עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5052/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"פ 5052/12

לפני:

כבוד השופט א' שהם

המבקש:

אביחי אלגלי

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 19754-05-12 מיום 13.6.2012, שניתן על-ידי כב' השופטים נ' בן אור; ר' יעקובי; ר' וינוגרד

בשם המבקש: עו"ד ד"ר מוחמד ס' ותד

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים נ' בן אור, ר' יעקובי ור' וינוגרד) בע"פ 19754-05-12, מיום 13.6.2012. בפסק הדין דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, אשר ניתן על ידי כב' השופטת א' זיסקינד, ביום 1.4.2012. בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה דחופה לעיכוב ביצוע גזר הדין, שהשית עליו בית המשפט המחוזי בירושלים.

הליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: חוק העונשין) וכן, עבירה של החזקה ושימוש בסמים מסוכנים, לפי סעיף 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.

3. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 7.10.2009, בשעה 23:15 או בסמוך לכך, בצומת בית הערבה, החזיק המבקש, בעת שנהג ברכב, בסם מסוכן מסוג חשיש במשקל 0.8197 גרם. כמו כן, החזיק המבקש בתא דלת הנהג, סכין, וזאת מבלי שהוכיח כי החזיקה לשם מטרה כשרה. המבקש הסביר כי החזיק את הסכין במקומה לשם הגנה עצמית.

4. עוד טרם שנשמעו הראיות בתיק, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו הודה המבקש בעובדותיו של כתב האישום, ובהתאם לכך, הרשיעו בית משפט השלום בעבירות אשר יוחסו לו בכתב אישום זה.

בגזר דינו, התייחס בית המשפט לתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המבקש לפיו, המבקש לקח אחריות על מעשיו והביע חרטה. מהתסקיר עלה כי קיימים אצל המבקש קשיים רגשיים בשל אירועים קשים, אותם חווה בעת שירותו בצבא, והשימוש בסמים, בו החל בגיל 25, נעשה בשל הצורך בהדחקתם. בית משפט השלום נתן דעתו לכך, כי מבדיקת סמים שנערכה למבקש עלה כי הוא המשיך לצרוך סמים, חרף העובדה שמתנהל נגדו הליך משפטי, ומנגד, הוא לא הביע נכונות להשתלב בטיפול, אשר הוצע לו על ידי שירות המבחן.

אשר לעבירה שעניינה החזקת סכין, ציין בית המשפט כי מדובר בעבירה חמורה ונפוצה, שטמון בה סיכון לחיי אדם ולגופו, ויש צורך למגר תופעה חמורה זו. בית המשפט הוסיף וקבע כי שילוב של שימוש בסמים עם סירוב לטיפול, אשר הוצע למבקש על ידי שירות המבחן, מעלה את חומרת הסיכון הטמון בעבירה של החזקת סכין.

לפיכך, גזר בית משפט השלום על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 15 ימים; מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים שלא יעבור עבירה של החזקת סכין או עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים, במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא; שלילת רישיון הנהיגה של המבקש למשך 3 חודשים, וכן, שלילה על תנאי למשך 4 חודשים שלא יעבור המבקש במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא, כל עבירה של החזקת סכין או עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים.

5. המבקש החליף ייצוג וערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. טענתו העיקרית הייתה כי החיפוש אשר נעשה ברכבו ובתיקו, במסגרתו נתפסו הסכין והסם, נעשה ללא כל הסמכה בדין. לטענתו, סמכות המשטרה לערוך חיפוש ללא צו מותנית בקיומו של חשד סביר, ובמקרה שלו - חשד סביר לכך שהוא מחזיק בחפץ שהחזקתו אסורה. כמו כן, טען המבקש כי החיפוש נערך ללא הסכמתו המלאה, הנדרשת בהיעדרו של חשד סביר, וזאת בהתאם לאמות המידה שנקבעו ברע"פ 10414/09 אברהם בן חיים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.3.2012) (להלן: עניין בן חיים), לפיהן, יש להבהיר למושא החיפוש, מפורשות, כי נתונה לו הזכות לסרב לביצוע החיפוש, וכי הסירוב לא ייזקף לחובתו. לגישתו של המבקש, מאחר שבעניין בן חיים נקבעה ההלכה עובר למתן גזר דינו, יש מקום לשוב ולבחון את הרשעתו, בהתאם לאמות המידה אשר נקבעו בהלכה זו. זאת, לאור האמור בסעיף 5(א) לחוק העונשין, הנוגע לתחולתו של שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה. המבקש הוסיף וטען כי אין לזקוף לחובתו את העובדה כי הודאתו ניתנה במסגרת הסדר טיעון, שכן, הדבר יוסיף ויקפח את זכותו להליך הוגן.

בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי משבחר המבקש להודות באשמה במסגרת הסדר טיעון, לא יהיה זה נכון להורות על זיכויו או על ביטול הרשעתו והחזרת התיק לבית משפט קמא, אך משום שנפסקה הלכה חדשה, לאחר שלב ההודאה באשמה. לגישת בית המשפט המחוזי, קבלת עמדה זו משמעה, יצירת חוסר יציבות בפסקי הדין הניתנים על ידי הערכאות השונות. כמו כן, התייחס בית המשפט המחוזי לטענת המבקש לפיה, לו הייתה נקבעת הלכת בן חיים עוד טרם שהודה באשמה, במסגרת הסדר טיעון, הייתה הערכת סנגורו לגבי סיכויי התיק משתנה, וקבע כי אין יסוד לסברה זו. בית המשפט המחוזי ציין, כי מראיות שונות המצויות בתיק החקירה, אשר הוגשו על ידי המבקש עצמו לבית המשפט המחוזי (מבלי שקיבל רשות לעשות כן), עולה לכאורה, כי לשוטר שערך את החיפוש היה יסוד סביר לחשד, דבר שהקנה לו סמכות לבצע את החיפוש. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי כי הלכת בן חיים ניתנה עוד טרם נגזר דינו של המבקש, והוסיף כי לו סבר בא כוחו של המבקש בבית משפט השלום כי הלכה זו משנה את התמונה בעניינו של המבקש, וכי היא מצדיקה בקשה לחזרה מהודאה, חזקה עליו שהיה עושה כן. בא כוחו הנוכחי של המבקש לא נתן כל הסבר מדוע לא נהג קודמו באופן זה, בבית משפט השלום.

על יסוד נימוקים אלו, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש.

הבקשה

6. בבקשתו חוזר המבקש על הטענות שהועלו בערעור לבית המשפט המחוזי, בנוגע לחיפוש שנערך ברכבו ובתיקו, כאשר טענתו העיקרית היא כי החיפוש נעשה ללא כל הסמכה בדין. עוד נטען על ידי המבקש, כי החשש מפני חוסר יציבות בפסקי הדין הניתנים על ידי הערכאות השונות, אינו צריך להיחשב כשיקול לגיטימי, היכול לגבור על זכותו של נאשם להליך הוגן. כמו כן, לגישתו של המבקש די בקיומו של ספק ביחס לאשמתו, כדי להביא לבטלותו של הסדר הטיעון, כאשר הדין השתנה עובר לתחילת ריצוי העונש אשר נגזר עליו. לסיום, נטען כי, טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי היה עליו לבקש את רשותו לצירוף הראיות, שלא הובאו בפני הערכאה הדיונית. לטענת המבקש, ניתן לקרוא את סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: חסד"פ), כמאפשר, במקרים מסוימים, לקבל ראיות נוספות במסגרת הערעור, גם מבלי לקבל את רשות ערכאת הערעור לכך.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי, שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 4600/12 ישי יאשייב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.6.2012] וכן, רע"פ 4459/12 ניר דגן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.6.2012]).

חרף טענתו של המבקש כי הבקשה בעניינו מעוררת סוגיות מעין אלו, לא מצאתי כי כך הדבר ועל כן, אינני רואה להיעתר לבקשה.

עניינה של הבקשה בביטול הסדר טיעון, אליו הגיעו הצדדים בבית משפט השלום, שעל בסיסו הורשע המבקש. במסגרת הסדר טיעון זה, הודה המבקש בעובדות כתב האישום ובעבירות אשר יוחסו לו, לאחר שתוכן כתב האישום הוקרא והוסבר לו, כאשר הוא מיוצג על-ידי עורך דין.

סעיף 153(א) לחסד"פ קובע כך:

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.נ"

עיננו הרואות, כי על מנת להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו, דרושים נימוקים מיוחדים אשר לא מצאתי כי הם מתקיימים בענייננו. בהקשר זה נפסק בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 577 (2002), כי:

"היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודיתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה."

המבקש תוקף, למעשה, את חוקיותו של החיפוש שנערך ברכבו ובתיקו, וטוען כי בשל אי חוקיותו יש לבטל את הרשעתו, לאחר שהודה באשמה במסגרת הסדר טיעון. אין בידי לקבל עמדתו זו של המבקש. הרשעתו של המבקש מתבססת על הודאתו באשמה, שכאמור לעיל ניתנה במסגרת הסדר טיעון, אליו הגיע מרצונו החופשי ומשיקולים השמורים עימו. על בסיס הודאה זו, הרשיע בית משפט השלום את המבקש ולאחר מכן גזר את עונשו. במצב דברים זה, אין כל בסיס לטענת המבקש ביחס לבטלות הרשעתו או גזר דינו.

במקרה דנן, לא דבק כל פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של המבקש, ואין ניתן לומר לגביה כי היא הושגה "שלא כדין". ההלכה הנקוטה בידינו היא כי "בהיעדר פגם או פסול בהודיה שניתנה במסגרת הסדר טיעון ירשיע בית-המשפט את הנאשם על-פי הודייתו ויגזור את עונשו" (ראו: ע"פ 1958/98 הנ"ל; ע"פ 3341/05 ז'ק נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 24.1.2004]; רע"פ 8884/09 פאדי מסעודין נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 29.11.2009]). לפיכך, אין בידי לקבל את טענת המבקש, לפיה יש לבטל את הרשעתו עקב פגם שדבק בהודאתו.

לסיום, אתייחס בקצרה לטענת המבקש הנוגעת לראיות שצירף, במסגרת ערעורו לבית המשפט המחוזי. ככלל, הגשת ראיות במסגרת ערעור הינה בגדר חריג לכלל, שלפיו על בעלי דין להביא ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית בלבד. חריג זה מוצא את עיגונו בסעיף 211 לחסד"פ, שזו לשונו:

"בית המשפט רשאי, אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק, לגבות ראיות או להורות לערכאה הקודמת לגבות ראיות שיורה."

סעיף זה מתיר לבית המשפט שלערעור לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הדיונית לשוב ולגבות ראיות, אם הוא סבור כי הדבר דרוש ל"עשיית צדק" (ע"פ 5500/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 3.8.2011]). בענייננו, המבקש צירף את ראיותיו במסגרת הערעור, בלא שקיבל רשות לכך, ולא ברורה טרונייתו כלפי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי היה עליו לבקש רשות להגשת הראיות. לא מצאתי כל עיגון לפרשנות אותה מציע המבקש, ודין טענתו בעניין זה להידחות.

8. לאור האמור, לא מצאתי טעם ראוי ליתן למבקש רשות לערער.

בנסיבות העניין, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. המבקש יחל בריצוי עונש המאסר ביום 15.7.2012, כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים.

ניתנה היום, ‏י"ט בתמוז התשע"ב (‏9.7.2012).