עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3697/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופטת מ' נאור:

 

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 6499-12-10, השופטת מ' רובינשטיין) אשר קיבל את עתירתו של רג'יב סווילם (להלן: המשיב) בה ביקש לחייב את לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה) להכיר בהתמחותו ולאפשר לו לגשת לבחינות הלשכה.

 

עובדות המקרה

 

1.        המשיב הוא בעל רישיון ראיית חשבון ובוגר תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות ותואר שני בכלכלה, תארים אותם קיבל מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2009 סיים המשיב לימודי תואר במשפטים באוניברסיטת חיפה. ביום 12.10.09 החל המשיב את התמחותו במשפטים במשרדו של עו"ד וקים וקים (להלן: עו"ד וקים, או: המאמן). היקף משרתו כמתמחה ענה על הדרישות הקבועות בכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על ההתמחות), התשכ"ב-1962 (להלן: הכללים). משך כשישה חודשים, ובמקביל להתמחותו, עבד המשיב בעבודה נוספת כרואה חשבון שכיר. במשך תקופה זו, לא ביקש המשיב מהלשכה היתר לעבודה נוספת, כפי שהיה אמור לעשות על פי הוראות סעיף 9 לכללים. הסיבה למחדלו זה הייתה, לטענתו, טעות בתום לב שנבעה מחוסר מודעות לדרישות הכללים. כשנודע לו הצורך בבקשת היתר, שלח המשיב בקשה כי יותר לו לעבוד כרואה חשבון בהיקף של 27 שעות שבועיות. הבקשה נשלחה ללשכה, יחד עם הדיווח החצי שנתי לעניין ההתמחות.

 

2.        מספר ימים לאחר קבלת הבקשה, הודיעה הלשכה למשיב כי אין הוא רשאי לעסוק בעבודה הנוספת עד לקבלת היתר מפורש מהלשכה. עוד צוין בהודעה, כי נוכח מדיניות הלשכה שלא לאשר עבודות נוספות הנושאות אופי של אחריות מרובה, כגון ראיית חשבון, קטן הסיכוי שיינתן למשיב ההיתר המבוקש. עו"ד וקים פנה ללשכה וביקש ממנה להתרשם מהמשיב ישירות. המשיב ועו"ד וקים זומנו יחדיו להופיע בפני ועדת ההתמחות הארצית של הלשכה (להלן: הועדה הארצית). כשבוע לפני מועד התייצבותם של השניים, הגיע פקח התמחות מטעם הלשכה לביקורת פתע, שוחח עם המשיב ומאמנו ומילא דו"ח ביקורת. מדו"ח הביקורת עלה כי למעט עבודתו של המשיב ללא היתר, לא נפל פגם בהתמחותו של המבקש. המשיב ומאמנו התייצבו לדיון שהתקיים בפני נשיאות ועדת ההתמחות (להלן: ועדת המשנה) והעלו בפניה את טענותיהם. המלצת ועדה המשנה הייתה לבטל את תקופת ההתמחות שביצע המשיב עד אותו מועד. כמו כן, המליצה ועדת המשנה שלא לאפשר למשיב להמשיך בעבודתו הנוספת כרואה חשבון במקביל להתמחותו. הועדה הארצית קיבלה את המלצת ועדת המשנה במלואה. ההחלטה נמסרה למשיב ובד בבד הוצעה לו האפשרות להופיע מול הועדה הארצית, לפני שזו תעביר את המלצתה לועד המרכזי של לשכת עורכי הדין (להלן: הועד המרכזי). עובר להופעתו בפני הועדה הארצית, צמצם המשיב את מספר השעות בהן עבד בעבודתו הנוספת לכדי 16 שעות שבועיות. לאחר שהועדה הארצית שמעה את המשיב, העבירה המלצה לועד המרכזי. בהמלצתה כתבה הועדה הארצית כי לדעתה יש לפסול מחצית מתקופת התמחותו של המשיב, כאשר את יתרת ההתמחות בה יחויב, יהיה על המשיב לבצע ללא עבודה נוספת. המשיב שלא קיבל תשובה סופית מהועד המרכזי עד ליום סיום התמחותו (11.10.2010), המשיך בהתמחותו, תוך שהוא מיידע את הלשכה על פעולתו זו. כמה ימים לאחר מכן, נשלחה למשיב החלטת הועד המרכזי לפיה נפסלה התמחותו והוחלט לחייבו בשנת התמחות נוספת, ללא עבודה נוספת. על החלטה זו עתר המשיב לבית המשפט לעניינים מנהליים.

 

הדיון בבית המשפט המחוזי

 

3.                בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 11.1.2011 הצהיר עו"ד וקים, מאמנו של המשיב ובא כוחו, כי על אף שתקופת ההתמחות הפורמאלית של מרשו תמה, הוא ימשיך בהתמחותו עד ליום 1.4.2011, ללא עבודה נוספת. על פי הצעתו של עו"ד וקים, המשיב ישלים 18 חודשי התמחות (במקום 12 החודשים אותם היה עליו לבצע), כאשר הלשכה מצידה תכיר בהתמחותו זו ותאפשר לו לגשת למבחני הלשכה במאי 2011. בית המשפט המחוזי המליץ ללשכה לקבל את ההצעה. החל ממועד זה, חדל המשיב לעבוד בעבודתו הנוספת, עד למועד סיום התמחותו ביום 1.4.2011. בהמשך, דחתה הלשכה את הצעתו של המשיב ועמדה על כך כי יהיה עליו לבצע שנת התמחות חוזרת, ללא עבודה נוספת. משלא התקבלה הצעת הפשרה, נתן בית המשפט את פסק דינו על סמך החומר שהיה בפניו, זאת על אף בקשותיה של הלשכה לקבוע את התיק לדיון.

 

4.        בפני בית משפט קמא טען המשיב כי החלטת הלשכה אינה סבירה ופוגעת באופן בלתי מידתי בחופש העיסוק. לטענתו, סעיף 9 לכללים נועד ליתן ללשכה כלים לפקח על ההתמחות ולוודא כי תכליתה תושג. על כן, כיוון שבמקרה זה המשיב ביצע התמחות מלאה, בלי שחסר דבר בכמות שעות התמחותו או באיכותה, אין פגם בהתמחותו. החלטת הועד המרכזי, כך נטען, התעלמה מנסיבות המקרה הספציפי שהובא בפניה, ולא שקלה את מכלול השיקולים הרלוונטיים. המשיב יצא גם כנגד ההחלטה הגורפת שלא לאפשר עבודה בראיית חשבון במקביל להתמחות. לדידו, כיוון שאין מדובר בעבודה כרואה חשבון עצמאי, מדובר בעבודה ככל עבודה אחרת.

 

5.        מנגד טענה הלשכה כי בתקופת ההתמחות על המתמחה להשקיע את מלוא משאביו האינטלקטואליים והפיסיים בלימוד מקצוע עריכת הדין. לדידה, כל עבודה נוספת, נוגסת בהכרח ממשאבים אלו. נטען כי הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר העבודה הנוספת הינה ראיית חשבון, הדורשת מסירות ומאמצים רבים. אשר על כן, לטענת הלשכה, החלטתה לפסול את התמחות המשיב נוכח אופי עבודתו ומסגרת השעות שעבד בעבודתו הנוספת, הייתה סבירה.

 

6.        פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 14.4.2011, דהיינו, שבועיים לאחר תום תקופת ההתמחות הנוספת אותה ביצע המשיב. בפסק הדין, קיבל בית המשפט את עתירתו של המשיב. נקבע כי ההחלטה לפסול את התמחותו של המשיב הייתה בסמכותו של הועד המרכזי. עם זאת, כיוון שמדובר בסמכות שבשיקול הדעת, בחן בית המשפט את סבירותה, והגיע למסקנה כי יש להתערב בהחלטה. בית המשפט עמד על כך שהמדובר הוא בסטודנט מצטיין אשר אך בתום לב לא דיווח על עבודתו הנוספת בה עבד הן כדי לפרנס את משפחתו, והן כדי לשמור על עיסוקו הקודם. כמו כן, הצביע בית המשפט על העובדה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי, למעט עבודתו הנוספת של המשיב, לא נפל פגם בהתמחותו. בית המשפט עמד על פרק הזמן הארוך שחלף בין הודעתו של המשיב על כך שהוא עובד בעבודה נוספת, ובין ההחלטה הסופית לפסול את התמחותו, שהתקבלה רק לאחר שסיים את שנת ההתמחות. בית המשפט הצביע גם על כך שבישיבת הועד המרכזי בה התקבלה ההחלטה לפסול את התמחותו של המשיב, הושמעה העמדה לפיה ככלל אין לאשר למתמחים לעבוד כרואי חשבון. בית המשפט לא מצא בפרוטוקול הישיבה כל התייחסות לנסיבותיו הפרטניות של המשיב, כמו גם התייחסות לסיבה שבגינה הוחלט לפסול את מלוא שנת התמחותו של המשיב, בניגוד להמלצת הועדה הארצית לפסילה חלקית בלבד. בית המשפט הוסיף כי במקרה זה ההתמחות שימשה את המשיב ללימוד המקצוע והכרתו ועל כן גם הושגה התכלית העומדת בבסיסה. לפיכך קבע בית המשפט כי בנסיבות דנן, באיזון שבין חופש העיסוק, לבין הצורך בהקפדה על כללי לשכת עורכי הדין, גובר חופש העיסוק. בית המשפט הורה ללשכה להכיר בהתמחותו של המשיב ולאפשר לו לגשת לבחינות הלשכה.

 

7.        ביום 23.5.2011 דחה בית משפט זה (השופט ח' מלצר) בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה מטעם הלשכה, בה התבקש בית המשפט לקבוע כי אין לאפשר למשיב לגשת לבחינות ההסמכה שבעל פה. המשיב עבר את בחינות ההסמכה בהצלחה, והוסמך כעורך דין ביום 15.06.2011.

 

תמצית טענות הצדדים בערעור

 

8.        בערעורה טוענת הלשכה כי היה על בית המשפט המחוזי לאפשר דיון נוסף בתיק ולדון בעתירה לגופה. לטענתה הדיון היחיד שהתקיים בבית המשפט נסוב סביב הצעת הפשרה שהציע המשיב, וכלל לא ניתנה לצדדים אפשרות לטעון את טענותיהם לגופו של לעניין. אשר על כן, טוענת הלשכה כי אי מתן זכות הטיעון הינו פגם היורד לשורשו של הליך אשר פוסל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד טוענת הלשכה כי גם לגופו של עניין לא היה מקום לקבל את עתירתו של המשיב, זאת נוכח התנהלותו הפסולה. לטענתה, החל מיום 1.4.2010 ידע המשיב על הצורך בהיתר לעבודה נוספת, אך למרות הבהרותיה של הלשכה כי אין הוא רשאי לעבוד במקביל להתמחותו לפני קבלת ההיתר, המשיך בעבודתו. המשיב עשה דין לעצמו ועבד במשך רוב תקופת התמחותו ללא היתר. על כן, לטענת הלשכה אין המשיב ראוי לקבל סעד מבית המשפט. עוד טוענת הלשכה כי עיסוק בראיית חשבון במקביל להתמחות פוגע מעצם מהותו בטיבה של התמחות ראויה. נטען כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לעמדה העקרונית של הלשכה לפיה עבודה בראיית חשבון הינה עבודה אשר מעצם מהותה אינה יכולה להתבצע במקביל להתמחות. על כן, העובדה כי המשיב עבד כרואה חשבון בתקופת התמחותו, מהווה פגם המצדיק ביטול התמחותו. לדעת הלשכה, בנסיבות המקרה דנן, לא היה מקום להפעיל ביקורת שיפוטית על אופן הפעלת סמכות הלשכה ולבטל את החלטתה בדבר ביטול ההתמחות, שכן לא נפל כל פגם המצדיק התערבות שכזו.

 

9.        המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדבריו, פסק הדין ניתן לאחר שלצדדים ניתנה אפשרות לטעון את טענותיהם, לאחר שנבחנו העובדות והממצאים הקשורים לעניין ותוך התבססות על הדין הקיים. המשיב מציין כי עבר בהצלחה את הבחינה בכתב הנדרשת לצורך הסמכה כעורך דין. לאחר שנדחתה בקשת עיכוב ביצוע מטעם הלשכה, עבר המשיב גם את הבחינה בעל פה. כאמור, ביום 15.06.2011, התקבל המשיב כחבר בלשכת עורכי הדין, וכמה ימים מאוחר יותר החל לעבוד כעורך דין. לטענת המשיב, בנסיבות אלו, התעקשותה של הלשכה על עמדתה הינה אבסורד בלתי מתקבל על הדעת. המשיב מדגיש כי אי הגשת הבקשה להיתר עבודה נוספת נבעה מטעות ובתום לב, עובדה שהייתה מקובלת על בית המשפט קמא. עוד מדגיש הוא כי המשיך בעבודתו הנוספת על אף שידע על הצורך בקבלת האישור, כיוון שלא הייתה החלטה סופית בעניינו והלשכה לא השיבה לו. המשיב דוחה את טענת הלשכה לפיה לא התנהל בתיק דיון לגופו של עניין. עוד טוען המשיב כי התמחותו הייתה ללא דופי מלבד הפגם של אי קבלת היתר לעבודה נוספת, שהוא פגם טכני בלבד. סמכות הלשכה הינה סמכות שברשות ועליה להפעיל את שיקול דעתה בהתאם לכללי המשפט המנהלי. כיוון שכך, נטען כי פסילת התמחותו של המשיב בשל העבודה הנוספת, הייתה החלטה מוטעית ובלתי סבירה, אשר הצדיקה את התערבותו של בית המשפט המחוזי. המשיב הוסיף על נימוקיו של בית המשפט המחוזי נימוקים נוספים משל עצמו, אשר לדעתו גם בהם יש כדי להצדיק את דחיית ערעורה של הלשכה וביניהם: היעדר תוקף להחלטת הועד המרכזי בשל אי קיומו של מנין חוקי; ביסוס ההחלטה על תשתית עובדתית חסרה; אי מתן זכות שימוע בפני הועד המרכזי; חוסר מידתיות בפסילת כל תקופת ההתמחות; היעדר הנמקה ראויה להחלטה.

 

דיון והכרעה

 

10.       במהלך הדיונים בבית משפט זה, הודיעה הלשכה כי נוכח ההתפתחויות בתיק, לא תדבק בעמדתה המקורית לפסול את ההתמחות כולה. יחד עם זאת, ביקשה הלשכה לחייב את המשיב בתקופת התמחות נוספת של שלושה חודשים, שאותה יהיה על המשיב לבצע ללא כל עיסוק אחר. המשיב סירב להצעת הלשכה.

 

11.      ביחס לטענה כי לא ניתנה לה זכות טיעון ראויה בדיון במחוזי בבית המשפט המחוזי, נזכיר כי הלשכה הגישה לבית המשפט המחוזי על פי הוראותיו כתב תשובה מטעמה. כפי שנקבע כתב תשובה הינו כתצהיר תשובה בבג"ץ (ראו והשוו, עע"מ 9682/06 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים (טרם פורסם, 13.7.2008)). לפיכך, משהוגש כתב תשובה, הרי שללשכה ניתנה ההזדמנות לשטוח את טענותיה בפני בית המשפט המחוזי. יתכן והיה מקום לקיים דיון נוסף על פה, זאת מהסיבה שהדיון שנקבע עסק בעיקרו בעניין הצעת הפשרה. ואולם בדיון שהתקיים בפנינו ביום 4.01.2012 הבהיר בא כוחה של הלשכה, עו"ד עליאש, כי הלשכה אינה מבקשת להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. לדעתה יש בהיעדר מתן זכות הטיעון בעל פה כדי ללמד שנפל פגם בפסק הדין. אם כך, אין כל מניעה כי נכריע בעניין שלפנינו על סמך הטיעונים שעלו לפנינו בבית משפט זה, ואין צורך בהחזרת הדיון.

 

12.      בהתאם לסעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, לשכת עורכי הדין היא הגורם שהופקד לשקוד "על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין". רבות נכתב על המסגרת הרגולטיבית המסדירה את פעילותה של הלשכה, השפעתה ומטרותיה (השוו: נטע זיו "רגולציה של עורכי דין ישראלים: מאוטונומיה מקצועית לרגולציה רב מוסדית" המשפט טו(1) 159 (2010)). במסגרת זו נחקק סעיף 9 לכללי לשכת עורכי הדין הקובע:

 

9. עבודה אחרת
לא יעבוד מתמחה בתקופת התמחותו עבודה קבועה אחרת, אלא בהיתר מאת הלשכה. הלשכה רשאית שלא להביא בחשבון תקופת התמחותו את התקופה בה עבד המתמחה כאמור ללא היתר הלשכה או את מקצתה;

 

           אכן, כלל זה הינו בעל חשיבות רבה. ללשכת עורכי הדין תפקיד מרכזי בשמירת על רמתו וטהרתו של המקצוע. הפיקוח על ההתמחות מהוה חלק מתפקידה זה של הלשכה, אשר גם קיבלה את הסמכות החוקית לפעול להגשמתו. אך מובן הוא כי, לצד חובתה של הלשכה לעמוד במשימה חשובה זו, על לשכת עורכי הדין לפעול בהתאם לכללי המשפט המנהלי.

 

13.      הסמכות המצויה בסעיף 9 לכללים, המאפשר ללשכה שלא להביא בחשבון תקופת ההתמחות, הינה סמכות שברשות, דהיינו, סמכות הנתונה לשיקול דעתה של הלשכה. אין צריך לומר, כי את שיקול דעתה זה על הלשכה להפעיל כדין (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ב', שער רביעי-שיקול הדעת המינהלי (2010); על"ע 1691/00 כהן נ' לשכת עורכי הדין בישראל פ"ד נה(3) 41 (להלן: עניין כהן)). במקרה זה, נראה כי אופן הפעלת שיקול הדעת של הלשכה אכן הצדיק את התערבותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. הלשכה קיבלה את החלטתה לפסול את התמחותו של המשיב על סמך קביעות כלליות וללא התייחסות משמעותית לנסיבותיו הפרטניות. נראה כי אין עוררין כי המשיב ביצע את התמחותו כראוי וכנדרש. מפקח מטעם לשכת עורכי הדין בדק ומצא כי המערער עמד בנדרש ממנו כמתמחה. הטעם לפסילת התמחותו של המשיב הייתה אי עמידתו בדרישות סעיף 9, אשר לגביו ציינה הפסיקה במפורש:

 

" ...הדרישה לפי סעיף 9 לכללים אינה יסוד מיסודות ההתמחות, אלא ללשכה שיקול-דעת שלא להביא בחשבון תקופת התמחות שבה מתמחה עבד בניגוד לכלל, או חלק מתקופה זו." (עניין כהן, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר. ההדגשות הוספו, מ.נ.)

 

14.      נכונה טענתה של הלשכה כי המשיב המשיך לעבוד בעבודתו הנוספת על אף שהלשכה הודיעה לו כי עליו לחדול מלעשות כן. התנהגות זאת אינה ראויה אף לדעתנו. לו היה המשיב מסיים את התמחותו לאחר שנה אחת, ככל מתמחה אחר, ייתכן שהיה מקום להשקיף על החלטת הלשכה באופן שונה, או שהיה מקום להתערבות מסוימת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אולם, לא זה מצב העניינים במקרה שלפנינו. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו אשר ניתן ביום 14.4.2011. המשיב ביצע בפועל עוד כשישה חודשי התמחות נוספים, אשר במחציתם האחת עבד בצורה מצומצמת ובמחציתם השניה לא עבד בכל עבודה נוספת. אם כן, אף על פי שמקובל עלינו שיש לראות בעובדה שהמשיב עבד ללא היתר כמצדיקה הפעלת סנקציה כנגדו, הרי שהוא הטיל על עצמו סנקציה עוד לפני ההכרעה בצורה של תוספת התמחות ממושכת, והוספת סנקציה נוספת ולו של עוד שלושה חודשי התמחות נוספים, תהיה בלתי מידתית.

 

15.      במקרה שלפנינו, לא ראינו צורך להכריע בשאלה האם מדיניותה העקרונית של הלשכה, השוללת אפשרות לשלב התמחות יחד עם עבודה בראיית חשבון דווקא, הינה מדיניות ראויה. בנסיבות המקרה שלפנינו ברור כי עבודתו הנוספת של המשיב לא פגעה בהתמחותו וכי התמחותו הייתה ראויה. הכרה זו בטיב התמחותו של המשיב, הינה הכרה בדיעבד, אשר נדרשה לצורך הכרעת המקרה בו אנו עוסקים, ומתבססת על ניתוח עובדותיו הייחודיות. נוכח מסקנתנו שיש לדחות את הערעור, לא מצאנו מקום להכריע בטענת הלשכה לפיה עבודה כרואה חשבון יוצרת, מעצם מהותה וטבעה, פגם בהתמחות אשר בגינו אין להיעתר, באופן עקרוני, לבקשות מתמחים הרוצים לשלבה במסגרת התמחותם. בבחינת למעלה מן הצורך אומר כי אין לנו בהליך זה תשתית מספקת לקבוע כי עבודה כרואה חשבון שכיר שונה במהותה מעבודות אחרות שהלשכה נוהגת לאשר.

 

16.      נוכח מסקנתנו זו, לא ראינו מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. דין הערעור להידחות.  בנסיבות העניין, לא יהיה צו להוצאות.

 

ש ו פ ט ת

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.        לא בלי התלבטות מצטרף אני להכרעתה של חברתי. הטעם לדידי הוא גבוליות המקרה. לטעמי לא היתה התנהגותו של המערער ראויה, כפי שגם ציינה חברתי, ועל כן היתה נטייתי מתחילה לקבל את הצעת הלשכה ולחייב בהתמחות נוספת של שלושה חודשים; המבקש להיכנס לשערי המקצוע המשפטי צריך לדבוק בכללים שמתוה הלשכה על פי דין, ולא לעשות דין לעצמו.

 

ב.        ואולם, בסופו של יום ראיתי לנכון להצטרף לחברתי, משני טעמים, האחד, תוספת ההתמחות שכבר נטל עליו המשיב בשעתו, כפי שצוין. השני, נדמה לי כי במידה מסוימת מצויים אנו בסיטואציה של בדיעבד. אכן, בהחלטת השופט מלצר מיום 26.5.11, בה אושרה למשיב ההסמכה, נאמר מפורשות כי מצופה הימנו שלא יטפל לבדו בתיקי לקוחות. כך שהפסקת עבודתו (אם יתקבל הערעור) לא תפגע בלקוחות. ואולם, בכל זאת מתפקד המשיב מזה שבעה-שמונה חודשים כעורך דין, והשבתו למעמד מתמחה אולי אינה מידתית במכלול. על כן אצטרף בנסיבות לחברתי.  

 

ש ו פ ט

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.

 

           ניתן היום, ח' בשבט, תשע"ב (1.2.2012).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11036970_C10.doc   עע

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il