עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 26/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 26/11

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט נ' סולברג

המבקשים:

1. מרים בעק

2. יששכר בעק

נ ג ד

המשיבים:

1. אפרים פולק

2. שמואל דוד בעק

3. הלן גיטה בעק

4. פנחס בעק

5. ישראל מרדכי בעק

6. אהרון בעק

7. שלום בעק

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.11.10 בה"פ 1697/09 מפי השופט מגן אלטוביה

תאריך הישיבה: ד' באדר התשע"ב (27.2.12)

בשם המבקשים: עו"ד גלעד נרקיס

בשם המשיב 1: עו"ד יוסי קניג

בשם המשיבים 7-2: עו"ד רפאל שיוביץ

החלטה

השופט א' רובינשטיין:

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט אלטוביה) בה"פ 1697/09 מיום 25.11.10, שבגדרו נדחתה על הסף תובענת המבקשים המבקשת להצהיר כי פסקי הבוררות שניתנו בסכסוך בין המבקשים למשיב 1 בטלים. הליך זה הוא חוליה נוספת בשרשרת הליכים ארוכה בפרשה זו, כפי שיפורט.

רקע והליכים

ב. המבקשים, אם ובנה, והמשיבים 7-2 (בני המבקשת 1 ואֶַחָיו של המבקש 2) הם בעלים משותפים בנכס בבני ברק אשר נרכש על ידי אבי המשפחה. לאחר מותו הוחלט להקים על הנכס בית מדרש. זמן לא רב לאחר שהחלה הבניה, הופסקה נוכח קשיים כלכליים. ביום 15.3.93 נחתם חוזה מכירה בין המבקשים למשיב 1, שלפיו התחייבו המבקשים למכור למשיב 1 ולהעביר על שמו במרשם המקרקעין שלוש דירות בנכס, ובתמורה התחייב המשיב 1 להשלים את עבודות הבניין. בפתח ההסכם צוין, כי המבקשים הם בעלי יפוי כוח מטעם המשיבים 7-2. כן הוסכם, כי המבקשים יהיו זכאים לרכוש חזרה מן המשיב 1 את שלוש הדירות או אחת מהן בתוך 3 שנים. בין המבקשים למשיב 1 התגלע סכסוך, שבעקבותיו פנו הצדדים לבוררות בפני בית דין לממונות של הרב קרליץ. בית הדין נתן בשנים תשנ"ה-תשנ"ו פסקי בוררות, אשר לפיהם שלוש הדירות בבניין שייכות למשיב 1, ועל המבקשים לעשות את הפעולות הנחוצות לרישום הדירות על שמו. המבקשים פנו בבקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לביטול פסקי הבוררות (ה"פ 1559/96; 1709/96; 1155/96).

ג. השופטת - כתארה אז - שטרנברג-אליעז קבעה ביום 13.1.98, כי המבקשים לא הוכיחו את עילות הביטול להן טענו. טענת המבקשים כי הסכם המכירה היה למראית עין, לא נדונה, אך צוין כי על פני הדברים אין בה ממש. בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 1010/98) נדחתה ביום 4.6.98 על ידי השופט טירקל. המשיבים 7-2 פנו לבית המשפט המחוזי בתביעה למתן סעד הצהרתי (ת"א 306/96), אשר לפיה הסכם המכירה אינו מחייב אותם, כיון שהמבקשים לא הוסמכו על ידיהם לבצע עסקת מכר בשמם. השופטת-כתארה אז-גרסטל קבעה בפסק דין מיום 5.12.01, כי המבקשים אכן לא היו מוסמכים להתקשר בהסכם המכירה, ועל כן הוא חסר תוקף, נוכח סיוגו של ייפוי הכוח הכללי שניתן להם. כן נקבע, כי הסכם המכירה היה חוזה למראית עין, וכי למעשה מדובר בהסכם הלוואה. נקבע איפוא, כי אין נפקות לפסקי הבוררות מבחינת המשיבים 7-2, וכי הוא אינו מחייב אותם.

ד. המשיב 1 הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, אך בהמלצת בית המשפט (הנשיא ברק, השופט (כתארו אז) אור והשופטת שטרסברג-כהן) חזר בו (ע"א 831/02, פסק דין מיום 11.5.03). טרם מתן פסק דין בערעור הגישו המשיבים 7-2 תביעה לסילוק יד של המשיב 1 משלוש הדירות לבית משפט השלום (ת"א 219222/02). השופט טובי קבע ביום 31.7.06, כי ניתן ליישב את פסק דינה של השופטת גרסטל עם פסקי הבוררות, וקבע כי פסקי הבוררות מחייבים הן את המשיב 1 והן את המבקשים, כך שהמשיב 1 יהיה זכאי לזכויות המבקשים כחלקם בשלוש הדירות שנמכרו לו בהסכם המכירה. השופט טובי הדגיש, כי פסקי הבוררות המקוריים יצרו מעשה בית דין, וכי טענת המשיבים 7-2 שהם לא קבעו קביעות עובדתיות ולא יצרו השתק פלוגתא, אין לה על מה לסמוך. נקבע, כי נוכח האמור בפסק דינה של השופטת גרסטל עסקת המכירה נערכה אך על ידי חלק מהבעלים, אשר להם 7/16 מן הדירות. נקבע, כי למשיב 1 זכויות במושע יחד עם המבקשים ביחידות בבניין, בהתאם לחלק של שלוש הדירות ביחס לשטחן של כלל היחידות בבניין. השופט טובי דחה איפוא את תביעת המשיבים 7-2 לסילוק יד. בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא קובו, סגנית הנשיא רובינשטיין והשופטת צ'רניאק) דחה את הערעור על פסק הדין (ע"א 2959/06, פסק דין מיום 17.11.08), ונדחתה גם בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על ידי השופט דנציגר, ביום 28.6.09 (רע"א 2946/09).

ה. בעקבות זאת פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי ביום 14.9.09 (ה"פ 1697/09) להצהיר כי פסקי הבוררות שניתנו בין המבקשים למשיב 1 בטלים, שכן פסק דינה של השופטת גרסטל מהוה עובדה חדשה, אשר בעטייה יש לבטל את פסקי הבוררות שניתנו על ידי בית הדין לממונות ושאושרו על ידי בית המשפט המחוזי. המשיב 1 עתר לדחיית התובענה על הסף.

ו. בית המשפט המחוזי (השופט אלטוביה) הורה על דחייתה של התובענה המבקשת את ביטול פסקי הבוררות, משלא הוצג טעם לאיחור הניכר בהגשת הבקשה. נומק, כי המועד להגשת בקשה לביטול פסקי בוררות על פי סעיף 27 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 הוא 45 יום מיום מתן פסק הבוררות, והמועד להגשת בקשה לביטול לפי עילת סעיף 24(10) לחוק הוא 45 יום מהתגלות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. הבקשה בענייננו הוגשה כ-8 שנים לאחר התגלות העובדות החדשות הנטענות (פסק דינה של השופטת גרסטל), וגם אם נראה את המועד בו היתה לחלוטה תביעת הסילוק של המשיבים 7-2, יום 28.6.09, כמועד התגלות העובדות החדשות, עדיין מדובר באיחור ניכר בהגשת הבקשה. נקבע, כי אין טעם מיוחד למתן הארכת מועד, ומשכך הורה בית המשפט על דחיית התובענה. כמו כן צוין, כי אין המדובר בגילוי עובדות חדשות, אלא בקביעה - של השופטת גרסטל - שהמבקשים דגלו בה מתחילה. הודגש, כי גם השופטת גרסטל הכירה בכך, שההכרעה שבה נקבע כי התקיימה עסקת מכר בין המבקשים למשיב 1, היא חלוטה.

הבקשה

ז. לטענת המבקשים, ענייננו בערעור בזכות, שכן מדובר בערעור על פסק דין בתביעה לסעד הצהרתי, ולא בבקשת רשות ערעור, ומכל מקום מדובר בשאלה בעלת חשיבות חוקתית או ציבורית. לטענתם, שגה בית המשפט קמא כאשר סבר שהמבקשים טוענים כי פסק דינה של השופטת גרסטל הוא עובדה חדשה, אשר בגינה יש לערוך בירור בשאלה האם יש לבטל את פסקי הבוררות. נטען, כי לא נתבקש ביטול פסקי הבוררות, אלא הצהרה כי פסק הדין של השופטת גרסטל ביטל הלכה למעשה את פסקי הבוררות. משכך גם, כנטען, לא היה מקום לדון בסוגיה של איחור במועד הגשת הבקשה, או בשאלה האם מדובר בעובדה חדשה לפי חוק הבוררות. נטען מכל מקום, כי הבקשה לביטול פסקי הבוררות לא הוגשה באיחור, שכן בין מועד החלטתו של בית המשפט העליון מיום 28.6.09 לבין הגשת הבקשה לביטול פסקי הבוררות חלפו 78 יום, שמהם יש להפחית את ימי הפגרה. נטען, כי אם לא יוארך המועד להגשת הבקשה לביטול, ייגרם עיוות דין חמור, וחוטא ייצא נשכר.

עיקר טענות המשיב 1

ח. לטענת המשיב 1, קיים פסק דין חלוט המאשר את פסקי הבוררות, ובקשת המבקשים כיום לבטלו עומדת בניגוד לחוק הבוררות. לטענתו, המבקשים איחרו את המועד לבקש את ביטול פסקי הבוררות, גם בהתחשב בלוח הזמנים ביחס לסעיף 24 (10) לחוק הבוררות, עילת הביטול שהיא "עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". נטען, כי העובדות החדשות שאליהן מתייחסים הצדדים אינן חדשות, ועל כן נוצר מעשה בית דין עוד במסגרת פסק הדין של השופטת שטרנברג-אליעז. הודגש, כי אפילו לא היו המבקשים מאחרים את המועד להגשת הבקשה לביטול אישורם של פסקי הבוררות, היתה טענתם נדחית ממילא, מן הטעם של השתק עילה.

עיקר טענות המשיבים 7-2

ט. לטענת המשיבים 7-2, המצויים בעבר המתרס שבו מצויים המבקשים, למבקשים זכות ערעור, ומכל מקום יש מקום למתן רשות ערעור. לטענתם, פסק דינה של השופטת גרסטל מהוה עובדה חדשה, והעילה לביטולו היא לפי סעיף 24 (10) לחוק הבוררות. הוסבר, כי פסק דינה של השופטת גרסטל שינה את פסקי הבוררות מן היסוד, ומדובר - למעשה - בפסק בוררות חדש. כנטען, דחיית התובענה על הסף משמעה פגיעה מהותית בזכויותיהם של המבקשים, ויש מקום שטענותיהם, שלא נשמעו בבית משפט השלום, יישמעו כעת. נטען, כי ההליך בפני השופטת גרסטל "פתח" את פסקי הבוררות מחדש מבלי שהמשיב 1 עירער על כך, ובכך איפשר לא רק את בירור העניין מחדש, אלא גם הביע הסכמה שהקביעות בהליך זה יחייבוהו. עוד נטען, כי אין לראות את פניית המבקשים לבית המשפט כבקשה על פי העילות המנויות בחוק הבוררות, אלא כבקשה למתן פסק דין הצהרתי, שיאמר כי פסק הדין של השופטת גרסטל ביטל את פסקי הבוררות. הודגש, כי בהליך שהמבקשים לא היו צד לו, השית בית משפט השלום על המבקשים חבויות גדולות מאלה אשר הושתו עליהם מתחילה על פי פסקי הבוררות; מדובר איפוא למעשה בפסק חדש, וזו השעה לתקיפתו.

הדיון בפנינו

י. בדיון בפנינו חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם שבכתובים. בא כוח המבקשים הסביר, כי התובענה מושא הבקשה שלפנינו נועדה ליישב את הקביעות הסותרות בין פסק דינה של השופטת גרסטל לפסק דינה של השופטת שטרנברג-אליעז. נטען, כי אין מקום לבחון את הסוגיה במשקפי חוק הבוררות, ומדובר בתביעה לסעד הצהרתי. בא כוח המשיב 1 טען למעשה בית דין ולמעבר 45 הימים, שבהם היה ניתן להגיש בקשה לביטול. המשיבים 7-2 סמכו ידיהם על פסק דינה של השופטת גרסטל, וטענו כי פסק הדין של בית משפט השלום (השופט טובי) יצר פסק חדש.

הכרעה

י"א. לאחר שעיינו בבקשות ובתגובות על נספחיהן, הגענו לכלל מסקנה כי לא נוכל ליתן רשות ערעור. לאמיתו של דבר, לפנינו ניסיון לפתוח מחדש פסקי דין חלוטים של בתי המשפט לרבות בית משפט זה; משננעלו דלתות – נעשה ניסיון לבוא בחלונות, ומשנסגרו חלונות - להציץ מן החרכים. מושכל יסוד הוא, כי דרך המלך לביטול פסק בוררות, שהוא המבוקש כאן, והיא ראשית והיא אחרית, היא על פי חוק הבוררות, שאילולא כן מה הועילו מחוקקי בוררות בתקנתם, ומה יתרון לה לבוררות על הליכים אחרים. על כן בדין ראה בית המשפט קמא את ההליך באספקלריית חוק הבוררות. ההליך לפני השופטת שטרסברג-אליעז היה לחלוט. גם ההליכים שנגעו להיבטים הנוגעים למי שלא היו צדדים לבוררות בפסק הדין של השופטת גרסטל, או להיבטי מימוש (סילוק יד) כמו ההליך לפני השופט טובי והפסיקה הערעורית לאחריו; תמו והיו אף הם לחלוטים. ההליך הנוכחי בבית המשפט המחוזי הוגש ב-14.9.09, סמוך לאחר החלטתו של השופט דנציגר מיום 28.6.09, ומטרתו לעקר את ההליך שלפני השופט טובי, שיסודו כמובן בספיחי הבוררות ה"היסטורית". אין הדבר בגדר האפשר; כבר ציינה פרופ' אוטולנגי (בוררות - דין ונוהל מה' 4 (תשס"ה)), כרך ב' עמ' 962), כי אין דרך לבטל פסק בורר בפסק דין הצהרתי או בתקיפה עקיפה (וראו האסמכתאות דשם).

י"ב. ומשבחוק הבוררות עסקינן, ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות לא תינתן אלא אם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים התערבות בית משפט זה (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605; רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (לא פורסם), פסקאות 26-25). מקרה זה אינו בא בקהלם של אלה. איני סבור כי מתעוררת כאן שאלה עקרונית החורגת מגדרו של הסכסוך הפרטני בין הצדדים. טענותיהם של המבקשים נסבות על הסכסוך בדבר הסכם המכירה ועל שאלת הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסקי הבוררות, והן אינן מעלות שאלה משפטית כללית.

י"ג. התיק שלפנינו בא בפני ערכאות שונות במלבושים שונים זו הפעם התשיעית. בית המשפט המחוזי (מפי השופטת שטרנברג-אליעז) בא למסקנה כי הסכם המכר תקף, וכי אין מקום לביטול פסקי הבוררות. מדובר - כאמור - בהכרעה חלוטה. לאחריה נעשו נסיונות לתקוף אותה שלא דרך חוק הבוררות, אלא בדרכים עוקפות ובתביעות מתביעות שונות. אף עתה לטענת המבקשים - כאמור - אין מקום להביט על התובענה מושא בקשת רשות הערעור באספקלריה של חוק הבוררות, אלא כתביעה לסעד הצהרתי. קשה להלום זאת. תקיפה של פסק בוררות תיעשה ככלל בגדרי חוק הבוררות, ולא בדרכים עוקפות, וכבר מלתנו אמורה.

י"ד. תכליתו של מוסד הבוררות הוא להיות חלופה להכרעת סכסוכים בבתי המשפט, תוך שהוא מבקש לאפשר הליך יעיל ומהיר המעוצב לפי רצון הצדדים, ובצד זאת הקלת העומס המוטל על מערכת בתי המשפט. מתן אפשרות לתקיפת הליכי הבוררות באמצעות פניה לערכאות אזרחיות בדרכים צדדיות ולאחר מתן פסק הבוררות ואישורו, יחתור תחת מוסד הבוררות ותכליותיו של חוק הבוררות, ובהן חיזוק מוסד הבוררות; ייעול ההליכים הקשורים בזיקה מהותית לענייני בוררות; וחתירה לסיומם המהיר, ככל הניתן, של הליכים אלה, בדרך של צמצום אפשרות הערעור על החלטות בתי המשפט הניתנות במסגרתם.

ט"ו. מתכליות אלו נגזר גם מתחם התערבות מצומצם בפסקי בוררות, המוגבל לערעור ברשות בלבד, ומקום שמדובר בביטול פסק בוררות - לעילות ביטול מוגדרות. מגמת הצמצום בהתערבות שיפוטית בפסק בוררות השפיעה אף על פירוש עילות הביטול של פסק בוררות בדרך מצרה, כדי לעודד קיום מערך יעיל והוגן של הליך הכרעה מוסכם בסכסוכים מחוץ לבית המשפט (רע"א 2928/06 הרשות לחינוך והכשרה ימיים נ' סיל סימולטורים בע"מ (לא פורסם); רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן (לא פורסם); ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933). אכן, גישתי שלי באשר להיקף ההתערבות בפסקי בוררות שונה במקצת מהדעה הרווחת, ולעניין זה ראו - למשל - רע"א 2237/03 שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט(4), 529, 550-546, אף שראוי להזכיר כי לאחר אותו פסק דין גם תוקן חוק הבוררות בתשס"ט והורחב, בסעיפים 21א' ו-29ב, מגוון אפשרויות ההשגה. אולם במובהק אין המקרה שלפנינו מסוג אלה המצדיקים גישה מרחיבה אל עילות ההתערבות.

ט"ז. נראה איפוא כי בדין בחן בית המשפט קמא את הבקשה על פי חוק הבוררות, ועל כן מדובר בבקשת רשות ערעור ולא בערעור בזכות, ובצדק קבע בית המשפט כי אין מקום להארכת מועד. סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע כי בית המשפט לא יידרש לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום ממתן הפסק. סעיף 27(ב) מוסיף וקובע, כי בבקשת ביטול על פי העילה האמורה בסעיף 24 (10) יחל מניין הימים מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה. פסק דינה של השופטת גרסטל ניתן ביום 5.12.01; הבקשה לביטול הוגשה - כאמור - ביום 14.9.09, כלומר שמונה שנים לאחר התגלות העובדות החדשות, לטענת המבקשים, ושש שנים לאחר מתן פסק הדין בערעור. כמותי כבית המשפט קמא סבורני, כי אין ענייננו בעובדות חדשות שלא היו בידיעת המבקשים. מכל מקום, אף אילו קיבלנו - ולא קיבלנו - את הטענה כי בקשת הביטול מקורה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות נוכח התגלותן של עובדות חדשות, וגם אילו קיבלנו - ולא קיבלנו - את הטיעון לעניין מניין הימים החל מהכרעתו של בית המשפט העליון מיום 28.6.09 (לעניין תחולת הפגרה על המועדים הנקובים בסעיף 27 לחוק הבוררות ראו רע"א 5617/09 פורוש ואח' נ' דייטש (לא פורסם)); דומה, כי יש מקום להחיל בענייננו את סעיף 26 (א) לחוק הבוררות; והדברים נאמרים מעבר להכרח.

י"ז. סעיף 26 (א) לחוק הבוררות קובע, כי "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". עיוות הדין יכול שיתייחס להליך הבוררות עצמו, אולם הוא יכול להתייחס גם לתוצאתו. פרופ' אוטולנגי מסבירה, כי השיקול של עיוות דין מבוסס לא פעם על מניעות, שכן משבעל דין הופיע בפני בורר, טען את טענותיו והציג ראיותיו, הנטיה היא לומר כי לא נגרם לו עיוות דין. עולה השאלה, האם כאשר עילת הביטול היא זו שבסעיף 24(10), כבענייננו, יכול להיות מובא השיקול של עיוות דין בחשבון כל עיקר, שהרי עילה זו טומנת בחובה מצבים קיצוניים של פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, תרמית ועוד (בוררות-דין ונוהל (מה' 4- תשס"ה), כרך ב', פרק ה').

י"ח. התשובה לשאלה זו תלויה כמובן בנסיבות העניין ובמהות הפגם. בנדון דידן איני סבור כי נגרם למבקשים עיוות דין, משעניינם נדון פעם אחר פעם בכל בתי המשפט לדרגותיהם, והתאפשר להם לטעון טענותיהם בפירוט, לפני ולפנים. יודגש ויובהר, כי גם השופטת גרסטל, כפי שציין בית המשפט קמא, יצאה מנקודת הנחה כי פסק דינה של השופטת שטרסברג-אליעז חלוט, ושאין עוד מקום לתקיפתו. כדי להפיס דעתם של המבקשים אציין, כי אף אילו איפשרנו את תקיפתם של פסקי הבוררות מחוץ לחוק הבוררות באמצעות תובענה לסעד הצהרתי, קיים במובהק מעשה בית דין, וגם מטעם זה היתה נדחית התובענה על הסף. ולבסוף, אין לכחד כי נוצר במציאות מצב מורכב בין הצדדים באשר לבעלות על הדירות, אך נזכור כי המשימה שעמדה בפני השופט טובי, והכרעתו אושרה בשתי ערכאות ערעור, היתה ליישב את המורכבות, והכרעתו חלוטה על המשתמע.

י"ט. ועל כל אלה קשה להלום כי, בתי המשפט יידרשו לאותו סכסוך עד אין קץ.

כ. כללם של דברים: הבקשה שלפנינו אינה מעלה שאלות המצדיקות מתן רשות ערעור, ואין בידינו להיעתר לה. המבקשים ישאו בשכר טרחת בא כוחו של המשיב 1 בסך 15,000 ₪. ואחר כל אלה, ייטיבו הצדדים אם יגיעו לפשרה ולפרידה מוסכמת, ויבוא להתדיינות סוף, ונקוה גם כי גם לציון גואל.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט נ' סולברג:

אני מסכים. אין מקום להארכת מועד על מנת לקיים דיון מחודש בתוקפו של פסק הבורר, ואין הצדקה למתן רשות ערעור.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין.

ניתנה היום, כ"ה באייר תשע"ב (17.5.12).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11000260_T03.doc רח