עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1692/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                 

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט נ' הנדל:

 

1.        מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (עת"מ 10880-10-10, כבוד השופטת נ' בן אור) לפיו נדחתה בקשת המערערת לקבל מעמד של קבע בישראל וכן נדחתה עתירתה להעברת עניינה לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

 

           המערערת היא נתינת הפיליפינים, ילידת 1956. היא נכנסה לישראל לראשונה בשנת 1978, באשרת תייר. מאז ועד לשנת 2000 שהתה בישראל מכח אשרת תייר או מכח אשרת עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעודי. משנת 2000 ועד למעצרה בשנת 2006 הועסקה בעבודת משק בית בבית משפחת שגריר ישראל לשעבר בארצות הברית. המערערת ניהלה הליכים שונים על מנת שיינתן לה אישור שהייה בארץ, אולם נענתה בשלילה. בהליכים האחרונים בהם נקטה פנתה המערערת לממונה על אשרות זרים במשרד הפנים ולשר הפנים. היא הדגישה, בין היתר, שחלתה בסרטן בלוטת התריס. משנדחתה בקשתה על ידי הרשויות הגישה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

 

           בפסק דינו ציין בית המשפט לעניינים מנהליים כי שיקול הדעת המוענק לשר הפנים בנדון בכגון דא הוא רחב ביותר וכי אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות באופן בו המשיב הפעיל את שיקול דעתו. ביחס לטענה כי משך הזמן הארוך בו שהתה המערערת בישראל הוא בגדר טעם הומניטארי, נקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו, וכאן המערערת לא הגיעה לישראל מגיל ינקות, לא רכשה מעמד מקצועי בישראל, ומשפחתה לרבות בתה אינה מתגוררת בישראל. בנוסף ניתן משקל לכך ששהותה של המערערת בישראל התאפיינה במשך זמן ארוך במודעות לכך שאינה שוהה בה כחוק. עוד קבע בית משפט קמא שמחלת הסרטן של המערערת התגלתה וטופלה בשנת 2008, וכי עולה מחוות דעת של המשיב שהחל מספטמבר 2009 אין עדות לחזרת הגידול וכי הפרוגנוזה להחלמתה המלאה מצוינת. בהתאם נדחתה העתירה ומכאן הערעור שלפנינו.

 

טענות הצדדים

 

2.        לטענת המערערת נסיבות המקרה מצדיקות לכל הפחות את בחינתו על ידי הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים. המערערת מנתה את השיקולים הבאים: מרכז חייה מצוי בישראל במשך למעלה משלושה עשורים; כאן קבור בעלה והיא נוהגת לעלות לקברו מעת לעת; היא רואה עצמה כישראלית לכל דבר ועניין וכמעט ואין לה כל קשר לארץ מוצאה; היא דוברת השפה העברית, חיה על פי מנהגי המדינה ויש לה קשר ממשי ועמוק למדינה. באשר לחוות הדעת הרפואית מטעם המשיב שצפתה לה שיקולי החלמה מצוינים, נטען כי לא ידוע על יסוד אלו מסמכים ניתנה חוות הדעת. לא נערכה בדיקה יסודית של המערערת וחוות הדעת עומדת בניגוד גמור לחוות הדעת של הרופא המטפל, שקבע כי המערערת זקוקה לטיפול ולמעקב אינטנסיבי במהלך שלוש השנים הקרובות, ולטענתה אלו אינם קיימים בארץ מוצאה. על פי חוות הדעת מטעמה, היא סובלת ממספר מחלות כרוניות, והמשמעותית ביניהן היא מחלת הסכרת. נכתב, כי המערערת "זקוקה להמשך מעקב... ומניעתם עלולה להוביל להתדרדרות מהירה במחלותיה וסכנת מוות". בהתאם סבורה המערערת שהיה מקום ליתן משקל שונה למצבה הרפואי, שאף הוא בגדר שיקול הומניטארי. היא מלינה על קביעת בית משפט קמא לפיה היא הייתה מודעת לכך שהיא שוהה בארץ שלא כדין, בעוד המדינה היא שמימנה במשך תקופה ארוכה את שכרה. מהפן המשפטי נטען כי הרשויות כלל לא נתנו משקל ראוי לשיקולים ההומניטאריים ולכן ההחלטה אינה סבירה. לטענת המערערת, ההחלטה אף אינה מידתית, שכן גירושה מבלי להעביר את העניין לבחינת הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים הוא האמצעי החמור ביותר. בנוסף, הנזק שייגרם למערערת הוא קשה ועולה לאין ערוך על התועלת שתצמח. לפיכך סבורה המערערת כי יש לקבל את הערעור ולהעביר את עניינה לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

 

3.        מנגד מדגיש המשיב כי במשך שנים ארוכות עבדה המערערת בתחום הסיעוד וניתן לה רישיון עבודה. בין התאריכים 13.1.00 – 16.7.98 עבדה המערערת עבור שגריר ישראל לשעבר במשק בית מבלי שניתנו לה אשרות עבודה או היתר כניסה לישראל. בתאריך 12.4.99 פקעה אשרת התייר של המערערת והיא שהתה בישראל שלא כדין עד לתאריך 6.7.06, המועד בו נעצרה. אף לאחר ששוחררה, המשיכה המערערת לשהות בארץ שלא כדין. קרי, המערערת שוהה בארץ שלא כדין למעלה מ-10 שנים. בתקופה זו המערערת אף שינתה את גרסותיה מספר פעמים וטענה טענות שונות על מנת להמשיך ולשהות בישראל.

 

           המשיב סבור כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא. שהייתה הממושכת של המערערת בארץ אינה בגדר טעם הומניטארי חריג, שכן מדובר בשהות ממושכת שלא כדין, בעוד משפחתה של המערערת מתגוררת בפיליפינים ולא בארץ. באשר למצבה הרפואי אין כל נתון המבסס צורך בטיפולים רפואיים נוספים בישראל, כיוון שהחלימה. חוות דעת המומחה מטעם המשיב קבעה כי אין מניעה מבחינה רפואית לשלחה למולדתה בשלום וכי אין עדות לחזרת הגידול לצוואר. חוות הדעת של הרופא מטעמה של המערערת נדחתה על ידי בית משפט קמא בקובעו כי גם בחוות הדעת שצורפה לעתירה צוין שאין עדות לחזרת הגידול. עצם קיומו של צורך במעקב רפואי אינו מצדיק קבלת מעמד מטעמים הומניטאריים. לכן גורסת המדינה שההחלטה שלא להעביר את עניינה של המערערת לוועדה ההומניטארית הינה סבירה.

 

דיון

 

4.        על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952, שר הפנים הוא הגורם המוסמך להעניק רישיון ישיבה לאלה ששוהים בארץ שאינם אזרחים ישראלים או בעלי אשרת עולה. לשם הפעלת סמכות זו נתון לשר הפנים שיקול דעת רחב (ראו בג"ץ 758/85 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו (4) 505). המדיניות שאותה מיישם משרד הפנים לעניין הענקת אשרות ורישיונות ישיבה בישראל היא מדיניות מרוסנת לפיה תוענק לזרים אשרה לישיבת קבע בישראל במקרים חריגים ובהתקיים שיקולים מיוחדים (ראו בג"ץ 656/87 מנצח נ' שר הפנים (7.3.1988); בג"ץ 3404/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא (4) 522). על רקע נורמטיבי זה לא מצאתי בענייננו כל דופי בהחלטת המשיב שלא ליתן למערערת היתר שהייה בישראל. הנמקת בית המשפט המחוזי נותנת מענה הולם לטענת המערערת והיא לא הצביעה על טעות משפטית המצדיקה התערבות ערכאת ערעור מנהלית. לא ניתן להתעלם מהתקופה הארוכה ביותר בה שהתה המערערת בארץ שלא כדין. נראה שגם המערערת הפנימה את העניין, ועל כן מיקדה את טיעוניה לפנינו בסעד החלופי שביקשה, והוא להורות למשיב להעביר את עניינה לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

 

5.        במסגרת שיקול הדעת הרחב המוענק לשר הפנים מוסמך הוא לשקול שיקולים הומניטאריים ולתת היתר שהייה בישראל אף בגדר לפנים משורת הדין בנסיבות מיוחדות (ראו בג"ץ 9211/04 איבורה נ' משרד הפנים, (18.7.05)). לשם בחינת ההיבט ההומניטארי הוקמה הועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים (הפועלת על פי נוהל משרד הפנים מס' 5.2.0022). ועדה זו משמשת כיועצת למנהל רשות מינהל האוכלוסין "בבואו לבחון בקשות למתן מעמד בישראל, מכח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 אשר אינן עומדות בקריטריונים הקבועים בנהלים השונים".

 

           שהייה ארוכת שנים שלא כדין של המערערת בישראל מהווה שיקול בעל משקל רב כנגד קבלת בקשה לשהות בארץ מטעמים הומניטאריים. יפים לענייננו דברי חברי, השופט א' רובינשטיין: "בודאי שאין לומר כי עצם הימצאותו של המערער בארץ זמן רב יכול להצדיק מתן מעמד, שמא יצא חוטא נשכר" (עע"מ 10894/08 גבריאל דג'אן נ' שר הפנים (29.10.09)). כך נפסק בעניין זועבי בגדרו ניתן משקל לעובדה שהעותרת שהתה בישראל 6 שנים ללא כל אישור (בג"ץ 10609/07 מויסר זועבי נ' שר הפנים (17.5.11)). על כן צדק המשיב בנותנו משקל ממשי לנתון זה, שעה שבענייננו המערערת שהתה בארץ שלא כדין במשך כ-10 שנים. גם אם נתחשב במידה מה בכך שבמשך תקופה מסוימת קיבלה המערערת תשלום מהמדינה – תקופה של כשנה וחצי – עדיין במשך תקופה ארוכה ביותר שהתה המערערת בארץ שלא כדין, מבלי שניתן כל הסבר לכך. נכון הוא שהמערערת שהתה בארץ בתקופה מסוימת כדין, אך לאחר מכן עשתה דין עצמי במשך זמן ארוך ביותר. ושוב יודגש, שעסקינן בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים שמהווים מעין עתירה להכרה לפנים משורת הדין.

 

           קיים יחס גומלין בין רוחב שיקול הדעת של הרשות לבין צמצום שיקול הדעת המוענק לבית המשפט המנהלי. כפי שנפסק, "גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות ממין זה מצומצם ויוגבל למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטה הנוגעת למתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטאריים, כגון שיקול זר או פגם חמור אחר היורד לשורש העניין" (בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.2008)).

 

6.        בראייה זו לא מצאתי כי יש מקום להתערב בשיקול דעת המשיב. אכן ישנן היבטים מסוימים בנסיבות שהציגה המערערת שבמהותם יכולים להוות שיקול הומניטארי. ברם, הטענות נבחנו לגופן וניתן להם מענה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

 

           טענת המערערת בדבר מצבה הרפואי נדחתה על ידי המשיב מכוח חוות הדעת הרפואית של מומחה מטעמו. נקבע כי החל מספטמבר 2009 אין עדות לחזרת הגידול. ההבחנה הרפואית היא להחלמה מלאה ומצוינת. נקבע באותו עת כי הסיכוי לגידול חוזר נמוך ביותר, ומאז חלפו שלוש שנים. אף המומחה מטעם המערערת תמך במסקנה שאין כל אינדיקציה לחזרת הגידול. המומחה מטעם המשיב, ד"ר אדלמן, קבע כי "אין מניעה מבחינה רפואיות לשלחה חזרה למולדתה לשלום". לעומת זאת חוות הדעת מטעם המערערת לא הציגה תשתית עובדתית המלמדת כי הטיפול הרפואי הניתן בארץ מוצאה עלול לסכנה. האמור בחוות הדעת מטעמה של המערערת אינו מתייחס למצב הרפואי בארץ מוצאה. אכן צוין שהמערערת זקוקה למעקב והעדרו עלול לסכן את בריאותה, אולם זהו המצב ללא קשר למקום הימצאותה. רוצה לומר, בהעדר התייחסות בחוות הדעת של המערערת לסכנה לה היא צפויה אם תגורש מהארץ למקום לידתה ובהתחשב במצב הרפואי נכון להיום, אין לומר שהחלטת הרשות נטולת סבירות או הגיון. לו הייתה מוגשת חוות דעת שמצביעה על יצירת סיכון למערערת אם תחזור למקום מוצאה היה מקום לשקול את העניין תוך מתן משקל גם לרכיב זה. ברם, כאמור, ראיה כזו אינה בנמצא ועמדת המומחה מטעם המשיב בנקודה זו לא נסתרה.

 

           נכון לבחון את טענות המערערת כי מרכז חייה מצוי בארץ בפרופורציה הנכונה. המערערת אינה רשאית ליהנות מהתנהגותה המפרה דין. על פני הדברים, שהות בארץ תקופה ארוכה שלא כדין אינה עונה על דרישת טעם הומניטארי. ראוי לבחון את מכלול הנסיבות ואלו אינן תומכות בקבלת עמדת המערערת.

 

7.        לסיום, מעיון בחומר נכון להיום מתבקשת המסקנה שלא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדחות את העתירה. הייתי מציע לדחות את הערעור, ללא צו להוצאות.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט א' רובינשטיין:

 

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט י' עמית:

 

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

          

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

           ניתן היום, ‏‏י"ב בחשון תשע"ב (‏9.11.2011).

 

 

 

________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11016920_Z06.doc אמ