עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5155/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

דנ"פ 5155/11

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

אהרון מלכיאל

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשה לדיון נוסף בפסק הדין מיום 23.6.11 ברע"פ 1057/08 שניתן על ידי כבוד השופטים: ד' ביניש – נשיאה, א' ריבלין – משנה לנשיאה ומ' נאור

בשם המבקש:

עו"ד גדעון היכל

בשם המשיבה:

עו"ד יריב אבן-חיים

החלטה

לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (טרם פורסם, 23.6.2011), שניתן מפי הנשיאה ד' בייניש, ובהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת מ' נאור.

השאלה שעמדה במוקד פסק הדין היא האם רשאי בית המשפט להביא בחשבון בשלב גזירת העונש של אדם שהורשע בעבירה נמשכת את פרק הזמן בו התמשכה העבירה לאחר הגשת כתב האישום.

יצוין, בתמצית, כי במקרהו הספציפי של המבקש, הוגש כתב אישום ביום 27.10.2004 בגין הפרת צווים שיפוטיים שהורו על הריסת מבנים לא חוקיים שבנה, וזאת, עד ליום 1.9.2004. בית המשפט השלום בבאר שבע (השופט י' אקסלרד) הרשיע את המבקש מכוח סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). במסגרת השיקולים לעונש, התחשב בית המשפט בכך שמשך הפרת הצווים השיפוטיים היה ארוך, ונמשך עד ליום 19.9.2006, משמע, כמעט שנתיים לאחר הגשת כתב האישום. על פסק דין זה ערער המבקש, וערעורו, לעניין גזר הדין בלבד, התקבל. בית המשפט המחוזי פסק כי המועד הקובע לעניין תיחומה של עבירה נמשכת הוא מועד הגשת כתב האישום, וכי באם לא ביקשה התביעה לתקן את כתב האישום, בית המשפט אינו רשאי לשקול את הימשכות העבירה מעבר למועד הגשת כתב האישום במסגרת השיקולים לעונש. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המשיבה בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה.

בית המשפט העליון קבע, פה אחד, כי לא ניתן לראות בעצם הגשת כתב אישום כאירוע המנתק בהכרח את רצף הימשכות העבירה. כפי שניתחה הנשיאה בהרחבה, פסק דין זה מהווה ישום בהקשר ספציפי של עקרונות היסוד של המשפט הפלילי, לרבות זכות הנאשם למשפט הוגן, והאופן שבו נותחו עבירות נמשכות בפסיקה, שיקולי מדיניות ענישה ושיקולי יעילות. במסגרת זו, ונוכח הקביעה כי עצם הגשת כתב האישום אינה מנתקת את התמשכות העבירה, עמד בית המשפט על הצורך לבחון את נוסחו של כתב האישום עצמו, ולראות האם נוצר המצג על פיו יכל הנאשם ללמוד כי כתב האישום נוגע רק לעבירה מתוחמת בזמן, או שניתן להבין מכתב האישום עצמו כי מדובר בעבירה הנמשכת אף בזמן התנהלות המשפט. בית המשפט ציין כי גם אם כתב האישום תחם משך העבירה, לא יהיה זה מחסום בלתי עביר בפני התביעה במסגרת הטיעונים לעונש, כל זמן שניתנה לנאשם הזמנות להתגונן מפני טענות התביעה בדבר הימשכות העבירה, וכל זמן שהתמשכות העבירה הוכחה מעבר לספק סביר, כנדרש במשפט הפלילי. בעניינו הספציפי של המבקש קבע בית המשפט כי עיון בכתב האישום אינו מגלה כוונה לתחום את העבירה לתקופת זמן מוגבלת, וכי במסגרת ההליכים שנוהלו בפני בית משפט השלום נדונה התמשכות העבירות אף מעבר למועד כתב האישום. משכך, אין מקום לחשוש כי המבקש לא הבין את היקף העבירה אליה התייחסה המשיבה, או שלא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן בפני טענת התמשכות העבירה.

מכאן הבקשה שבפניי.

בבקשה, טוען המבקש כי פסק הדין מהווה "מהפכה" בסדרי הדין הנהוגים, ועומד בניגוד לעקרון היסוד במשפט הפלילי על פיו "אין עונשין אלא באם מזהירים". בהמשך לכך, לטענתו, אין מקום להתחשבות בשיקולי יעילות האכיפה במסגרת הדיון הנוכחי, וכי יש להעדיף את הוודאות של נאשמים באשר לטיב האישומים כנגדם על היעילות האכיפתית. המבקש אף קובל על כך שבית המשפט לא הגדיר במדויק באילו מצבים יפורש כתב האישום ככזה המגלה כוונה מצד התביעה להתבסס על מלוא תקופת ביצוע העבירה לצורכי העונש.

המשיבה מתנגדת לקיומו של דיון נוסף. לטענתה, אף שפסק הדין הוא הראשון שדן בסוגיה זו באופן ישיר, הרי שהוא מהווה ישום של כללי פרשנות הדין המקובלים, ואינו מצדיק דיון נוסף. זאת, בפרט מאחר שהמבקש אינו מבקש דיון נוסף באשר לשאלה האם ניתן, באופן כללי, להתחשב בהימשכות העבירה מעבר למועד הגשת כתב האישום במסגרת השיקולים לעונש, אלא רק בשאלה האם ניתן לפרש כוונה שכזו מקום בו לא צוינה במפורש בכתב האישום. לצד זאת, בעניינו הספציפי של המבקש, טוענת המשיבה כי ניתן ללמוד מלשון כתב האישום על כוונה גלויה להעמיד לדין את המבקש בגין כל תקופת הימשכות העבירה, ולא רק בשל הימשכותה עד להגשת כתב האישום.

לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט זה, בקשה לדיון נוסף ובתגובת המשיבה, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.

פסק הדין נושא בקשה זו אכן קובע הלכה חדשה לעניין ההתחשבות בהימשכותה של עבירה בין יום הגשת כתב האישום למועד גזירת הדין. ברם, אין די בקביעתה של הלכה חדשה בכדי להצדיק קיום דיון נוסף בסוגיה. הסמכות המוקנית לבית המשפט מכוח סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) מעניקה לבית המשפט שיקול דעת רחב בבואו להכריע האם תנאי סעיף 30(ב) לחוק מתקיימים. בעניין זה, נקבע לא אחת בפסיקה כי דיון נוסף יתקיים רק מקום בו יש בפסק הדין משום חידוש הלכתי חשוב, שהוא מעורר קושי ייחודי, או שהוא עומד בניגוד לפסיקה אחרת של בית משפט זה. יפים לעניין זה דברי השופט א' מצא:

"כידוע, אין די בקיומו של חידוש הילכתי חשוב כדי להצדיק דיון נוסף בפסק-הדין. ככלל, קיום דיון נוסף עשוי להיות מוצדק רק במקרים שבהם מדובר בהלכה שגלומים בה חידוש, חשיבות או קשיות מהותיים ומשמעותיים; ואף כשתנאים אלה מתקיימים, עדיין נוטה בית-המשפט, כעניין של מדיניות שיפוטית, לקמוץ את ידו ולא להורות על קיום דיון נוסף אלא במקרים נדירים (ראו למשל: דנ"א 4335/03 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2003(2), 1646). האיזון הנדרש מחייב, כי "דיון נוסף יינתן רק כאשר קיים צורך ממשי ומיידי בתיקונה או בבחינתה החוזרת של הלכה חדשה, חשובה או קשה, שנפסקה בבית-המשפט העליון, וכאשר ברור כי הצורך האמור גובר על הצורך הנגדי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של משאביו השיפוטיים המוגבלים של בית-המשפט" (דנ"א 2596/02 חברת הדרי החוף מספר 63 בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז באר-שבע, תק-על 2004(1), 2695)". (דנ"פ 4867/03 מדינת ישראל נ' מועצה אזורית לב השרון (לא פורסם, 31.5.2004)).

ההלכה שנפסקה בפסק הדין נושא בקשה זו אינה בגדר אותם המקרים המצדיקים דיון נוסף. הלכה זו, שנתקבלה פה אחד על ידי שלושת חברי המותב, עולה בקנה אחד עם המסגרת הנורמטיבית בה היא מתקיימת. כאמור, בית המשפט קבע כי השאלה האם כתב האישום תוחם בזמן את העבירה הנמשכת אם לאו תוכרע לאור נוסח כתב האישום. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הכלל על פיו אין עונשין אלא אם מזהירים. זאת, מאחר שהבחינה המהותית הנערכת על ידי בית המשפט היא האם הבין הנאשם את העבירות בגינן הוא מואשם, והאם ניתנה לו הזדמנות הוגנת להתגונן מפני אישומים אלו. אף שפסק דין נושא בקשה זו יושם לראשונה כלל זה בהקשר של עבירות נמשכות, הרי שהעיקרון על פיו יש לפרש באופן מהותי את כתב האישום נקבע עוד קודם לכן, ואינו שנוי במחלוקת משפטית (ראו: רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.2.2006) וההפניות שם).

יתר על כן, הלכה זו אף משתלבת במערך הכללי של הפסיקה הנוגעת להרשעה בעבירות על פי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. כך, נקבע בעבר כי עבירות על פי סעיף זה, שנמשכו לאחר מועד מתן גזר הדין, מקימות בסיס להעמדה נפרדת לדין. אם לאחר מתן גזר הדין מוסיפים יסודות העבירה להתקיים בעניינו של הנאשם, הרי שאלו מכוננים עבירה חדשה שתיחומה בזמן שונה, אשר בגינה ניתן להעמיד את הנאשם לדין במסגרת כתב אישום חדש. קבלת טענתו של המבקש, שעל פיה יש לראות בעצם הגשת כתב האישום כאירוע מנתק לעניין הימשכותה של העבירה הנמשכת, תיצור מצב אבסורדי שבו יכולים להתקיים נגד אותו אדם, על בסיס אותה מסכת עובדתית, אין ספור הליכים מקבילים, בשל הימשכותה של העבירה לאחר מועד הגשת כתב האישום. זאת, מאחר שאם אכן היה כתב האישום אירוע מנתק הרי שמיד עם הגשתו הייתה מתהווה עבירה נוספת, שבגינה ניתן היה להגיש כתב אישום נוסף. מעבר לסרבול הפרוצדוראלי הכרוך בדבר, ספק בעיני אם ניתן להגן על פרקטיקה זו, כפי שמנסה המבקש לטעון, בשם זכויות הנאשמים, אשר ידרשו להליכים מרובים ללא כל צידוק של ממש.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט' בכסלו התשע"ב (5.12.2011).