עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3255/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 3255/13

לפני:

כבוד השופט א' שהם

העורר:

עזזמה חרב

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, במ"ת 20422-02-13, מיום 27.2.2013 ומיום 8.4.2013, שניתנו על-ידי כב' השופט נ' אבו טהה

תאריך הישיבה: כ"ט באייר התשע"ג (9.5.2013)

בשם העורר: עו"ד אורי דייגי

בשם המשיבה: עו"ד חיים שווייצר

החלטה

1. לפניי ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו טהה), בתיק מ"ת 20422-02-13, מיום 27.2.2013 ומיום 8.4.2013, בגדרן הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו.

כתב האישום והליכים קודמים

2. ביום 11.2.2013, הוגש נגד העורר כתב אישום, אשר ייחס לו עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 62, ביחד עם סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; וכן נהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

מתיאור העובדות בכתב האישום עולה, כי ביום 7.2.2013, סמוך לשעה 02:00 לפנות בוקר, נהג העורר ברכבו מסוג "מיצובישי-פאג'רו", בשד' דוד חכם בבאר שבע, כאשר היו עימו ברכב שני אנשים נוספים, ושעה שאין ברשותו רישיון נהיגה. בו בזמן, סיירו שוטרים מתחנת המשטרה בבאר שבע ברכב סיור מסוג "פורד-פוקוס", וכנטען בכתב האישום, עקף העורר את רכב הסיור במהירות. לפני שהגיע העורר לצומת, בין הרחובות בן צבי ויצחק רגר, נסע רכב הסיור המשטרתי במקביל אליו וסימן לעורר לעצור, וזאת באמצעות סימון ביד, ואף בעזרת פנס כחול מהבהב, אשר החזיק אחד השוטרים, ואשר הופנה לעברו של העורר.

על-פי הנטען בכתב האישום, התעלם העורר מהוראות השוטרים, אשר סימנו לו לעצור, והחל להגביר את מהירות נסיעתו. בשלב זה, הוזעקה למקום ניידת משטרה על מנת לסייע לשוטרים לעצור את העורר, ולמנוע את המשך נסיעתו המסוכנת. ואולם, טרם שהספיקו שוטרי הניידת להניח דוקרנים על הכביש, חלף על פניהם העורר ברכבו, וחצה רמזור באור אדום, תוך שהוא מגביר את מהירות נסיעתו, ונוסע "נסיעת עקלתון".

בהמשך נטען, כי העורר המשיך בנסיעה מהירה, תוך שהוא חוצה צמתים באור אדום, עוקף מצד ימין רכב שציית לרמזור, עוקף בפראות כלי רכב נוספים, וגורם להם לסטות ממסלול נסיעתם. עוד נטען, כי רכב אחר, אשר נסע, כשהאור הירוק ברמזור דולק, נאלץ לבצע בלימת חירום, על מנת שלא להתנגש ברכבו של העורר. עוד עולה מתיאור העובדות בכתב האישום, כי בהמשך לכך, הוצב מחסום דוקרנים בצומת "חטיבת הנגב" ומתנדב משטרתי סימן לעורר לעצור את רכבו. לפי הנטען, העורר נסע לעבר המתנדב בכוונה לפגוע בו, ורק זינוק של המתנדב מנע את פגיעת הרכב בו. העורר המשיך בנסיעה על אי תנועה וכך הצליח לחצות את הצומת, לכיוון "תל שבע", תוך שהוא נוהג בפראות וגורם למספר כלי רכב לעצור בצד, או לסטות מנתיב נסיעתם. במהלך נסיעתו ב"תל שבע" איבד העורר את השליטה ברכב והתנגש בחומה.

עוד נטען בכתב האישום, כי העורר המשיך להימלט מהשוטרים, על-ידי כך שהמשיך לנסוע ברכבו, תוך שהוא מנסה לטשטש את עקבותיו באמצעות חול, שהיה מצוי על הכביש. לבסוף, הגיע העורר לשביל עפר והתנגש בגבעת חול. ואולם, גם אז לא נעצר העורר וניסה לנהוג עשרה מטרים נוספים, עד לסיומו של השביל. מכתב האישום עולה, כי משנעצר רכבו של העורר, הוא עבר למושב האחורי של הרכב, על מנת להציג לשוטרים מצג שווא, לפיו לא הוא נהג ברכב, וזאת בכוונה לשבש את הליכי המשפט.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. בבקשה נטען, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, ובכלל זה, דו"חות והודעות השוטרים; סקיצה של האירוע; תעודת עובד ציבור; סתירות בין עדותו של העורר לבין עדות חברתו, וכיוצא בזה. באשר לעילת המעצר נטען, כי קמה נגד העורר עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), שכן העורר עלול לסכן את שלומו ובטחונו של הציבור, בביצוע עבירות דומות. עוד עולה מהבקשה, כי נגד העורר קמה עילת מעצר נוספת, לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש, כי העורר ימלט עצמו מאימת הדין אם ישוחרר מהמעצר. עוד נטען, כי העורר אף ניסה לשבש הליכים, ולכן קמה עילת מעצר נוספת, בעניינו. המשיבה טענה, כי בנסיבות דנן, אין כל חלופה הולמת שיש בה כדי להבטיח את מטרות המעצר, ולפיכך יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

4. בא-כוחו של העורר, עו"ד אורי דייגי, טען כי אין בידי המשיבה ראיות, לכאורה, להוכחת האשמה, שכן השוטרים לא זיהו את העורר כמי שנהג ברכב, ולפי הטענה, הוא עצמו לא נהג ברכב בזמן המרדף. לטענת העורר, כאשר נעצר הרכב, דלת הנהג נפתחה, ואדם אחר, אשר נהג ברכב, לשיטתו של העורר, ברח ממושב הנהג, אולם השוטרים לא הספיקו לראות זאת. אשר למרדף עצמו, נטען, כי לא היה בו סיכון כלשהו, שכן לא בוצעה עבירה קודמת, בגינה היתה סיבה לעורר לברוח מידי השוטרים. עוד נטען, כי חציית צמתים כשבהם דולקים רמזורים אדומים לא היוותה סיכון לחיי אדם, משום שהמעשה בוצע בשעה 02:00 לפנות בוקר, שעה שהכבישים ריקים מכלי רכב והולכי רגל. משכך, הוסיף וטען בא-כוח העורר, יש לשחרר את העורר בתנאים שיבטיחו את התייצבותו למשפט, ולחלופין, לשלוח את העורר לקבלת תסקיר מאת שירות המבחן, אשר יבחן את האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר מתאימה.

החלטות בית משפט קמא

5. ביום 27.2.2013, ניתנה החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר התמקדה, בעיקר, בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בית משפט קמא התייחס בהחלטתו לדו"חות השוטרים, במסגרתם הם תיארו את מסלול המרדף אחר רכבו של העורר. שוטר, אשר ישב במושב הנוסע הקדמי ברכב הסיור, זיהה את העורר כמי שנהג לכאורה ברכב, וזאת על פי פרטי לבוש חיצוניים, כאשר לדבריו, "הנהג ישב בתוך הרכב שהוא נוהג עם חרמונית צבאית". בית משפט קמא הדגיש, כי עדות זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא שהיא משתלבת עם שלל הראיות הנסיבתיות, כפי שעולה מהודעות יתר המעורבים. בית המשפט עמד על כך, כי על-פי גרסתו של העורר, הרכב המדובר שייך, אמנם, לו, אולם במועד הרלוונטי, נהג בו אדם אחר, שפרטיו המלאים אינם ידועים לעורר, ואשר הוא הכירו, אך כשבועיים ימים עובר לאירוע, בבית קפה. בית משפט קמא ציין, כי לשאלת החוקר, מדוע כיסא הנהג ברכב היה מושען לאחור, לכיוון הספסל האחורי, השיב העורר "לא יודע", ולשאלת החוקר, מדוע הטלפון הנייד שלו נמצא בכיסא הנהג, הגיב העורר באומרו "כל מה שיש לי אמרתי לך". עוד ציין בית המשפט, כי העורר אישר בחקירתו, כי הוא היה לבוש במהלך המרדף במעיל חרמונית בצבע חום. בית משפט קמא אף נדרש להודעתה של הנוסעת הנוספת, חברתו של העורר, אשר ישבה במושב האחורי של הרכב, ולדבריה העורר ישב במושב הקדמי, ליד הנהג, אשר ברח מהרכב, כשזה נעצר. בית המשפט ציין, בהקשר להודעה זו, כי הנוסעת טענה תחילה כי היא ישנה במהלך הנסיעה, ובהמשך שינתה את גרסתה ואמרה "ממש לא ישנתי".

על יסוד האמור לעיל, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת העורר, להוכחת העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בנוסף, נקבע, כי נגד העורר קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן העורר "מסכן בטחון הציבור, בשים לב לאופי העבירות ולנכונותו הבוטה לסכן חיים". בית המשפט הוסיף וקבע, כי "קיים יסוד סביר לחשש, כי המשיב [העורר] ימלט מאימת הדין באם ישוחרר, בשים לב לנחישותו הרבה ותעוזתו להימלט מהשוטרים". אשר להשגותיו של בא-כוח העורר בנוגע לתשתית הראייתית, קבע בית משפט קמא, כי "מקומן של השגות אלה להתלבן בהליך העיקרי ולא בשלב בחינתן של ראיות לכאורה".

בסופו של דבר, דחה בית משפט קמא את מתן ההחלטה בנושא מעצרו של העורר, לצורך קבלת תסקיר מעצר, אשר יבחן את רמת המסוכנות הנשקפת מן העורר, ואת התכנותה של חלופת מעצר, אשר יהא בה כדי להפיג את מסוכנותו של העורר ולהציב גבולות וגדרים להתנהגותו.

6. ביום 12.3.2013, הוגש לבית משפט קמא תסקיר מעצר בעניינו של העורר וממנו עולה, כי מדובר בצעיר כבן 28, נשוי המתגורר בפזורה הבדואית בנגב. העורר סיים 9 שנות לימוד, אך הוא אינו יודע קרוא וכתוב, ואין ברשותו רישיון נהיגה. עוד צויין בתסקיר, כי לאחרונה שוחרר העורר מהכלא, לאחר ריצוי מאסר בפועל בן 12 חודשים, אשר הושת עליו בתיק קודם, בגין ביצוע עבירות של גניבה ממעסיק. בתיק אחר, שוחרר העורר לחלופת מעצר בבית אחותו, ונרשמו לחובתו שתי הפרות של תנאי המעצר. שירות המבחן התרשם, כי קיים פער משמעותי בין הצהרותיו של העורר, באשר לרצונו לנהל אורח חיים נורמטיבי ושומר חוק, לבין התנהלותו בפועל. עוד התרשם שירות המבחן, כי יחסו של העורר לחוקי התנועה מאופיין "בקלות דעת ובחוסר גבולות". אשר לרמת מסוכנותו של העורר, עולה מתסקיר המעצר, כי קיים סיכון "להישנות התנהגות פורצת גבולות", וזאת בשים לב למאפייני אישיותו של העורר, קשייו בהצבת גבולות פנימיים ובקבלת גבולות חיצוניים. לכך יש להוסיף את העובדה כי רק לאחרונה סיים העורר לרצות עונש מאסר, מאחורי סורג ובריח. שירות המבחן בחן את האפשרות שהוצעה, לפיה ישוחרר העורר למעצר בית בבית אחיו הבכור, אך החליט לפסול אפשרות זו, לאור התרשמותו של שירות המבחן מקשייו של העורר לעמוד בתנאים מגבילים לאורך זמן.

7. ביום 8.4.2013, ניתנה החלטתו המשלימה של בית משפט קמא, לאחר עיון בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של העורר. בית משפט קמא קבע, כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, וזאת לאחר ששקל את טיב העבירה ונסיבותיה החמורות, כעולה מחומר הראיות. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי העורר, התעלם לכל אורך מסלול נסיעתו, מהוראות השוטרים ו"נמלט מפניהם בנסיעה מהירה כאשר ניידת משטרה דולקת אחריו ושתי ניידות אחרות מציבות מחסום דוקרנים [...]". בית המשפט אף התייחס לעברו הפלילי של העורר, אשר לחובתו שתי הרשעות קודמות: האחת, בגין עבירות של קשירת קשר לפשע, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, חבלה במזיד וגניבה מרכב; והשניה, בגין עבירות של קשירת קשר לפשע, ניסיון לגניבה בנסיבות מחמירות, ועבירה של היזק בזדון.

בית משפט קמא ציין, כי אף שלא נמצא דופי בערבים, אשר נבחנו על-ידי שירות המבחן, הרי שאין להתעלם מההתרשמות "כי אין ביכולתם של המפקחים המוצעים לרסן את התנהגותו של המשיב [העורר]". בית המשפט לא שוכנע כי ניתן לתת אמון בעורר, וזאת בשים לב להתנהגותו הפרועה וחסרת המעצורים, כמתואר לעיל. בית המשפט הוסיף וקבע, כי "לא מצאתי שמתקיימות בעניינו של המשיב [העורר] נסיבות מיוחדות וחריגות שיש בהן כדי לסטות מן הכלל שהתווה בית המשפט העליון, לפיו מקום בו נאשם נמלט מכוחות המשטרה תוך נהיגה פראית ומופקרת, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים". לאור האמור, הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים בעניינו.

הערר

8. בערר, אשר הוגש על-ידי בא-כוחו של העורר, עו"ד אורי דייגי, חזר העורר על טענותיו, לפיהן לא הוא זה שנהג ברכב בזמן המרדף. לטענת עו"ד דייגי, זיהויו של העורר כנהג ברכב, לוקה בחסר וקיים חשש כבד לטעות בזיהוי. זאת, משום ששוטר אחד בלבד, צעיר ובלתי מנוסה, הוא היחיד אשר זיהה את העורר כנהג הרכב, בהתבסס על זיהוי פרטי לבושו, ושלא על בסיס זיהוי תווי פניו של העורר. לטענת עו"ד דייגי, קיים חיזוק לגרסת העורר, לפיה לא הוא נהג ברכב, בעדות חברתו, אשר טענה כי אדם אחר הוא שנהג ברכב, "ואף לבש חרמונית בדיוק כמו שהעורר לבש". בנסיבות אלה, הוסיף וטען עו"ד דייגי, שגה בית משפט קמא, משלא קבע כי קיימת חולשה משמעותית בראיות התביעה, אשר יש בה כדי להוביל למסקנה, כי אין בידי המשיבה תשתית ראייתית מספקת להוכחת האשמות.

אשר לתסקיר המעצר, טען עו"ד דייגי, כי שירות המבחן התרשם לחיוב מהערבים שהוצעו, וקבע כי מדובר באנשים רציניים ואחראיים, אשר מהווים דמות סמכותית עבור העורר, והם אף התחייבו לדווח לגורמי אכיפת החוק בכל מקרה של הפרה. לבסוף, טען עו"ד דייגי, כי לאור חולשתן של הראיות בתיק, ובהינתן חלופה טובה, יש לקבל את הערר, ולהורות על שחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת.

עמדת המשיבה

9. בדיון שנערך בפניי, ביום 9.5.2013, ביקש בא-כוח המשיבה, עו"ד חיים שווייצר, לדחות את הערר. עו"ד שוויצר הדגיש, כי התקיים מרדף ארוך אחר רכבו של העורר, לאורך 10 ק"מ לכל הפחות, דבר המשליך, באופן ישיר, על המסוכנות הנשקפת מן העורר. במהלך המרדף, היה לעורר ולחברתו זמן, די והותר, לתיאום גרסאות ביניהם. עו"ד שווייצר הוסיף וטען, כי אין מחלוקת שהרכב נמצא בבעלותו של העורר, וכי העורר אינו מחזיק ברישיון נהיגה, ברישיון רכב, או בפוליסת ביטוח. עו"ד שווייצר הוסיף כי העורר מודה בכך שהוא עבר למושב האחורי של הרכב, ואין לקבל את הכחשתו, כי הוא לא עשה כן מכיסא הנהג. עוד נטען, כי בנוסף לראיה זו, ברשות התביעה מארג של ראיות נסיבתיות, המוביל למסקנה חד משמעית כי העורר הוא זה שנהג ברכב. לבסוף, טען עו"ד שוויצר, כי אין לתת אמון בעורר, לאחר שזה ביצע, לכאורה, את העבירות המיוחסות לו, שעה שרק לאחרונה הוא שוחרר ממאסר בתיק אחר, ולכן אין מקום לשחררו לחלופת מעצר. לפיכך, ביקש עו"ד שוויצר, לדחות את הערר ולהותיר את העורר במעצר, עד לתום ההליכים בעניינו.

דיון והכרעה

10. לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי דין הערר להידחות.

נקודת המוצא לדיוננו מצויה בסעיף 21 לחוק המעצרים, הקובע, כי בית-המשפט יורה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בהינתן שלושה אלה: קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה; קיומה של עילת מעצר; והעדר חלופת מעצר ראויה.

להלן אתייחס לכל אחד מהתנאים שפורטו לעיל.

11. קיומן של ראיות לכאורה. כלל נקוט הוא בידינו, כי בדונו בבקשה למעצר נאשם עד לתום ההליכים, על בית המשפט להדרש לשאלה, האם התשתית הראייתית הגולמית שבפניו מקימה סיכוי סביר להוכחת אשמתו של הנאשם. כוונת הדברים לחומר ראייתי גולמי, אשר טרם עבר את "כור ההיתוך של ההליך הפלילי" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)). הדברים נכונים גם כאשר מדובר בתשתית ראייתית, המורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, כבמקרה דנן, ו"בלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה". (בש"פ 1238/06 אזערי נ' מדינת ישראל (22.2.2006); וראו גם, בש"פ 5046/05 קאסם נ' מדינת ישראל (23.6.2005)).

בענייננו, נראה כי הראיות הנסיבתיות קושרות, לכאורה, את העורר לאירוע, והמסקנה הלכאורית בדבר סיכויי הרשעתו מבוססת דיה. דו"חות השוטרים, המתייחסים לזיהויו של העורר כמי שנהג ברכב (גם אם באמצעות פרטי לבושו), מצטרפים ליתר הראיות הנסיבתיות בתיק, ובכלל זה: העובדה שהרכב המדובר נמצא בבעלותו של העורר; העובדה שמעולם לא היה ברשות העורר רישיון נהיגה; העובדה כי הטלפון הנייד של העורר נמצא במושבו של הנהג; כיסא הנהג היה מושען לאחור לכיוון הספסל האחורי; וכן חוסר יכולתו של העורר למסור פרטים אודות האדם, אשר לטענתו נהג ברכב. מן הראוי להוסיף, כי תמוהה ביותר גרסתו של העורר, לפיה הוא הפקיד את רכבו בידי אדם זר, אותו הכיר אך לפני כשבועיים ימים.

אשר לחולשת הזיהוי, כפי שנטען על-ידי בא-כוחו של העורר, יש להזכיר כי "זיהויו של אדם כמבצע עבירה לא חייב להיות מוחלט, וניתן להסתפק ברמת זיהוי פחותה מכך, במיוחד אם ישנן ראיות חיצוניות לחיזוק הזיהוי" (בש"פ 8899/11 פלוני נ' מדינת ישראל (13.12.2011)). הדברים נכונים, ביתר שאת, כאשר עסקינן בשלב של בחינת הראיות לכאורה, אשר טרם עברו את העיבוד המשפטי של ההליך הפלילי.

12. קיומה של עילת מעצר. נראה בבירור כי, קמה נגד העורר עילת מעצר, הן מחמת מסוכנותו הרבה, בשים לב לטיב העבירות המיוחסות לו, כפי שאף עולה מתסקיר המעצר בעניינו, והן בשל קיומו של חשש סביר להמלטות מאימת הדין, כפי שמסתבר מהתנהגותו של העורר בפרשה זו.

13. התכנותה של חלופת מעצר. משנמצא כי קיימות במקרה דנן, ראיות לכאורה כמו גם עילת מעצר, נפנה לבחינת האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים. בית משפט קמא בחן את החלופה, אשר נבדקה ונפסלה על-ידי שירות המבחן, ולאחר זאת קבע בהחלטתו, כי "לא שוכנעתי שניתן לאיין את המסוכנות הלכאורית הנשקפת מהמשיב [העורר], על רקע המעשים המתוארים בכתב האישום, באמצעות החלופה שהוצגה, כמו כן לא שוכנעתי שניתן ליתן אמון במשיב [העורר] בשים לב לאופן התנהלותו כמתואר לעיל".

ראוי להזכיר את הכלל הידוע, שלפיו, אחד השיקולים המרכזיים המנחים את בית המשפט, בבואו לבחון אפשרות לשחרור נאשם לחלופת מעצר, הינו מידת האמון שבית המשפט רוחש לנאשם זה (בש"פ 7576/12 ברגר נ' מדינת ישראל (26.10.2012)). יפים, לעניין זה, הדברים שנאמרו בבש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 391 (2000):

"חלופת מעצר, לרבות מעצר בית, מתבססת על אמון שבית-המשפט רוחש לנאשם. שהרי, אין חלופת מעצר אלא אם יש עילת מעצר, ואין עילת מעצר אלא אם יש יסוד סביר לחשש בדבר מסוכנות הנאשם, בדבר הימלטות מן הדין או שיבוש הליכי משפט. אם, אף-על-פי-כן, בית-המשפט מסתפק בחלופת מעצר, אין זאת אלא משום שהוא סומך על הנאשם שלא ינצל את השחרור מן המעצר כדי לעבור עבירה, להתחמק מן הדין או לשבש את הליכי המשפט. התנאים המגבילים של חלופת המעצר, יהיה זה מעצר בית ותהיה זו ערבות כספית, לעולם אינם מסלקים את החשש במידה מספקת, אלא אם הם מתאספים לאמון שהנאשם יקיים את תנאי השחרור, המפורשים והמשתמעים. אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה" (ראו גם, בש"פ 6119/10 נאסר נ' מדינת ישראל (30.8.2010); בש"פ 7873/12 פלוני נ' מדינת ישראל (20.11.2012)).

במילים אחרות, בהעדר אמון בנאשם, יתקשה בית המשפט להניח, כי הלה יקיים את תנאי שחרורו מהמעצר, ועל כן, ככלל, לא יהיה מנוס מהמסקנה כי אין בחלופת מעצר כלשהי כדי להגשים את תכליות המעצר.

במקרה דנן, נזקף לחובתו של העורר עבר פלילי, הכולל הרשעות בעבירות שונות ומגוונות. נוסף על כך, התנהגותו של העורר בפרשה המתוארת בכתב האישום, מלמדת על זלזול בוטה ברשויות אכיפת החוק, וחוסר מורא מאימת הדין. אוסיף ואציין, כי בית-משפט זה קבע, לא אחת, כי כאשר עסקינן בנאשם, הנמלט מהמשטרה בנהיגה פראית ומופקרת, המסכנת את חייהם של עוברי האורח, יש להורות, ככלל, על מעצרו עד לתום ההליכים בעניינו (ראו, לעניין זה, בש"פ 7718/12 פסיסי נ' מדינת ישראל (31.10.2012); בש"פ 4329/12 אימאם נ' מדינת ישראל (13.6.2012)).

14. לאור האמור, דין הערר להידחות, והעורר יהא נתון במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.

ניתנה היום, ‏י"א בסיון התשע"ג (‏20.5.2013).