עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2930/10

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

מ"ח 2930/10

לפני:

כבוד השופטת ע' ארבל

המבקש:

מיכאל חיים אקוקה

נ ג ד

המשיב:

היועץ המשפטי לממשלה

בקשה למשפט חוזר

בשם המבקש: עו"ד ג' ג' גולדשמידט

החלטה

בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המבקש הורשע בעבירה לפי סעיפים 145(א), 204 (א) ו-(ב), ו-208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, עקב בניה ושימוש ללא היתר במקרקעין בפרדס חנה אשר בבעלותו (להלן: המקרקעין).

תמצית ההליכים

1. ביום 11.3.97 הוגש נגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בחדרה אשר ייחס לו עבירות של בניה ושימוש ללא היתר במקרקעין. לפי כתב האישום, ביצע המבקש עבודות בניה של סככה והצבת מכולה ללא היתר במקרקעין. כן עשה המבקש במקרקעין שימוש חורג בכך שהפעיל בהם עסק למכירת עצים ורעפים, הגם שייעודם הוא למגורים. המכולה הוזזה מן המקרקעין עובר למסכת האירועים שהתנהלה בקשר עם כתב האישום, ומשכך העניין נסב רק סביב הסככה.

2. ביום 19.2.98 ניתן למבקש היתר לשימוש חורג לניהול מחסן עצים באזור מגורים א' (להלן: ההיתר לשימוש חורג) מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובניה – שומרון (להלן: הוועדה המקומית). ההיתר ניתן לתקופה של 5 שנים ומהותו שימוש חורג לניהול מחסן עצים באזור מגורים. מסמך נוסף הרלוונטי לבקשה דנן הוא בקשה שהגיש המבקש לוועדה לתכנון ובניה שכותרתה "לגליזציה לסככה הקיימת", ועניינה הכשרת בניית הסככה בדיעבד בשטח של 343 מ"ר ובקשה לשימוש בסככה למטרות מסחריות (להלן: הבקשה להכשרה בדיעבד).

המשיבה ביקשה להבהיר בתגובתה לבקשה דנן כי לאחר בירור שהיא ערכה עם הוועדה המקומית התברר כי ההיתר לשימוש חורג ניתן בעקבות בקשה של המבקש משנת 1997, ולא בעקבות הבקשה להכשרה בדיעבד. הטענה של המשיבה נסמכה על כך שההיתר לשימוש חורג ניתן ביום 9.2.98, ואילו הבקשה להכשרה בדיעבד נערכה רק כחודשיים לאחר מכן, ביום 1.4.98, כעולה מהתאריך הנקוב בבקשה. עוד ציינה המשיבה כי הבקשה להכשרה בדיעבד לא הוכרעה, ככל הנראה משום שהיא הוגשה בשלב בו טרם הסתיים באופן סופי הטיפול בבקשה לקבלת היתר לשימוש חורג.

3. בהליך שהתנהל בבית משפט השלום בקשר לכתב האישום, טענתו המרכזית של המבקש הייתה שהוא חשב שרישיון העסק שניתן לו על ידי המועצה המקומית של פרדס חנה מהווה גם היתר בניה. בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט ס' מוחסן) דחה את הטענה האמורה, הרשיע את המבקש במיוחס לו בכתב האישום, וקבע מפורשות כי רישיון העסק אינו מהווה היתר בניה והוא בטל ומבוטל. בגזר הדין מיום 17.9.02 הורה בית משפט השלום למבקש להרוס את הסככה בתוך 12 חודשים, זולת אם יהיה לו היתר לבנייתה, וכן גזר עליו תשלום קנס והתחייבות כספית.

אין מחלוקת בין הצדדים כי ההיתר לשימוש חורג והבקשה להכשרה בדיעבד לא הוצגו בפני בית משפט השלום שדן בכתב האישום.

4. ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה (כבוד השופטים ח' פיזם, א' רזי, וא' שיף). בית המשפט המחוזי התייחס בפסק הדין להיתר לשימוש חורג, בציינו כי מנוסח ההיתר עולה בבירור כי הוא אינו תחליף להיתר בניה.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר נדחתה (כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן), תוך שנקבע כי היעדר תיאום בין הרשויות ביחס למתן רישיון ניהול עסק; מתן היתר לשימוש חורג; ומתן היתר בניה - אינו פוטר את המבקש מהחובה לקבל היתר להקמת הסככה כדין.

5. בגין אי-קיום צו ההריסה הוגשו נגד המבקש שני כתבי אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (עמ"ק 621/06; חע"מ 484/08). בהליך שהתנהל בעמ"ק 621/06, העיר בית המשפט (כבוד השופט מ' מסארווה) כי ההיתר לשימוש חורג היה בתוקף ביום מתן גזר הדין, ומשכך לא היה מקום להורות על הריסת מבנה הסככה (פסקה 11 להכרעת הדין; להלן: הערת בית המשפט). עם זאת, הרשיע בית המשפט במסגרת הליך זה את המבקש באי-קיום צו בית משפט, משום שבמועד הגשת כתב האישום בהליך האמור לא היה ההיתר לשימוש חורג בתוקף. בהליך שהתנהל בחע"מ 484/08 הורשע המבקש על פי הודייתו בעבירה של אי-קיום צו בית משפט. עם זאת, כבוד השופט מ' מסארווה שהכריע גם בהליך דנן, התחשב בהערת בית המשפט בבואו לגזור את הדין. עוד יאמר כי במסגרת גזרי הדין שניתנו בקשר עם הליכים אלה חויב המבקש בתשלום קנסות ובמימוש התחייבות כספית.

המשיבה עדכנה בתגובתה כי בשנת 2010 פירק המבקש את גג הסככה, אולם קונסטרוקציית המתכת של הסככה עודנה עומדת על תילה.

הבקשה לעריכת משפט חוזר

6. בבקשה דנן עותר המבקש לזיכויו או לחילופין, לעריכת משפט חוזר בת"פ 1653/97 בבית משפט השלום בחדרה, במסגרתו הוצא צו הריסה לסככה. כן כוללת הבקשה טענות נגד הרשעתו של המבקש בשני ההליכים הפליליים הנוספים הנוגעים לאי-קיום צו שיפוטי, אם כי לגבי הליכים אלה אין בקשה להורות על משפטים חוזרים.

לפי הנטען בבקשה, קיימות עובדות וראיות חדשות שעשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש, ולפיכך קמה עילה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. בראש ובראשונה הסתמך המבקש על הערת בית המשפט, לפיה נוכח קיומו של ההיתר לשימוש חורג, לא היה מקום להורות על הריסת הסככה. שנית, המבקש הסתמך על הבקשה להכשרה בדיעבד ועל ההיתר לשימוש חורג. לגבי שני המסמכים הללו נטען כי אי-הצגתם בפני בית משפט השלום ובפני בית המשפט המחוזי שדן בערעור גרמה להטעיית בית המשפט בהחלטתו להוציא צו הריסה. שלישית, המבקש הציג קבלה בדבר תשלום היטל השבחה ודרישה לתשלום אגרה בגין החלקה. על פי טענתו, יש במכלול האינדיקציות הללו כדי ללמד על כך שבמועד מתן גזר הדין בבית משפט השלום היה בידו היתר בניה לסככה, ומשכך לא היה מקום ליתן צו להריסתה.

עוד טען המבקש כי מתקיימת בעניינו עילה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) בדבר עיוות דין. נטען כי בשל הרשעתו של המבקש, הוא נאלץ להתמודד עם ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בגין הפרת הצו השיפוטי ולשלם קנסות. זאת חרף העובדה שלטענתו הוא הורשע בשל טעות שנבעה מאי-גילוי העובדות לאשורן על ידי התביעה לבתי המשפט שדנו בעניינו.

המבקש הוסיף ופירט בבקשתו את מכלול ההליכים שהוא נקט ונוקט מול הרשויות במטרה להכשיר את בניית הסככה, הליכים שהעלו חרס עד כה. לטענתו, התנהלות הוועדה המקומית בענייננו גורמת לו חוסר צדק של ממש.

7. המשיבה גרסה מנגד שהמבקש לא הצביע על עילה לעריכת משפט חוזר. בניגוד לאמור בבקשה, המשיבה הדגישה כי ההיתר לשימוש חורג הונח בפני בית המשפט המחוזי שדן בערעורו של המבקש ובפני בית משפט זה במסגרת הבקשה למתן רשות ערעור. עם זאת, בתי המשפט שדנו בעניין מצאו כי יש לדחות את טענת המבקש כי ההיתר לשימוש חורג מהווה גם היתר בניה לסככה. בנסיבות אלה, סברה המשיבה כי הראיות עליהן הצביע המבקש אינן בגדר "ראיות חדשות", ואין בהן כדי לשנות מן ההחלטה שבמועד הקמת הסככה ובעת ההליך המשפטי לא היה למבקש היתר בניה כדין. משכך, המשיבה טענה כי בדין הורשע המבקש והוצא צו להריסת הסככה. אשר להערת בית המשפט, לעמדת המשיבה מדובר בהערת אגב המתייחסת להיתר לשימוש חורג ולא להיעדר היתר בניה, ומשום כך אין לתת להערה זו כל משקל. עוד נאמר בהקשר זה כי המבקש אשר היה מיוצג במהלך ההליכים, יכול היה להציג את ההיתר לשימוש חורג ואת הבקשה להכשרה בדיעבד בפני בית משפט השלום, אך הוא בחר שלא לעשות כן. בנסיבות בהן הוא נקט בקו הגנה שונה וטען כי יש לו היתר בניה לסככה מכוח רישיון העסק, אל לו להלין על כך שהמסמכים האמורים לא הוצגו בפני בית משפט השלום. נוכח האמור, גרסה המשיבה כי הבקשה דנן הינה בגדר בקשת סרק, רשלנית ומטעה הנגועה בחוסר ניקיון כפיים. משכך, היא עתרה לחיוב המבקש בהוצאות משמעותיות.

דיון והכרעה

8. כידוע, נקודת המוצא לדיון בבקשה לעריכת משפט חוזר היא שמשפט חוזר אינו בבחינת "ערעור נוסף" ואינו משמש במה להעלאת טענות או ראיות שהיו מונחות בפני מותבים שונים, בערכאות השונות, ובכלל זה בית המשפט העליון, שדנו בעניין (מ"ח 7106/00 סוסן נ' מדינת ישראל, נד(4) 695, 701 (2000); מ"ח 5419/02 אלישיב נ' מדינת ישראל, פס' 6 (לא פורסמה, 1.7.02); מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 357, 368 (1999)). לאור נקודת מוצא זו, לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובתגובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

טענתו המרכזית של המבקש בבקשה שלפני הינה כי במועד מתן גזר הדין היה בידו היתר בניה לסככה על פי ההיתר לשימוש חורג. משכך, נטען כי לא היה מקום להרשיעו ולהורות על הריסת הסככה. ברם, עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, כמו גם בהחלטה בבקשה למתן רשות ערעור, מעלה כי הטענה האמורה נטענה בפני המותבים הללו ונדחתה על ידם. כך למשל, השופטת שטרסברג-כהן ציינה מפורשות בהחלטתה בבקשה למתן רשות ערעור כי ההיתר לשימוש חורג לניהול מחסן עצים אינו בגדר היתר בניה (פסקה 3 להחלטה). בנסיבות בהן לא הוצגה עילה להתערב בקביעה האמורה, דין הבקשה להידחות.

9. כן לא מצאתי כי הראיות הנוספות עליהן עמד המבקש מקימות עילה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. במסגרת העילה בדבר ראיות חדשות שבסעיף האמור, נקבע כי לא די בהצגת ראיות חדשות כדי לבסס עילה לעריכת משפט חוזר. על בית המשפט הדן בבקשה לשקול את האמינות הלכאורית של הראיות החדשות ואת משקלן ביחס למערכת הראיות שהוצגה בפני הערכאה שדנה במקרה (מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 498 (1984); מ"ח 4342/91 עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 434 (1991)).

בענייננו, עיון בהערת בית המשפט בהליך שהתנהל נגד המבקש בקשר להפרת הצו שיפוטי מעלה כי ההערה דנן נאמרה בהתייחס בית המשפט להיתר לשימוש חורג, ולא בהתייחסו להיתר בנייה. ייתכן כי באומרו את הדברים לא היה ער בית המשפט לעניינים מקומיים להבחנה בין שני ההיתרים הדרושים לשם הכשרת הסככה, הבחנה עליה עמדה כאמור השופטת שטרסברג-כהן בהחלטתה (לעניין ההבחנה בין ההיתרים ראה גם: אסף רנצלר שימוש חורג במקרקעין 324-326 (2009)). אי לכך, אינני סבורה כי יש ליתן להערת בית המשפט משקל, בוודאי לא משקל סגולי רב שיש בו כדי להביא לזיכויו של המבקש.

אשר לבקשה להכשרה בדיעבד, כמו גם הקבלה בדבר תשלום היטל השבחה והדרישה לתשלום אגרה, מוכנה אני להניח כי מסמכים אלה לא הוצגו בפני הערכאות שדנו בעניינו של המבקש. עם זאת, לא שוכנעתי כי יש בהם כדי להוות ראיות חדשות המבססות עילה לעריכת משפט חוזר. כפי שעולה מן המסמכים ובהתאם לתגובת המשיבה, הבקשה להכשרה בדיעבד שהוגשה לאחר מתן ההיתר לשימוש חורג, לא הוכרעה על ידי הוועדה המקומית. מכאן, שבסופו של יום תוצאת הבקשה להכשרה בדיעבד לא הייתה מתן היתר בניה לסככה. גם הקבלה ודרישת התשלום אינן מעידות על קיומו של היתר בניה כדין. משנמצא כי מסמכים אלה – גם בהצטברם יחדיו – אינם מלמדים על קיומו של היתר בניה, סבורה אני שלא ניתן לבסס מכוחם עילה לעריכת משפט חוזר, לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

10. עניינו של המבקש גם אינו נופל "בעילת הסל" הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק, של עיוות דין, המאפשרת להורות על עריכת משפט חוזר מקום בו עניינו של מבקש אינו נופל בגדר העילות האחרות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט (מ"ח 4365/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסמה, 28.6.2006); מ"ח 5760/09 ליסר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 24.11.09)). כידוע, בקשה בעילה זו תתקבל רק מקום בו נפלו בהכרעה פגמים חמורים ומהותיים, היורדים לשורש העניין, עד כי יש חשש שפגמים אלו יביאו להרשעת שווא של המבקש (מ''ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסמה, 17.10.04)). בענייננו, גרס המבקש כי אי-הצגת המסמכים הרלוונטיים על ידי התביעה בפני בית משפט השלום הביאה להרשעתו לשווא. ברם, כפי שנדון, לא שוכנעתי כי יש ליתן למסמכים האמורים משקל רב, ומכאן שאי-הצגתם בפני בית משפט השלום אינה מהווה פגם חמור ומהותי היורד לשורש העניין. יתרה מכך, העובדה כי ההיתר לשימוש חורג, שהוא המסמך העיקרי שעל יסודו ביסס המבקש את טענתו כי היה לו היתר בניה, הוצג בפני ערכאת הערעור ובפני בית משפט זה, משמיטה אף היא את הבסיס לטענה כי אי-הצגת המסמכים גרמה לו עיוות דין. עוד אוסיף כי הטענה דנן לוקה בחוסר תום לב מסוים מצד המבקש, שהרי המסמכים האמורים היו נתונים בידיו, והוא יכול היה להציגם בפני בית משפט השלום לו סבר שיש בכוחם כדי לבסס את טענתו שיש בידו היתר בניה לסככה. ברם, המבקש, שהיה מיוצג על ידי עורך דין, בחר לנקוט בקו הגנה שונה ומשכך, כנראה, לא הציג את המסמכים במסגרת הדיון בערכאה הראשונה. נוכח האמור, לא מצאתי כי עומדת למבקש עילה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

יתר טענות המבקש בדבר התנהלות הוועדה המקומית אינן מן העניין ואינני נדרשת להן. לבסוף יוער כי חרף בקשת המשיבה, החלטתי שלא להטיל על המבקש הוצאות. עם זאת, יוגד כי אין הדעת נוחה כלל מאי-דיוקים אשר נפלו בבקשה, למשל בעניין האמירה המפורשת כי המסמכים לא הוצגו במסגרת הליכי הערעור, ובפרט כאשר המבקש מיוצג על ידי עורך דין.

הבקשה אפוא נדחית.

ניתנה היום, ד' באדר תשע"ב (27.2.12).