עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4112/09

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

 

1.        המערער, תושב חברון יליד 1992, נפגע בשנת 2002 כתוצאה מתקיפה אווירית של צבא הגנה לישראל. התקיפה כוונה נגד פעיל טרור בכיר (להלן: המבוקש), שעל-פי מידע מודיעיני התכוון להוציא לפועל פיגוע התאבדות שהיה בשלבי תכנון מתקדמים (פעולת "סיכול ממוקד", ולהלן: הפעולה). המערער הגיש תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו נגד מדינת ישראל.

 

2.        בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בקבעו כי הפעולה שבה נפגע המערער היא "פעולה מלחמתית", המקימה למדינה פטור מאחריות בנזיקין לפי סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן גם: החוק). הפעולה בוצעה לפני שתוקן החוק באופן שהוספה הגדרה למונח "פעולה מלחמתית" ((חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 4), התשס"ב-2002, ס"ח 1862 (להלן: תיקון מס' 4)). הכרעתו של בית המשפט המחוזי התבססה, לפיכך, על ההגדרה שניתנה למונח זה בפסיקה שלפני התיקון (ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1 (2002)), אם כי נקבע שהפעולה מקיימת גם את ההגדרה שהוספה לחוק במסגרת תיקון מס' 4. בית המשפט המחוזי קבע כי הפעולה בוצעה על-ידי הצבא; מטרתה הייתה למנוע מן המבוקש להוציא לפועל פיגועי טרור; האמצעים שבהם נעשה שימוש (בכלי טיס ובטילים) מאפיינים מלחמה ולא פעילות שיטור; והפעולה בוצעה על רקע מצב של סכסוך מזוין. מכלול מאפיינים זה, כך נקבע, מכניס את הפעולה לגדרי ההגדרה של "פעולה מלחמתית" בפסיקה שקדמה לתיקון מס' 4, כמו גם לגדרי ההגדרה שנקבעה באותו תיקון.

 

           מעבר לצורך, הוסיף בית המשפט המחוזי כי אפילו היה נדרש לבחון את סבירות הפעולה ומידתיותה, הרי שגם לגופה לא נמצא בה כל פגם. בהחלטה על ביצוע הפעולה, כך נקבע, נבחנו חלופות אחרות לאיתור המבוקש ולמעצרו, אך אלה נשללו עקב היותן כרוכות בסיכון גבוה לפגיעה קשה בחיילים או באזרחים. בנוסף, נקבע כי המדינה לקחה בחשבון שיקולים שונים הנדרשים לצורך קיומו של יחס הולם בין התועלת הצבאית שבפעולה לבין הסיכון לפגיעה בחפים מפשע, כגון עיתוי התקיפה, מיקומה והאמצעים לביצועה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי לפי עדותו של א', גורם צבאי שהיה מעורב בתכנון הפעולה ובאישורה, אילו נצפו ילדים בסמוך למבוקש לא הייתה הפעולה מאושרת – אלא שהמערער ישב בתוך רכב חונה, כאמור, ולא ניתן היה לראותו מן האוויר. לאור קביעות אלה, הוסיף בית המשפט המחוזי כי בפעולה לא נפל פגם אף מבחינת כללי המשפט הבינלאומי ההומניטארי. תביעתו של המערער, לפיכך, נדחתה. בשולי הדברים העיר בית המשפט המחוזי כי רצוי שהמערער יפנה לוועדה לסיוע הומניטארי, ו"טוב תעשה הוועדה אם תטפל בפנייתו בנפש חפצה ותסייע לו כמידת יכולתה".

 

3.        המערער טוען כי הפעולה אינה "מלחמתית", שכן היא בוצעה באזור מגורים שקט, בעת שהאוכלוסייה בו לא ביצעה פעולות עוינות כלפי ישראל ומבלי שהכוחות הפועלים היו נתונים בסכנה. לטענתו, אין לנקוט בפעולה של "סיכול ממוקד" מקום בו המטרה נמצאת בתוך אוכלוסייה אזרחית, ואין להסכין עם העמדת אזרחים בסיכון כלשהו, ואפילו נמוך. המערער גורס, בהקשר זה, כי כל פעולה המעמידה אזרחים בסכנה – ובכלל זה גם פעולה מידתית – היא בלתי חוקית ומנוגדת לדין הבינלאומי. המערער טוען עוד בהרחבה כי פעולת "סיכול ממוקד" היא בלתי חוקית כשלעצמה, וללא קשר לסכנה הנשקפת לאזרחים, ועל-כן אין היא יכולה ליהנות מן ההגנה המוקנית ל"פעולה מלחמתית" או להיחשב ל"act of state". למעשה, כך סבור המערער, יש בפעולה עבירת רצח או ניסיון לרצח, אשר בנסיבות שבה בוצעה לא קמה לגביה הגנה בדין הפלילי. עוד טוען המערער כי היה מקום לקבוע שעדויותיהם של שני עדים מטעם המדינה אינן קבילות, שכן – כך לפי גרסת המערער – הם לא היו עדים לדברים בעת התרחשותם.

 

4.        המשיבה סומכת ידיה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לעמדתה, כבר נקבע בעבר בפסיקה כי פעולה של "סיכול ממוקד", ככל שהיא עומדת בכללים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה לעניין מידתיותה, היא "פעולה מלחמתית". המשיבה מציינת כי עמדתה מלפני בית המשפט המחוזי הייתה כי כלל לא הוכח שהמערער נפגע כתוצאה מפעולה צבאית, ואולם היא לא מצאה לנכון לערער על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, משמדובר בממצאים עובדתיים. באופן דומה, כך טוענת המשיבה, אין להתערב בקביעות הקבילות והמהימנות ביחס לעדים שהובאו מטעמה. לגוף טענה זו, משיבה המדינה כי העד מטעמה, המכונה א', היה מעורב בכל ההליכים של אישור ותיאום הפעולה, ואף היה נוכח בתא השליטה שממנו נוהלה הפעולה.

 

           המערער, בתגובתו לתשובת המדינה, מבקש להדגיש כי שתי שאלות, שהן מרכזיות לעמדתו, לא זכו למענה. הראשונה, מהם "גבולות המותר והאסור בהתנהלות כוחות הביטחון בתקיפת יעד אזרחי שלו ובלתי מעורב", והשנייה, מדוע לא ניתן היה לתקוף את מכוניתו של המבוקש מחוץ לשכונת מגורים המאוכלסת, כך לטענתו, בצפיפות.

 

5.        טרם מתן הכרעה בתיק, ביקשנו לדעת אם פנה המערער לוועדה העוסקת בסיוע הומניטארי לפנים משורת הדין מטעם המשיבה, וכן אם נכונה המשיבה לבחון את האפשרות להעניק למערער סיוע הומניטארי אף בלא פנייה מצידו. המשיבה הודיעתנו כי המערער לא פנה לוועדה העוסקת בסיוע הומניטארי, וכי על-מנת לבחון את האפשרות להעניק לו סיוע משמעותי נדרש המערער להמציא לה תוכנית טיפול והתייחסות לאפשרות לבצע את הטיפול מחוץ לישראל, כפי שנתבקש בעבר. המערער מצידו הודיע כי לאחר שבעבר קיבל סיוע בסכום נמוך יחסית, סבר הוא כי אין טעם בפנייה נוספת כלשהי לוועדה לסיוע הומניטארי.

 

6.        דין הערעור להידחות.

 

           חלק הארי של טענות המערער הוקדש לשאלת חוקיותה של פעולת "סיכול ממוקד" בכלל, ולשאלת חוקיותה במצב שבו היא יוצרת סכנה לחייהם של אזרחים בפרט. שאלות אלה הוכרעו כבר בפסיקה קודמת של בית משפט זה, ואין מקום להידרש להן בשנית כעת. כך, בבג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 14.12.2006) (להלן: פרשת הוועד הציבורי) נקבע כי:

 

אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי המנהגי, כשם שאין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא מותר על פי המשפט הבינלאומי המנהגי. דיני הסיכול הממוקד קבועים במשפט הבינלאומי המנהגי, וחוקיותה של כל פגיעה אינדיבידואלית צריכה להיקבע לאורם (פס' 64 לפסק-דינו של הנשיא (בדימ') א' ברק).

 

 

           התזה הכללית, שלפיה פעולת "סיכול ממוקד" היא בלתי חוקית בכל מקרה ובכל הנסיבות, נדחתה. כמו-כן נדחתה העמדה שלפיה הופכת פעולת "הסיכול הממוקד" לבלתי חוקית כל אימת שהיא יוצרת סיכון כלשהו לאזרחים – ויהא הוא אף נמוך ומידתי. על-כן נקבע כי:

 

עקרון המידתיות מתעורר כאשר הפעילות הצבאית מכוונת כנגד לוחמים ומטרות צבאיות, או כנגד אזרחים הנוטלים אותה עת חלק ישיר במעשי איבה, ותוך כדי כך נפגעים אף אזרחים. הכלל הוא כי הפגיעה באזרחים התמימים הנגרמת כאובדן נלווה תוך כדי פעולות לחימה צריכה להיות מידתית (פרשת הוועד הציבורי, פס' 42 לפסק-דינו של הנשיא (בדימ') א' ברק)

 

 

           משמע, ככל שהסיכון עומד בדרישות המידתיות, תהא הפעולה חוקית חרף קיומו של הסיכון. אכן, במדינה דמוקרטית, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. מתוך תפיסה זו, פורטו בפרשת הוועד הציבורי המגבלות החלות על פעולת "הסיכול הממוקד", וכבר הבעתי דעתי שם כי "יתכנו נזקים נלווים לאוכלוסיה האזרחית שהם כה קשים עד כי גם מטרה צבאית בעלת תועלת של ממש לא תצדיק את גרימתם". עם זאת, אין מקום גם לקבוע כי כל סיכון לפגיעה נלווית באזרחים הוא אסור (והשוו: Amnon Rubinstein and Yaniv Roznai, Human Shields in Modern Armed Conflicts: The Need for a Proportionate Proportionality, 22 Stan. L. & Pol'y Rev. 93 (2011)). ביסוד הכללים שנקבעו בפרשת הוועד הציבורי, אשר מתירים את פעולת "הסיכול הממוקד" תחת מגבלות ברורות, עומדת "תפיסה המעניקה משקל מרכזי לזכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה, ובד בבד, הרואה כערך יסודי את העקרון בדבר כבוד האדם" (שם, פס' 7 לפסק-דיני). עמדתו של המערער, השוללת מכל וכל ובכל התנאים את פעולת "הסיכול הממוקד" אינה מעניקה משקל לזכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני פעולות טרור, ואין לקבלה. במקרה שלפנינו, כאמור, קבע בית המשפט המחוזי כי הפעולה לא חרגה מן ממגבלות הסבירות והמידתיות.

 

7.        מכל מקום, שאלת חוקיותה של פעולת "הסיכול הממוקד" שבוצעה במקרה שלפנינו אינה עומדת להכרעה במסגרת תיק זה. המערער הגיש תביעה אזרחית בגין נזקיו. בחינתה לגופה מותנית בכך שלא מדובר ב"פעולה מלחמתית". הרציונל לפטור שניתן למדינה ביחס לפעולות מלחמתיות הוא כי דיני הנזיקין אינם עוסקים בסיכונים המיוחדים שאלה יוצרות, וממילא אינם מתאימים להסדרת סיכונים אלה. כפי שנכתב בעניין בני עודה:

 

חוסר התאמה זה נובע מעצם מהותם של דיני הנזיקין העוסקים בחלוקת סיכונים בגין פעולות מזיקות בחיי היומיום של אדם במדינתו. אין הם מתאימים כאשר הסיכון שבפניו ניצבים הפרט והכלל הוא חריג ויוצא-דופן... המטרות המונחות ביסוד דיני הנזיקין הרגילים אינם חלות כאשר הנזק נובע מפעולה מלחמתית שהמדינה מנהלת כנגד אויביה (שם, בעמ' 7).

 

 

           שאלת חוקיותה של הפעולה היא שאלה נפרדת משאלת היותה פעולה מלחמתית. המערער סבור כי שתי שאלות אלה כרוכות זו בזו, שכן לעמדתו פעולה בלתי חוקית אינה יכולה להיות בגדר "פעולה מלחמתית". בית המשפט המחוזי הותיר בצריך עיון את האפשרות שב"מקרי קיצון" תתחייב בחינה של סבירות הפעולה ומידתיותה למרות החסינות שמוענקת למדינה בגין "פעולה מלחמתית", שכן במקרה זה ממילא נקבע כי אין כל פגם מנהלי בפעולה. מטעם זה, אף אנו נותיר שאלה זו בצריך עיון. עם זאת, מן הראוי לקבוע באופן ברור כי במקרה הרגיל, ועל דרך הכלל, אין מקום לבחינה מקדמית של חוקיות הפעולה בטרם ייקבע אם עשויה היא להיחשב "פעולה מלחמתית". בחינה מקדמית מעין זו עשויה לטשטש את הגבול שבין הבחינה המנהלית של הפעולה לבין הבחינה הנזיקית. בכך יתאיין הרציונל העומד בבסיס חסינות המדינה מאחריות בנזיקין בגין "פעולות מלחמתיות" – שלפיו אין הדין הנזיקי (בניגוד לדין המנהלי) מתאים לבחינה של פעולות מלחמתיות. ייתכן כי במסגרת הדין המנהלי, המצויד בכלים המתאימים, ייקבע כי בפעולה מסוימת נפל פגם, אולם בכך אין כדי להעניק לדין הנזיקי כלים שלא היו מצויים בידו קודם, לבחינת האחריות האזרחית בגין הפעולה.

 

8.        יוער, כי ההשקפה הכללית, שלפיה דיני הנזיקין אינם מתאימים לבחינת פעולות של לוחמה, אינה ייחודית למשפט הישראלי – הגם ששיטות משפט שונות מאמצות, באופן טבעי, איזונים ספציפיים שונים בהסדרת סוגיה זו. כך למשל, במשפט האמריקאי, ככלל מותרות תביעות נזיקין נגד המדינה מכוח ה-Federal Tort Claims Act, 28 U.S.C §§ 1346, 2671-2680. אלא שלהיתר כללי זה נקבעו מספר חריגים, ובהם הכלל שלפיו אין המדינה נושאת באחריות בגין "Any claim arising out of the combatant activities of the military or naval forces, or the Coast Guard, during time of war" (Federal Tort Claims Act, 28 U.S.C § 2680(j)). כלל זה מבטא את ההכרה העקרונית שלפיה תביעות בנזיקין אינן מתאימות, מטבען, למעשי-מלחמה (כדברי בית המשפט בפסק הדין Ibrahim v. Titan Corp., 391 F. Supp. 2d 10 (D.D.C. 2005)). עם זאת, יש לציין כי מעבר להכרה עקרונית זו, לא זכה חריג זה לפיתוח פסיקתי משמעותי בארצות-הברית, בעיקר בשל השימוש הרווח שעשו בתי המשפט בחריג אחר לאחריות המדינה – הוא "חריג שיקול הדעת" (Federal Tort Claims Act, 28 U.S.C § 2680(a); Feres v. United States, 340 U.S. 135 (1950). לשימוש בחריג זה בהקשר של תביעה בגין נזקי תקיפה אווירית, ראו: El-Shifa Pharm. Indus. Co. v. United States, 402 F. Supp. 2d 267 (D.D.C. 2005)). כאמור, במשפט הישראלי פותחו מבחנים אחרים ושונים לתחולתו של פטור בגין נזקים הנובעים מ"פעולה מלחמתית". עם זאת, התובנה הכללית, שלפיה בחינה של פעולות לוחמה אינה טבעית לדיני הנזיקין, היא משותפת.

 

9.        לפיכך, יש לבחון אם פעולת "הסיכול הממוקד" שבוצעה היא בגדר פעולה מלחמתית. כזכור, הפעולה בוצעה לפני שנכנס לתוקף תיקון מס' 4, ועל-כן יש לבחון שאלת זו לפי המבחנים שהותוו בפסיקה שקדמה לתיקון זה. בפרשת בני עודה נקבע כי:

 

במתן תשובה לשאלה אם פעולה היא "מלחמתית" יש לבחון את כל נסיבות האירוע. יש לבדוק את מטרת הפעולה, את מקום האירוע, את משך הפעילות, את זהות הכוח הצבאי הפועל, את האיום שקדם לה ונצפה ממנה, את עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו ואת משך האירוע. כל אלה זורקים אור על אופיו של הסיכון המלחמתי המיוחד שהפעולה גרמה (שם, בעמ' 9).

 

 

           בחינת מכלול הנסיבות, במקרה זה, מלמד כי פעולת "הסיכול הממוקד" היא פעולה מלחמתית. מטרת הפעולה – תקיפת פעיל טרור מבוקש – היא מטרה צבאית מובהקת. הפעולה בוצעה על-ידי כוחות צבא, באמצעים המשמשים מטבעם ללחימה. אכן, במקרה זה לא היה נתון הכוח הפועל מן המסוק בסכנה מיידית – אלא שאין בעובדה זו לבדה כדי להכריע את הכף. שאלת קיומו של סיכון מיידי לכוח הפועל משמשת תדיר להבחנה בין פעולת שיטור לבין פעולה מלחמתית. הבחנה זו נדרשת שכן כוחות הצבא פועלים לעיתים גם ככוח שיטור. עם זאת, פעולת שיטור עשויה "לגלוש" לפעולה מלחמתית מקום בו מותקף הכוח ונתון בסכנה שאינה אופיינית לפעולות שיטור רגילות. הבחנה זו, שבין פעולת שיטור לבין פעולה מלחמתית, מועילה בעיקר באותם מקרים שבהם הפעולה היא מטבעה בעלת אופי "שיטורי" ואולם התנאים שבהם היא התבצעה הם כה חריגים ביחס לפעולות שיטור רגילות, עד שניתן לומר כי הפעולה הפכה לוחמתית. ואולם, הבחנה זו אינה רלוונטית בכל המקרים. כך למשל, נקבע כי הפוגה בפעולות הלחימה עשויה, בתנאים מסוימים, לצאת מגדר "המצב המלחמתי" הפעיל, אף שאין מדובר בפעולת שיטור (ראו: רע"א 10482/07 עלאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2010)). גם במקרה שלפנינו, ברי כי פעולת "סיכול ממוקד", שאינה אלא סוג ספציפי של תקיפה מן האוויר, אינה "פעולת שיטור", ומשכך המבחנים המשמשים להבחנה בין פעולה מלחמתית לבין פעולת שיטור אינם מועילים במקרה זה. בחינת מכלול המאפיינים של הפעולה, לעומת זאת, מלמדת כאמור כי היא בעלת אופי מלחמתי.

 

           לאור מסקנה זו, אין מקום להידרש לטענות המערער ביחס לקבילות עדויותיהם של העדים מטעם המשיבה. גם לגוף הדברים אין מקום לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי עדותם של עדים אלה אינה עדות שמיעה ביחס לעניינים הספציפיים שעליהם העידו – שעיקרם אופן קבלת ההחלטה על ביצוע הפעולה.

 

           אשר-על-כן, הערעור נדחה. המשיבה ציינה באופן מפורש כי אינה מבקשת שייפסקו לה הוצאות או שכ"ט עו"ד, ובנסיבות המקרה כך ראוי.

 

                                                                                      המשנה-לנשיאה

 

השופט ח' מלצר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט נ' הנדל:

 

1.        מסכים אני לפסק דינו של חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין, וברצוני להדגיש הערות מספר.

 

           הערעור המונח בפנינו דן בנזקי המערער שנגרמו כתוצאה מפעולה צבאית אשר בוצעה במהלך האינתיפאדה השנייה. בתקופה זו פעילי הטרור פגעו באזרחים במקומות הומי אדם הפתוחים לציבור הרחב: באוטובוסים, מסעדות ובתי-קפה, שווקים ומרכזי קניות. אף בימינו אנו, מדינת ישראל מתגוננת כנגד טרור קשה המופנה כלפיה, בין היתר באמצעות פגיעה מונעת המכונה "סיכול ממוקד", במחבלים המעורבים בתכנון ובביצוע של פיגועי טרור. השאלה העומדת להכרעה הינה האם הפעולה שבוצעה בשטח מאוכלס ושקט מגבשת אחריות נזיקית למדינה או שמא הינה בגדר "פעולה מלחמתית" כמשמעותה בחוק הנזיקיים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, טרם תיקון מס' 4 לחוק.

 

2.        בעת בחינת קיומה של פעולה מלחמתית, בפסיקה הקודמת לתיקון מס' 4 לחוק בחנו האם מדובר בפעולה שנוהגים לבצע תוך כדי מלחמה, והאם נסיבותיה מאפיינות מלחמה, לרבות פעולות כנגד ארגוני טרור (ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1, בעמ' 7 (2002)). פעילותם של ארגוני הטרור מאפיינת פחות ופחות את דרך הלחימה המוכרת בין צבאות חיילים. לחימתם נערכת מתוך עומק שטחי האוכלוסין של האויב ומכוונת כלפי העורף והאוכלוסייה האזרחית. פעולות מסוג זה מציבות משוכה גבוהה עבור צה"ל ומגבילות את יכולת ההגנה של מדינת ישראל:

 

האמצעים הרגילים שבהם מדינה מגינה על עצמה ועל אזרחיה אינם אפקטיביים בהכרח כנגד ארגוני הטרור וחבריהם. גם אמצעי-שיטור ואכיפה המאפיינים מאבק בתופעות בלתי-חוקיות "קונבנציונאליות" אינם הולמים את צרכי הלחימה בטרור (בג"ץ 769/02 הועד הציבורי נגד העינויים בישראל נ' ממשל ישראל, פס' 1 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (לא פורסם, 14.12.2006).

 

 

3.        כבר קבענו בעבר כי שינוי המצב בשטח ואופי הפעולה משפיע על תפקידו של הכוח הפועל בשטח ואופן יישום הדין (בג"צ 9594/03 בצלם- מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים נ' הפרקליט הצבאי הראשי (לא פורסם, 21.08.2011). כחלק מההתגוננות נגד הטרור מדינת ישראל נוקטת, בין היתר, במדיניות הסיכול הממוקד. נראה, כי לאור אופייה השונה של הלחימה, יש לפרש את הדיבור "פעולה מלחמתית" בהתאמה למציאות שהייתה מצויה בזמן ביצוע הפעולה ושבה אנו חיים כיום. פעולה מלחמתית שננקטת כמענה להתקוממות עממית אלימה באזור תחת תפיסה לוחמתית שונה מהפעולה המלחמתית הנדרשת כנגד מפגעים הפועלים מתוך ריכוזי אוכלוסיה אזרחית שאינה מעורבת בפעולה. תיקון מס' 4 לחוק הנזיקיים האזרחיים, אף שאינו חל בענייננו, מעיד גם הוא על ההתאמה הפרשנית הנדרשת כאשר הוא כולל בהגדרת "פעולה מלחמתית" בסעיף 1 פעולה לשם מניעתם של טרור ומעשי איבה.

 

4.        פעולת הסיכול הממוקד בענייננו בוצעה על-ידי כוחות צבא, באמצעים צבאיים, ונועדה למנוע מפעיל בכיר בזרוע הצבאית של ארגון הטרור הג'יהאד האיסלמי הוצאה לפועל של פיגוע טרור נוסף בשלבי תכנון מתקדמים. תחת המציאות ששררה בתקופה הנידונה, לאור הסיכון החמור והישיר שיצר המחבל המבוקש לאזרחי המדינה, וטיבה הצבאי-מלחמתי של הפעולה שהינה נחלת הלחימה בטרור, פעולת הסיכול הממוקד הינה בגדר פעולה מלחמתית הגנתית וחיונית. זאת אף ללא התקיימותם של כלל מאפייני הלחימה הקלאסית, כגון סיכון מוחשי מיידי לכוח הצבאי הפועל ומשך פעילות קצר ותחום בזמן.

 

5.        יצוין כי אף מנקודת מבטו של המשפט העברי, רבני דורנו הכירו בחידוש בצורת המלחמה. כדברי הרב אהרן ליכטנשטיין ראש ישיבת הר עציון כבר לפני כעשרים שנים:

 

"בימינו הפכה המלחמה להיות מלחמה טוטאלית. שוב אין היא מפרידה כבימי הביניים בין הקוים ובין אחורי הקוים. ועל כן קשה היא ההפרדה בין אוכלוסיה אזרחית ובין צבא לוחם... ואולם גם בהלכה אין רצפט קבוע לכל מקרה. כל מאורע צריך להיות נידון לגופו על פי תנאיו ואופיו המיוחדים". (תחומין ד' בעמ' 184-185 (תשמ"ג))

 

 

           כלי המלחמה השתנו, אך לא רק. לעתים צד נוקט בשבירת הכללים תוך ניצולם, בכדי ליצור יתרון, על כל המשתמע מכך, מול הצד השני. בל נשכח כי יישום הדין הפרטני נגזר מעובדות המקרה. לצד זאת יש לזכור כי הדין הכללי חייב להתמודד עם המציאות בשטח. כך בדיני חיובים, כך בדיני קניין, וכך גם בדיני מלחמה – לרבות הגדרתה של "פעולה מלחמתית" המצויה בתפר שבין דינים אלה לבין דיני נזיקין.

 

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

 

         הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

 

         ניתן היום, ח' בטבת התשע"ב (3.1.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09041120_P14.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il