עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4228/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 4228/12

לפני:

כבוד השופט י' דנציגר

העורר:

מחמוד יגמור

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.4.08 במ"ת 42066-03-12 שניתנה על ידי כבוד השופטת א' אפעל-גבאי

תאריך הישיבה: י' בסיון תשע"ב (31.5.2012)

בשם העורר: עו"ד ר' עותמאן

בשם המשיבה: עו"ד י' חמודות

החלטה

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' אפעל-גבאי) במ"ת 42066-03-12 מיום 29.4.2012, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות לפי כתב האישום

1. ביום 25.3.2012 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום כנגד העורר. במסגרת כתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(ב)(1) לחוק; סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק וכן הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק.

2. לפי כתב האישום, ביום 15.3.2012 בסביבות השעה 22:00 נסע העורר בכלי רכב מסחרי מסוג "פורד" (להלן: הרכב) מכיוון תקוע לכיוון ירושלים. כאשר הגיע העורר למחסום מזמוריה (להלן: המחסום), נעצר לבדיקה שגרתית, במסגרתה התבקש לפתוח את הדלתות האחוריות ברכבו. העורר יצא מהרכב אך פתח רק דלת אחת. החייל שערך את הבדיקה, שהבחין כי ברכב יש דופן כפולה, ביקש מן העורר כי יפתח את הדלת השנייה אך העורר סירב. החייל קרא לעזרתו של מאבטח שהיה במקום (להלן: המאבטח), שהבחין אף הוא בדופן הכפולה, והשניים ביקשו מן העורר כי לא יעזוב את המחסום. העורר מצידו ניגש לקדמת הרכב, ובתגובה אחז בו המאבטח. או אז הדף העורר בחוזקה את המאבטח, נכנס לרכב והתיישב בכסא הנהג. המאבטח עלה לרכב כשחצי מגופו תלוי מחוץ לרכב, בניסיון למשוך את העורר מן הרכב. אז החל העורר בנסיעה מהירה, בעוד המאבטח תלוי על הרכב. כאשר ניסה המאבטח לקפוץ מן הרכב, נתפסה רצועת נשקו האישי בדלת. באופן זה נגרר המאבטח יחד עם הרכב כשלושה מטרים, עד שהשתחרר ונפל על הכביש, כאשר אחד מגלגלי הרכב עלה על כף רגלו. העורר מצידו המשיך בנסיעתו הפרועה מהמקום, וכאשר מחסום שהוקם באמצעות הצבת ג'יפ משטרתי חסם את נתיב נסיעתו ואותת לו כי יעצור, המשיך העורר בשלו, סטה לנתיב הנגדי בכביש, סיכן בכך את שלום הנוסעים ואף גרם לכארבעה רכבים לסטות לשולי הכביש.

הליכי המעצר

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשתה טענה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. כן ציינה כי לעורר עבר פלילי הכולל עבירות של נהיגה פוחזת בכלי רכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, וכי העורר אף ריצה מספר חודשי מאסר בפועל. לעמדת המשיבה, העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר כנגדו, זאת בהתאם להוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, כאשר מכיוון שחלק מן העבירות המיוחסות לעורר נעשו תוך שימוש בנשק קר (דהיינו, הרכב), קמה חזקה בדבר מסוכנתו לפי הסעיף הנ"ל, זאת מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. כן נטען כי נוכח נסיבות ביצוע העבירות ונוכח חומרתן, אין מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו של העורר.

4. ביום 28.3.2012 הורה בית המשפט על הכנת תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר. על פי התסקיר, העורר תיאר מצוקה רגשית נוכח מעצרו וכן הביע דאגה רבה לבני משפחתו, ואף ציין כי אשתו זקוקה למעקב רפואי צמוד בשל הריון קשה. התסקיר בחן בין השאר את חלופת המעצר שהציע העורר – מעצר בית בבית גיסו. לפי התסקיר, אמנם קיים רצון כן מצד בני משפחתו של העורר לפקח על העורר ולהשגיח עליו, אולם להתרשמות עורכי התסקיר ישנו קושי בהשגחה כזו בפועל, בשעות היום, נוכח עבודתם של הערבים לו. על כן הגיע שירות המבחן למסקנה כי קיים סיכון להישנות התנהגות עבריינית מצד העורר, סיכון אותו ניתן למזער רק באמצעות חלופות מעצר הדוקות יותר.

5. בהחלטתו מיום 29.4.2012 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. זאת על יסוד קיומן של ראיות לכאורה, ובהן עדותו של המאבטח, עדותו של החייל וכן עדותו של שוטר משמר הגבול שהיה עד לאירוע. באשר לעילת המעצר קבע בית המשפט כי הסיכון לביטחון הציבור נלמד מניה וביה מן העבירות שביצע לכאורה העורר, וכן מעברו הפלילי של העורר, בגינן נידון לתקופות מאסר קצרות. באשר לחלופת מעצר קבע בית המשפט כי אין אפשרות להסתפק בחלופה במקרה הנוכחי, זאת נוכח אופי העבירות המיוחסות לעורר – המעידות לעמדת בית המשפט על תעוזה עבריינית ועל זלזול בחוק, נוכח עברו הפלילי של העורר וכן על יסוד האמור בתסקיר, המקשה על מתן אמון מלא במשיב. כן צויין החשש כי העורר ימלט מאימת הדין נוכח מעברם של אשתו ושל ילדיו של העורר לחברון, לאחר מעצרו.

מכאן הערר שלפני.

נימוקי הערר

6. לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד רמי עותמאן – שגה בית המשפט בקובעו כי קיימת עילת מעצר נגדו. לשיטתו, אין די בחשש כללי מפני סכנה לשלום הציבור כדי לשלול חירותו של אדם באמצעות מעצר. כמו כן סבור העורר כי יש ביכולתו לסתור את חזקת המסוכנות הקמה לכאורה מחומרת העבירות המיוחסות לו. באשר לחלופת המעצר טוען העורר כי שגה בית המשפט עת התעלם מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, ומוסיף כי ניתן היה להשיג את תכלית המעצר באמצעות שחרורו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. בדיון לפני ביקש בא כוח העורר להחזיר את התיק לשירות מבחן, על מנת שזה יבחן חלופת מעצר הדוקה יותר, תחת זו שנדחתה.

תשובת המשיבה

7. בדיון שנערך לפני טענה המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד יאיר חמודות – כי על יסוד חומרת העבירות המיוחסות לעורר, שכללו עימות חזיתי מצד העורר עם גורמי הביטחון, וכן בשים לב לעברו הפלילי ולתסקיר שהוגש בעניינו, אין מקום להורות של שחרורו לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בערר על נספחיו, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפני ועיינתי באסמכתאות שהגישה המשיבה בדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

9. במקרה שלפנינו ניסה העורר להימלט מכוחות הביטחון והמשטרה, זאת לאחר שנתבקש לעבור בדיקה שגרתית ברכבו. כפי שעולה מכתב האישום, העורר מואשם בכך שבמהלך מנוסתו נהג בפראות וסיכן חיי אדם בעשותו כן. בנסיבות כגון אלה הכירו שופטי בית משפט זה בצורך להורות על מעצר עד תום ההליכים [ראו, למשל: בש"פ 7701/10 שתיווי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), 27.10.2010, פסקה 18 להחלטתי והאסמכתאות המובאות בה; בש"פ 3494/11 מדינת ישראל נ' בראון (טרם פורסם, 6.5.2011), פסקה 10 להחלטתי], זאת נוכח מסוכנות אינהרנטית הנלמדת מביצוע העבירות שבנדון. אכן, אין בכך כדי לפטור את בית המשפט מלבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הפרטניות [ראו, למשל: בש"פ 10550/03 מדינת ישראל נ' מוחרב (טרם פורסם, 15.11.2005) פסקה 5 להחלטתה של השופטת ע' ארבל]. כך, בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, על בית המשפט מוטלת החובה לבחון בכל מקרה ומקרה האם ניתן לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, שיש בה כדי לפגוע במידה פחותה בחירותו, זאת כל עוד די בה על מנת להפיג את מסוכנותו.

10. בשים לב לכך, החליט בית המשפט המחוזי שאין מקום להורות במקרה זה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בנסיבות העניין אין בכוונתי להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. דומני כי בית המשפט איזן כהלכה בין השיקולים השונים, בקובעו כי נוכח חומרת העבירות, עברו הפלילי של העורר – הכולל ביצוע עבירות כנגד שוטרים הדומות עד מאוד לעבירות מושא כתב האישום דנא – וכן נוכח התסקיר שנערך בעניינו, אין ליתן בעורר אמון. כידוע, אחד מהשיקולים המרכזיים שנבחן לעניין שחרור לחלופת מעצר הינו מידת האמון שאפשר לתת בנאשם, כי אכן ימלא אחר התנאים שהוטלו עליו [ראו, למשל: בש"פ 9595/09 קורס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.09)]. אף לדידי נראה כי קיים קושי ליתן אמון בעורר. מעבר לכך, החומרה הנשקפת מהעבירות המיוחסות לעורר הינה גבוהה. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי, שיש בו כדי להעיד על היעדר כל מורא מצדו מפני מצבים של עימות חזיתי ואלים עם הגורמים האמונים על אכיפת החוק. זאת ועוד, שירות המבחן בתסקירו לא ראה מקום להמליץ על שחרורו של העורר למעצר בית. שירות המבחן אף הוסיף כי להתרשמותו נראה כי העורר מונע מתוך רצון לדאוג לשלומם ולפרנסתם של בני משפחתו, וכי הדבר עשוי להביאו להפרת תנאי מעצרו באם ישוחרר. אף בית המשפט המחוזי בהחלטתו ציין זאת, ודומני כי אכן, בהצטרף אל הנסיבות האחרות שנסקרו לעיל, יש בדברים ממש.

11. אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה היום, י"ג בסיון תשע"ב (3.6.2012).