השופט אהרון מקובר

בשם המבקשים: עו"ד שאליק; עו"ד יוסוב

בשם המשיבה: עו"ד בן עמי; עו"ד גבזה-חרס; עו"ד ארנרייך

פסק-דין

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט אהרון מקובר) שקיבל את בקשת המשיבה והורה על מחיקת סעיפים מכתב ההגנה של המבקשים.

2. המשיבה (להלן: העירייה) היא התובעת בבית המשפט המחוזי. עניינה של התביעה הוא חוזה שנכרת בין העירייה למבקשת 1 למתן שירותי כוח אדם לעירייה. המבקשים 3-2 הם בעלי המבקשת 1 והמבקש 4 הוא המנהל בפועל של המבקשת 1. טענת העירייה בתביעה הינה בתמצית הפרת הסכם. העירייה טוענת כי המבקשים לא העבירו לעובדים את כל הכספים המגיעים להם, על אף שהעירייה העבירה למבקשים כספים אלה, מה שחושף את העירייה לתביעות מצד העובדים. כמו כן נטענו בתביעה טענות של עשיית עושר ולא במשפט, תרמית, גזל, רשלנות ועוד.

3. המבקשים הגישו כתב הגנה ובין היתר העלו במסגרתו טענת קיזוז לפיה העירייה לא שילמה להם את כל התמורה המגיעה להם לפי ההסכם. הם הפנו בהקשר זה גם לסעיף 13 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996 (להלן: החוק או חוק העסקת עובדים). העירייה הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה בו התייחסה באריכות לטענת הקיזוז. בכתב התשובה הועלו טענות רבות וביניהן שיהוי, השתק ומניעות וכן היעדר יריבות אך לא הועלתה מפורשות טענה של היעדר סמכות עניינית לגבי טענת הקיזוז.

4. במהלך הדיון בתביעה, ביום 8.11.2010, הציע בית המשפט לצדדים "להסכים על מינוי מומחה רו"ח מטעם בית המשפט שיבדוק את כל טענות הצדדים ויגיש לבית המשפט חוות דעתו, וחוות דעתו תהיה מכריעה וסופית ובהתאם לכך תהיינה תוצאות התובענה".

5. המבקשים הסכימו בו במקום להצעת בית המשפט והבהירו כי הבדיקה שיבצע המומחה "כוללת [את] טענת הקיזוז על כל מרכיביה" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 8.11.2010, שורה 21). העירייה ביקשה לדעת מה יהיו עלויות המומחה.

6. בית המשפט קבע בתום הדיון כי "ב"כ הצדדים הסכימו להצעה, אם כי ב"כ התובעת מבקשת לדעת מה יהיו הוצאות שכרו של המומחה, ובהתאם לכך לשקול שוב את עמדתה. כמובן שתהא העמדה אשר תהא, בית המשפט רשאי תמיד למנות מומחה מטעמו, גם אם אין הסכמה לכך על ידי הצדדים כולם או חלקם". בית המשפט הורה לצדדים להודיע תוך 10 ימים אם הגיעו להסכמה.

7. בהמשך מונה מומחה. מכתבי הטענות שלפניי לא ברור האם מדובר במינוי מומחה "סתם" או שמא במינוי מומחה כפי הצעת בית המשפט, דהיינו – מומחה שעל פי חוות דעתו יוכרע התיק.

8. לאחר שהחלו להתנהל ההליכים בפני המומחה הגישה העירייה לבית המשפט "בקשה להבהרת סמכויות המומחה ולמחיקת סעיפים מכתב ההגנה". העירייה טענה כי מתבקשת הבהרה שסמכותו של המומחה היא לבדיקה חשבונאית בלבד מבלי שהדבר ייתר את הכרעת בית המשפט בטענות הצדדים. כמו כן ביקשה העירייה להורות על מחיקת הסעיפים מכתב ההגנה שעניינם טענת הקיזוז. בהקשר זה טענה העירייה כי טענת הקיזוז נסמכת על חוק העסקת עובדים והיא מצוייה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. המבקשים הגישו תגובה לבקשה והעירייה הגישה תשובה לתגובה. בהחלטה מיום 11.7.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת העירייה. בית המשפט קבע כי טענת הקיזוז נסמכת על סעיף 13 לחוק העסקת עובדים וכי היא נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. בית המשפט הוסיף וקבע כי העירייה אכן השתהתה בהעלאת הטענה "ואולם מדובר בטענות הנוגעות לסמכותו העניינית של בית המשפט. טענות מסוג זה מחובתו של בית המשפט לבדוק אף מיוזמתו הוא, גם אם לא הועלו כלל על ידי מי מהצדדים, בכל שלב במהלך המשפט. אין נפקות, על כן, לכך שהתובעת העלתה טענה אחרת, ככל שכך טענה, לגבי סמכותו העניינית של בית משפט זה, במסגרת הליכים שנוהלו בבית הדין לעבודה". בית המשפט קבע כי יימחקו מכתב ההגנה סעיפי טענת הקיזוז וכי המומחה לא יתייחס בחוות דעתו לטענות האמורות. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

9. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. בית המשפט קבע כי טענת הקיזוז נסמכת על חוק העסקת עובדים ולא היא. הטענה נסמכת על ההסכמים שבין הצדדים. טענה שכזו אינה נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה ולכן לא היה מקום מטעם זה למחוק מכתב ההגנה את טענת הקיזוז. למעשה, גם בית משפט קמא עמד על כך ש"טענת הקיזוז נסמכת על חוק קבלני כוח אדם, שלטענת הנתבעים התובעת חייבת על פיו לפי ההסכמים שביניהם". אכן, העיקר הוא ההסכם שבין הצדדים והשאלה היא מה היה על העירייה לשלם למבקשים על פי ההסכם. הדברים גם עולים בקנה אחד עם טענות העירייה בכתב התביעה המתוקן. העירייה מציינת בכתב התביעה מפורשות כי על פי ההסכם "הסכומים שהעירייה התחייבה להעביר לחברה גילמו בתוכם את מלוא עלות העסקת העובדים – ובכלל זה כלל הזכויות הסוציאליות על פי חוק או על פי ההסכמים הקיבוציים" (סעיף 13 לכתב התביעה המתוקן). טענת הקיזוז שטוענים המבקשים היא למעשה כי הסכומים שהעירייה התחייבה להעביר אליהם על פי ההסכם היו אמורים לגלם גם את זכויות העובדים שלפי חוק העסקת עובדים (כמו זכויות העובדים האחרות שלגביהם מוסכם שהסכומים היו אמורים לגלם) אלא שהעירייה לא עשתה כן. על כן, טענות הקיזוז נובעות מההסכם שבין הצדדים וממה שנקבע בהסכם. גם אם יש לטענות קשר כזה או אחר לחוק העסקת עובדים הן בוודאי אינן "תובענה שעילתה בהוראות חוק זה" כדברו של סעיף 23 לחוק העסקת עובדים.

10. זאת ועוד: גם העירייה עומדת על כך שהנהנה מהזכויות לפי חוק העסקת עובדים "הנו העובד, ולא החברה שהעסיקה אותו" (סעיף 50 לתשובה). משמעות הדבר היא כי אף לשיטת העירייה הרי שלחברה המבקשת אין זכויות לפי החוק ולכן ממילא טענת הקיזוז אינה יכולה לנבוע ממנו אלא רק מההסכמים שבין הצדדים. העירייה הוסיפה וטענה כי בענייננו המבקשים לא שילמו כספים כנדרש לעובדיהם ו"אותה חברה בענייננו, אשר לא שילמה כדין לעובדיה, מבקשת לעשות עושר ולא במשפט על חשבונם של העובדים". איני מקבלת טענה זו. העירייה טענה כי התשלומים שעל המבקשת לשלם לעובדים אינם מותנים בהעברת תשלום מהעירייה למבקשת (ראו סעיף 13 לכתב התשובה לכתב ההגנה שהוגש בבית המשפט המחוזי וכן ראו מכתבו של בא כוח העירייה לבא כוח המבקשים מיום 21.12.2008 שצורף כנספח לכתב התביעה המתוקן). על כן, לא ברור כיצד העירייה קושרת בין הדברים עתה. מכל מקום, המבקשים הרי טוענים, במסגרת טענת הקיזוז, כי מגיע לעובדים התשלום שלפי חוק העסקת עובדים ולכן הם לא יוכלו לטעון בהליכים אחרים את היפוכו של דבר ולעשות עושר ולא במשפט. כמו כן, המבקשים ממילא התחייבו להעביר לעובדים סכומים אלה (ראו סעיף 217 לכתב ההגנה). בנוסף לכל אלה: סעיף 6.2 להסכם שבין העירייה למבקשת קובע כי "אחת לשישה חודשים יצרף הקבלן לחשבון דו"ח מרואה החשבון של הקבלן, המעיד על כך שהקבלן שילם והפריש את כל התשלומים וההפרשות בקשר עם העסקת עובדיו כמתחייב מהוראות כל דין ומהוראות הסכם זה". הנה כי כן, טענות העירייה לגבי הצורך לבחון מה שילמה המבקשת לעובדיה הן בעלות קשר ישיר לאמור בהסכם שבין העירייה למבקשת ואין זאת אלא חיזוק נוסף למסקנה כי טענות הצדדים נסובות סביב ההסכם ולא סביב חוק העסקת עובדים.

11. ואם נותר עוד כל ספק בעניין העירייה טוענת בתשובה לבקשת רשות הערעור כי המבקשים מנועים מלהעלות את טענת הקיזוז "משום שהמבקשת 1 חתמה על התחייבות חוזית ולא העלתה הטענה במעמד החתימה ולאחריו ועל מצג זה הסתמכה המשיבה" (סעיף 49 לתשובה). אין יותר ברור מטיעון זה כדי להבחין שענייננו בשאלות חוזיות ואחרות שבסמכותו של בית המשפט המחוזי והן אינן בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

12. ודוק: בנוסף לסכומים שהעירייה התחייבה להעביר למבקשת עבור העובדים אין מחלוקת כי היה עליה לשלם גם עמלה של 4% מסכומים אלה המהווה תמורה עבור אספקת שירותי כוח האדם. במסגרת טענת הקיזוז טוענים המבקשים כי מאחר שהעיירה לא העבירה להם עבור העובדים את כל הסכום המגיע למבקשים ממילא היא גם לא העבירה למבקשים את כל סכום העמלה שקובע ההסכם. ברי כי גם טענה זו מבוססת על ההסכם שבין הצדדים ולא על חוק העסקת עובדים שכלל אינו קשור בעמלה עליה הסכימו הצדדים בהסכם. כדי להבהיר עניין זה נניח לשם פשטות כי העיירה הייתה מעבירה למבקשת את התשלום הנדרש המגלם את כל זכויותיהם הנטענות של העובדים (לרבות הזכות הנטענת שלפי סעיף 13 לחוק העסקת עובדים) אך במסגרת העמלה של ה- 4% לא הייתה כוללת את אותו סכום שנגזר מסעיף 13 לחוק העסקת עובדים מטעמים כאלה ואחרים. נראה שאך מובן הוא שבנסיבות שכאלה טענת קיזוז לגבי אותו חלק שלא שולם מסכום העמלה אומנם קשורה לסעיף 13 לחוק העסקת עובדים אך לא היה בכך כדי לשנות את העובדה כי מדובר בטענת קיזוז שמבוססת על ההסכם שבין הצדדים ועל סכום העמלה שנקבע בו. כך הוא המצב גם בענייננו.

13. חיזוק נוסף למסקנה אליה הגעתי ניתן למצוא בהתנהלות העירייה בהליכים המתנהלים בבית הדין לעבודה שהעירייה והמבקשת הם צד להם. המבקשים טענו כי בהליכים כאמור הם העלו את הטענה שעל פי ההסכם שבין המבקשת לעירייה היה על העירייה להעביר אליהם סכומים המגלמים גם את התשלום הנדרש לפי סעיף 13 לחוק העסקת עובדים. ואולם, כך טוענים המבקשים, בכל אותם הליכים העלתה העירייה את הטענה שמדובר בעניין הקשור ליחסים החוזיים שבין הצדדים ולכן עליו להתברר בפני בתי המשפט האזרחיים. המבקשים הוסיפו וטענו כי בתי הדין לעבודה קיבלו למעשה את עמדתה זו של העירייה. המבקשים תמכו טענתם בעניין בתצהיר. בתגובת העירייה לבקשת רשות הערעור לא נמצאה הכחשה של הטענה (ראו גם סעיף 49 לתשובה). הנה כי כן, ההליכים בבית הדין לעבודה מחזקים את המסקנה כי טענת הקיזוז שהעלו המבקשים נסמכת על ההסכם שבין הצדדים ועל השאלה מה היה על העירייה לשלם לפי הסכם זה – עניין שבוודאי אינו מצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

14. נוכח המסקנה אליה הגעתי אינני נדרשת לטענות הצדדים באשר לסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וגם לא לשאלה שבה נחלקו הצדדים האם במסגרת טענת קיזוז ניתן להעלות עניין שבסמכותו הייחודית של בית משפט אחר ומה המשמעות שיש ליתן בהקשר זה להסכמת העירייה, להתנהלותה ולסמכויותיו של המומחה. אומר עם זאת בבחינה למעלה מן הצורך, מבלי שאכריע בדבר, כי נוטה אני לדעה לפיה טענת קיזוז ניתן להעלות גם בערכאה שלא היתה מוסכמת לדון בה במסגרת תביעה הנסמכת על העילה שביסוד הטענה (ראו והשוו: רע"א 11736/05 צאירי נ' שרעבי (טרם פורסם, 6.4.2006); רע"א 4998/91 מירון נ' כהן, פ"ד מו(1) 746 (1992)). זאת, בשונה מהגשת תביעה שלגביה מתחייב פיצול כאשר חלק מן העילות נמצאות בסמכות ייחודית של בית משפט אחר (ראו ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004))

15. העירייה הוסיפה וטענה כי הכרעת המומחה ממילא לא תביא את התיק לסיומו שהרי המומחה לא יכול לדון בטענות שונות שהעלתה היא לרבות טענות תרמית והונאה, עשיית עושר, אחריות אישית ואף הרמת מסך. כאמור, מכתבי הטענות שבפניי אין זה ברור האם המומחה מונה לבסוף כמומחה על פיו יוכרע התיק כפי שהציע בית המשפט בדיון ביום 8.11.2010 או שמא מדובר במינוי מומחה "סתם". על כן, בעניין זה אינני מביעה כל עמדה והצדדים רשאים לפנות בעניין מחדש לבית משפט קמא.

16. הערעור מתקבל אפוא במובן זה שטענת הקיזוז לא תימחק מכתב ההגנה. למותר לציין כי לגופה של הטענה אינני מביעה כל עמדה וכל טענות הצדדים בהקשר זה, לרבות טענות העירייה בכתב התשובה, שמורות להם. לא ייעשה צו להוצאות.

ניתן היום, ט' אלול התשע"א (8.9.2011).