עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3764/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 3764/12

רע"א 3836/12

לפני:

כבוד השופט י' דנציגר

המבקשת ברע"א 3764/12:

עיריית שדרות

המבקשים ברע"א 3836/12:

1. אבנר אושר אדריכלים בע"מ

2. אבנר אשר

נ ג ד

המשיבים ברע"א 3764/12:

1. אבנר אשר אדריכלים בע"מ

2. אבנר אשר

המשיבה ברע"א 3836/12:

עיריית שדרות

בקשות רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 17.04.2012 בהפ"ב 13454-01-12 שניתנו על ידי כבוד השופטת י' שבח

בשם המבקשת ברע"א 3764/12: עו"ד ב' סעדון

בשם המבקשים ברע"א 3836/12: עו"ד י' אוסישקין

החלטה

לפני שתי בקשת רשות ערעור המופנות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 13454-01-12 מיום 17.4.2012, במסגרתו התקבלה חלקית תביעתם של המשיבים ברע"א 3764/12 שהינם המבקשים בבקשה שכנגד (להלן: המשיבים) להורות על ביטול פסק בוררות שניתן בהליך שהתנהל בינם לבין המבקשת ברע"א 3764/12, שהינה המשיבה בבקשה שכנגד (להלן: המבקשת).

תמצית עובדות המקרה וההליכים הקודמים

1. אבנר אשר, המשיב 2 ברע"א 3764/12 (להלן: אבנר) הינו אדריכל ובעל שליטה בחברת אבנר אשר אדריכלים בע"מ, המשיבה 2 באותה בקשה (להלן: החברה), אשר העניקה שירותי תכנון אדריכלי למבקשת. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת כספית, אשר בהסכמתם הועברה לבוררות לפני אדריכלית במקצועה (להלן: הבוררת). בחודש מרץ 2005 חתמו הצדדים על הסכם בוררות (להלן: ההסכם), ובתחילה התנהלה הבוררות כסדרה. בחודש אפריל 2007 הוגש כתב הסיכומים האחרון מטעם הצדדים. והנה, השנים חלפו אך הבוררת טרם נתנה את הכרעתה. תחינותיהם של הצדדים לפני הבוררת כי תפסוק במחלוקת לא נסתייעו. על כן עתרו המשיבים להעברת הבוררת מתפקידה. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה מטעמי עינוי דין, ומינה תחת הבוררת בורר חליף. המבקשת והבוררת סירבו להשלים עם פסק דין זה והגישו בקשות רשות ערעור לפני בית משפט זה, אשר נדונו במאוחד (רע"א 5780/11 ורע"א 6666/11). ביום 15.11.2011 נעתר בית משפט זה (השופטים א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן וי' עמית) לבקשות וביטל את פסק הדין שהורה על העברת הבוררת מתפקידה. זאת משיקולי יעילות ובשים לב לעקרון "גמר מלאכת הבורר", משפסק הבוררות כבר נכתב בטרם מתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי, וכל שנותר היה להמציאו לצדדים.

2. עם קבלת פסק הבוררות עתרו המשיבים לבית המשפט המחוזי לביטולו. בית המשפט המחוזי קיבל את עיקר טענותיהם של המשיבים ופסק כי אכן קיימת עילת ביטול לפי סעיף 24(8) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק) על פיו פסק בוררות יהא ניתן לביטול באם "הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו". כמו כן קבע בית המשפט כי הבוררת חרגה מסמכותה בכך שבסעיף 3(1) לפסק הבוררות התייחסה שלא לצורך להיבט האתי שבהתנהלות המשיבים. בית המשפט פסק כי בעלי הדין הקנו לבוררות סמכות לדון בהיבט הכספי של המחלוקת בלבד, וכי לכל הפחות היה על הבוררת לאפשר למשיבים להתגונן בפני קביעה ביחס להתנהלותם האתית. עוד קבע בית המשפט כי נפל פגם בכך שהבוררת ביקרה באתר מושא המחלוקת (להלן: אתר המחלוקת) מבלי שהצדדים נכחו במקום וללא ידיעתם על כך.

3. לצד זאת, קבע בית המשפט כי אין בטעויות אשר נפלו בפסק הבוררות לשיטת המשיבים משום עילה להתערבותו של בית המשפט, משאלה אינן נופלות לגדרי עילות הביטול על פי חוק הבוררות. ואולם, בית המשפט הטעים כי טעויות מסוימות "פולשות" אל עבר מתחם החריגה מסמכות. כך כאשר פסקה הבוררת סכומים ביחס לרכיבי שכר החברה אשר היו נמוכים מהסכומים המגיעים לחברה בגין עבודתה אף לשיטתה של המבקשת. בית המשפט הוסיף וציין כי כשם שבורר הפוסק סעד גבוה מזה שנתבקש חורג מסמכותו, כך יש להתייחס לפסיקה המעניקה לתובע סכום נמוך מזה שהנתבע הודה בחבותו בו, זאת מבלי שניתן כל הסבר לכך. באשר לסעד קבע בית המשפט כי על אף הפגמים, התוצאה לפיה יבוטל פסק הבוררות הינה בלתי מתקבלת על הדעת ואף תהא מנוגדת לתכלית מוסד הבוררות, נוכח חלוף הזמן והמשאבים שכבר הושקעו בהליך. על כן הורה בית המשפט על תיקונו ועל ביטולו החלקי של פסק הבוררות, בהתאם לסעיף 24 לחוק המאפשר "לבטל פסק בוררות כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר". על כן ביטל בית המשפט את סעיף 3(1) לפסק הבוררות, ותיקן את פסק הבוררות כך שהסכומים שייפסקו לטובת המשיבים יעלו בקנה אחד עם תחשיבי המבקשת.

תמצית נימוקי הבקשה ברע"א 3764/12

4. לטענת המבקשת חרג בית המשפט המחוזי מסמכותו העניינית נוכח הוראה הקבועה בהסכם ולפיה "פסיקתו של הפוסק תהיה סופית והצדדים מתחייבים בזה לקבלה ללא ערעור". המבקשת מודה כי טענה זו לא נטענה לפני בית המשפט המחוזי. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט עת קבע כי הבוררת חרגה מסמכותה. לשיטתה, משלא הגבילו הצדדים את הבוררת בטווח סכומים אשר בתוכו עליה לפסוק, ברי כי הבוררת לא חרגה מסמכותה, זאת בשים לב לכך שהבוררת לא הייתה כפופה למגבלות הדין המהותי. כן טוענת המבקשת כי היא אמנם הודתה בסכומים אלו, אך טענה כי ראוי להפחית חלק מן הסכומים בגין תכנון לקוי של אבנר. נוסף על כך, לשיטתה שגה בית המשפט באופן חישוב הסכומים. באשר לקביעותיה של הבוררת בעניינים האתיים נטען כי ממילא אין בחריגה זו כדי להשפיע על פסק הבוררות אשר הכריע כראוי במחלוקת לגופה.

5. לבסוף מלינה המבקשת כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לפסיקתא מטעם המשיבים (להלן: ההחלטה בפסיקתא). באותה החלטה פסק בית המשפט כי יש לחשב את הריבית מיום מתן פסק הבוררות (25.5.2010). לשיטתה של המבקשת יש לחשב את הריבית מהמועד בו הומצא הפסק לצדדים בפועל, דהיינו: מיום 29.11.2011, שכן אין זה הוגן כי המבקשת תשא בהוצאות ריבית על התקופה בה הפסק טרם הומצא לה. באשר לתשלומי ההצמדה טוענת המבקשת כי שגתה הבוררת עת הצמידה את הסכומים לחודש ספטמבר של שנת 1999 (מועד פרוץ הסכסוך) על פני הצמדתם ליום 21.3.2005 (מועד הגשת כתב התביעה לבוררת).

תמצית נימוקי הבקשה ברע"א 3836/12

6. לשיטת המשיבים בקשתם מצדיקה מתן רשות ערעור לשם מניעת עיוות דין בעניינם. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי שגה בית המשפט המחוזי עת הותיר על כנו את פסק הבוררות חרף הכרתו בעוול שנגרם למשיבים על ידיו. לטענתם היה על בית המשפט להורות על החזרת הדיון להליך בוררות ביחס לסכומים שנותרו במחלוקת בין הצדדים. כמו כן נטען כי היה על בית המשפט לפסול התייחסויות נוספות של הבוררת להתנהלותם האתית של המשיבים. לחלופין נטען כי היה על בית המשפט לבטל את פסק הבוררות. לגופם של דברים מפרטים המשיבים בבקשתם את השתלשלות האירועים בפרשה, בהדגישם את עינוי הדין ממנו סבלו בשל עיכוב הוצאת פסק הבוררות, לאחר שאינספור פניות מצידם לבוררת לא נענו. המשיבים מדגישים כי בתוך כך איבדו כל אמון בבוררת ועל כן פנו לבית המשפט בבקשה כי הבוררת תועבר מתפקידה. באשר לעילות ביטול הפסק נטען: כי הבוררת חרגה מסמכותה כאשר פסקה בעניינים אתיים שאינם קשורים להליך ובניגוד למחלוקת בין הצדדים (לפי סעיף 24(3) לחוק); כי לא ניתנה לבעל הדין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו, בין השאר כאשר הבוררות ביקרה באתר המחלוקת ללא נוכחות הצדדים (לפי סעיף 24(4) לחוק); פסק הבוררות ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו (לפי סעיף 24(8) לחוק). כן מציינים המשיבים כי פסק הבוררות אף ניתן לביטול מכוח העילות המנויות בסעיפים 24(5), 24(7), 24(9) ו-24(10) לחוק.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בשתי הבקשות שלפני על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות, זאת אף בלא צורך בקבלת תגובותיהם של הצדדים המשיבים לבקשות.

8. הלכה היא כי בית משפט זה אינו מעניק רשות ערעור על החלטות ופסקי דין שניתנו בענייני בוררות אלא במקרים חריגים, המעוררים שאלה עקרונית אשר השלכותיה חורגות מדלת אמותיהם של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 615 (2003); רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי (טרם פורסם, 23.1.08); רע"א 11036/08 קנפלר נ' קרמר (טרם פורסם, 16.3.2009)]. זאת, בפרט כאשר מתבקשת רשות ערעור על פסקי דין שעניינם ביטול או אישור פסקי בוררות [ראו, למשל: רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (טרם פורסם, 11.7.2000); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (טרם פורסם, 25.2.2008)]. הבקשות המונחות לפני אינן מעוררות כל שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להן, לא כל שכן שאלה בעלת אופי עקרוני המצדיקה ליתן רשות ערעור. נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנוכחי, נוכח העיכוב יוצא הדופן במתן פסק הבוררות, אינן מקימות עילה מספקת למתן רשות ערעור בנושא בוררות. יוער כי המבקשת דנא כלל לא טענה כי מתקיימות בענייניה נסיבות המצדיקות מתן רשות ערעור, ודי בכך כדי להצדיק את דחיית בקשתה.

9. כמו כן, איני סבור כי הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו יביא לעיוות דין בעניינו של מי מהצדדים, כפי שטענו המשיבים. אין חולק בדבר עינוי הדין שנגרם לצדדים נוכח העיכוב הממושך במתן פסק הבוררות. יחד עם זאת, סבורני שפסק דינו של בית המשפט המחוזי איזן היטב בין השיקולים השונים, בניסיון להביא, מחד גיסא, לתוצאה צודקת במחלוקת גופה, ומאידך גיסא, להביא את המחלוקת לסיומה. למעשה, בפסק דינו ביקש בית המשפט למנוע מהמבקשת עינוי דין נוסף אשר יהיה כרוך בהחזרת הדיון לראשיתו [להרחבה ראו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב 987 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. כפי שציין בית המשפט המחוזי בטעם רב: "הגיעה העת לאקורד הסיום".

10. בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי דינם של הערעורים להידחות אף לגופם. כאמור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומנומק, ובעיקרו של דבר לא מצאתי כי נפלה בו טעות המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

11. באשר לרע"א 3764/12, לעניין הטענה כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו נוכח קיומה של תניה הקבועה בהסכם הבוררות השוללת את סמכותו של בית המשפט, מוטב היה כי טענה זו לא הייתה נטענת, שעה שהמבקשת עצמה מודה כי לא כפרה בסמכותו של בית המשפט המחוזי בעת הרלבנטית.

12. באשר לטענה כי הבוררת לא חרגה מסמכותה שעה שפסקה סכומים נמוכים מאלו שבהם הודתה המבקשת, אין בכוונתי להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט בקובעו כי הסכומים לא היו שנויים במחלוקת. השאלה האם היו אותם סכומים מוסכמים אם לאו הינה שאלה עובדתית, אשר אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בה [ראו למשל: רע"א 9553/08 קיסר פיתוח והנדסה בע"מ נ' י.ע.ז חברה לבניה ופיתוח (טרם פורסם, 5.3.2009), בפסקה 14 להחלטתי). לא מצאתי סיבה לחרוג מכלל זה במקרה דנן. כן טוענת המבקשת כי גם אם היו הסכומים מוסכמים, ברי כי הבוררת לא חרגה מסמכותה עת פסקה סכומים נמוכים מכך. לכשעצמי, דומני כי יש ממש בטענה זו, ואף לדידי הדבר קרוב יותר לטעות בשיקול דעתה של הבוררת מאשר לחריגה מסמכות בהתאם לעילת הביטול המנויה בסעיף 24(2) לחוק. זאת בין השאר בשים לב להלכה לפיה ההתערבות השיפוטית בפסק הבוררות הינה צרה ומוגבלת לעילות שהוגדרו בסעיף 24 לחוק, אשר פורשו על ידי בית משפט זה באופן מצמצם ודווקני [ראו, למשל: רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט(5) 1, 10-9 (2004)]. לצד זאת, השאלה הנוכחית בדבר מיקומו של קו הגבול שבין טעות בשיקול דעת לבין חריגה מסמכות נטועה כל כולה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הקונקרטי דנא, וכפי שכבר הוסבר אינה מקנה זכות למתן רשות ערעור. משכך, אין צורך כי ארחיב בנושא למעלה מכך.

13. באשר לשאלת הריבית וההצמדה, כלל הוא כי שיקול דעתו של הבורר, כמו של בית המשפט, רחב דיו הן באשר להיקף הריבית והן לגבי מועד תחילתה וסיומה [ראו והשוו: ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' רוזן, פ"ד לו(2) 337, 344-343 (1982)], זאת בפרט בשים לב לכך שהבוררת לא היתה כפופה לדין המהותי, זאת בהסכמת הצדדים.

14. באשר לרע"א 3836/12, טענתם העיקרית של המשיבים הינה כי שעה שמצא בית המשפט המחוזי שמתקיימת אחת מעילות הביטול, היה עליו להחזיר את הדיון בשאלות הכספיות שבמחלוקת לבירורו של בורר אחר. איני סבור כי בהצעה זו יש טעם רב. כפי שהסביר בית המשפט המחוזי, נושא המחלוקת בין הצדדים הינו כספי. היקף הסכומים שלא היו שנויים במחלוקת בין הצדדים (ואשר על בסיסם הורה בית המשפט על תיקון חלק מן הסכומים שפסקה הבוררת), הינו מוגבל. אשר על כן, העברת הדיון בנושאים שנותרו שנויים במחלוקת להכרעת בורר אחר היה בה כדי לסכל דה-פקטו את המטרה אשר לשמה פסק בית המשפט המחוזי כפי שפסק, דהיינו – להביא את המחלוקת לסיומה ולמנוע את הוצאת המשאבים הכרוכה בהעברת התיק לבורר חליף ובניהול ההליכים לפניו. העברת התיק לבורר חליף עשויה לפגוע במבקשת באופן בלתי מידתי, בפרט נוכח ההימשכות החריגה של הליכי הבוררות בין הצדדים. על כן, סבורני כי צדק בית המשפט בקביעתו כי איזון האינטרסים מחייב כי פסק הבוררות יוותר על כנו, זאת תוך ביטול ושינוי הפסק כנדרש לשיטתו.

15. יוטעם כי על פי לשונו של סעיף 24 לחוק "בית המשפט רשאי... לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר...". כלומר, לבית המשפט מסור שיקול דעת ביחס לבחירה בין החלופות העומדות לרשותו שעה שמצא כי מתקיימת אחת מן העילות לביטול הפסק. יוער כי בעבר ציין החוק מפורשות כי "לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו, אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר" [סעיף 26(ב) לנוסחו הקודם של החוק]. בכך ביטא החוק את התפיסה לפיה ראוי כי במקרים המתאימים יסתפקו בתי המשפט הדנים בהליכי בוררות בפסיקת סעד מידתי יותר על פני ביטול פסק הבוררות כליל [ראו, למשל: רע"א 4886/08 מ. אסרף חברה קבלנית לעבודות בנין בע"מ נ' פריטלי בע"מ (טרם פורסם, 24.9.2008), פסקה 27 לפסק דיני; אוטולנגי, בעמ' 1211-1189]. אמנם החוק אינו קובע עוד עדיפות ברורה להימנעות מביטול הפסק כולו, אולם ברי כי הבחירה בסעד המתאים עודנה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. כפי שציינתי בעניין אחר, יש לאזן בין השיקולים השונים ולבחון כל מקרה לגופו [ראו: רע"א 1407/09MICHRAZ 95 REAKTY LTD. נ' שרם (טרם פורסם, 22.6.2009), פסקה 17 לפסק דיני]. על כל פנים, איני סבור כי בנסיבות העניין החלטתו של בית המשפט על הסעד הראוי לוקה בחוסר סבירות המצדיק התערבותו של בית משפט זה, בפרט נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנא.