עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4917/10

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

השופט נ' הנדל:

 

1.       מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 40044/08 מיום 26.5.2010, (כב' השופט ד' רוזן), במסגרתו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירת הצתה לפי סעיף 448 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגין מעשה זה הוטלו על המערער 3 חודשי מאסר בפועל, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עברה של אלימות פיזית כלפי גוף או עבירת הצתה.

 

רקע עובדתי

 

2.       מעובדות כתב האישום לפיהן הורשע המערער, מתגבשת התמונה הבאה. המערער מתגורר עשרות שנים ברח' צ'לנוב 21 בתל אביב כדייר מוגן. מזה מספר שנים מצוי המערער בסכסוך עם בעלי הבניין, מר יוסף חממה ומר יצחק חסיד (להלן: "הבעלים"). עניינו של הסכסוך – פינוי פסולת וחפצים שאגר המערער בחדר המדרגות ובגג הבניין. לדעת הבעלים, המערער השתלט על שטחי בניין אלה שלא כדין. במסגרת הסכסוך הגיעו הצדדים להסדר, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 5.2.2007, לפיו יפונו החפצים על ידי הבעלים, אשר יישאו בהוצאות הפינוי.

 

          לצורך פינוי הגג פנו הבעלים למר עדי משולם (להלן: "משולם"). ביום 11.2.2007 הגיע משולם לבניין לביצוע הפינוי. בסביבות השעה 19:00, ולאחר שהמערער הביע בפני משולם את התנגדותו לפינוי הגג, ירד האחרון לקומת הכניסה בבניין, וסגר את דלת הכניסה באמצעות שרשרת. על פי הנטען, כעבור מספר דקות הצית המערער במזיד אש בקומה השלישית, בחדר המדרגות הסמוך ליציאה לגג הבניין וכן בגג הבניין, זאת באמצעות שפיכת טינר והצתתו על ידי גפרור.  כתוצאה ממעשים אלו נגרם נזק לחדר המדרגות ולגג הבניין.

 

          במענה לכתב האישום כפר המערער במיוחס לו, וטען כי בזמן שניצתה האש כלל לא נכח בבניין אלא הלך להזעיק את המשטרה בגלל שהותקף על ידי בנו של אחד מבעלי הבניין. עוד הוסיף כי  כאשר שב לבניין לאחר אירוע השריפה, הותקף בשנית.

 

הכרעת בית המשפט המחוזי

 

3.       בבואו להכריע את דינו של המערער, ציין בית המשפט המחוזי כי למולו ניצבות שתי עדויות מרכזיות – עדות משולם, לפיה ראה את המערער מצית את הבניין, ועדותו של המערער, אשר הכחיש מכל וכל את הטענה לפיה הוא אשר הצית את האש. בית המשפט ציין כי "עדותו של משולם עדיפה לאין שיעור על פני עדות הנאשם. ביתר שאת, לא מצאתי ממש בעדות הנאשם בבית המשפט, ודבריו בבית המשפט היו בבחינת קש וגבבה". נקבע כי שפת גופו של העד ואמירותיו חיזקו את מהימנותו. צוין כי על אף הטענה שמשולם הינו "עד מטעם" – עקב קשרי עבודתו עם בעלי הבניין –עדותו אינה מצטיירת כמוזמנת. צוין כי העדות מעוררת קשיים – למשל, בדבר זווית הראייה של העד. ברם, הצגת פרטים שאינם "נוחים", מלמדת שהעדות אינה בדויה. ביחס למערער נקבע כי התנהגותו בשעת המעשה, שוויון הנפש בו התייחס לשריפה והעובדה כי "נעלם" מביתו בזמן השריפה, סותרות את עדותו ומחזקות את החשדות נגדו. בית המשפט המחוזי בחן את מומחי השריפות מטעם התביעה וההגנה. על אף שחוות דעת המומחים עמדו בסתירה לעדות משולם ביחס לחומר הבעירה, נקבע כי אין הן מכרסמות בה, זאת נוכח עריכתן הלוקה בחסר.

 

          ביחס למחדלי החקירה שנטענו על ידי ההגנה, קבע בית משפט קמא כי הימנעותה של המשטרה מעריכת עימות בין המערער לבין משולם לא פגעה בחקירה. אף בחירת המשטרה שלא לחקור עדים נוספים או להציג איכוני טלפון סלולרי ופלטי שיחות, לא פגעה בהגנת המערער, שכן הסנגוריה יכלה לעשות כן, לו חפצה. נקבע כי אף אם נפגעה הגנת הנאשם "מדובר בפגיעה לכאורית מוגבלת ומצומצמת שלא היה בה להשליך על קביעת הממצאים ו/או משקל הראיות והעדויות".

 

טענות הצדדים

 

4.       לטענת המערער, בחינת התשתית הראייתית מעלה ספק באשמתו, ומשכך יש לזכותו. נטען כי עדותו של העד משולם נגועה בתמיהות ובסתירות בנקודות מהותיות, וכי נוכח היכרותו רבת השנים עם בעלי הבניין קיים לו מניע מובהק ליתן עדות נגד המערער. עוד נטען כי משולם הינו "עד סדרתי" לטובת בעלי הבניין, גם בהליכים אזרחיים המתנהלים בינם לבין המערער. הוסף כי חוות דעתו של מומחה השריפות מטעם התביעה נערכה באופן בלתי אמין ובלתי מקצועי, ולא ניתן היה לקבוע על בסיסה ממצא לפיו אכן בוצעה הצתה ולא שריפה שנגרמה בטעות. כן נטען כי בחקירה נפלו פגמים וליקויים חמורים, ובכך נמנעו מהמערער ראיות מהותיות התומכות בגרסתו. הודגש כי לא ניתן משקל מספיק לעדי ההגנה, אשר שללו את אפשרות שריפת הבניין  על ידי המערער.

 

          המדינה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען כי הערעור מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות חד משמעיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. הודגש שעל אף הסתירה הלכאורית העולה בין עדות משולם לבין חוות דעת מומחה התביעה, הרי שהדבר נובע מהבעייתיות שבחוות הדעת, ואין הוא מצביע על חפותו של המערער. הוסף כי עדותו של המערער רצופה בשקרים ואינה תואמת את עדויות העדים מטעמו.

 

דיון

 

5.       הערעור נשען על שני אדנים עיקריים: א. חולשת עדותו של משולם ו-ב. מחדלי החקירה. אדון בהם כסדרם תוך פירוט טענות הצדדים הרלוונטיות. ויודגש, תקיפת עדותו של משולם שלובה יחד עם טענות המערער לגבי מחדלי החקירה. רוצה לומר – על פי הנטען, לולא הייתה המשטרה חודלת בחקירתה, ניתן היה להיווכח כי גרסתו של משולם אין לה על מה שתסמוך.

 

א.         עדותו של משולם

 

            כאמור, המערער מפנה חלק נכבד מטיעוניו נגד עדותו של משולם – עדות התביעה העיקרית שבתיק, שבלעדיה לא ניתן להרשיע. על פי עדות זו, בעת שפינה את הפסולת מן הגג יחד עם פועליו, ראה משולם את המערער שופך טינר בחדר המדרגות ומצית אותו (ת/3). המערער מצביע על מספר סתירות בעדותו של משולם. למקרא טענותיו, עולה כי חלק מהסתירות האמורות ניתנות ליישוב, ואולם יש להציג את הסתירות המהותיות יותר:

 

          הזמנת המשטרה לבניין – בין גרסת המערער לבין גרסת משולם קיימת מחלוקת באשר לגורם שהזמין את המשטרה לזירת האירוע. משולם העיד כי משהפריע לו המערער לבצע את עבודתו, אמר לו כי יש בידיו צו בית משפט וכי הוא מזמין את המשטרה. עיון בדו"ח השוטרת שלי מוגרבי שהגיעה למקום האירוע מעלה כי המערער הוא שהזמין את המשטרה בטענה כי "בעל הקיוסק שסמוך אליו [בנו של חממה] מאיים עליו שישרפו את הבניין" (נ/1). המערער מוסיף כי הזמנת המשטרה הייתה עובר לשריפה ולא לאחריה שכן הוא כלל לא נכח במקום בעת השריפה. עוד טען כי אין הגיון בהזמנת המשטרה לזירה כאשר הוא מתעתד לכאורה לשרוף את הבניין. לעניין זה קבע בית המשפט כי העובדה שהמערער לא הציג את פרטי השיחות שערך משולם באותו יום עומדת לחובתו, וכי תגובתו של העד לפיה הוא מאשר לבדוק שיחות אלה, מחזקות את עדותו.

 

          מיקומו של משולם בעת האירוע – קיימות שתי גרסאות בדבר מיקומו של משולם בעת שהמערער הצית לכאורה את המדרגות. על פי האחת ביום האירוע, הגיע השוטר כפיר חולי לזירה, ובדו"ח הפעולה (ת/8) כתב כי משולם: "ירד לקומת הקרקע בבניין והבחין פתאום בשריפה בקומה השלישית בחדר המדרגות". לעומת זאת , במסמך רענון זיכרון שנערך כעבור שלוש שנים צוין כי: "בעת שהנאשם הצית את המקום העד היה על הגג עם הפועלים שלו וראה את הנאשם שופך טינר ומצית באמצעות גפרור... העד אינו יודע מדוע השוטר כפיר חולי רשם בדו"ח הפועל כי היה למטה, מאחר והיה כל הזמן על הגג".

 

          חוות דעת המומחה מטעם התביעה – בחוות דעתו, שלל המומחה מפורשות כי ההצתה בוצעה על ידי טינר או חומר דליק אחר. זאת שכן לא הורגש ריח ולא נמצאו כל שרידי חומר כזה בזירת האירוע. צויין כי ההצתה נגרמה על ידי "חפץ בוער אשר הושלך על מנת לגרום לדליקה". עמדה זו מנוגדות מפורשות לעדותו של משולם שטען כי המערער שפך טינר או חומר המריח כטינר והדליק אותו.

 

          יודגש כי המערער טוען כי לא ניתן להסתמך על חוות דעתו של המומחה, משום שזו נערכה באופן בלתי ראוי, ללא תיק עבודה, וללא צילום זירת האירוע. אף בא כוח המדינה טען בדיון לפנינו: "לא כל יום רואים מקרה כזה שהתביעה יוצאת כנגד חוות הדעת שלה... חוות הדעת של המומחה, לכאורה, על פי מה שהגשנו, יוצרת סתירה לכאורית עם דברי העד משולם... חוות הדעת עצמה אינה מוצלחת כל כך" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון). על כן סבורה ההגנה כי לא ניתן להסתמך על חוות הדעת ככל שהיא קובעת כי השריפה היא תוצאה של הצתה, וכי באמור בה יש כדי לסתור את עדותו של משולם.

 

ב.       מחדלי החקירה

 

6.       כאמור, לבד מטענותיו נגד עדותו של משולם, מפנה המערער אצבע מאשימה כלפי מחדלי החקירה שנפלו לגישתו בתיק דנא. נטען כי העובדה שלא נערך עימות בינו לבין משולם פגעה בהגנתו של המערער, נוכח הסתירות העולות בעדות משולם. בהמשך לכך נטען כי משולם לא נחקר באופן ממצה ביחס לבעיות העולות בתיק.

 

צוין כי המשטרה אף נמנעה מלחקור את פועליו של משולם, אשר היו עדים לכאורה להצתת הבניין. ביחס לעדים אלה קבע בית המשפט "מדובר בשני פועלים של עד התביעה המרכזי, שני פועלים שאין חולק כי היה בשריפה כדי לסכנם. הימנעות המשטרה מלגבות עדותם לאו דווקא פגעה בנאשם..". נטען כי העדים יכלו לשפוך אור ביחס למיקומו של משולם בעת השריפה, וכן פרטים נוספים על פעולות המערער בנקודות הזמן הרלוונטיות.

 

דגש הושם בעובדה שהמשטרה לא הגישה פלטי שיחות ואיכוני טלפון סלולארי אשר היה בהן להצביע כי המערער הוא אשר הזמין את המשטרה ולא משולם. בית המשפט המחוזי קבע כי שומה היה על באת-כוח המערער להגיש ראיות אלו, ומשלא הוגשו, אין היא יכולה להלין על פעולות המשטרה.

 

7.       אכן, למקרא הכרעת הדין, עולה כי זו מתבססת בעיקרה על עדותו של משולם, אשר נמצאה מהימנה בעיני בית המשפט. ראייה זו מטבעה קשורה קשר הדוק לעובדות ולממצאי מהימנות. כלל נקוט הוא מלפנינו כי לא בנקל תטה ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת. כפי שציין השופט י' זמיר:

 

"הלכה זאת נקבעה בעיקר לא משיקולי נוחות של בית-המשפט הדן בערעור, אלא משיקולי עדיפות של בית-המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות. עדיפות זאת נובעת, בראש ובראשונה, מהכלים העומדים לרשות בית-המשפט לצורך קביעת המהימנות של עדים. כלים אלה כוללים, כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, 'התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט'. אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ'אותות האמת המתגלים במשך המשפט' מתוך "התנהגותם של העדים"" (ע"פ 9352/99 יומטוביאן  נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(4) 632).

 

            הגיונו ותכליתו של כלל זה ניצבים לימינו. ואולם, כלל ולצידו יוצא מן הכלל. לאמור, אין מדובר בכלל בל יעבור. יש וערכאת הערעור תתערב בממצאי הערכאה המבררת, כאשר אלה מעלים תמיהות וסתירות שקשה ליישבן.

 

בית המשפט שלערעור ניזון מהתרשמות הערכאה המבררת מהעד. מקבל הוא אותה כעובדה נתונה. לצד זאת, לנתון עובדתי זה – ככל נתון עובדתי – על בית המשפט לתת דעתו. לשון אחר, בית המשפט שלערעור איננו קובע את העובדות בשלב ראשון, אלא מקבל אותן על מגש ההכרעה, שהינה תולדה של מגע ישיר של ערכאה קמא עם עדים. אין בכך לפטור את ערכאת הערעור מלבחון מנקודת מבטה את העובדות שנקבעו. מלאכה זו עוסקת בעובדות, אך היא למעשה משפטית. על ערכאת הערעור לשאול האם נפלה טעות שבדין בקביעת הערכאה הדיונית, ביחס לעובדות שנפסקו. בדרך כלל, צמצום השאלה מוביל לצמצום ההתערבות – אך לא בהכרח. כאן, היעדר ההתמודדות עם מכשולים בולטים, העומדים בליבת גזרת המחלוקת בין הצדדים, יחד עם כלל הספק הסביר, פועלים נגד עמדת המדינה להותיר את ההרשעה על כנה.

 

כמובן, יישום המבחן הינו בפרטי המקרה. הקושי הנעוץ בהכרעת בית המשפט הוא במקבץ הראיות האובייקטיביות. צודק התובע שאין זה מקרה נפוץ בו התביעה מבקשת להסתייג מעדות המומחה מטעמה. ברם, לא ניתן למחוק את הדברים מהפרוטוקול, כאילו הם אינם חלק מהחומר הגולמי. קושי מיוחד מצוי בעיני בעובדה שמומחה השריפות מטעם המדינה לא גילה כל סימנים לחומר דליק בבניין, זאת על אף שהעד משולם ציין כי ראה במו עיניו את המערער שופך טינר בחדר המדרגות ומצית את הבניין. זוהי גם לשונו של כתב האישום. בעניין זה ציין בית המשפט כי העד משולם אינו מומחה לחומרים דליקים. נכון, העד אינו מומחה, אך הוא נותר עד. ישנו משקל לאשר הוא קלט דרך חושיו. המומחה לעומתו קבע כאמור כי השריפה התלקחה על ידי "חפץ בוער אשר הושלך על מנת לגרום לדליקה". תיאור זה אינו תואם את עדותו של משולם באשר לראות עיניו. קושי נוסף הוא מיקומו של משולם בזמן אירוע הדליקה. בסמוך מאוד למקרה נרשם על ידי גורמי החקירה כי משולם היה מצוי בקומת הכניסה לבניין בעת שפרצה השריפה. כחלוף שלוש שנים, מסר משולם כי היה אותה העת על גג הבניין וראה את המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בסתירה זו כדי לכרסם בעדותו של משולם, זאת בשל תגובתו הספונטנית כי דבריו הם אמת וכי אינו יודע מה אמר השוטר כפיר חולי (עמ' 4 לפסק הדין). אין בנימוקים אלה כדי לשכנע. הם מהווים מעין הנחה להתרחשות האירועים, בניגוד לרשום במסמך השוטר. המיקום בו עמד המערער בזמן השריפה בעל משמעות רבה, הואיל והשריפה התחילה בחלקו העליון של הבניין ולא בכניסה אליו. באשר לאפשרות שהשוטר טעה ברישום, מתעוררת לתביעה בעיה נוספת מכיוון אחר. משולם מסר שהוא התקשר למשטרה, בניגוד לטענת המערער. דא עקא, רישומי המשטרה תומכים בעמדת המערער. קושי גורר קושי. שאלת המערער, מה הטעם שיתקשר למשטרה אם הוא מתעתד להצית את הבניין – בעלת כושר שכנוע רב.

 

באופן תיאורטי, ואולי בדוחק מסוים, ניתן לספק מענה לקושיות שהוצגו בעמדת התביעה. ברם, תשתית כזו לא הונחה. למשל, המדינה לא הביאה מומחה אחר מטעמה להתמודד עם קביעות המומחה שמהן מבקשים להסתייג. לא הובאו רישומים נוספים שעשויים ליישב את התמיהות שמעלה המערער. ודוק, הספק פועל לטובת המערער ולא לטובת המאשימה. עצמת הקשיים המצטברים מובילה למסקנה כי די להתמקד בהם כדי להכריע בערעור, מבלי להידרש לטענות המערער ביחס למחדלי החקירה כגון אי עריכת עימות בינו לבין משולם, או הזמנת פועליו. אעיר רק כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה מתפקידה של ההגנה להציג בפני בית המשפט את פירוט שיחותיו של משולם, כאשר מסמך המשטרה מלמד שהמערער הוא שהתקשר, יוצרת מין היפוך נטל שאינו במקומו.

 

8.       התרשמותו החיובית ביותר של בית המשפט המברר מעד התביעה עומדת מול הקשיים האובייקטיביים המהותיים בקבלת העדות. במתח כזה, אין לערכאת הערעור אלא לפעול על פי כללי היסוד של המשפט הפלילי:

 

          על שופט הערעור להפנים היטב, כי הוא לא ראה או שמע את העד. הגורם אשר התרשם מבחינה סובייקטיבית – בית המשפט המברר – הגיע למסקנה כי יש לקבל את העדות ולהרשיע את המערער. אין לערכאת הערעור כלים או יכולת להחליף את ההתרשמות הסובייקטיבית שהונחה לפניה בהתרשמות סובייקטיבית אחרת. אולם, דרישת ההנמקה והביקורת הערעורית מדגישות את החובה לבחון את התוצאה כפי שהיא מוצגת. על שופט הערעור לשאול עצמו האם חרף הממצאים העובדתיים התומכים בהרשעת הנאשם, לא נותר ספק סביר בחפותו. הספק הסביר יקום כאשר הקשיים קוראים תיגר על הרשעת הנאשם, הגם שהיא מעוגנת בהתרשמות ישירה מהעדים. שעה שלאחר טיעון ובחינת החומר שעמד בפני ערכאה קמא, הבעיות נותרות בשורש ההכרעה המרשיעה, שומה על שופט הערעור לזכור כי די בהעלאת ספק סביר, אף בהינתן הכלל של אי התערבות בממצאים עובדתיים.

 

          בענייננו, המסקנה היא שההתרשמות של הערכאה קמא חייבת לפנות את הדרך בפני הקשיים עליהם הצביע המערער בערכאה זו. החלת המבחן דלעיל בענייננו, מצדיקה את זיכויו של המערער מחמת הספק. עדותו של משולם, עדות יחיד, הבעייתית לבדה והסבוכה עוד יותר ביחס לקשיים שעלו בחקירה, אינה מצליחה לצייר את תמונת המקרה באופן ברור. חלקים חסרים. חלקים אינם ברורים. מבט על הציור מכיוון אחד, יכול להאיר אותו באור מסויים, ואולם מבט מכיוון אחר חושף צללית. דעתי היא כי גרסתו של משולם אינה עומדת בדרישות הדין הפלילי, ואין ביכולתה לשכנע כי לא קיימות כל חלופות עובדתיות. זהו הספק הסביר. הספק הסביר שביכולתו לגבור אף על תמונה עובדתית בעלת אובייקטים לא מבוטלים. משהגעתי למסקנה זו, הרי שהדין מורה שיש לזכות את הנאשם מחמת הספק בעבירות המיוחסות לו.

 

סוף דבר

 

9.       הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור, ולהורות על זיכויו של המערער מחמת הספק.

 

 

                                                                                                     ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:

 

            אני מסכים.

 

                                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט ח' מלצר:

 

            אני מסכים.

 

                                                                                                               ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

           ניתן היום, כ' בשבט תשע"ב (13.2.2012).

 

ש ו פ ט                              ש ו פ ט                                          ש ו פ ט