עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2557/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

ע"פ 2557/13 - א'

לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל

המבקש:

גאורגי לזר

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל בגזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 2.04.2013 בת"פ 35387-03-11 על-ידי כב' השופטת ר' לורך

תאריך ישיבה: ז' באייר התשע"ג (17.04.13)

בשם המבקש: עו"ד צ' אמיר

בשם המשיבה: עו"ד ה' גורני

החלטה

1. בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שנגזר על המבקש בגזר דינו מיום 2.4.2013 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ר' לורך) בת"פ 35387-03-11.

רקע

2. המבקש הורשע, על פי הודאתו, בביצוע עבירת שוד יחד עם אחר (סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). על פי המתואר בכתב האישום, שבמיוחס לו הודה המבקש, המבקש והנאשם 1 בכתב האישום (להלן: הנאשם הנוסף) פגשו את המתלונן בעת שבילו בפאב. המבקש והנאשם הנוסף גמרו אומר בליבם לשדוד את המתלונן, ולפיכך עקבו אחריו בדרכו לביתו. משהגיע המתלונן לפתח ביתו, הכה אותו הנאשם הנוסף, ואילו המבקש סתם את פיו באמצעות ידו. הנאשם הנוסף הוציא מכיסו של המתלונן סכום של 190 ש"ח ומכשיר טלפון נייד. כתוצאה ממעשיהם, נגרמו למתלונן כאבים ביד ימין ופצע חתך מעל עין שמאל והוא נזקק לטיפול רפואי. המבקש והנאשם הנוסף הורשעו אפוא בביצוע עבירה של שוד.

3. ביום 2.4.2013 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המבקש. בית המשפט השית על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים, מאסר על תנאי לתקופה של 10 חודשים, והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה של שוד במשך 3 שנים מיום שחרורו וקנס בסך 2,000 ש"ח או 7 ימי מאסר תמורתו.

4. המבקש עתר לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל למשך 45 ימים לצורך הגשת ערעור. בית משפט קמא סבר כי בעניינו של המבקש לא מתקיימים התנאים המצדיקים עיכוב ביצוע לצורך הגשת ערעור, על פי העקרונות שהותוו בבית משפט זה, אך היה נכון לדחיית מועד תחילת ריצוי עונש המאסר בפועל ליום 5.5.2013, על מנת לאפשר למבקש להתארגן לקראת ריצוי עונשו.

5. ביום 10.4.2013 הגיש המבקש לבית משפט זה ערעור על חומרת העונש, ובמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, היא הבקשה שלפני.

נימוקי הבקשה

6. המבקש טוען כי יש לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל עליו, שכן סיכויי הערעור הם גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו. אשר לסיכויי הערעור, נטען כי למבקש טיעונים טובים הראויים להישמע בטרם יחל את ריצוי עונשו. המבקש אמנם לא פירט בבקשתו מהם אותם טיעונים, אולם עיון בהודעת הערעור מגלה כי עיקרם בהשגות לגבי המשקל שייחס בית משפט קמא לשיקול ההרתעתי בעניינו של המבקש. כך נטען בהודעת הערעור, כי חלקו בביצוע העבירה היה קטן ביחס לחלקו של הנאשם הנוסף וכי מדובר במעידה חד פעמית שאינה משקפת את אורחות חייו. כמו כן, המבקש לקח אחריות על מעשיו, ועל כן הודה בביצועם, הביע חרטה כנה ואמיתית ולא מעד פעם נוספת מאז אותו מקרה. עוד נטען, כי השיהוי שנגרם כתוצאה מהעברת התיק ממותב אחד לאחר, בין היתר בשל פרסום שגוי של טיוטת גזר דין בטרם עת בעניינו של הנאשם הנוסף, מצדיקה הקלה של מממש בעונשו של המבקש.

אשר למאזן הנוחות, נטען כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל עלולה לסכל את מטרת הערעור, שכן לא מן הנמנע כי המבקש יסיים לרצות את עונשו בטרם יינתן פסק דין בערעור. זאת ועוד, נטען כי אין יסוד סביר לחשש שהמבקש ימלט מאימת הדין, שכן במהלך המשפט שוחרר המבקש לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, בהסכמת המשיבה, ולא הפר את התנאים שנקבעו לו. בנוסף, נטען כי המבקש נעדר עבר פלילי וכן כי בתקופה שחלפה מאז ביצוע העבירה לא נפתחו נגדו תיקים נוספים.

דיון והכרעה

7. כידוע, נקודת המוצא היא שנאשם אשר נגזר עליו עונש מאסר בפועל יחל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין. עונש מאסר יעוכב רק במקרים בהם קיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות דחייה. במסגרת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, על בית המשפט לשקול שיקולים שונים, ובכללם: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש; סיכויי ההצלחה בערעור; עברו הפלילי של המבקש; חשש מהימלטות מאימת דין; התנהגותו במהלך המשפט ונסיבותיו האישיות; והאם הוגש ערעור על חומרת העונש בלבד או גם על הכרעת הדין (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000), (להלן: עניין שוורץ)). בעניין אחרון זה נפסק, כי אם הערעור מתייחס אך לחומרת העונש, כשהפרכת חזקת החפות היא חלוטה, כאשר העונש על פניו אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת ותקופת המאסר עולה על משך הזמן הצפוי לבירור הערעור - "לא יעוכב ביצוע המאסר אלא במקרים חריגים שהנטל להצדקתם מוטל על המבקש" (עניין שוורץ בעמ' 282).

8. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, במקרה דנא מדובר במבקש ללא עבר פלילי שהיה משוחרר במהלך כל משפטו והופיע לדיונים. המבקש אף הודה במיוחס לו והביע חרטה. כמו כן, לא נעלמו מעיני נסיבותיו האישיות של המבקש, שבשנים האחרונות הקים משפחה והפך לאזרח ישראלי, וכפי שעולה מדבריו של מעסיקו, מדובר בעובד חרוץ, מסור והגון.

יחד עם זאת, אין באמור כדי להטות את כף המאזניים באופן שיצדיק עיכוב ביצוע עונש המאסר. כאמור, בערעורים המופנים כלפי חומרת העונש בלבד הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע המאסר אלא במקרים חריגים (עניין שוורץ, עמ' 282; בש"פ 8857/09 מצפי נ' מדינת ישראל (5.11.2009)). נראה, כי סיכויי הערעור בעניינו של המבקש אינם כאלה המצדיקים עיכוב ביצוע. כידוע, התערבות ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית מצטמצמת למקרים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, פסקה 8 (3.7.2006)). כפי שטענה באת כוח המדינה, במקרה דנא אין מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. בית המשפט המחוזי שקל לקולא כי שלל השוד לא היה משמעותי, שהעבירה בוצעה ללא שימוש בכלי נשק, ועמד על חלקו הדומיננטי של הנאשם הנוסף. אולם, בית המשפט המחוזי עמד גם הנסיבות לחומרא הקיימות במעשה השוד ועל חלקו של המבקש בביצוע העבירה. אשר למאזן הנוחות, אמנם תקופת המאסר שהושתה על המבקש, 18 חודשים, היא "תקופה בינונית" (ראו: ע"פ 9695/10 אבו ערישה נ' מדינת ישראל (3.1.2011)) אך תקופה זו כשלעצמה אינה מצדיקה את עיכוב ביצוע גזר הדין מחשש כי הערעור עלול להתייתר (ראו: ע"פ 2432/11 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (14.3.2011)). מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אף אם יופחת עונשו של המבקש, הסיכוי כי עונש המאסר יבוטל כליל או יומר לעבודות שירות אינו רב.