עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 5029/11

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (עת"א 30354-05-11, סגן הנשיא ר' יפה-כ"ץ, והשופטים י' צלקובניק ו-י' שפסר) מיום 22.6.2011, אשר דחתה את עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר מיום 16.5.2011 שלא לאשר לו שחרור על תנאי לאחר ריצוי שני שלישים ממאסרו.

 

ביום 29.3.2009 הטיל בית המשפט המחוזי בבאר שבע על המבקש, בין היתר, עונש מאסר של ארבע שנים בגין עבירות שונות ובכללן עבירות של גרימת מוות ברשלנות והפקרה לאחר פגיעה. עונש זה נקבע לאור המלצת התביעה במסגרת הסדר טיעון זאת, תוך שבית המשפט מציין כי מדובר בהסדר טיעון מקל במיוחד (פ' 8202/08, (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר).

 

ביום 16.5.2011 נדונה בקשתו של המבקש לניכוי שליש מעונשו בפני ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר. הועדה קבעה כי המבקש אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק לשחרור מוקדם. זאת, על בסיס מסוכנותו שנלמדה מחומרת העבירה בה הורשע, על בסיס חוות הדעת של העובד הסוציאלי שהצביעה על שיקום חלקי, ולאור התנגדות משפחת הקורבן. המבקש עתר נגד החלטה זו לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע.

 

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה וקבע כי החלטתה של ועדת השחרורים סבירה. בפסק דינו, דחה בית המשפט את טענתו של המבקש כי ועדת השחרורים נתנה משקל יתר לעמדת משפחת הקורבן. בית המשפט ציין כי ועדת השחרורים בחנה את מכלול המידע הרלבנטי לצורך קבלת החלטתה, לרבות עיון בהכרעת הדין. בתוך כך, ציין בית המשפט כי הוועדה אף הסתמכה על דו"ח עובד סוציאלי המצביע על כך שהמבקש מצוי בשלב ראשוני של הפנמת חומרת מעשיו (אף שהמליץ, בסופו של יום, לשחרר את המבקש).

 

מכאן, בקשת רשות הערעור שלפניי.

          

           לבקשת רשות הערעור שלפניי שני ראשים. ראשית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא התערב במשקל שנתנה ועדת השחרורים למסוכנותו. לטענתו, על הוועדה לבחון את הקריטריונים לשחרורו על תנאי על סמך הנתונים אשר הוצבו בפניה, ולא על בסיס האישום בו הורשע. בתוך כך, טוען המבקש כי על פי כלל המסמכים שהוגשו לוועדת השחרורים, לרבות המלצת שירות בתי הסוהר והרשות לשיקום האסיר, ראוי לשחררו על תנאי. כן טוען המבקש כי התחשבות בעצם טיבו של האישום כבסיס למסוכנות מאיין למעשה את סיכוייו של כל נאשם בעבירות מסויימות לשחרור מוקדם. שנית, שב המבקש וטוען לפניי כי ועדת השחרורים נתנה משקל יתר להתנגדות משפחת הקורבן.

 

           במענה, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להדחות על הסף, מאחר ואינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, וכן להדחות לגופה. טענתה של המשיבה לגופו של עניין היא, בקליפת אגוז, כי החלטת ועדת השחרורים סבירה ומבוססת על מכלול השיקולים, ביניהם גם עמדת משפחת הקורבן, כפי שקבוע בחוק.

 

           לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת המשיבה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת ועדת השחרורים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

 

           כידוע, ככלל, רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים שבהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או נושא בעל חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדירת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)). מקל וחומר כי רק בנסיבות חריגות ביותר יאשר בית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת השחרורים, שהיא גוף מעין שיפוטי, שנדונה בבית המשפט המחוזי כערכאת ערעור ראשונה וזהו למעשה גלגולה השלישי (ראו: רע"ב 8118/10 דאהש נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, ניתן ביום 28.11.2010); והשוו, להבדל שבמידת התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שלישית בין עתירות אסיר הנוגעות לתנאי המאסר ועתירות אסיר הנוגעות לוועדות השחרורים: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (לא פורסם, ניתן ביום 11.3.2009, פסק דינו של השופט א' גרוניס)).

 

           במקרה שלפניי, מעלה המבקש סוגיה חשובה, היא סוגיית משקלה של העבירה בקביעת מסוכנותו של אסיר (יוזכר כי על פי סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, חובה על הוועדה להתחשב במסגרת שיקוליה בסוג העבירה, נסיבותיה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה). במקרה קודם (רע"ב 4938/11 ורטילני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, ניתן ביום 6.9.2011) (להלן: פרשת ורטילני)) עמדתי על כך כי טרם התקבלה בפסיקה הכרעה באשר למשקל שיכול שירות בתי הסוהר לתת לעצם המסוכנות הנובעת מטיב העבירה בהחלטותיו לגבי שילובו של אסיר בסבב חופשות. בתוך כך, הסברתי כי ככל שהאסיר קרוב יותר למועד שחרורו, לא יכולה עצם ההרשעה בעבירה לשמש אינדיקציה עיקרית למסוכנותו הגוברת על כל יתר הנתונים העומדים בפני שירות בתי הסוהר, בכללם חוות דעת באשר לשיקומו של האסיר ומידת מסוכנותו בעת קבלת החלטה (בניגוד למסוכנותו בזמן ביצוע העבירה). יחד עם זאת, באותו מקרה הבקשה נדחתה מאחר ובשל חלוף הזמן ממילא היה צפוי דיון נוסף בעניינו של האסיר, ולפיכך לא היה מקום להתערבותו של בית משפט זה.

 

           המקרה שלפנינו מעלה את אותה השאלה בעצמה רבה אף יותר. בהחלטת ועדת השחרורים נקבע כי:

 

"מסוכנות האסיר נלמדת גם מנסיבות העבירה, שם אנו רואים אדם שנוהג ברכב בלתי מורשה, סוטה ללא סיבה מנתיב נסיעתו, נמלט מהמקום ואיננו מגיש עזרה ואיננו נעצר כדי לוודא שמי מהנפגעים לא נזקק לעזרה.

 

זוהי התנהגותו של אדם שאיננו מעריך חיי אדם, ואיננו מוכן לקחת אחריות על מעשיו ולהושיט יד לנפגעים.

 

נמנע מחברי הועדה מללמוד מה היה באמת בנסיבות התאונה, שכן בעקבות הסדר הטיעון, פרוטוקול בית המשפט הינו קצר וחסר, ורק עובדות כתב האישום המתוקן בפני חברי הועדה, בנוסף לעובדה כי היו קשיים ראיתיים שהועדה אינה יודעת מה הם שהביאו להסדר הטיעון" (נספח א' לבקשת רשות הערעור).

 

           פסקאות אלו הן החלק הארי של ההחלטה. בנוסף לשיקול זה, מתייחסת הוועדה בשורה אחת בלבד לכך שהמבקש לא השלים את תהליך השיקום ולמכתבו של אביה של קרבן העבירה. אף המשיבה, בתגובתה, שבה ומדגישה לפנינו את קביעת בית המשפט המחוזי שגזר את דינו של המבקש כי מדובר בהסדר טיעון מקל במיוחד.

 

           לטעמי,  אין מקום לקבל את הקביעה כי העובדה שהעונש שנקבע לאסיר נמוך מהעונש ה"אמיתי" המגיע לו, תשמש כשיקול לגיטימי יחיד בכל החלטה הנוגעת לעניינו של אסיר. הנחת המוצא חייבת להיות כי העונש שנגזר על נאשם המורשע בדין הוא עונש ראוי לעבירה בהתחשב בעוצמת הראיות. אכן, גורמי התביעה לא פעם ממליצים, במסגרת הסדרי טיעון, על ענישה קלה מזו לה היה עלול הנאשם להיות חשוף לו היה מורשע בהליך מלא. יחד עם זאת, הקלה זו בעונש משכללת אף את העובדה כי אפשר שהנאשם לא היה מורשע כלל בהליך המלא, או שהיה מורשע בחלק מהעבירות בלבד. קבלתו של בית המשפט את המלצת התביעה בדבר העונש משמעותה כי העונש המוטל על הנאשם הוא עונש המקובל על בית המשפט ביחס לעבירה. לו היה העונש קל באופן לא סביר, חובה הייתה על בית המשפט שלא לקבל את המלצת התביעה (לניתוח מקיף של סוגיה זו ראו: נתנאל דגן "הליך קבלת ההחלטות בועדות שחרורים בישראל" עבודה לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר אילן (2010) עמודים  81-78) .

 

           יחד עם זאת, אין בדברים האמורים כדי לענות על השאלה המהותית בדבר מידת המשקל שיכול להינתן לעצם טיבה של העבירה בה הורשע הנאשם בבואו לעמוד בפני ועדת השחרורים. כפי שקבעתי בפרשת ורטילני, קביעה קטגורית כי עבירות מסוימות מעצם טיבן מקימות חזקת מסוכנות של אסיר, שאינה הולכת ופוחתת ושאותה לא יכול האסיר לסתור בשום שלב של מאסרו היא קביעה לא סבירה, הנוגדת את אחת מתכליותיו המרכזיות של ההליך הפלילי - שיקומו של האסיר. בתוך כך, מובן כי יש הבדל גדול בין המסוכנות של אסירים שהורשעו בעבירות שונות ובנסיבות שונות. אם כן, לטעמי, ראוי שהמסוכנות המגולמת בעצם טיבה של העבירה ונסיבותיה תשמש כנקודת המוצא שעל בסיסה תיבחן תוכנית השיקום של האסיר. על תוכנית השיקום של אסירים להיבנות באופן כזה שתוכל, באם האסיר משתף פעולה ומראה התקדמות, להביאו למצב של מסוכנות מופחתת או אי מסוכנות כלל בשלבים המתקדמים של מאסרו (ובודאי שבעת שחרורו מהכלא). כך, אין ספק כי בעבירות מין תהליך שיקום מוצלח הוא כזה שבו חוות הדעת המקצועית היא שהאסיר לא צפוי לקיים עבירות מין נוספות בעתיד. משמע, מדובר בתהליך שיקום תובעני במיוחד. בדומה, אין ספק כי עבירות נמשכות יביאו לקביעת רף גבוה יותר של שיקום בטרם יוחלט לשלב את האסיר בסבב חופשות או לנכות שליש מעונשו. יחד עם זאת, מאחר שכפי שאסביר להלן יש לדחות את העתירה שלפני לגופה, הרי שאני מבכר, לעת עתה, להשאיר שאלה זו בצריך עיון.  

 

           במקרה שלפניי, מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא כי מדו"ח העובדת הסוציאלית עולה תמונה של שיקום חלקי ושל הכרה ראשונית בלבד בחומרת העבירות. מאחר ומדובר בעבירות חמורות, כדי לקבוע כי החלטתה של הוועדה לא סבירה באופן המצדיק התערבות בתוכנה, היה מוטל על המבקש נטל כבד. היה עליו להוכיח שיקום של ממש. שיקום שכזה לא מצאתי בחוות הדעת. כמו כן, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא (המושתתת על לשון החוק עצמו) כי יש לתת משקל לעמדת משפחת הקורבן. ברי, כי אף בהקשר זה, המשקל שיינתן לעמדת הקורבן אינו מוחלט ותלוי נסיבות. כך למשל, משקל מוגבר יינתן לעמדתו של קורבן החשוף לסיכון או למצוקה ממשית בשל שחרורו של האסיר, כגון נפגעות אלימות מינית או אלימות במשפחה. לעומת זאת, עמדת קורבנות עבירה אשר אינם צפויים לסבול ממצוקה כלשהי מעצם שחרורו של האסיר תזכה למשקל נמוך יותר בשיקולי הוועדה. מכל מקום, לא מצאתי במקרה זה כי הוועדה העניקה משקל לא סביר לעמדת משפחת הקורבן.

 

           לנוכח האמור לעיל, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט לעניינים מנהליים שלפיה החלטתה של ועדת השחרורים סבירה ואין מקום להתערב בה.

 

           סוף דבר, דין הבקשה להידחות.

 

           ניתנה היום, כ"ו באלול התשע"א (25.9.2011).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11050290_H02.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il