עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4716/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

1.             לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 8939-03-11 (סגן הנשיא י' אלרון והשופטים מ' גלעד ו-מ' רניאל) מיום 30.4.2012.

 

2.             המשיב הורשע ביום 18.3.2012, לאחר ניהול הליך הוכחות, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, על פי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). יש לציין כי במסגרת כתב האישום שהוגש נגד המשיב, ביקשה המערערת להרשיעו בעבירה של ניסיון לרצח על פי סעיף 305 לחוק העונשין, אולם בית המשפט המחוזי זיכה אותו מעבירה זו מחמת הספק, והרשיעו תחתיה, כאמור, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

 

3.             המשיב היה בן זוגה לחיים של ו', ולהם שתי בנות. בעת ביצוע האירועים המתוארים בכתב האישום, ו' גרה עם הוריה בכרמיאל, והמשיב התגורר בקריית אתא. בית המשפט קבע כי ביום 21.2.2011, ביקר המשיב את ו' ובנותיהם בכרמיאל. בשעות אחר הצהריים, התגלע ויכוח בינו לבין ו', וזאת בשל חשדו כי האחרונה מנהלת מערכת יחסית רומנטית עם גבר אחר. לאחר מכן, יצאה ו' למרפסת הדירה, המשיב לקח סכין גדולה מהמטבח, ודקר אותה בבטנה, בגבה, וחתך אותה בשורש כף היד. בהמשך יצא מן הבית, נעל את הדלת, והשאיר את ו' מתבוססת בדמה. לאחר מכן, התקשר המשיב למגן דוד אדום, ודיווח על הדקירה ועל כך שהדירה נעולה.

 

4.             על פי עובדות כתב האישום, בעת שיצאה ו' למרפסת, גמלה בליבו של המשיב ההחלטה להמיתה, והדקירות נעשו לשם מטרה זו. המשיב הודה בעובדה שדקר את ו', אולם הכחיש שהדקירות נעשו בכוונה להמיתה. עם זאת, הודה כי רצה "להטיל בה מום או נכות" (עמוד 2 להכרעת הדין).

 

5.             הדיון בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי נסב אך ורק על התגבשות היסוד הנפשי בעבירת הניסיון לרצח, קרי – הכוונה להמית. נציין בקצרה כי לאור ראיות שונות, ביניהן חקירת המשיב, עדותו בבית המשפט, והעובדה שהתקשר מיד לאחר האירוע למגן דוד אדום, קבע בית המשפט כי לא ניתן להסיק כי התכוון להמיתה. כפועל יוצא, זיכה את המשיב מעבירת הניסיון לרצח, והרשיעו בעבירת חבלה בנסיבות מחמירות.

 

6.             ביום 30.4.2012, נגזר דינו של המשיב. בית המשפט ציין לחומרה את נסיבות ביצוע העבירה – עבירת אלימות קשה כנגד בת זוג, מתוך תחושת בעלות פטריארכאלית, שמחייבת הרחקתו מהחברה בכלל ומשפחתו בפרט לתקופה ארוכה. לכך יש להוסיף את הפציעות החמורות שנגרמו ל-ו' עקב מעשיו של המשיב, וכוונתו להטיל בה מום ולפגוע בה. לקולה, ציין בית המשפט כי המשיב פנה למגן דוד אדום ודיווח על פציעתה של ו', הודה במעשה הדקירה וחסך מ-ו' למסור עדות בבית המשפט, ואת נסיבותיו האישיות.

 

7.             על בסיס כל אלה, גזר בית המשפט על המשיב עונש של שבע וחצי שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, ופיצוי ל-ו' בסך של 20,000 ש"ח. כמו כן, התייחס בית המשפט לעונש מותנה של שישה חודשים שנגזר על המשיב בתיק פלילי אחר (ת"פ 8066-05-09), בגין עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, והחליט להפעילו בחופף לעונש המאסר בפועל.

 

8.             מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוענת המערערת כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי סטה בצורה משמעותית ממתחם הענישה הראוי, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לדידה, בית המשפט לא ייחס משקל מספק לחומרת העבירות בהן הורשע המשיב, ובמיוחד לנזק הפיזי והנפשי שגרם המשיב ל-ו' ולבנותיהם, ולעובדה שהותיר את ו' יחד עם האחרונות נעולות בדירה.

 

9.             בנוסף, טוענת המערערת כי היה על בית המשפט לשקול לחומרה את העובדה שההרשעה הקודמת של המשיב, בגינה הופעל בחופף עונש המאסר על תנאי, הייתה בעבירת אלימות כנגד אותה המתלוננת – ו'. לאור זאת, היה על בית המשפט המחוזי להפעיל את עונש המאסר על תנאי במצטבר ולא בחופף לעונש שגזר על המשיב.

 

10.          מנגד, סומך המשיב את ידיו על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת זאת, חוזר הוא ומציין את העובדה כי הודה ובכך חסך זמן שיפוטי ואת הצורך של ו' להעיד, וכי התקשר למגן דוד אדום ישר לאחר האירוע. לדידו, מדובר בעונש מידתי ומאוזן, שאינו חורג ממתחם הענישה, וודאי שלא במידה המצדיקה התערבות של בית משפט זה.

 

11.          לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כך שעונש המאסר על תנאי יופעל במצטבר ולא בחופף.

 

12.          לאחרונה כתבנו: "נקודת המוצא בערעור ראשון על גזר דין היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה... כלל ההתערבות עצמו קובע חריג, ומאפשר לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)).

 

13.          במקרה שלפנינו, השתכנעו כי לאור חומרת העבירה, הנסיבות שליוו את ביצועה, ועברו הפלילי  של המשיב, אין מנוס מהחמרה בעונשו.

 

14.          לעניין מתחם הענישה, השתכנענו, לא בלי התלבטות, כי העונש שנגזר על המערער עומד במתחם הענישה בגין העבירות שביצע, אף שהוא מקל באופן יחסי, ומשכך אין מקום להתערבותנו. במסגרת זאת, עיינו בקפידה בפסיקה שהגישו המערערת והמשיב כדי לתמוך בטענותיהם.

 

15.          אסופת הפסיקה שהגישה המערערת מראה עונשים חמורים מזה שנגזר על המשיב בנסיבות ובעבירות דומות, אולם לא במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. כך לדוגמא, בע"פ 8675/09 דיגנקוב נ' מדינת ישראל (12.1.2011), דחה בית משפט זה ערעור על חומרת עונש בעבירה זהה שנעברה בנסיבות דומות, של 13 שנות מאסר בפועל. בפסק הדין נכתב: "לא נפריז אם נאמר שאך בנס לא הסתיים אותו אירוע בתוצאה קשה פי כמה". דברים אלו יפים לענייננו, אולם העונש שהוטל על המערער במקרה זה חמור בהרבה מהעונש שהוטל על המשיב. בדומה, בע"פ 4697/11 מדינת ישראל נ' אלצאנע (24.3.2013), הוחמר עונשו של המשיב לתשע שנות מאסר בפועל, בגין עבירה זהה בנסיבות דומות (על אף שבמקרה זה, המשיב השתמש באקדח ולא בסכין כמו בעניינו). לבסוף, בע"פ 925/07 חדד נ' מדינת ישראל (18.6.2008), נדחה ערעורו של המערער על חומרת העונש, במסגרתו נגזרו עליו 13 שנות מסר בפועל. בפסק דין זה, נאמרו הדברים שכאילו ונכתבו למקרה שלפנינו:

 

"...ובפרץ של אלימות שאינה יודעת גבול, הוא תקף את גרושתו בביתה, ובאמצעות סכין פצע אותה במקומות רבים תוך שהוא משחית גם את פניה. במעשה זה לבדו יש כדי להעיד עד כמה חמורה ומרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת מהמערער. למרבה הדאבה, התופעה של תקיפת נשים שוב אינה נדירה במקומותינו, והמעט שיכולים בתי המשפט לתרום לביעור נגע זה, הוא השתתם של עונשי מאסר ממושכים, ואולי בדרך זו ניתן יהיה להרתיע בעלים אלימים, ולהביאם להרהור נוסף בטרם יתנו דרור לתוקפנותם."

 

16.          עיון בגזרי הדין שהגיש המשיב תומכים גם כן במסקנה שהעונש שנגזר עליו מצוי בגבול התחתון של מתחם הענישה, אולם לא במידה המצדיקה את התערבותנו. כך לדוגמא, בפ"ח 653/09 (מחוזי-ים) מדינת ישראל נ' יופירב (19.7.2011), בבסיס העונש הקל יחסית שנגזר על הנאשם ניצבו נסיבות אישיות קשות מאד, ובין אלה פציעתו בפיגוע טרור וטיפול פסיכיאטרי שעבר. כמו כן, בע"פ 5551/09 הואשלה נ' מדינת ישראל (20.10.2010), בית משפט זה בחר להקל בעונשו של המערער לאור כך שעברו הפלילי נקי, לאור אלימות שנקטה המתלוננת כנגדו. לבסוף, בת"פ 2996-07-09 (מחוזי-חי') מדינת ישראל נ' כהן (13.5.2010), נשקלו לקולה העובדה שזאת הרשעתו הראשונה בעבירת אלימות, ותסקיר שירות מבחן חיובי.

 

17.          לאור זאת, לא מצאנו כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי סוטה ממתחם הענישה הקבוע לעבירה שנעברה על ידי המשיב בנסיבות העניין.

 

18.          לעניין המאסר על תנאי, בית המשפט המחוזי בחר להפעיל את עונש המאסר על תנאי שעמד לחובת המשיב במקביל למאסר בפועל שגזר עליו, ולא באופן מצטבר.

 

19.           סעיף 58 לחוק העונשין קובע כי ככלל, עונשי מאסר על תנאי יופעלו במצטבר ולא בחופף, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו (ראו: סעיף 58 לחוק העונשין; ע"פ 645/09 טאייב נ' מדינת ישראל (13.1.2010); ע"פ 10228/05 רובאעי נ' מדינת ישראל (26.6.2006)).

 

20.          במקרה דנן, הטעם המיוחד בגינו בחר בית המשפט המחוזי לפעול בניגוד לכלל האמור ננקט "תוך הליכה לקראת הנאשם" (עמוד 6 לגזר דין).

 

21.          תכליתו של סעיף 58 לחוק העונשין היא תכלית הרתעתית במובהק. יפים לעניין זה דבריו של המלומד פלר:

 

"ההיבט המותנה שבריבוי העבירות העלול להיווצר עקב ביצוע העבירה הנוספת, מתבטא, ראשית לכול, באופן ההשפעה של המאסר על-תנאי במשך תקופת-התנאי על התנהגותו של עבריין, שעליו הוא נגזר. החרב התלויה מעל ראשו של הנידון, שהמאסר על-תנאי עלול גם להפוך למאסר בפועל, מחייב את הנידון להיזהר משנה זהירות פן ייכשל בכיבוד התנאי, וההנחה היא שאם הוא הצליח בכך במשך תקופת-התנאי, הוא יקפיד ביתר שאת גם בהמשך להיות אדם שומר חוק ומכבד את כללי הקיום-יחד בחברה. נוסף על כך, היה והנידון ייכשל בחובתו לציית לתנאי, יהיה הטיפול העונשי בשל העבירה הראשונה טעון רביזיה מהותית; ומלבד זאת, צירוף העונשין, זה בשל העבירה המקורית וזה בשל העבירה הנוספת, יהיה כפוף לכללים מחמירים מאלה הרגילים, בהתאם לסעיף 58 לחוק העונשין". (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ג 338 (1992)).

 

22.          במקרה דנן עונש המאסר על תנאי שנגזר על המשיב, לא מילא ולו במעט את תכליתו ההרתעתית. נחזור ונזכיר כי אותו עונש נגזר עליו לאחר שתקף את ו', שהיא כאמור הקורבן גם בעבירה הנוכחית. במקרה מעין זה, "הליכה לקראת הנאשם" מנוגדת למטרת הענישה על תנאי, ולא מצאנו בנסיבותיו האישיות של המשיב בגדר טעם מיוחד אחר שמצדיק חריגה מהכלל האמור.

 

23.          לכך יש להוסיף את נסיבות העבירה הנוכחית, שמהווה אף הוא שיקול בטעמים המצדיקים הפעלת עונש מאסר על תנאי במצטבר או בחופף (ראו: ע"פ 3869/09 סלימן נ' מדינת ישראל (28.12.2009); ע"פ 4654/03 ווליד נ' מדינת ישראל (26.6.2006)).

 

24.          המשיב תקף באכזריות ובכוונה לפגוע פגיעות לצמיתות את בת זוגתו ואם ילדיו. כל זאת לנגד עיניהן של בנותיו הקטנות. את תופעת האלימות כלפי בנות זוג יש להוקיע מן השורש. על בית המשפט חובה לעשות ככל שביכולתו כדי להרתיע גברים מכים מתקיפת נשים, במקרה דנן על ידי הבעת שאת נפש ממעשים כדוגמת אלו של המשיב באמצעות החמרה בעונשו.

 

25.          סוף דבר, לאור האמור לעיל הערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שעונש המאסר בפועל של שישה חודשים שנגזר על המשיב במסגרת ת"פ 8066-05-09 יופעל במצטבר, כך שתקופת המאסר בפועל תעמוד על 8 שנים. יתר רכיבי גזר הדין ייוותרו על כנם.

 

           ניתן היום, כ"ח בסיון התשע"ג (6.6.2013).

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12047160_H01.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il