עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3001/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשת:                      עו"ד עמליה ליאור

בשם המשיב:                         עו"ד עדנה אוריון

 

 

 

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת נ' בן אור) במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת, קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית) על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט מ' בן עטר ז"ל).

 

2.        המשיב, המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד), הגיש נגד קרנית תביעת שיפוי בגין גמלאות נכות כללית ששילם וישלם לנפגע, בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב. התביעה לשיפוי נסמכה על ההסכם בין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, אשר נועד להסדיר באופן כולל את מערך היחסים בין צדדים אלה בכל הנוגע לתביעות השיפוי של המוסד (להלן: ההסכם). הנפגע טען כי הפך, כתוצאה מן התאונה, למשותק ומרותק לכסא גלגלים. רופאי המוסד קבעו כי הנפגע מרותק לכסא גלגלים על רקע נפשי וקבעו לו 40% נכות צמיתה בגין הפרעה קונברסיבית.

 

3.        במסגרת תביעת השיפוי של המוסד, ביקשה קרנית כי בית המשפט יתיר לה לחקור בחקירה נגדית את הרופאים שישבו בוועדות הרפואיות מטעמו של המוסד. כמו כן ביקשה כי יותר לה להגיש "ראיות חיצונית" על מנת לסתור את ממצאי רופאי המוסד ואבחוניהם בוועדות הרפואיות.

 

           בית משפט השלום דחה את הבקשה. קרנית ביקשה כי תינתן לה רשות לערער על ההחלטה, ואולם גם בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה. טענתה העיקרית של קרנית הייתה כי הנפגע הציג בפני הועדה הרפואית של המוסד מצב שווא, וכי למעשה מדובר במתחזה ולא במי שסובל מהפרעה קונברסיבית. קרנית נסמכה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדן בתביעת הפיצויים של הנפגע (להלן: תביעת הפיצויים). באותו עניין, קיבל בית המשפט את טענת קרנית, קבע כי הנפגע הוא מתחזה ודחה ביום 4.3.2010 את תביעתו. בנסיבות אלה ביקשה קרנית לאפשר לה לחקור את רופאי המשיב בוועדות הרפואיות ולהציג בבית המשפט את אותן ראיות, שהביאו את בית המשפט שדן בתביעת הפיצויים, למסקנה כי הנפגע מתחזה.

 

4.        בקשתה של קרנית נדחתה, כאמור. בית המשפט המחוזי שדן בבקשה, הגיע למסקנה כי אין המדובר במקרה חריג המצדיק את חקירתם של מומחי המוסד או את הבאתן של ראיות חיצוניות – "ההיפך הוא הנכון. הן רופאי המשיב [המוסד] והן הרופאים מטעם בית המשפט שהעידו במסגרת תביעתו של הנפגע סברו, כי הנפגע סובל מהפרעה קונברסיבית, שמקורה בתאונה. ואם כך הוא, אין ליחס למשיב [המוסד] חוסר תום לב בשל התנגדותו לחקירת רופאיו ולהגשת ראיות חיצוניות על מנת לסתור את ממצאיהם". אשר על כן, הבקשה נדחתה.

 

5.        קרנית אינה משלימה עם פסק הדין ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. קרנית שבה וטוענת כי הנפגע הציג בפני הועדה הרפואית של המוסד מצג שווא וכי למעשה מדובר במתחזה ולא במי שסובל מהפרעה קונברסיבית. קרנית טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה עובדתית כשקבע כי גם המומחים הרפואיים, במסגרת תביעת הפיצויים של הנפגע, סברו כי הנפגע מרותק לכסא גלגלים על רקע נפשי וסובל מקונברסיה. קרנית טוענת כי שני המומחים שמונו – בתחום הנוירולוגי ובתחום הפסיכיאטרי – שוכנעו, לאחר שצפו בסרטי המעקב שהובאו בפניהם, כי הנפגע מתחזה ואף קבעו כן במפורש. קרנית סבורה כי בית המשפט המחוזי לא היה ער לכך שהמומחה בתחום הפסיכיאטריה שינה את אבחנתו הראשונית, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות-דעתו, חזר בו במהלך עדותו בבית המשפט וביטל את האבחנה של קונברסיה. עוד טוענת קרנית כי המוסד לביטוח לאומי הוא גוף ציבורי, המחויב לפעול בסבירות ובתום לב. ככזה, מוטלת עליו החובה לבדוק ולוודא היטב כי הגמלאות משולמות על-ידו כדין, וכן החובה להימנע ממצב שבו נפגע יקבל גמלאות עקב מצג שווא והתחזות. עמידתו של המוסד על תביעתו, מבלי לעיין במלוא חומר הראיות שברשות קרנית, ותוך התעלמות מפסק-דינו של בית המשפט שדן בתביעת הפיצויים של הנפגע, היא בלתי סבירה – כך נטען – ונגועה בחוסר תום-לב.

 

           המוסד לביטוח לאומי מצידו סבור כי אין מקום ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי בסוגיה הנדונה. המוסד מדגיש כי מדובר בהתדיינות בגדרו של ההסכם, ולפיכך, לשיטתו, בקשת קרנית לחקור את רופאי הוועדות הרפואיות במוסד ולהביא בפני בית המשפט ראיות חיצוניות – מנוגדת לעצם הגיונו ולקביעותיו המפורשות של ההסכם. ניהול התדיינות, כולל שמיעת ראיות ממושכת, כך נטען, תעקר את ההסכם מתכליתו ותשמוט הקרקע תחת יסודותיו.

 

           למען שלמות התמונה יצוין כי קרנית הוסיפה והגישה לבית משפט זה "בקשה לעדכון בית המשפט בתוצאות ערעורו של הנפגע בבית משפט זה". קרנית הפנתה לע"א 2916/10 יגאל נ' פריטס (טרם פורסם, 2.5.2012) – פסק-הדין שניתן על-ידי בית משפט זה בערעורו של הנפגע על פסק הדין שניתן בתביעת הפיצויים שהגיש. ערעורו של הנפגע, כך מתברר, נדחה.

 

6.        החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור בהתאם לרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.

 

           ברע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם,21.8.2012) להלן: הלכת זטולובסקי) פירטנו מתווה כללי, החל על תביעות השיפוי שמגיש המוסד לביטוח לאומי כנגד מבטחות כלי הרכב. נקודת המוצא היא, כידוע, כי כאשר מדובר בגמלת נכות כללית – יכול המוסד לתבוע רק את החלק היחסי הקשור בקשר סיבתי לתאונה (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003). "אין להניח או לפרש" – כך נקבע – "כי המל"ל זכאי לשיפוי מכוח ההסכם גם בגין נכויות שכלל אינן תוצאה של התאונה שבגינה קמה חבות לחברת הביטוח... ההסכמים בין חברות הביטוח לבין המל"ל באו להסדיר בדרך יעילה ועקבית את מערכת היחסים ביניהם ביישום סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אך הם לא נועדו להפוך את חברות הביטוח – למעין 'מוסד לביטוח לאומי', קרי לחייבן לשלם למל"ל עבור גמלאות ששולמו על-ידו בגין רכיבי נכות שאינם קשורים לתאונת-הדרכים..." (רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (טרם פורסם, 29.3.2009). לפיכך, במקרים בהם רק חלק מן הנכויות קשורות לתאונה, על בית המשפט הדן בתביעת השיפוי של המוסד, לקבוע את היחס בין הנכויות, תוך השוואת כלל נכויותיו של הנפגע לשיעור הנכות הקשורה סיבתית לתאונה.

 

           בהלכת זטולובסקי קבענו, כי מקום בו תביעת הניזוק כנגד המזיק נידונה ראשונה, ונתקבלה במסגרת אותו הליך קביעה שיפוטית בדבר יחס הנכויות – תשמש קביעה זו גם את תביעת השיפוי של המוסד כנגד המבטחות (שם, בפס' 16). יישומה של הלכה זו, מוביל בענייננו לתוצאה על-פיה שומה היה על הערכאה המבררת את תביעת השיפוי להידרש לקביעות השיפוטיות שנתקבלו על-ידי בית המשפט שדן בתביעת הפיצויים של הנפגע. כזכור, תביעת הפיצויים של הנפגע נתבררה ראשונה, ונסתיימה בפסק-דין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 4.3.2010. בית המשפט קבע כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרחשות התאונה לבין נכותו הנפשית של הנפגע. במלים אחרות: נקבע כי הנכות הנובעת מן התאונה עומדת על 0%, ממילא לא נדרש בית המשפט לקביעת היחס בין הנכויות.

 

           קביעה שיפוטית קודמת זו – כך קבענו בהלכת זטולובסקי – מחייבת גם בתביעת השיפוי של המוסד כנגד המבטחות. יודגש כי בענייננו החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי – עליהן נסבה בקשת רשות ערעור זו – ניתנו שתיהן לאחר שניתן פסק-הדין בתביעת הפיצויים (בתאריכים 29.11.10 ו- 10.3.11 בהתאמה). לאור ההלכה שנפסקה בעניין זטולובסקי – לא היה צורך בבקשת קרנית לסתור את ממצאי רופאי המוסד ואבחוניהם בוועדות הרפואיות, אלא שומה היה על בית המשפט לסמוך על הקביעה השיפוטית הקודמת, שנתקבלה בתביעת הפיצויים של הנפגע, לפיה נכותו של הנפגע לא נגרמה כתוצאה מן התאונה. ההיגיון שעמד מאחורי בקשת קרנית לחקור את רופאי המוסד סמך, בצדק, על התוצאה הבלתי-ראויה של ההסתמכות על מסמכי המוסד. יתכן אף כי התוצאה הייתה זהה בדרך שביקשה קרנית לילך בה, אך הדרך הייתה נזרעת מוקשים בשל הצורך לקיים דיון רחב שבמסגרתו היו נחקרים רופאי המוסד. פשיטא היא, על כן, שבמקום שבו קיימת כבר הקביעה הנדרשת – מתבקשת ההסתמכות עליה. 

 

7.        לבסוף נשוב ונציין כי הלכה זו שקבענו בפרשת זטולובסקי – הנוגעת לשיפוי בגין תגמולים ששולמו בגין נכות כללית – חלה בין אם מדובר בתביעת שיבוב של המוסד המוגשת לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי בין אם מדובר בתביעת המוסד המוגשת לפי ההסכם (שם, בפס' 15). אכן, מקום בו קיימת קביעה שיפוטית קודמת עליה נסמך בית המשפט – כפי שנעשה כאן – משרת הדבר את התכלית העומדת מאחורי ההסכם – מניעת התדיינות וחיסכון במשאבים.

 

           אשר על כן, הערעור מתקבל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.  

 

           ניתנה היום, ד' באלול התשע"ב (22.8.2012).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11030010_P06.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il