עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3654/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

 

 

השופט נ' הנדל:

 

1.        מונחת לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 35985-08-10), שלפיו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (בל 3743/2007). פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה הכיר בזכאות העותר לתשלום תוספת תלויים בעד בתה של אשתו לתקופה מיום 21.8.2005 ועד ליום 16.8.2006. נקבע, כי לאחר הגיעה של הבת לגיל 18, היא תהיה זכאית לתוספת תלויים, בכפוף להוראות חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995, אולם דחה את תביעתו לזכאות תוספת תלויים בעד ילדיה של אשתו החל מחודש פברואר 2001.   

 

2.        ואלו הן העובדות הצריכות לעניין, כפי שגולל בית הדין הארצי לעבודה: העותר מקבל קצבת נכות כללית בשיעור מלא, החל משנת 1993. כמו-כן, מקבל הוא תוספת תלויים לקצבת נכות עבור אשתו החל ממועד נישואיו אליה - חודש פברואר 2001. לאשת העותר שני ילדים שאינם ילדיו - הבן יליד 1985 והבת ילידת 1988. בתאריך 28.2.2002, הודיע המוסד לביטוח לאומי לעותר כי זכאותו לקצבת נכות מלאה עם תוספת עבור בת זוג אושרה נכון ליום 22.2.2001. עם זאת, צוין כי הזכאות לתוספת תלויים עבור אשתו תלויה בהכנסותיה. על פי העובדות שצוינו, העותר לא הזכיר בהתכתבותו עם המוסד לביטוח לאומי כי הוא מבקש תוספת תלויים גם עבור ילדיה של אשתו או כי עדכן את המוסד לביטוח לאומי על קיומם של ילדי אשתו. בתאריך 22.8.2006 הצהיר העותר בפני המוסד לביטוח לאומי כי אשתו ושני ילדיה מנישואים קודמים חיים באותו בית. ביום 26.9.2006, התקבל מכתב נוסף של העותר במחלקת נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי, ובו התייחסות ספציפית לילדי אשתו. בתאריך 1.11.2006, הודיע המוסד לביטוח לאומי לעותר כי קיים אישור עקרוני לתוספת תלויים. על בסיס החלטה זו הגיש העותר את תביעתו לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. יצוין, כי ביום 5.8.2007 הוענקו לאשת העותר וילדיה אזרחות ישראלית. בזמן הגשת התביעה, שני הילדים היו מעל גיל 18. 

 

           בית הדין האזורי לעבודה קבע בפסק דינו כי המועד הרלבנטי ממנו יש להכיר בזכאות העותר לגמלה לתוספת התלויים עבור ילדיה של אשתו הוא היום בו הומצאו למשרד הפנים הראיות שמכוחן ניתנו לילדים אשרה ורישיון לישיבת קבע בישראל. על יסוד חומר הראיות שהונח לפניו, קבע בית הדין האזורי כי לפני משרד הפנים היו כל הראיות הדרושות להכרה בתושבות הילדים החל מחודש אוקטובר 2002 ועל כן החל מחודש זה זכאים הילדים למעמד של תושב ארעי. בית הדין האזורי קבע כי מבחינה עובדתית העותר לא פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקבלת תוספת תלויים עבור הילדים וכי גרסתו בעניין היא גרסה כבושה. על כן, קבע, כי הזכאות לתוספת התלויים עבור הילדים תחול שנה לפני מועד פנייתו הראשונה למוסד לביטוח לאומי בעניין, היינו, מיום 21.8.2005. על פסק דין זה הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. במסגרת ערעורו, טען שבית הדין האזורי היה צריך לקבוע כי מבחינה עובדתית פנייתו למוסד לביטוח לאומי בבקשה לתשלום תוספת תלויים עבור ילדיה של אשתו הייתה עוד בשנת 2001. הקביעה על פיה הוא פנה למוסד לביטוח לאומי רק בשנת 2006 היא קביעה שגויה.

 

           בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסק דינו כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה מפאת היותו מבוסס היטב בממצאים עובדתיים ולא נמצא כל טעם משפטי המצדיק התערבות מצידו. אשר על כן, נקבע כי ראוי לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי בהתאם להוראות תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשמ"ב-1991. הגם שאין צורך בהגשת תובענה נפרדת בעניין תוספת התלויים, על העותר מוטל היה להגיש הודעה בכתב למוסד לביטוח לאומי על כך שנוצרו נסיבות בגינן הוא זכאי לתוספת לגימלתו ולפרט באופן מדויק את הנסיבות. העותר לא הוכיח כי נעשתה פנייה שלו בכתב למוסד לביטוח לאומי לפני חודש אוגוסט 2006 לקבלת תוספת תלויים עבור ילדי אשתו, שיש בה את הפירוט הנדרש לצורך קבלת תוספת זו. פניותיו לגורמים אחרים, כגון מבקר המדינה ושר העבודה, אינן בגדר פניות למוסד לביטוח לאומי וגם בהן אין את הפירוט הנדרש לצורך קבלת תוספת תלויים לקצבת הנכות הכללית.

            

3.        עיקר טענות העותר מופנה נגד קביעותיו של בית הדין האזורי לעבודה. כך למשל הוא טוען, כי שגה בית הדין האזורי עת דחה את טענתו לפיה פנה בשנת 2001 למוסד לביטוח לאומי בבקשה לתשלום תוספת תלויים עבור ילדי אשתו. בית הדין האזורי לא נתן דעתו לטענתו כי אין כל צורך בהגשת תביעה חדשה נפרדת למוסד לביטוח לאומי בעניין תוספת התלויים עבור ילדי אשתו אלא די במסירת הודעה בלבד. החובה להשלים פרטי תביעה הייתה מוטלת על המוסד לביטוח לאומי. משכך, בהנחה וחסרים היו פרטים, היה על המוסד לביטוח לאומי לפנות אליו בנדון וליידע אותו על ההליכים הנדרשים כדי למצות את זכויותיו.

 

4.        לאחר שעיינו בעתירה, בנספחים לה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגענו למסקנה כי דין העתירה להדחות על הסף. השגותיו של העותר הן כלפי ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי וטענות כלפי התעלמות זו או אחרת מטרוניותיו. ברם, בית הדין הארצי לעבודה שישב כערכאת ערעור על בית הדין האזורי נדרש להסתייגויות אלו, בחן אותן לעומקן ולא מצא בהן ממש. כך למשל, באשר לקיומו או אי קיומו של צורך בהגשת תביעה נפרדת למוסד לביטוח לאומי בעניין תוספת התלויים. בית הדין הארצי לעבודה התייחס להשגותיו של העותר על ממצאיו העובדתיים של בית הדין הארצי לעבודה ודחה אותן לגופן. הלכה מושרשת היטב בפסיקה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין לעבודה, כל שכן כאשר עסקינן בממצאים עובדתיים. כפי שנפסק בבג"ץ 8022/09 יונה אוזן נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' (12.10.09):

 

"בית משפט זה חזר והדגיש פעמים רבות כי בשבתו כבית דין גבוה לצדק, הוא אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הארצי, והוא יתערב בהן רק במקרים חריגים כאשר יצאה מלפני בית הדין הארצי טעות משפטית מהותית וכאשר הצדק מחייב את תיקונה [ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מ(1) 673 (1986)]."

 

5.        העתירה נדחית על הסף, מבלי שנתקבלה תגובה.

 

           ניתן היום, י"ט באדר התשע"ב (13.3.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11036540_Z02.doc   אמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il