עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3954/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 3954/12

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

העורר:

יבגני פולטוריאק

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט אינפלד) במ"ת 23142-04-12 מיום 25.4.12

תאריך הישיבה: ב' בסיון התשע"ב (23.05.12)

בשם העורר: עו"ד גל טייב

בשם המשיבה : עו"ד עדי מנחם

החלטה

א. ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט אינפלד) במ"ת 23142-04-12 מיום 25.4.12 במסגרתה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בעבירת שוד.

כתב האישום

ב. ביום 17.4.12 הוגש נגד העורר (יליד 1981) כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כעולה מכתב האישום, בלילה שבין 7.4.12-6.4.12 ישב המתלונן (יליד 1956), הסובל מנכות בגינה נעזר בקביים להליכה, סמוך לביתו ובכיסו סך של 4,900 ₪ במזומן. העורר, המכיר את המתלונן מקודם, הגיע למקום והציע ללוות את המתלונן כדי שירכשו יחד תרופות (כדורי "קלונקס"); המתלונן נענה להצעה והשניים יצאו לכיוון בית הספר הסמוך. לאחר שהגיעו, ביקש העורר מן המתלונן להמתין בעוד הוא יפגוש במוכר התרופות. לאחר מספר דקות חזר העורר והודיע שאותו מוכר "ישן", והשניים החלו לחזור למקום המפגש בקרבת ביתו של המתלונן. משהגיעו לסמטה סמוכה, תקף לפתע העורר את המתלונן, הפילו ארצה על גבו והכה אותו באגרופים וסטירות בפניו. העורר התעלם מתחנוניו של המתלונן, נטל את כספו וברח מן המקום.

הליכי המעצר

ג. עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בבקשה נטען, כי קיימת נגד העורר תשתית ראייתית הכוללת, בין היתר, את הודעת המתלונן, התרשמות חוקר המשטרה מן הסימנים על פניו של המתלונן וצילומי אבטחה שתיעדו את בריחת העורר מן המקום. נטען, כי נוכח נסיבות המקרה קיימות מספר עילות למעצרו של העורר. צוין, כי לעורר ארבע הרשעות קודמות, בין היתר, בגין עבירות רכוש שונות, איומים, הונאה, תקיפה וסמים; וכי את המיוחס לו בכתב האישום ביצע שעה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן 6 חודשים (ת"פ 1387-06-11 מיום 5.12.11).

ד. בדיון בפני בית המשפט המחוזי ביום 25.4.12 הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר (בא כוחו של העורר טען לסתירות ביחס לעוצמת התקיפה – האם מעשי השוד כללו מכות אגרוף לפניו של המתלונן). נוכח התמכרותו של העורר לסמים, נתבקש תסקיר מעצר כדי לבחון את שאלת שילובו של העורר בהליך גמילה. נטען, כי העורר, צעיר כבן 30, ניסה בכוחות עצמו להיגמל מסמים ללא הועיל מספר פעמים (לאחרונה בחודש ינואר השנה), וכי רצונו כן לטפל בכך. נטען, כי העורר שירת שירות קרבי מלא בצבא, ולאחריו החלה הידרדרותו לסמים, הוריו הרימו ידיים ואינם מנסים עוד לעזור לו, ולכן, בשם האינטרס הציבורי למניעת הישנות העבירות, קיימת הצדקה לבחון את אפשרות גמילתו מסמים עוד בשלב המעצר. לעניין המסוכנות נטען, כי החלופה המוצעת תפחית משמעותית את החשש ממסוכנותו של העורר. מנגד נטען, כי המשיבה סומכת ידה על הודעת המתלונן בכל הנוגע לעוצמת התקיפה, כי לעורר עבר פלילי מכביד, וכי הליך טיפולי מקומו במסגרת התיק העיקרי ולא בשלב המעצר. לפיכך, נתבקש מעצרו עד תום הליכים ללא תסקיר מעצר.

ה. בהחלטתו מאותו יום, קבע בית המשפט קמא, כי אין מחלוקת ביחס קיומן של ראיות לכאורה על עצם האירוע (כאמור התקיימה מחלוקת רק לגבי עוצמת התקיפה); נדחתה טענת העורר ביחס לסתירות בעדותו של המתלונן. עוד נקבע, כי חרף טיעוני העורר לסיכוי גבוה להצלחת ההליך הטיפולי (והחומר שהביא בעניין זה), אין לקבל את עמדתו ביחס לצורך בתסקיר שיבחן את אפשרות החלופה. הוטעם, כי מעשיו של העורר כללו "אלימות רבה" תוך בגידה בחברו - אדם נכה. הוסבר, כי שיקולים אלה מקומם בדרך כלל במלאכת גזירת העונש, אולם ביחס להליך המעצר, מעידים על מסוכנות העורר שלא בחל באמצעים כדי להשביע את תאבונו לסם, ומצמצמים את מידת האמון שניתן לתת בו. עוד הוטעם, כי על העורר הוטלו בעבר עונשי מאסר על עבירות מגוונות, בין היתר, עבירות איומים והחזקת סם שלא לצריכה עצמית, שגם מאסר על תנאי לא הצליח להרתיעו מלסור לדרך הרעה. לבסוף צוין, כי העורר מודה ברוב רכיבי כתב האישום, ולכן יש להניח שמשפטו לא יארך זמן ממושך; בתסקיר לעניין העונש ניתן יהיה לשוב ולהעלות את בקשת העורר. על החלטה זו הוגש ההליך הנוכחי.

הערר והדיון

ו. העורר השליך את עיקר יהבו על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לשלוח אותו לתסקיר מעצר; הוא הפנה לאסמכתאות המעידות, לשיטתו, על גישה רווחת בפסיקה, המכירה באפשרות לשחרר נאשם לטובת חלופה הכוללת הליך גמילה, עוד בשלב המעצר. העורר טען, כי לפי התנאים שנקבעו בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (לא פורסם) (התחלת גמילה לפני ביצוע העבירה, פוטנציאל גבוה להצלחת הגמילה, ומענה הולם במסגרת הליך גמילה למסוכנותו של העורר), הגוף המתאים לבחינת התקיימותו של התנאי השלישי הוא שירות המבחן. לשיטת העורר, דחיית הבקשה לתסקיר סותמת את הגולל על אפשרותו של העורר להביא נתונים בדבר התאמתו לחריג זה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט קמא שעה שלא ייחס משקל מתאים לנסיבותיו האישיות (בין היתר, גילו, שירותו הקרבי ונסיבות עלייתו ארצה). העורר הדגיש בשנית את נסיונות הגמילה הפרטיים שערך וטען, כי באירוע המדובר הלכו העורר והמתלונן לרכוש כדורי תרופה כתחליף לסם; משכשלו השניים, ובשל מצבו הנפשי, עשה העורר כפי שעשה. עוד נטען, כי מבלי להקל ראש במעשים המיוחסים לו, אין להסתמך לצורך בחינת התאמתו לגמילה אך ורק על המעשים עצמם; כי תוצאות המקרה אינן חמורות, כפי שתיאר בית המשפט בהחלטתו; וכי הנמקתו של בית המשפט קמא לעניין יחסי החברות שלכאורה התקיימו בין העורר והמתלונן שגויה, שכן לכל היותר מדובר בהיכרות בין שני משתמשי סם. עוד הוסיף, כי אבדן האמון שצוין, מובנה למצבו של מכור לסמים - כך שאין זו הנמקה תקפה. לסיכום דבריו טען העורר, כי לא היה מקום לשלול על הסף את בחינת האפשרות לשחרורו לחלופת גמילה מבלי לערוך תסקיר.

ז. בדיון הדגיש הסניגור את נושא התסקיר, וטען כי לא היה בידי העורר להציג מסמכים דרושים, שכן אינם בידו. נטען כי מעבר למוסד גמילה סגור יכול לסייע לעורר, ששירותו הצבאי מעיד על יכולתו לעמוד בתנאים קשים; ואם לא ייגמל העורר, ישוב למעגל המאסרים.

ח. באת כוח המדינה טענה, כי הכלל עדיין הוא שבחינת הליכת גמילה מקומה בהליך העיקרי וגזר הדין, ומדובר בתיק שלא יימשך זמן רב (ששה עדי תביעה, שלושה מהם שוטרים); האלימות שהופעלה מעידה על מסוכנות שמעבר לצורך בסם.

הכרעה

ט. עיינתי במרשם הפלילי של העורר. הוא עמד ארבע פעמים לפני בתי המשפט, החל מ-2004, בעבירות רכוש, אלימות ואיומים, וריצה שני מאסרים בפועל, לאחרונה לפי פסק דין מיום 5.12.11.

י. שאלתי את עצמי אם אכן יש היתכנות לגמילה במהלך המעצר הנוכחי. התסקיר, ככל שיש לתמוך בחשיבותו ובתמונה כוללת שעשוי הוא להציג לפני בית המשפט, אינו מטרה לעצמה, אלא ראוי לבדוק אם בנסיבות הספציפיות תיתכן לו תועלת.

יא. בנידון דידן תמונת העורר פרושה ביסודה לפני בית המשפט; גם החלק החיובי כנטען, קרי, השירות הצבאי הקרבי שאין להקל בו ראש, אך גם הידרדרות מזה שנים לפשע, ובעיקר הנסיבות הקשות לכאורה של העבירה הנוכחית. והנה ככל שמבקש הסניגור, העושה מלאכתו נאמנה, להפחית מן המסוכנות העולה ממנה, לפנינו מעשה אכזרי כלפי אדם נכה, "מכרו לסמים" של העורר, שהתחנן על נפשו, והעבירה המיוחסת היא שוד בנסיבות מחמירות. אין ספק כי ככל שהעוררר אכן נרקומן הוא זקוק לגמילה ולשיקום, אך אין זה המקרה לשיקום בהליך המעצר. אכן קטלוג אמות המידה שערך השופט עמית בבש"פ סויסה לעניין יציאה לגמילה בהליכי מעצר, מפנה בסופו של יום לבחינת המקרה הקונקרטי, ולטעמי - גם על פי רוח התיקון מס' 113 לחוק העונשין וגישת ההלימה שבו - מקרה זה אינו מתאים להשהיית הטיפול בתיק העיקרי לשם הליכי גמילה. המסוכנות, וגם השפל המוסרי העולה מן הפרשה, גם אם מדובר בנרקומן- מזה, וההנחה הסבירה מזה כי תיקנו, בשל הראיות, ייגמר בהסדר (בלא שאטע מסמרות), אלה מצביעים על כך שהמקום להליכי טיפול הוא בפרשת גזר הדין. הדעת נותנת כי לאותה עת יוזמן תסקיר וייבחנו האפשרויות לטיפול גמילתי, ככל הנראה במסגרת המאסר. העצה היעוצה היא להגיע לכך בהקדם האפשרי. אציין כי עיינתי גם בבש"פ 2644/11 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שהציג הסניגור, ושם היתה ההתרשמות כי אכן פנה העורר דשם לבדיקות רצוניות בטרם המלצת שירות המבחן. אכן, בענייננו טוען העורר כי פנה למוסד "רוח מדבר" (ללא מסמכים), אך גם אם תוכח פניה כזאת, חוששני שהמסוכנות העולה מן העבירה מטה את הכף.

יב. אינני נעתר איפוא לערר.

ניתנה היום, ח' בסיון תשע"ב (29.5.12).