עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2237/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 2237/12

לפני:

כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופט צ' זילברטל

המבקשת:

שירותי בריאות כללית

נ ג ד

המשיבים:

1. מוחמד טוויל (משיב פורמלי)

2. שהרזד טוויל (משיבה פורמלית)

3. מאזן טוויל (משיב פורמלי)

4. הסתדרות מדיצינית הדסה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט המחוזי בירושלים בתיק אזרחי 2424/08 שניתנה ביום 6.3.2012 על ידי השופט ר' וינוגרד

בשם המבקשת: עו"ד י' אבימור; עו"ד א' דרין

בשם המשיבים 3-1: עו"ד א' כליף

בשם המשיבה 4: עו"ד ר' נועם

פסק-דין

השופט צ' זילברטל:

1. המשיבים 3-1 הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה לפיצויים בגין "הולדה בעוולה" של המשיב 1 הסובל ממחלה גנטית קשה הבאה לידי ביטוי בפיגור שכלי עמוק, עיוורון וקוואדרופלגיה (ת"א 2424/08). בכתב התביעה המתוקן שהוגש בשנת 2011 נתבעו המבקשת (להלן: כללית) והמשיבה 4 (להלן: הדסה). לכתב התביעה צורפה חוות דעתה של פרופ' טלי שגיא, מומחית בנוירולוגיה ילדים. הדסה צירפה לכתב הגנתה את חוות דעתו של פרופ' משה פרידמן, מומחה לגנטיקה רפואית ולמחלות ילדים. כללית תמכה את טענותיה שפורטו בכתב הגנתה בחוות דעתו של פרופ' משה פייגין, מומחה בתחום המיילדות והגניקולוגיה.

בנוסף, הגישה כללית הודעה לצד שלישי נגד הדסה (להלן: ההודעה) ובה טענה, בעיקרו של דבר, כי הטיפול שהעניקה לאמו של המשיב 1 בעת ההיריון נעשה על-פי הנחיות הייעוץ הגנטי שניתן על-ידי הדסה. הדסה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לדחייה על הסף של ההודעה.

לאחר שהוגשה תשובת כללית לבקשה ותגובת הדסה לתשובה זו, כמו גם הודעת הבהרה נוספת מטעם כללית, החליט בית המשפט (השופט ר' וינוגרד) לסלק על הסף את ההודעה וחייב את כללית בהוצאות הדסה בסך 3,000 ש"ח (בהחלטה מיום 6.3.2010). מכאן בקשת רשות הערעור.

2. תמצית טענת הדסה בבקשה לדחיית ההודעה על הסף הייתה, כי כללית לא צירפה להודעה חוות דעת של מומחה רפואי מטעמה, זאת בניגוד להוראת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). נטען, כי כיוון שטענות כללית כלפי הדסה אינן נתמכות בחוות דעת רפואית, אין תקומה להודעה ודינה להדחות על הסף, שכן בהעדר חוות דעת לא תוכל כללית להוכיח את טענותיה נגד הדסה, שכן טענות אלה הן בגדר "עניין שברפואה", בלשון התקנה הנ"ל.

תמצית עמדת כללית הייתה, כי היא רשאית להסתמך על חוות הדעת שהמשיבים 3-1 (להלן: התובעים) צרפו לכתב תביעתם ואשר כוללת התייחסות להתרשלותה של הדסה בטיפול ובייעוץ שניתנו להורי המשיב 1 במהלך ההיריון. כללית הוסיפה, כי גם מחוות הדעת שצורפה לכתב הגנתה עולה המסקנה, כי האחראית לנזקי התובעים היא הדסה, שכן כללית פעלה בדיוק על-פי הנחיות הדסה, שרופאיה פעלו כמומחים מייעצים שליוו את ההיריון, לרבות הטיפולים שניתנו על-ידי כללית.

3. בית המשפט המחוזי החליט לקבל את עמדת הדסה על-יסוד טיעוניה. נקבע בהחלטה מיום 6.3.2012, כי: "לא ניתן להשלים עם מצב בו טענות האמורות להישען על קביעות שברפואה מבוססות על פרשנות יצירתית של חוות-דעת או של 'שתיקה' זו או אחרת של מומחה". בית המשפט הוסיף, כי משלוח ההודעה היה מיותר מעיקרו, שכן אין כל מניעה לדון בחלוקת האחריות בין הדסה לבין כללית, וכך בכוונתו לעשות בבוא העת. מהחלטת בית המשפט נראה, כי ההודעה נמחקה (כפי שנאמר בסעיף 1 של ההחלטה) ולא נדחתה (כפי שביקשה הדסה), אם כי בסעיף 3 להחלטה נעשה שימוש במונח הכללי "סילוק על הסף".

4. על ההחלטה מיום 6.3.2012 הגישה כללית בקשת רשות ערעור. לאחר שהוגשה תשובת הדסה לבקשת רשות הערעור הוריתי לצדדים להתייחס לשאלה, האם ההחלטה הנ"ל אינה בגדר "פסק דין חלקי" שהערעור עליו הוא בזכות, שכן ההודעה סולקה על הסף. בעלי הדין התבקשו גם להתייחס לאפשרות שתופעל הסמכות הקבועה בתקנה 410א לתקנות, באופן שבקשת רשות הערעור תהפוך לכתב ערעור והבקשה והתשובה ייחשבו כסיכומים בכתב בערעור. כללית והדסה הודיעו, שאכן ההשגה על ההחלטה הנ"ל אמורה להיעשות בדרך של הגשת ערעור בזכות. שני הצדדים הסכימו, כי בקשת רשות הערעור תהפוך לכתב ערעור והבקשה והתשובה ייחשבו כסיכומים בכתב בערעור.

5. בטרם אפנה לטענתה העיקרית של הדסה, לענין נפקות העדרה של חוות דעת מטעם כללית בתמיכה להודעה, אתייחס לשאלה, האם בכלל נדרשת הגשת הודעה במצב הדברים דנן, כאשר מדובר בהודעה שנתבעת אחת שולחת לנתבעת אחרת, ונוכח הוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), המסמיך את בית המשפט לקבוע "שיפוי בין מעוולים". כזכור, לא זו היתה טענת הדסה, אך לנוכח האמור בהחלטת בית המשפט מיום 6.3.2012, נטען על-ידי הדסה בתשובתה לבקשת רשות הערעור, כי לאחר שבית המשפט קבע כי הוא ידון בחלוקת האחריות בין הנתבעות בבוא העת: "אין כל טעם ואין כל צורך בהודעת צד ג' נפרדת של המבקשת נגד המשיבה מאחר ששתיהן נתבעות באותה תביעה". בענין זה מסתמכת הדסה על בר"ע 92/76 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' טוב פ"ד ל(3) 305 (1976) (להלן: ענין לה נסיונל) שם נקבע כי:

"במשפטי נזיקין אין כל צורך, שנתבע אחד ישלח לנתבע אחר הודעת צד ג', שהרי סעיף 84 לפקודת הנזיקין מסמיך את בית המשפט לחייב כל נתבע להשתתף בתשלומיו של נתבע אחר או לשפותו; והעילה למשלוח ההודעה לצד ג' נולדת רק כשהחייב השתתפות או בשיפוי אינו נתבע במשפט הנזיקין או חדל מלהיות נתבע" (שם, עמ' 308).

ייאמר מיד, בענין לה נסיונל נקבע כי "אין צורך" בהגשת הודעה לצד

שלישי בין נתבעים, אך לא נפסק כי הדבר אינו אפשרי. לפיכך, אין לראות בפרשה הנ"ל אסמכתא התומכת במחיקת או דחיית הודעה לצד שלישי ששלח נתבע אחד למשנהו רק משום שגם ללא הודעה ניתן יהיה לחלק את האחריות בין הנתבעים.

מאידך גיסא, קיימים טעמים טובים שמכוחם יש דווקא לעודד משלוח הודעה לצד שלישי בין נתבעים, ובוודאי שאין לראות מהלך שכזה בעין ביקורתית: ראשית, משלוח הודעה לצד שלישי בין נתבעים מבהיר ומחדד את המחלוקות שבין שני הנתבעים. גלגול האחריות בין נתבעים שמקורו בטענות הנטענות בכתבי ההגנה אינו שקול כנגד החלפת כתבי טענות שיש בהם התייחסות מפורשת זה לזה. כתבי ההגנה של שני נתבעים אינם "מתכתבים" זה עם זה ישירות, אין האחד בגדר תגובה לשני, ונמצא כי בדרך זו המחלוקות אינן נתחמות בצורה ברורה, ראויה ומלאה. מנגד, כאשר נשלחת הודעה לצד שלישי ומוגש בגדרה כתב הגנה, ניתן לעמוד בצורה טובה על עמדות הצדדים וגדרי המחלוקות. משלוח הודעה לצד שלישי מונע עמימות וחוסר בהירות באשר לחזית המחלוקת שבין הנתבעים וניסיון להיאחז בטענות עמומות בכתבי ההגנה כפי שאירע בפרשה שנדונה בע"א 2755/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אילון חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 9.12.2008). שנית, העמדת המחלוקת בצורה פורמלית בדרך של משלוח הודעה לצד שלישי מונעת קשיים ותקלות כאשר, למשל, התובע מתפשר עם אחד הנתבעים ונתבע זה "יוצא מהתמונה" אם לא נשלחה לו על-ידי חברו הודעה לצד שלישי. במקרה כזה תתבקש הארכת מועד למשלוח ההודעה (כפי שאירע בענין לה נסיונל). ראו גם רע"א 309/09 זמברג נ' אמזל (לא פורסם, 20.4.2009), פסקה 3 להחלטה. שלישית, חלוקת אחריות על יסוד הוראת סעיף 84 לפקודה אינה מתחייבת ונתונה לשיקול דעת בית המשפט, ואף יהיו מצבים בהם בית המשפט לא יפסוק בין הנתבעים. נפסק, כי אין מדובר ב"זכות קנויה" לפיה בכל מקרה בית המשפט יברר את מערכת היחסים שבין הנתבעים לבין עצמם (ע"א 532/77 שירטו נ' קוקואשוילי פ"ד לב(1) 645, 650 (1978); ע"א 20/80 פליישר נ' לקטוש פ"ד לו(3) 617, 622 (1982)). עמד על כך גם ד"ר י' זוסמן בספרו סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 647-646: "אפילו נתבקש בית המשפט לחלק את הנזק, אין הוא חייב, בסיום תביעת הנזיקין, לדון גם בחלוקת הנזק בין הנתבעים". רביעית, הגשת הודעה לצד שלישי כרוכה בתשלום אגרה כדין ואכן ראוי שבעל דין המבקש סעד אופרטיבי מבית המשפט יתכבד ויגיש הליך עצמאי שיחייב אותו, כמו כל בעל דין אחר, לשאת באגרות המתחייבות. חמישית, העמדת מחלוקת פורמלית בין הנתבעים לבין עצמם תקל על ניהול הדיון, לרבות קביעת סדר שמיעת העדויות, ותבהיר מהן השאלות שבמחלוקת באופן שיאפשר הגדרה טובה יותר של חומר הראיות הרלבנטי.

נמצא, כי הן מבחינת האינטרסים של בעלי הדין והן מבחינת האינטרס המערכתי, כאשר נתבע אחד שולח הודעה לצד שלישי לנתבע אחר, אין זה נכון לסלקה על הסף על יסוד הנימוק שממילא מדובר בהליך מיותר נוכח הוראת סעיף 84 לפקודה. כפי שהוסבר לעיל, ההודעה לצד שלישי מבהירה את המחלוקות ומשפרת את יכולתו של בית המשפט להכריע בשאלות האמיתיות. בנוסף, איני סבור כי ראוי שבית המשפט יקבע מראש כי במסגרת פסק הדין הוא יחלק את האחריות בין הנתבעים, כאשר אין לדעת כיצד יתפתח ההליך, והאם לא ייווצר קושי לממש "הצהרת כוונות" זו.

מאידך גיסא, איני רואה כיצד משלוח הודעה לצד שלישי עשוי לסרבל את ההליך, לגרום לתקלה כלשהי או להכביד על בעלי הדין ובית המשפט. אדגיש, כי אין באמור כאן משום קביעה שמשלוח הודעה כאמור מתחייב כתנאי לחלוקת האחריות בין הנתבעים. האמור כאן מבהיר, כי כאשר נשלחת הודעה שכזו, אין לסלקה רק מהטעם שיתכן והיא מיותרת לנוכח הוראת סעיף 84 לפקודת הנזיקין.

6. מכאן לסוגיה המרכזית שבמחלוקת – האם רשאית כללית להישען על חוות הדעת מטעם התובעים ועל חוות הדעת שצורפה על ידה לכתב הגנתה גם לצורך התובענה נגד הדסה, תובענה שבאה בגדרה של ההודעה. לטעמי התשובה לכך היא בחיוב.

אין מקום להשוות בין המקרה דנן לבין פרשות שבהן התובע לא צירף לתביעתו חוות דעת רפואית ובית המשפט לא פטר אותו מצירופה, כפי שמבקשת הדסה. באותם מקרים אכן יש מקום לפסוק, כעקרון, וכשמדובר בתביעת רשלנות רפואית, כי כיוון שהתובע לא יוכל להוכיח ענין שברפואה וכיוון שכל-כולה של התביעה הוא ענין שברפואה, אין לתביעה תקומה ודינה להיות מסולקת על הסף, כתביעה שאינה מגלה עילה. לא כך הם פני הדברים בענייננו. אין כל מניעה שכללית תסמוך על חוות הדעת שמטעם התובעים, שבגדרה נטען להתרשלות של הדסה כלפיהם, ובענין זה מצטרפת כללית לטענות התובעים. בנוסף, כללית תוכל לסמוך על חוות דעתו של פרופ' פייגין, שהוגשה מטעמה במצורף לכתב ההגנה, הקובע כי כללית עצמה נהגה על-פי הנחיות רופאי הדסה. אי צירוף חוות דעת להודעה אינו אלא ענין פורמלי שאין לו משמעות מעשית ושניתן לפתור אותו בנקל (ככל שתידרש החלטה פורמלית) על-ידי קביעה שמדובר במקרה המצדיק מתן פטור מצירוף חוות דעת, כאמור בתקנה 127 לתקנות. הפטור מוצדק, כיוון שטענות כללית נתמכות בחוות דעת שמצויות בתיק, והשאלה מי הזמינן היא שאלה שולית בהקשר זה.

הדסה טוענת, כי לא כל טענות ההתרשלות שמפורטות בהודעה נתמכות בחוות הדעת שמטעם התובעים. אם אכן כך הוא, במקרה כזה לא תהיה כללית רשאית לטעון בענין שברפואה שלא נתמך, ספציפית, בחוות דעת רפואית ולא תוכל להוכיחו. אך מדובר בסוגיות ספציפיות, ככל שקיים מצב כזה, שאינן מצדיקות סילוק ההודעה כולה על הסף.

7. אוסיף, כי קיימת סתירה פנימית בעמדת הדסה. מצד אחד, היא טוענת שאין צורך בהודעה נוכח קביעת בית משפט קמא שידון בחלוקת האחריות בינה לבין כללית גם ללא הודעה. והרי גם לענין זה אמורה כללית לתמוך את טענותיה נגד הדסה, ככל שהן בגדר "ענין שברפואה" (תקנה 127), בחוות דעת רפואית. מהצד השני, העדרה של חוות דעת כאמור מועלה על-ידי הדסה כטיעון לסילוק ההודעה על הסף. ברור שאם הדסה מקבלת את האפשרות שבית המשפט יחלק את האחריות בינה לבין כללית, אין שום הגיון שתתנגד למשלוח ההודעה בענין זה. נהפוך הוא, משלוח ההודעה רק מבהיר את הדברים ולא מותירם בערפל, שיפוזר על-ידי בית המשפט רק בשלב מתן פסק הדין ובמסגרת שיקול דעתו. נוכח האמור כאן אודה, שלא ירדתי לסוף דעתה של הדסה בנהלה מאבק בהודעה, כאשר הלכה למעשה היא מסכימה עם מצב שעשוי להוביל לאתה תוצאה בדיוק.

8. כאמור, אני מציע לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית משפט קמא מיום 6.3.2012, ולחייב את הדסה בהוצאות כללית בסך 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות:

אני מסכימה לחוות-דעתו של חברי השופט צ' זילברטל. יחד עם זאת משציין חברי, ובצדק, כי מניעת עמימות וחוסר בהירות באשר לחזית המחלוקת בין הנתבעים היא אחד הטעמים אשר בגינם יש לעודד משלוח הודעת צד שלישי בין נתבעים, דומני כי מוטב, ככלל, שמגיש ההודעה לצד שלישי יצרף להודעה חוות-דעת רפואית מתאימה המתמקדת בחזית זו ולא יתמוך את הטענות שברפואה – המשמשות עילה להודעה – בדרך של הפניה אל חוות-הדעת בהליך העיקרי.

מכל מקום, מקובל עלי כי התנהלותו של מגיש ההודעה בהקשר זה אין בה בנסיבות העניין כדי להוליך לסילוק של ההודעה על הסף.

בכפוף להערה המפורטת לעיל אני מצטרפת, אפוא, לחוות-דעתו של חברי ולמסקנה שאליה הגיע.

ש ו פ ט ת

השופט י' עמית:

אני מסכים כי במקרה דנן, משהוגשה הודעת צד ג', לא היה מקום למחיקתה, ובכך מצטרף אני לתוצאה אליה הגיע חברי השופט זילברטל.

חברי מנה מספר טעמים בגינם ראוי לעודד משלוח הודעת צד ג' בין נתבעים בתביעות נזיקין. חלק מהטעמים המובאים על ידי חברי הם בגדר חריג. כך, פשרה עם אחד הנתבעים המחייבת את הנתבעים האחרים במשלוח הודעת צד ג' ככל שהם מבקשים "להחזיר לתמונה" את אותו נתבע, או ע"א 2755/05 הנזכר על ידי חברי ומשקף לטעמי מקרה "פתולוגי" שאינו מעיד על הכלל. באותו מקרה התביעה התקבלה על פי חוזה (פוליסת ביטוח) כך שחברת הביטוח חייבת הייתה לשלוח הודעת צד ג' כנגד סוכן הביטוח בשל רשלנותו, מה שלא נעשה על ידה.

כשלעצמי, הייתי נזהר מלעודד משלוח הודעת צד ג' בין נתבעים לבין עצמם בתביעות נזיקין, באשר דומני כי בחלק ניכר של המקרים, יהא בכך כדי להאריך ולסרבל את הדיון שלא לצורך ולהעמיס ניירת רבה על תיק בית המשפט (והדברים נכונים גם בעידן "נט המשפט"). כל מקרה ונסיבותיו, ויש מקום לשלוח הודעת צד ג' מקום בו המחלוקת בין הנתבעים לבין עצמם לא התחדדו בכתב התביעה ובכתבי ההגנה. יתכן כי בתביעות רשלנות רפואית, בשל מורכבותן, אכן יש מקום לעודד משלוח הודעות לצד ג'.

בכפוף להערה זו, אני מצטרף אפוא למסקנתו של חברי.