עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2258/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2258/11

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט ח' מלצר

כבוד השופט י' עמית

המערער:

יאנוש ויצמן דרן

נ ג ד

המשיב:

היועץ המשפטי לממשלה

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מתאריך 23.2.2011 (כב' השופט א' כהן)

תאריך הישיבה:

כ"ד בחשון התשע"ב

(21.11.11)

בשם המערער:

עו"ד מיכאל עירוני, עו"ד יעקב קופנהגן

בשם המשיב:

עו"ד עילית מירן

פסק-דין

השופט ח' מלצר:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן) מתאריך 23.2.2011, בגדרו נקבע כי המערער הינו בר-הסגרה לפולין.

בפתח הדברים אביא בקצרה את העובדות הצריכות לעניין.

העובדות הרלבנטיות

2. בשנת 1998 נפתחה בפולין חקירה פלילית כנגד המערער, שסופה בהוצאת צו מעצר (פנים-מדינתי) כנגדו בתאריך 17.9.1999. רשויות החקירה בפולין חשדו במערער כי הוא הפעיל ארגון עברייני, שהיה מעורב בביצוע עשרות עבירות רכוש ומרמה במספר מדינות באירופה, בין השנים 1996-1993 (להלן: הארגון).

הארגון והפעילים בו נחשדו כמעורבים בגניבת סחורות שונות, כגון: רכבים, מכשירי אלקטרוניקה, מצרכי מזון, מוצרי קוסמטיקה ופריטי לבוש, אגב ביצוע פעולות מרמה וזיוף. שיטת הפעולה של הארגון היתה, כנטען, זו: הארגון הקים חברה פיקטיבית בפולין, אשר הציגה את עצמה כחברת הובלות, ובהתאם לכך התקשרה בהסכמים להובלת מטענים שונים באירופה. הגניבה התבצעה, על פי הנטען, על ידי כך שחברי הארגון התחזו כלפי החברות שהחזיקו בסחורה – לנהגים, אשר היו אמורים לאסוף את הסחורה (בין היתר באמצעות מסמכים מזויפים ולוחיות זיהוי מזויפות). הנהגים האמורים אספו את הטובין ממקום המצאם, אולם במקום להעביר את פריטי הסחורה ליעדים שאליהם אלה אמורים היו להישלח – חברי הארגון הובילו את הטובין ופרקו אותו למחסנים שהארגון שכר. הסחורה הגנובה נמכרה או הועברה אז ליעדים שונים. בצורה זו נגנבו לכאורה ציוד ומוצרים בשווי כולל של כ-3.5 מליון ש"ח (בערכי מקור).

3. זה המקום לציין כי אחיו של המערער (להלן: ולודזימרז) הואשם אף הוא בעבירות הקשורות לפעילות הארגון, ובגין עבירות אלו הוא נשפט בפולין למאסר בפועל לתקופה של 5.5 שנים וכן הושת עליו קנס כספי. מאחר שולודזמירז הגיע גם הוא לישראל (בשלב שלאחר מתן הכרעת הדין ולפני גזר הדין שניתן בעניינו בפולין) – הגישו השלטונות הפולניים בקשה להסגרתו שלו, וזו נידונה והתקבלה, בהסכמת הצדדים, על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, בתאריך 7.9.2010.

4. באשר למערער עצמו – מאחר שהרשויות הפולניות לא הצליחו לאתרו בפולין, הם הפיצו בתאריך 22.7.2002 צו איתור ומעצר בינלאומי, באמצעות ארגון האינטרפול (בטכניקה הידועה בשם: "הודעה אדומה"). בצו זה לא צוינה ישראל כאחת המדינות שבהן המערער צפוי להימצא, ולא צורפו אינדיקציות המעידות על הימצאותו דווקא בישראל.

5. בתאריך 3.3.2005 חל מפנה בחקירה, כאשר במשרד המשפטים הפולני התקבל מידע, לפיו המערער נמצא בישראל. לאחר בדיקה של ארגון האינטרפול – המידע אושר בתאריך 4.4.2006, ולשלטונות הפולניים נמסר כי המערער קיבל אזרחות ישראלית בשנת 1996, והוא שוהה בישראל מתאריך 15.5.1996. ביני לביני הוצא בתאריך 23.2.2006 צו מעצר (פנים-מדינתי) מתוקן כנגד המערער.

6. על בסיס המידע החדש הנ"ל, שיגרה ממשלת פולין לישראל בתאריך 10.9.2006 בקשה למעצרו ולהסגרתו של המערער. מאחר שהבקשה לא הוגשה בדרך הדיפלומטית, ולא צורף לה חומר ראיות נדרש, היא תוקנה והועברה מחדש לישראל בתאריך 27.11.2007 באמצעות השגרירות הפולנית בישראל (להלן: בקשת ההסגרה המקורית). לטענת המערער – שר המשפטים הפולני, שהיה חתום על בקשת ההסגרה המקורית, חדל מלכהן במשרתו זו בתאריך 4.11.07.

7. בקשת ההסגרה המקורית נסמכה על הוראות האמנה האירופית בדבר הסגרה, שעליה חתומות ישראל ופולין (ראו: כתבי אמנה 647, כרך 17, עמוד 87 (להלן: אמנת ההסגרה)). בגדרי בקשת ההסגרה האמורה, יוחסו למערער מספר עבירות, כולן לפי חוק העונשין הפולני החדש, שנכנס לתוקף בשנת 1998 (להלן: חוק העונשין הפולני החדש, או: החוק הפולני החדש). העבירות שבהן הואשם המערער היו אלה: גניבת מטלטלין בנסיבות מחמירות (סעיף 278(1), יחד עם סעיף 294 וסעיף 13(1)) לחוק הפולני החדש); סיוע לגניבת מיטלטלין בנסיבות מחמירות (סעיף 294(1), יחד עם סעיפים 278(1), 18(3), 91(1) ו-11(2) לחוק הפולני החדש); ושימוש במסמך מזויף (סעיף 273 לחוק הפולני החדש). להשלמת התמונה יש לציין כי בעת ביצוע העבירות המיוחסות למערער נהג בפולין חוק העונשין הפולני משנת 1969 (להלן: חוק העונשין הפולני הישן), ברם הרשויות הפולניות התחייבו כי המערער יישפט על פי חוק העונשין הפולני החדש, שהינו לשיטתן מקל יותר עימו (וכך נעשה גם בעניינו של ולודזמירז).

8. על סמך בקשת ההסגרה המקורית, הורה שר המשפטים של ישראל בתאריך 30.6.2010 על הגשת עתירה לבית המשפט כדי להכריז על המערער ועל ולודזמירז כבני הסגרה לפולין, ובהתאם לכך הגישה המדינה עתירה, שבגדרה התבקש בית המשפט המחוזי בירושלים להצהיר, בין השאר, כי המערער הינו בר-הסגרה (להלן: העתירה המקורית).

9. בתאריך 18.8.2010 הגישה ממשלת פולין בקשת הסגרה משלימה, במסגרתה צוין כי הסגרתו של המערער מתבקשת לצורך העמדתו לדין בגין עבירה נוספת, היא עבירת זיוף מסמך בכוונה להשתמש בו כאותנטי (סעיף 270(1) יחד עם סעיפים 11(2) ו-12 לחוק העונשין הפולני החדש), וזאת במקום עבירת הזיוף שהוזכרה בבקשת ההסגרה המקורית, לפי סעיף 273 לחוק העונשין הפולני החדש (להלן: בקשת ההסגרה המשלימה). בהתאם לכך ניתנה הנחיה נוספת ומשלימה בנושא מאת שר המשפטים של ישראל ובתאריך 31.8.2010 הוגשה עתירה משלימה, שבגדרה התבקשה הסגרתו של המערער גם בגין העבירה הנוספת שצוינה בבקשת ההסגרה המשלימה (להלן: העתירה המשלימה). העתירה המשלימה הסתמכה כולה על חומר הראיות שהוגש בעתירה המקורית.

10. בתאריך 23.2.2011 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את העתירות וקבע כי המערער הינו בר-הסגרה לפולין בגין כל העבירות שצוינו בעתירה המקורית ובעתירה המשלימה (כשהן נקראות במשותף). עוד קודם לכן הורה בית המשפט המחוזי (מפי כב' השופט ג' כנפי-שטייניץ) כי המערער וכן אחיו יעצרו עד למתן פסק-דין בעתירה להכרזתם כברי-הסגרה. ערר של המערער על החלטה זו, במסגרת בש"פ 6305/10 – נדחה (ראו: החלטת חברתי, כב' השופטת א' חיות מתאריך 14.9.2010). במסגרת פסק הדין, מושא הערעור, נקבע כי המערער ישאר במעצר עד להסגרתו.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים – הוא שעומד במרכז הערעור שלפנינו.

נעבור עתה לבאר את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית להכרעה.

הוראות הדין הצריכות לעניין

11. בגדרי חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה, או: החוק) המחוקק הסדיר את המנגנון המאפשר את הסגרתו של אדם הנמצא בישראל – לידי מדינה אחרת המבקשת להעמידו לדין פלילי בשטחה. עניינו העיקרי של חוק ההסגרה הוא שקלול ואיזון של הזכויות והאינטרסים הנוגדים של כל הנוגעים בדבר הכלולים בהליך. אלה יצוינו להלן:

(א) ההסגרה משפיעה בראש ובראשונה על זכויותיו החוקתיות לחירות של האדם שהסגרתו מתבקשת. בנושא זה קובע סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדלקמן:

"אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". (ההדגשה שלי – ח"מ).

עם זאת, החירות האישית איננה זכות בלתי מוגבלת, וניתן לפגוע בה, בכפוף לעמידה בתנאי פיסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק היסוד האמור).

(ב) ב"מעגל חיצוני" יותר, ההסגרה מסייעת למאבק הבינלאומי כנגד פשיעה חוצת-גבולות, בין היתר על ידי כך שהיא מונעת מצב שבו מדינת ישראל תהפוך שלא בטובתה לעיר מקלט לעבריינים.

(ג) לבסוף, בהקשר יותר פרוצידורלי, ההסגרה נדרשת על מנת לקיים את הכלל, לפיו אדם יישפט בפני הערכאה המדינתית, שעימה הוא מקיים את הזיקה הקרובה ביותר.

לפירוט תכליות מוסד ההסגרה – ראו עוד: ע"פ 2144/08 מונדרוביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.1.2010), בפיסקה 32, וההפניות שם (להלן: פרשת מונדרוביץ').

12. חוק ההסגרה מונה שורה של תנאים מצטברים, שבהתקיימם ניתן להכריז על אדם כבר-הסגרה. כך, לדוגמה, נדרש כי בין המדינה המבקשת לבין ישראל קיים הסכם הסגרה (ראו: סעיף 2א(א)(1) לחוק ההסגרה). הסכם לענין זה משמעו: הסכם דו-צדדי, או אמנה רב-צדדית (עיינו סעיף 2א(ג) לחוק ההסגרה); תנאי זה מתקיים, כאמור, בענייננו.

תנאי מרכזי נוסף להסגרה הוא כי האדם שהסגרתו מתבקשת – נתחייב במדינה המבקשת בדין, או שהוא נאשם בה, ב"עבירת הסגרה" (ראו: סעיף 2א(א)(2) לחוק ההסגרה). המונח "עבירת הסגרה" מוגדר בסעיף 2(א) לחוק כ: "כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה". דרישה זו, בנוסף לאמור בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה, מכונה "דרישת הפליליות הכפולה", וכך אף אני אקרא לה בהמשך.

13. תנאי נוסף להסגרה הוא כי לא מתקיים אחד מן המצבים המנויים בסעיף 2ב לחוק ההסגרה, המכונים בכותרת הסעיף: "סייגים להסגרה". לעניינו, יש חשיבות לשניים מן הסייגים האמורים:

(א) סעיף 2ב(א)(6) לחוק קובע כי אדם לא יוסגר אם:

"בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל".

(ב) סעיף 2ב(א)(8) לחוק מוסיף וקובע שאין להסגיר אדם במצב שבו:

"היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור, או באינטרס חיוני של מדינת ישראל".

לבסוף, סעיף 9(א) לחוק מדבר בנטל הראייתי שנדרש לצורך ההסגרה, ובגדרו נקבע כדלקמן:

"הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה".

14. לאחר סקירה תמציתית זו של התשתית הנורמטיבית (שהרחבה עליה תבוא, בהתאם לצורך, בהמשך הדברים) – נמשיך בפירוט עיקרי הטענות שהעלו הצדדים בבית המשפט המחוזי הנכבד, והכרעתו של בית המשפט הנכבד בהן.

טענות הצדדים בפני בית המשפט המחוזי ופסק הדין, מושא הערעור

15. טענתו הראשונה של המערער היתה כי העבירות המיוחסות לו בגדרי בקשות ההסגרה – התיישנו על פי דיני המשפט הישראלי, ועל כן חל כאן הסייג להסגרה, הנזכר בסעיף 2ב(א)(6) לחוק. בנושא זה הצדדים הסכימו כי מירוץ ההתיישנות התחיל עם גמר פעולות החקירה כנגד המערער בפולין בסוף שנת 1998, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 9(ג) ו-9(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), שאליהם אדרש בהמשך הדברים. לענין זה ראו: סעיף 27 לנימוקי הערעור של המערער, סעיפים 12 ו-13 לעיקרי הטיעון של המערער, וכן סעיף 26 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב.

זה המקום להעיר כי במקום אחר בעיקרי הטיעון של המערער נאמר כי: "פרק הזמן הראוי להיחשב כתקופת ההתיישנות" צריך להימנות מתאריך 17.9.99, הוא מועד הוצאת צו המעצר הזמני ע"י בית המשפט בפולין, וסיום ההליכים המשפטיים בשלב הזה בפולין (סעיף 4 לעיקרי הטיעון מטעם המערער; עיינו גם פיסקה 47 לנימוקי הערעור).

לצורך הדיון בהמשך הנחתי איפוא את ההנחה המקלה עם המערער, על פיה תקופת ההתיישנות צריכה להימנות מעת תום הליכי החקירה שנוהלו בעניינו בפולין בסוף 1998.

בהתחשב בכל האמור לעיל המערער העלה שלוש טענות משפטיות חלופיות לתמיכה בעמדתו, ואלה יאוזכרו מיד בסמוך, כאשר בצידן יובאו תשובות המדינה להן:

(א) העבירות המיוחסות למערער על ידי שלטונות פולין – עבירות גניבה שונות ונגזרותיהן – נחשבות בישראל לעבירות מסוג "עוון", וככאלה, הרי שהן מתיישנות לאחר חמש שנים (ראו: סעיף 9(א) לחסד"פ, בצירוף סעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: חוק העונשין)). על כן, העבירות, מושא בקשות ההסגרה, התיישנו כבר בסוף שנת 2003 (כחמש שנים לאחר סיום פעולות החקירה בשנת 1998), הרבה לפני שהוגשו בקשות ההסגרה והעתירות לבית המשפט המחוזי הנכבד.

המדינה השיבה בנושא זה כי אילו היו המעשים, מושא בקשות ההסגרה, מבוצעים בישראל, הרי שעבירת הגניבה לא היתה היחידה שהיתה מיוחסת לו, אלא שהיה מקום להעמידו לדין בעבירות אחרות, והן: גניבת רכב (סעיף 413(א) לחוק העונשין); קשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499 לחוק העונשין); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (415 סיפא לחוק העונשין); זיוף בנסיבות מחמירות (סעיף 418 סיפא לחוק העונשין); גניבה (סעיפים 383, 384 לחוק העונשין); ניסיון גניבה (סעיפים 383, 384 ו-25 לחוק העונשין); זיוף (סעיף 418 לחוק העונשין); שימוש במסמך מזויף (סעיף 420 לחוק העונשין); התחזות כאדם אחר (סעיף 441 לחוק העונשין); מעבר ללא דרכון בר תוקף (סעיפים 7, 12(4) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין); והזדהות בתעודת זהות של אחר (סעיף 35(ב) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965). מאחר שחלק ניכר מן העבירות הללו: עבירות גניבת הרכב, קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף בנסיבות מחמירות – הינן עבירות מסוג "פשע", הרי שהן היו מתיישנות רק כעבור עשר שנים, ולא כעבור חמש שנים, על פי מה שנטען ע"י המערער. על כן לשיטתה של המדינה – מירוץ ההתיישנות נפסק, למצער, עם הגשת בקשת ההסגרה המקורית, כתשע שנים לאחר סיום הליכי החקירה, וזאת בהסתמך על הוראות סעיפים 9 (ג) ו-(ד) לחסד"פ.

(ב) לחלופין, גם אם תתקבל עמדתה של המדינה בס"ק (א) שלעיל ויקבע כי אורך תקופת ההתיישנות עומד כאן על עשר שנים, הרי שלתפיסת המערער – התקופה הסתיימה בסוף שנת 2008, ולפני שהתרחש, לשיטת המערער, אירוע שהפסיק את מירוץ ההתיישנות. לעניין זה טען המערער כי האירוע שאמור היה להפסיק את מירוץ ההתיישנות התרחש רק בשנת 2010, עם הגשת העתירה המקורית לבית המשפט המחוזי בירושלים, וזאת כשנתיים לאחר שתמה תקופת ההתיישנות הנטענת, בת עשר השנים. לעניין זה הפנה המערער לפסק הדין ב-פרשת מונדרוביץ', שבו נקבע, להבנתו, כי האירוע שמסיים את מירוץ ההתיישנות בענייני הסגרה הוא הגשת עתירה לבית המשפט על ידי השלטונות הישראלים. פסק הדין בפרשת מונדרוביץ' שינה לדידו של המערער את הדין שנהג בישראל בעניין זה, שכן עד לפסיקת ההלכה בפרשת מונדרוביץ' היה אכן מקובל כי מירוץ ההתיישנות בענייני הסגרה מסתיים עם הגשת בקשת הסגרה על ידי המדינה המבקשת. המדינה גרסה בתשובה שלשיטתה פרשת מונדרוביץ לא שינתה את ההלכה בנקודה זו.

(ג) לבסוף, במקרה ששתי טענותיו הנ"ל יידחו, המערער העלה פרופוזציה שלישית, והיא זו: בקשת ההסגרה המשלימה החליפה הלכה למעשה את בקשת ההסגרה המקורית, כך שיש לראות בבקשת ההסגרה המשלימה כבקשה היחידה החוקית להסגירו. על פי חלופה זו, ממשיך המערער ומסביר, הרי שמירוץ ההתיישנות החל בשנת 1998, והסתיים רק בשנת 2010, עם הגשת בקשת ההסגרה המשלימה, ועל כן – סייג ההתיישנות בהסגרה צריך לחול פה. המדינה השיבה לטענה זו כי בקשת ההסגרה המשלימה – כשמה כן היא.

16. להשלמת התמונה יש לציין כי ברקע הדיון בסוגיית ההתיישנות, על כל הסתעפויותיה, עמדה טענה נגדית נוספת של המדינה, ועל פיה התקיימו הליכים מפסיקים ומחדשי מירוץ התיישנות שונים בעניינו של המערער משנת 1998 ועד לשנת 2010 – הוצאת צווי המעצר הפנים-מדינתיים כנגד המערער, והפצת ה"הודעה האדומה" ע"י האינטרפול. כל אלה מהווים, לשיטת המדינה, אירועים הקוטעים את מירוץ ההתיישנות, ומחדשים את מנין התקופה, מאחר שהם מהווים "אירועי חקירה", כמשמעותם בסעיף 9(ג) לחסד"פ.

עד כאן – לעניין טענת ההתיישנות, על כל דקדוקיה.

17. טענה נוספת שהמערער העלה היא כי יש להימנע מהסגרתו מאחר שהוא חי במדינת ישראל ופעל בה תחת שמו האמיתי כ-16 שנים, והוא היה אפילו מוכר לשגרירות הפולנית בישראל במהלך התקופה הנ"ל, כחלק מפעילותו העסקית בארץ. בנוסף ציין המערער כי חלפו למעלה משנתיים מאז הגשת בקשת ההסגרה המקורית ועד להגשת העתירה המקורית. נסיבות אלה מלמדות כמכלול על כך שהעתירה והתנהלות פולין וישראל בהקשר אליה – לקו בשיהוי כבד, וההיענות לעתירה עומדת לפיכך, לדעתו, בניגוד לתקנת הציבור. בנוסף היה מקום לסברתו שלא לאשר את הבקשה גם מתוקף הדוקטרינה הכללית של "הגנה מן הצדק".

18. במישור הראייתי, המערער סבר כי לא הוכח שקיימות "ראיות שהיו מספיקות" להעמידו לדין בישראל, כנדרש על פי סעיף 9(א) לחוק.

19. לבסוף – המערער התנגד להסגרה גם ממספר נימוקים נוספים, שאציין אותם כאן בקצרה: לא קיימת בחוק ההסגרה פרוצדורה להגשת "עתירה משלימה", ועל כן יש להתעלם מן האמור בעתירה המשלימה; העבירות, מושא בקשות ההסגרה, התיישנו על פי הדין הפולני; המדינה לא הציגה בצורה הולמת את העבירות שבגינן המערער מבוקש בפולין; הפרקליטות בפולין היא מושחתת והמערער לא צפוי לזכות במדינה זו להליך הוגן.

20. בתאריך 23.2.2011 דחה בית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים את כל טענותיו של המערער, בפסק דין ארוך, מנומק ומפורט, בגדרו נקבע כי המערער הוא בר-הסגרה לפולין בגין כל העבירות שהוזכרו בשתי בקשות ההסגרה. כן הורה בית המשפט האמור כי המערער ישאר במעצר עד להסגרתו. בעקבות החלטה זו המשיך המערער להיות נתון במעצר, גם במהלך הליכי הערעור.

21. בית המשפט הנכבד קמא קיבל במסגרת פסק הדין את עמדת המדינה ב"סוגיית הפליליות הכפולה", וקבע שאילו המעשים המיוחסים למערער היו מבוצעים בישראל, הרי שהיה מקום להעמידו לדין בגינם על עבירות של: גניבת רכב, קשירת קשר לביצוע פשע וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שבהיותן עבירות המסווגות כ"פשע" – תקופת ההתיישנות המוצמדת להן היא של עשר שנים. עוד נקבע בגדרי פסק הדין כי האירוע שמסיים את מירוץ ההתיישנות הוא הגשת בקשת ההסגרה המקורית (ולא בקשת ההסגרה המשלימה, או העתירה המקורית) – ועל כן לא חל כאן סייג ההתיישנות הקבוע בסעיף 22 (א)(6) לחוק ההסגרה, שכן בקשת ההסגרה המקורית הוגשה בשנת 2007, כתשע שנים לאחר סיום הליכי החקירה – בסוף שנת 1998. כמו כן ציין בית המשפט הנכבד כי הוצאת ה"הודעה האדומה" מהווה אף היא אירוע הקוטע את מירוץ ההתיישנות (אף שמסקנה זו למעשה לא נדרשה, שכן בקשת ההסגרה המקורית הוגשה, לשיטתו, בתוך תקופת ההתיישנות).

בהמשך נדחתה גם קבוצת הטענות הנוספות שהעלה המערער בהסתמך על העובדה שהוא חי בישראל בין השנים 2010-1996 (טענות השיהוי, תקנת הציבור וההגנה מן הצדק). בית המשפט הנכבד ציין בנושא זה כי פער הזמנים שבין הגשת בקשת ההסגרה המקורית לבין הגשת העתירה המקורית – על אף שהיה אכן ארוך יחסית – לא חרג ממתחם הסבירות, ואין בו די כדי ללמד על שיהוי מאיין. הטענות בנוגע לתקנת הציבור וההגנה מן הצדק נדחו, בין היתר, בהסתמך על העובדה שהשלטונות הפולנים לא ידעו היכן נמצא המערער עד לשנת 2006, כפי שניתן להבין גם מן ה"הודעה האדומה" הראשונית, שבה ישראל לא מוזכרת בצורה ספציפית.

בית המשפט המחוזי הנכבד קבע עוד כי חומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה המקורית, הכולל למעלה מעשרים הודעות נחקרים, וביניהן גם עדותו של אחיו של המערער, עומד ברף שמציב סעיף 9(א) לחוק ההסגרה.

22. המערער משיג כנגד הקביעות והמסקנות האמורות – ומכאן הערעור שלפנינו. המערער חוזר בערעורו על עיקרי טיעוניו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, ומחדד אותן. כמו כן טוען המערער כי בית המשפט הנכבד קמא הוטעה לחשוב כי חוק העונשין הפולני החדש מיטיב עמו, בעוד שלא כך הוא הדבר.

23. המשיב, מצידו, סומך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, והוא מבקש שנימנע מלהתערב בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות.

דיון והכרעה

24. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר העצום והרב שהוגש על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי אם תישמע דעתי, הרי שדין הערעור – להידחות.

אפרט עתה בקצרה את הטעמים המבססים את מסקנתי. בפתח הדברים אתייחס לקבוצת טענות ההתיישנות, ולאחר מכן אעבור לניתוח יתר השגותיו של המערער, ואתמקד בטענותיו בהקשר להגנה מן הצדק, תקנת הציבור ודיות הראיות.

דחיית טענת ההתיישנות

25. האם חל בנסיבות המקרה דנן הסייג להסגרה המנוי בסעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה? על מנת לענות על שאלה זו, אבחן ראשית לכל את "סוגית הפליליות הכפולה" ואת אורך תקופת ההתיישנות במקרה דנן, כפי שהוא היה נקבע אילו המערער היה מועמד לדין בישראל. לאחר מכן אדרש לשאלות, מתי מירוץ ההתיישנות החל, והאם תקופת ההתיישנות הסתיימה טרם שהתרחש אירוע שקוטע את המירוץ. בסיומו של הניתוח אחזור ואבחן מספר טענות שהועלו בשולי הדיון בנושא ההתיישנות.

אפרט עתה ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.

26. "סוגיית הפליליות הכפולה": הדרישה כי המעשים בגינם ההסגרה מתבקשת – יהיו ברי-עונשין, הן לפי דיניה של המדינה המבקשת הן לפי דיני מדינת ישראל, ממלאת תפקיד מסוים בהבטחת ההדדיות שביחסי ההסגרה, אך מעבר לכך – יש בה ביטוי מרכזי לחשיבות ההגנה על הזכות החוקתית של אדם לחירות (ראו: ע"פ 205/73 רוס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 365, 373 (1973) (להלן: פרשת רוס); ע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס (2), 33, 50 מפי הנשיא א' ברק (2005) (להלן: פרשת עיסא); ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.12.2010) (להלן: פרשת אוזיפה)). כפי שציין בנושא זה פרופ' ש"ז פלר, עקרון "הפליליות הכפולה" מהווה מעין "ערובה" לכך שההסגרה לא תפגע בעקרונותיה של המדינה המסגירה, בערכיה ובתקנת הציבור שלה (ראו: ש"ז פלר דיני ההסגרה 189 (1980) (להלן: פלר) וראו גם: פרשת אוזיפה, בפיסקה 30; עיינו עוד: ש"ז פלר "פרשת 'אבו-דאוד' ומהות הפליליות הכפולה ביחסי הסגרה" משפטים ח 399 (1977)).

יחד עם זאת, על מנת שלא ליטול את עוקצם של דיני ההסגרה, שעל תכליותיהם העיקריות עמדתי בפיסקה 11 שלעיל – נפסק כי אין לפרש את דרישת "הפליליות הכפולה" בצורה דווקנית, כך שהיא תתקיים רק מקום בו קיימת זהות מוחלטת בין העבירות במדינה המבקשת ובמדינה המתבקשת. אכן:

"הפליליות הכפולה במובנה המהותי אינה מותנית בטרמינולוגיה זהה של שם העבירה והגדרתה ואף לא בחפיפה של כל יסודות העבירה. כל שנדרש הוא כי היסודות המהותיים של הגדרת העבירה יופיעו הן בהגדרת העבירה במדינה המבקשת, הן בהגדרתה במדינה המתבקשת" (ראו: פרשת אוזיפה, בפיסקה 38).

בצורה דומה התבטא גם פרופ' פלר בספרו הנ"ל, בכתבו כך:

"ניתן להפעיל את המבחן כדלקמן: אם מעבירים את היסודות המרכיבים את העבירה שהיא עילת בקשת ההסגרה במסננת של דיני העונשין של המדינה המתבקשת, ונשארים במסננת יסודות המצמיחים עבירה פלילית כלשהי גם לפי דינים אלה, אזי, במינימום זה, מתמלאת הדרישה של פליליות כפולה..." (ראו: שם, בעמוד 178; ההדגשה לא במקור – ח"מ).

הנה כי כן, דרישת "הפליליות הכפולה" – עוסקת ב"זהות המעשה", ולא ב"זהות העבירה" (ראו: פרשת עיסא, דעת המיעוט של השופט (בדימ') י' טירקל, עמוד 41; פרשת רוס, עמוד 371).

27. בשים לב לאמות מידה הנ"ל – אעבור עתה מן הכלל אל הפרט: המערער מואשם כזכור בכך שהוא לקח חלק מרכזי בפעילות ארגון עברייני, שעיקר עיסוקו היה נטילה במרמה של סחורות שונות – לטובת העברתן לבעלות מי שלא היו זכאים לקבלן. הארגון פעל כנטען לאורך מספר שנים, שבמהלכן עלה בידו לקבל לחזקתו ולסחר סחורה בשווי שהגיע כדי 3,500,000 ש"ח (בערכי מקור).

המערער טוען כי בגין מעשים אלה – הוא היה מואשם בישראל בעבירת הגניבה ונגזרותיה בלבד, שהן כולן מסווגות כ"עוון". המדינה חולקת על טענה זו, בסוברה כי העבירות הראויות, בנסיבות המקרה, כוללות גם את העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ואת העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, המסווגות כ"פשע", וכפועל יוצא מכך תקופת ההתיישנות לגביהן היא עשר שנים (ראו: סעיף 9 (א) לחסד"פ).

דעתי בסוגיה זו מצדדת בעמדתה של המדינה, וזאת מהטעמים שאפרט בקצרה להלן.

28. עבירת קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שאותה מייחסת המדינה למערער, מוגדרת בסעיף 415 לחוק העונשין כדלקמן:

"המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים".

יסודותיה של העבירה בחלופה ה"מחמירה" הינם, איפוא, אלה: הצגת טענה כוזבת; קבלת דבר-מה מכוח אותה הטענה; קיומן של נסיבות מחמירות. ראו: י' קדמי על הדין בפלילים חלק שני 833 (2005) (להלן: קדמי).

המעשים המיוחסים למערער אכן מקיימים את היסודות האמורים. הווה אומר: "העברת" הפעילויות המיוחסות למערער, והכלולות בבקשות ההסגרה – ב"מסננת" של הדין הישראלי, בשיטה שצוינה בפיסקה 26 לעיל – מנביעה לדידי בבירור את המסקנה כי המעשים הנ"ל היו מבססים בישראל, בין היתר, גם את העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וזאת נוכח היסוד הברור של הזיוף והמרמה, שהובילו לקבלת הסחורות. גם רכיב ה"נסיבות המחמירות" מתקיים כאן, והוא בא לידי ביטוי, בין היתר: בתחכום הרב שמיוחס לארגון שהפעיל המערער; בכמות הסחורה הגדולה שנלקחה; ובשיטתיות המעשים ובאורך התקופה שבה הם בוצעו. בהקשר זה יש להזכיר את הנתון המשווה, המצביע על כך שבמקרים שבהם הצליח אדם לקבל בישראל סכומי כסף משמעותיים בהסתמך על שימוש במסמכים מזויפים, הוא הואשם, בין היתר, גם בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (ראו, לדוגמה: ע"פ 1664/00 גולדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002)).

ודוק: ער אני לכך שהמערער הואשם בפולין מלכתחילה בעבירות של "גניבה" בלבד, שלהן יש מקבילה מדויקת יותר במשפט הישראלי. עם זאת, עובדה זו איננה מחלישה את מסקנותיי, שכן במכלול העובדתי מתוארות בבקשות ההסגרה עבירות של קבלת דבר במרמה מפלוני (שממנו נלקח ה"דבר") – מה שאיננו סותר את האפשרות שבוצעה גם עבירת גניבה כלפי פלמוני (שאליו היה מיועד "הדבר" – כאן הסחורה). השוו: ע"פ 6734/97 רבינק נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 873, 878 (1999); קדמי, עמוד 834. ואמנם, כך לכאורה הוא המצב במקרה שלפנינו, שהרי הארגון שהפעיל המערער לקח, כנטען, סחורה מספקים מסוימים, ולא העביר אותה ללקוח ששילם עבורה.

29. הוא הדין בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. סעיף 499(א) לחוק העונשין מגדיר, בחלקיו הרלבנטיים, את יסודות העבירה האמורה, כהאי לישנא: "הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון". עבירה זו – על אף שהיא מקיימת "זיקה" לעבירה אחרת (יסוד ה"פשע" שבעבירה) – מהווה עבירה עצמאית, שאין מניעה להעמיד לדין בגינה בצורה נפרדת (ראו: פרשת עיסא; פרשת אוזיפה, פיסקה 52; קדמי, חלק ראשון, עמוד 278, וההפניות שם). דומני כי לא ניתן לחלוק על כך שהמעשים המרכיבים את העבירות, מושא בקשות ההסגרה, מבססות במידה שווה גם את עבירת קשירת הקשר, והדבר משתקף בצורה ברורה בעובדה של הקמת הארגון והפעלתו על ידי המערער ואחרים.

30. לסיכום נקודה זו: החלת אמות המידה לבחינת דרישת "הפליליות הכפולה" על המעשים המיוחסים למערער מעלה כי צדק בית המשפט המחוזי הנכבד בקובעו כי אילו היו המעשים האמורים מבוצעים בישראל, ניתן היה להעמיד את המבצעים, ובכללם את המערער, גם בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע. כפי שנאמר בנושא קרוב ב-ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 279 (1993): "אם צו ההסגרה במדינה המתבקשת ניתן לגבי עבירה של גניבה, ניתן להעמיד לדין במדינה המבקשת בגין גניבה ממעביד" (יש לציין כי הדברים נאמרו בנוגע ל"כלל הייחודיות" שבדיני ההסגרה, שמקיים קשר של דמיון עם "כלל הפליליות הכפולה", שבו עסקינן).

31. זאת ועוד – אחרת. עד כאן ניתחתי את המכלול, תוך הנחה שתתקבל טענתו של המערער, לפיה הוא הואשם בפולין בעבירות של "גניבה סתם". ברם, תיאור זה איננו מדויק כל צרכו, שכן כזכור, בקשת ההסגרה מדברת, בין היתר, בעבירה של "גניבת מטלטלין בנסיבות מחמירות" (ההדגשה לא במקור – ח"מ). האם קיימת עבירה מקבילה – מקבילה ממש, עד כדי זהות – גם בשיטת משפטנו? סעיף 384(ב) לחוק העונשין משמיענו תשובה חיובית לשאלה זו, בקובעו כי: "הגונב דבר שערכו עולה על 500,000 שקלים חדשים, דינו – מאסר שבע שנים". הנה כי כן, לא רק שניתן היה להעמיד את המערער לדין בישראל על עבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע, אלא שקיימת עבירה נוספת, מסוג "פשע", שכותרתה אצלנו: "גניבה בנסיבות מיוחדות", והיא מקיימת עם העבירות שבדין הפולני קשר של "זהות עקרונית" – הן ברכיבים, הן בכותרת והן במהות.

אם בכך לא די – אזכיר גם כי לארגון (ולמערער – כמפעיל שלו) מיוחס גם אירוע של נטילת רכב (ראו: פיסקה 40 לעתירה המקורית). סעיף 413ב(א) לחוק העונשין שלנו קובע בנושא זה כי: "הגונב רכב, דינו - מאסר שבע שנים", ומכאן שעבירת גניבת הרכב מהווה, אם כן, עבירה נוספת מסוג "פשע", הרלבנטית לענייננו.

32. הנה כי כן, עינינו הרואות כי במקרה שבו המעשים המתוארים בבקשת ההסגרה המקורית היו מתרחשים בישראל, הם היו גוררים אישומים בעבירות שונות מסוג "פשע", אשר היו מתיישנות רק כעבור עשר שנים. בשים לב לקביעה זו, נמשיך ונבחן עתה מתי החל, ומתי הסתיים, מירוץ ההתיישנות במכלול שלפנינו.

33. פתיחת מירוץ ההתיישנות: ככלל, עבירה מתחילה להתיישן מיום ביצועה (ראו: סעיף 9(א) לחסד"פ). עם זאת, בעבירות פשע או עוון, כאשר: "נערכה ... חקירה על פי חיקוק..." בנוגע לעבירות – הרי שמניין הזמן יתחיל מיום ההליך האחרון בחקירה (ראו: סעיף 9(ג) לחסד"פ; ואזכיר כי סעיף 9(ד) לחסד"פ מחיל הסדר זה גם על הליכי הסגרה). בהתאם לאמור לעיל, וכפי שמוסכם גם על הצדדים – ההתיישנות במקרה דנן מתחילה, למצער, בתום שנת 1998, עם סיום הליכי החקירה (הערה: קיימת כאמור אפשרות של התחלת המירוץ רק בשנת 1999, אפילו לשיטת המערער (ראו: פיסקה 15 שלעיל), אבל לא אתייחס אליה כאן בפירוט, שכן הערעור יכול להידחות גם על פי החלופה ה"נוחה" יותר למערער).

34. קטיעת מירוץ ההתיישנות: דומני שעם הגשת בקשת ההסגרה המקורית, כתשע שנים לאחר סיום הליכי החקירה – נקטע מירוץ ההתיישנות. במה דברים אמורים? סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה קובע, כזכור, כי ההסגרה לא תתאפשר מקום בו: "בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה" (ההדגשה לא במקור – ח"מ). ניסוח זה מלמד כי "המועד הקובע" על פי חוק ההסגרה לסיום מירוץ ההתיישנות הינו הגשת בקשת ההסגרה, ולא הגשת עתירה להסגרה בבית המשפט בישראל, כפי שטוען המערער. למסקנה דומה הגיע בית משפט זה גם ב-ע"פ 3439/04 בוזגלו נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 29.12.2004), שם נאמר כך:

"בקשת ההסגרה היא-היא המועד הקובע להפסקת מירוץ ההתיישנות, ורק עבירה שנתיישנה קודם אותה בקשה תמנע הסגרה".

לא למותר לציין כי תמיכה לשונית נוספת לעמדה זו ניתן למצוא גם בהוראות סעיף 9(ד) לחסד"פ, המסדיר את החלת דיני ההתיישנות החלים אצלנו במשפט הפלילי על הליכי הסגרה, בקובעו, בחלקיו הרלבנטיים, כדלקמן:

"הוראות סעיף קטן (ג) יחולו על עבירת הסגרה שבשלה הוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל" (ההדגשה לא במקור – ח"מ).

לבסוף אציין כי בניגוד לטענת המערער, לא נקבעה בפרשת מונדרוביץ' כל הלכה חדשה לעניין המועד המסיים את מועד ההתיישנות (ראו: שם, פסקאות 76, 80).

מן האמור עולה, איפוא, כי תקופת ההתיישנות שלפנינו (שהחלה כאמור לקראת תום שנת 1998) טרם הסתיימה בתאריך 27.11.2007, עת הוגשה בקשת ההסגרה המקורית. זה המקום להעיר כי העובדה שבעת הגשת הבקשה שר המשפטים הפולני כבר חדל מלכהן (לטענת המערער, מתאריך 4.11.97) – איננה מאיינת את תוקף הבקשה, שכן תוקף האקט נבחן על פי תכנו ועל פי מעמדו של מי שעשה אותו בעת החתימה (בקשת ההסגרה המקורית נחתמה ע"י שר המשפטים הפולני בתאריך 4.9.06 והוגשה לראשונה, כאמור שלא בדרך דיפלומטית, בתאריך 10.9.06, ובדרך דיפלומטית, בתאריך 27.11.2007). השוו: בג"צ 653/79 עזריאל נ' מנהל אגף הרישוי משרד התחבורה, פ"ד ל"ה (2), 85 (1980); בג"צ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291, 300 (1994).

ודוק: הקביעה כי מירוץ ההתיישנות נפסק בשנת 2007, עם הגשת בקשת ההסגרה המקורית, יפה גם לעניין העבירה שהוספה בגדרי בקשת ההסגרה המשלימה, אף שזו הוגשה כאמור רק בתאריך 18.8.2010. הטעם לכך נעוץ בעובדה שבחינת ההתיישנות כאן נעשית בהתאם לדין הישראלי, בגדרו מקובל כי גם בנוגע לעבירה שהוספה במסגרת תיקון כתב האישום – המועד הקובע לעניין ההתיישנות יהיה זה שבו הוגש כתב האישום המקורי, ובלבד שהעבירה "החדשה" לא התיישנה לפני הגשת כתב האישום המקורי (ראו: י' קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני, כרך א' 1325, וההפניות שם (2009)). כך שכאשר מירוץ ההתיישנות נפסק (כאן – בשנת 2007) הוא מתחיל "לרוץ" מחדש ממועד ההפסקה ואילך (ראו: סעיפים 9(ג) ו-9(ד) לחסד"פ).

35. עתה ניתן לקבץ את הנתונים הרלבנטיים להכרעה בשאלת ההתיישנות: בסוף שנת 1998 החל מירוץ ההתיישנות בן עשר השנים. בשנת 2007 – בתוך אותה תקופה – הוגשה בקשת ההסגרה המקורית, ובכך הגיע לסיומו מירוץ ההתיישנות האמור והתחדש. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי: "בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל", ומכאן שלא חל בעניינו של המערער הסייג שבסעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה.

יחד עם זאת לא ניתן לסיים את הדיון במכלול, מבלי לתת את הדעת (גם אם בקצרה) למספר טענות נוספות שהועלו בצורה עקיפה, אגב הדיון בנושא ההתיישנות. בכך אעסוק להלן.

טענות התיישנות "פריפריאליות"

36. אינני מקבל את הפרופוזיציה שהעלה המערער, לפיה בקשת ההסגרה המשלימה החליפה הלכה למעשה את בקשת ההסגרה המקורית, וזאת קודם כל מן הטעם שסברה זו איננה נתמכת בעובדות המקרה. אסביר: עניינה של בקשת ההסגרה המשלימה הינו לכאורה בהחלפת סעיף אישום אחד (סעיף 273 לפי חוק העונשין הפולני החדש) בסעיף אישום אחר (סעיף 270 לחוק העונשין הפולני החדש), בהתייחס למעשים שתוארו במסגרת בקשת ההסגרה המקורית. כותרת בקשת ההסגרה המשלימה הינה: "Supplementray Request for Provisional Detention and Extradition"; הבקשה הנ"ל מסתמכת בתורה על החלטה של התביעה הפולנית מתאריך 6.7.2010, שבה נכתב כי מטרתה: "To amend the decision to bring charges against Janusz Deren…". ניסוח דומה ניתן למצוא גם בהחלטה של בית המשפט של מחוז ורוצלב מאותו התאריך. בעקבות בקשת ההסגרה המשלימה, שמסתמכת כאמור על אותו חומר ראיות שהוצג גם בבקשת ההסגרה המקורית – הוגשה העתירה המשלימה, שבגדרה: "בית המשפט הנכבד התבקש להכריז על המשיב בר הסגרה גם בגין עבירה של זיוף ושימוש במסמך מזויף, בנוסף לעבירות שפורטו בעתירה" (כל ההדגשות אינן במקור – ח"מ).

עינינו הרואות כי בקשת ההסגרה המשלימה, כשמה כן היא, ותכליתה לא היתה להחליף את בקשת ההסגרה המקורית. עם זאת למערער תישמר, כמובן, הזכות לטעון כנגד העבירה האמורה, בגדר טענות ההתיישנות והאחרות שיוכל להעלות בבית המשפט הפולני, כאמור בפיסקאות 39 ו-49 שלהלן.

37. המסקנות שלעיל מייתרות את הדיון בשאלה – האם ניתן לראות בהוצאת ה"הודעה האדומה", או בצווי המעצר שהוצאו על ידי השלטונות הפולנים, כאירועים המפסיקים את מירוץ ההתיישנות, מכוח היותם: "חקירה על פי חיקוק", או "הליך מטעם בית המשפט", כהוראת סעיף 9(ג) לחסד"פ. בסוגיה זו נסמך הערעור על דברי השופטת א' פרוקצ'יה ב-פרשת מונדרוביץ' (ראו: שם, בעיקר בפיסקאות 75, 79), ואולם ניתן להשאיר שאלות אלו בצריך עיון בענייננו. הטעם לכך – כפול:

(א) הסוגיות מורכבות ויש להן פנים לכאן ולכאן. השוו: Assange v. The Swedish Prosecution Authority [2012] UKSC 21.

(ב) אין צורך להידרש להן פה, שכן כאמור אפילו בהנחות "מקלות" יותר למערער – תקופת ההתיישנות לגביו לא נסתיימה עת הוגשה בעניינו בקשת ההסגרה המקורית (בתאריך 27.11.2007). זה המקום לציין כי בתאריך 27.11.2007 הבקשה הוגשה באמצעות השגרירות הפולנית בישראל, ומתכונת זו עונה לדרישה הקבועה באמנה, שהבקשה תוגש בדרך דיפלומטית (בסעיף 12 שם).

38. באשר להשגות שהעלה המערער כנגד בקשת ההסגרה המשלימה, אשר באה בהמשך לבקשת ההסגרה הקודמת: אינני רואה קושי פרוצידוראלי משמעותי בהגשת בקשת הסגרה מתקנת שכזו. הליך ההסגרה איננו 'יתום' – הוא חוסה תחת האכסניה

הכללית של המשפט הפלילי (ראו: פלר, עמודים 25-24). אכן:

"מבחינת המשפט הפנימי, נחשבים הליכי ההסגרה, על-פי סיווגם, לחלק בלתי נפרד מההליך הפלילי הנדרש לצורך הבאתו של אדם לדין על מעשיו" (ראו: פרשת מונדרוביץ', פסקה 34).

מציאות זו מאפשרת להקיש מן הדין הפלילי הדיוני לסוגיות שחוק ההסגרה איננו מתייחס אליהן במפורש, ובתוכן גם שאלת תיקון בקשת הסגרה, אשר נידונה בהקשר לדין הפלילי בסעיפים 92-91 לחסד"פ. מהלך דומה נעשה בפרשת אוזיפה – שם בנוגע לפגם שנפל בבקשת ההסגרה המקורית. הנה כי כן, אינני רואה כי קמה מניעה עקרונית לעשות כן גם במקרה שלפנינו (עיינו גם בפיסקה 26 לפסק הדין, מושא הערעור).

39. לבסוף – אינני רואה טעם לשנות ממסקנות בית המשפט הנכבד קמא בכל הקשור לטענה שהעלה המערער, כי למעשה העבירות בגינן מבוקשת ההסגרה התיישנו על פי דיני המשפט הפולני. בעניין זה אציין כי בשנת 2001 שונה הדין אצלנו, כך שנקבע כי ההתיישנות החוסמת את ההסגרה צריכה להימדד לפי דיני מדינת ישראל בלבד (ולא על פי דיני מדינת ישראל, או המדינה המבקשת). דברי ההסבר לתיקון האמור הבהירו כדלקמן:

"ההנחה המשפטית היא שמדינה מתוקנת אינה דורשת את הסגרתו של אדם, אלא אם כן אין כל מניעה להפעיל עליו את דיניה לאחר שהוא הוסגר" (תיקון מס' 7 לחוק ההסגרה, ה"ח תשס"א מס' 2940 עמ' 154, 158).

המערער מציין, ובצדק, כי גם אם שונה החוק, הרי שלפי אמנת ההסגרה שבין המדינות, עדיין יש ליתן את הדעת להתיישנות גם לפי הדין הפולני (ראו: סעיף 10 לאמנת ההסגרה), אולם דומני כי ניתן להסתפק בנושא זה בהצהרותיהן של הרשויות הפולניות, לפיהן ניתן להעמיד את המערער לדין בגין העבירות מושא בקשות ההסגרה, ובמיוחד נוכח ה"הנחה המשפטית" שצוינה בדברי ההסבר שצוטטו לעיל (ראו: פרשת בוזגלו, פיסקה 25; פרשת אוזיפה, פיסקה 217).

מעבר לכך אזכיר כי חוק ההסגרה קובע בסעיף 1 שבו כי: "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת, אלא לפי חוק זה". הוראה זו משמיענו כי ככלל, אמנת ההסגרה, אין בה כדי לשנות מן האמור בחוק האמור. לכלל זה ישנו חריג, המצוי בסעיף 21 לחוק, בגדרו נקבע כי ניתן להתנות על האמור בחוק ההסגרה, רק בנושאים המצוינים שם (כגון: הגדרת "עבירת הסגרה", הסדרים שונים הנוגעים למעצרו של הנאשם עד להגשת בקשת ההסגרה, ועוד) – ואולם קביעת הדין שלפיו תיבחן שאלת ההתיישנות איננה מנויה בסעיף 21 הנ"ל, ועל כן שומה עלינו לבחון את הסוגיה האמורה על פי החוק הישראלי בלבד (ראו עוד: פלר, עמודים 43-42).

אין באמור כדי לגרוע, כמובן, מהזכות שתעמוד למערער לטעון בבית המשפט הפולני להתיישנות – כנגד כל העבירות המיוחסות לו.

ודוק: יש הטוענים כי סוגיית ההתיישנות לפי דין המדינה המבקשת יכולה, אולי, להיכנס ולהשפיע "בדלת האחורית" על שאלת עצם ההסגרה, וזאת באמצעות דרישת "הפליליות הכפולה" (ראו: פרשת בוזגלו, פיסקה 21, והאסמכתאות שם). אין לנו צורך לדון ולהכריע בטענה האמורה בנסיבות המקרה דנן, שהרי כאן לא בוססה ממילא בצורה מפורטת הטענה כי חלה פה התיישנות על פי הדין הפולני, מה גם שהמערער יוכל לטעון טענות אלו, כאמור, כאשר יובא לדין בפולין.

40. משדחיתי את קבוצת הטענות הרחבה הנוגעת לסייג ההתיישנות שבחוק ההסגרה, אעבור לבחון עתה האם יש מקום להכיר כאן בשיהוי, או בהתקיימותן של דוקטרינות תקנת הציבור או "ההגנה מן הצדק", בבחינת סייגים להסגרה. אף פה התשובה שלילית, כמפורט להלן.

דחיית טענות השיהוי, תקנת הציבור והגנה מן הצדק

41. טענת השיהוי מועלית כאן בהקשרו של סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, אשר קובע כזכור כי אדם לא יוסגר למדינה המבקשת, מקום בו:

"היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור, או באינטרס חיוני של מדינת ישראל" (לקשר שבין טענת השיהוי לבין המושג תקנת הציבור – ראו: ע"פ 4333/10 לביא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.2.2011), בפיסקה י"ב (להלן: פרשת לביא)).

מתי היענות לבקשת הסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור? תשובה עקרונית וממצה לשאלה זו – לא ניתן להציע פה; כידוע, ביאורו השיטתי של המושג "תקנת הציבור" הפך עם השנים אבן שואבת למחלוקות במשפטנו הנוהג, ומקרה זה איננו יוצא מן הכלל. יחד עם זאת, דומה עליי שמבין לערפילים ניתן לאתר בפסיקה מספר נקודות-הכוונה אשר יכולות לסייע במיקוד הדיון הקונקרטי בנוגע לנסיבות שהערעור שבכאן מעלה. בכך אעסוק מיד בסמוך.

42. בהקשר של דיני ההסגרה, עניינה של תקנת הציבור:

"בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה" (ראו: ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337 (2003) (להלן: פרשת סירקיס)).

ביתר פירוט נקבע כי נוכח האינטרסים המדינתיים והבין-מדינתיים החשובים שמשרתים מנגנוני ההסגרה, על מנת להפעיל את סייג תקנת הציבור, נדרש כי פעולת ההסגרה תהווה: "מעשה בלתי צודק בעליל" (ראו: שם, עמודים 347-347). השימוש בסייג תקנת הציבור ייעשה, איפוא, רק במצבים קיצוניים, המהווים: "חריג שבחריגים" (ראו: פרשת מונדרוביץ', פיסקה 114; פרשת בוזגלו, פיסקה 18).

43. המערער טוען, כזכור, כי השיהוי פה מתבטא הן בפרק הזמן שבין סיום הליכי החקירה, לבין הגשת בקשת ההסגרה המקורית (2007-1998 – כתשע שנים), הן בפרק הזמן שעבר בין הגשת בקשת ההסגרה המקורית, לבין הגשת העתירה המקורית לבית המשפט המחוזי בירושלים (2010-2007 – כשנתיים וחצי), וכי בעיכובים אלה יש משום פגיעה בתקנת הציבור. דין הטענות – להידחות, והטעמים לכך יובהרו להלן.

44. אשר לתקופה שעברה בין הגשת בקשת ההסגרה המקורית להגשת העתירה המקורית: נוכח החומר הראייתי הרב שנאסף בעניינו של המערער, וחומרת העבירות המיוחסות לו לכאורה, סבורני כי לא ניתן לקבוע שמעבר הזמן עולה כדי שיהוי שחוסם את האפשרות להסגיר את המערער משום תקנת הציבור (והדברים נאמרים במיוחד בהתחשב ברף הגבוה שנקבע בפסיקה לעניין זה, כפי שצוין לעיל).

אכן, כפי שציין השופט א' רובינשטיין בפרשת לביא (בפיסקה י"ג):

"עלינו לתת את הדעת למורכבות ההעמדה לדין, כאשר מעורבות מספר מדינות (בענייננו שלוש), על גופי התביעה והאכיפה ועל הקשיים הכרוכים בכך; מטבע הדברים נחוץ פרק זמן שאינו קצר מאוד".

45. מסקנה דומה מתבקשת גם בנוגע לתקופה שבין 1998 ו-2007. המערער מנסה להיתלות לעניין זה בקביעותיה של השופטת א' פרוקצ'יה ב-פרשת מונדרוביץ', בגדרה נקבע כי תקופת הזמן שעברה שם בין סיום הליך החקירה הפלילית לבין הגשת בקשת ההסגרה – כ-22 שנים – מהווה שיהוי הפוגע בתקנת הציבור. לטענה זו יש לענות בשלושה:

ראשית, הנסיבות העובדתיות שבפרשת מונדרוביץ' מבחינות את המקרה שם מעניינו של המערער שלפנינו. כך, בפרשת מונדרוביץ' דובר על נאשם, אשר לא הוסגר משך תקופה ארוכה בגלל פגם, או לאקונה מסויימת שהייתה קיימת באמנת ההסגרה שבין ישראל לבין ארה"ב. הווה אומר: הרשויות האמריקאיות היו מודעות שם לעובדה שהנאשם באותה פרשה חי בישראל במשך תקופה ארוכה, וזאת בניגוד למקרה שלפנינו, שבו נודע לרשויות הפולניות על מיקומו של המערער רק בשנת 2006. יתר על כן, פרשת מונדרוביץ' עסקה במקרה שבו עברו יותר משתי תקופות התיישנות רצופות (!) לפני שהוגשה בקשת ההסגרה, ואילו במקרה שלנו בקשת ההסגרה המקורית הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות הראשונה והמחייבת. הנה כי כן, לא ניתן להקיש מפרשת מונדרוביץ' לענייננו, כפי שמבקש המערער לעשות.

שנית, ממילא, מסקנתה של השופטת א' פרוקצ'יה ב-פרשת מונדרוביץ' בנושא תקנת הציבור – לא התקבלה על דעתם של יתר השופטים בהרכב (ראו: פיסקה כ"א לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין, ופיסקה 4 לפסק דינה של השופטת מ' נאור).

לבסוף, גם לגופו של עניין – אין מקום לקבל את הטענה. הפער הגדול שבין מועד סיום החקירה להגשת בקשת ההסגרה מוסבר בהקשר שלנו כאמור על ידי העובדה שהרשויות הפולניות לא ידעו כי המערער, המבוקש בפולין, נמצא למעשה בישראל (ומנגד ייתכן שחלק מעובדי השגרירות בפולין ידעו על מגוריו של המערער בישראל, אך הם לא ידעו כי הוא מבוקש). השוו: פרשת בוזגלו, פיסקה 8.

46. משהגעתי למסקנה כי לא קם כאן סייג ההתיישנות, או השיהוי, וכי אין תקנת הציבור מונעת את ההסגרה, הרי שמכך נובע, בין היתר, כי לשיטתי קשה גם להצדיק את ההשגות שמעלה המערער במישור ההגנה מן הצדק, אשר מבוססות – רובן ככולן – על אותם הטעמים העובדתיים שהוזכרו ונידונו כבר לעיל (השוו: פרשת אוזיפה, פיסקה 73; להבחנה בין המקרה שלפנינו לבין פרשת מונדרוביץ' בהקשר של הגנה מן הצדק – ראו: שם פיסקה 123).

בשולי הערותיי אציין כי מודע אני לכך שקיים, מטבע הדברים, שוני מסוים בין ההצדקות של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק", והרציונלים העומדים בבסיסי טענות השיהוי ותקנת הציבור. בקצרה אעיר בנושא זה, כי טענת "ההגנה מן הצדק" כרוכה באיזון בין מספר נרחב של שיקולים, ובהם: קידום האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; שמירה על זכויותיהם החוקתיות של נאשמים; הרצון להגיע לחקר האמת; הצורך בהגנה על הציבור; החובה להימנע משימוש לרעה בכוח שלטוני – ועוד (עיינו בהקשר של הסגרה: ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 373-372 (2005)). אולם, אין צורך להידרש כאן למכלול השיקולים הנ"ל, שכן ברי מהערותיי שלעיל, שהמערער לא הצליח להצביע על פגם משמעותי שנפל בטיפול בבקשה להסגרתו – וקיומו של פגם כאמור הינו, כידוע, תנאי ראשוני להעלאת טענת ה"הגנה מן הצדק" בתחום ההסגרה.

47. לסיום הדיון במקבץ הטענות הרלבנטיות לראש פרק זה אעיר כי לא מצאתי ממש גם בהשגות הכלליות שהעלה המערער באשר להתנהלותן של רשויות התביעה הפולניות (במיוחד שאלה לא היו קונקרטיות בכל מה שנוגע במערער), ועל כן לא ארחיב בנושא זה.

דיות הראיות

48. קבוצה אחרונה של טענות העלה המערער כנגד הקביעה כי: "יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין בישראל" על העבירות שבגינן ההסגרה מתבקשת, כהוראת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה (שם בפסקאות 75-71 לפסק הדין). אמת-המידה שנקבעה בסעיף 9(א) האמור פורשה בפסיקה כדרישה כי בראיות שהוגשו תהיה – "אחיזה לאישום" (ראו: פרשת בוזגלו, פיסקה 11; פרשת אוזיפה, פיסקה 9). בהתאם לכך נקבע כי אין צורך לבחון את מהימנותן ומשקלן של הראיות במסגרת בקשת ההסגרה, שכן בחינה שכזו תוגבל למקרים שבהם על פני הדברים הראיות שהוגשו חסרות כל משקל (ראו: שם, שם).

בענייננו צורפו לבקשת ההסגרה מספר רב של הודעות, ובהן הודעותיהם במשטרה של ולודזימרז ושל חברים נוספים בארגון שהוקם כנטען, אשר בכולן מזוהה המערער כמי שלקח חלק מרכזי בארגון, ואף קיבל חלק ניכר מן ההחלטות בנוגע להפעלתו (הדברים מובאים בהרחבה בפיסקאות 70-68 לפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, ואין מקום לחזור עליהם כאן). מקריאת החומרים הללו עולה בבירור כי הראיות לכאורה, שצורפו לבקשת ההסגרה אכן עומדות למצער ברף הראייתי המינימלי שנקבע בפסיקה לעניין זה. בצדק קבע איפוא בית המשפט המחוזי הנכבד כי יש בראיות: "אחיזה לאישום", ואין מקום להתערב בקביעה זו.

49. כל טענותיו הנוספות של המערער בנוגע למערכת הדינים שתחול עליו, והשפעותיה על זכויותיו (למשל, החלת הדין הפלילי הפולני החדש, או הדין הפלילי הפולני הישן על עניינו) – דינן להתברר בפני הערכאות המתאימות בפולין, ואין זה המקום לבחון אותן לעומקן פה (השוו: פרשת בוזגלו, פיסקה 28; פרשת אוזיפה, פיסקה 16). לעניין זה יש לקרוא את קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו, כי המערער ישפט בפולין לפי חוק העונשין הפולני החדש, רק כבאה לעגן את התחייבויותיה של פולין בהקשר זה (ככל שהן מיטיבות עם המערער), ואולם אין היא יכולה לפגוע, או לגרוע מטענות המערער, ככל שתהיינה כאלה, שעדיף לו כי יוחל עליו החוק העונשין הפולני הישן, ובלבד שטענה זו אפשרית בפולין, ותתקבל שם.

זאת ועוד – המערער יוכל לטעון בפולין כי לכל דבר וענין יש מקום להתחשב גם בתקופת המעצר הארוכה, בה היה נתון בישראל.

50. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולהשאיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים, שבגדרו נקבע כאמור כי המערער הינו בר-הסגרה לפולין, בגין כל העבירות שצוינו בבקשות ההסגרה המקורית והמשלימה (כשהן נקראות במשותף), והכל בכפוף לסייגים שפורטו לעיל.

ש ו פ ט