עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1566/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשת:                      עו"ד י' עאמר

 

 

 

           לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). המבקשת הורשעה על ידי בית משפט השלום נצרת בפציעת אחותה בנסיבות מחמירות והושתו עליה שישה חודשי מאסר בפועל, שלא ניתן לרצותם בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס.

 

השתלשלות ההליכים

 

1.        בכתב האישום שהוגש נגד המבקשת לבית-משפט השלום בנצרת נטען כי המבקשת, מורה לחינוך מיוחד במקצועה, דקרה את אחותה באמצעות סכין מטבח שלוש פעמים ועקב כך נגרמו לאחות שלושה חתכים בגופה.

 

2.        המבקשת והמשיבה הגיעו ביניהן להסדר טיעון אשר במסגרתו הודתה המבקשת בעובדות כתב האישום ובתמורה הסכימה המשיבה כי ככל ששירות המבחן יגיש תסקיר חיובי בעניינה של המבקשת, היא תבקש לגזור עליה עונש של מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, בכפוף לחוות דעת ממונה; מאסר על תנאי והתחייבות ואילו הסנגור יטען באופן חופשי הן לעניין ההרשעה, הן לעניין העונש. אולם, בתסקיר שירות המבחן, כמו גם בתסקיר המשלים, לא נכללה המלצה טיפולית. סנגורה של המבקשת בחר שלא לטעון כנגד ההרשעה, ולפיכך, ביום 29.12.09 הרשיע בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת ל' יונג-גופר) את המבקשת בפציעת המתלוננת בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק האמור. בית המשפט השית על המבקשת שישה חודשי מאסר בפועל שלא ניתן לרצותם בעבודות שירות, שתי תקופות של מאסר על-תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח. עם זאת, עיכב בית המשפט את ביצוע עונש המאסר עד ליום 14.2.10, על מנת לאפשר למבקשת לערער בפני בית המשפט המחוזי בטרם ביצוע העונש.

 

3.        המבקשת הגישה ערעור על גזר-הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת, שם טענה בין היתר, כי עונש של מאסר בפועל יוביל לאיבוד פרנסתה כמורה בבית ספר ועלול לסכל את נישואיה. בנוסף טענה המבקשת כי לא נערך לה שימוע עובר להגשת כתב-האישום, ודי בכך כדי להוביל לביטול ההליך כולו. בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא ד' חשין וכבוד השופטים א' קולה וי' אברהם) לא מצא להתערב בעונשה של המבקשת. זאת נוכח חומרת המעשה, העובדה שאין זה מעשה האלימות הראשון בו הייתה מעורבת המבקשת, ולאור תסקירי המבחן בעניינה. בית-המשפט נתן דעתו לכך שלא נערך למבקשת שימוע ודחה את הטענה שכן זו הועלתה רק בשלב הערעור ולא נמצא כי נגרם למבקשת עיוות דין בשל פגם זה.

 

4.        המבקשת הגישה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעניינה, בטענה כי נגרם לה עיוות דין. לגישתה, היא חטאה בהתנהגות אסורה עקב מצבה המשפחתי הקשה והלחץ הנפשי בו הייתה נתונה, ועל כן ראוי לאפשר לה לשאת ברכיב המאסר שבעונש בדרך של עבודות שירות. בית משפט זה (כבוד השופט א' א' לוי) דחה את הבקשה וקבע כי עניינה של המבקשת לא נמנה על המקרים החריגים המצדיקים ערעור שני על חומרת העונש. למעלה מן הנדרש קבע בית המשפט כי עונשה של המבקשת, ביחס למעשיה, אינו חמור ומהווה איזון בין כלל השיקולים הצריכים לעניין. משדחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור, החלה המבקשת לרצות את עונשה בכלא נוה-תרצה, ממנו השתחררה ביום 9.12.10.

 

הבקשה למשפט חוזר

 

5.        בבקשה שלפניי לעריכת משפט חוזר, טוען בא כוח המבקשת כי נגרם לה עיוות דין המצדיק היעתרות לבקשתה לעריכת משפט חוזר, מכוח העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. יצוין כי בקשה זו הוגשה כחצי שנה לאחר שהמבקשת סיימה לרצות את עונשה.

 

           בא כוח המבקשת מבסס את טענתו כי נגרם לה עיוות דין על מספר אדנים. ראשית, נטען כי המבקשת נאלצה להודות במעשה שלא עשתה, לשם שמירת שלמות משפחתה, וזאת עקב לחץ נפשי פנימי שהייתה שרויה בו עקב הרשעת אביה ואחיה בהריגת דודה, הגליית משפחתה מנצרת, והפיכתה למעשה של המבקשת ל"ראש המשפחה". שנית, נטען כי חקירת המשטרה לקתה במספר מחדלים אשר הביאו להגשת כתב אישום נגד המבקשת תוך התבססות על ראיות בלתי מספיקות להרשעתה. שלישית, נטען כי בית משפט השלום לא הסביר למבקשת את תוכן הסדר הטיעון עליו חתמה וכן לא הוזהרה שבית המשפט אינו כבול להסדר. רביעית, שוטח בא כוח המבקשת טענות למכביר כנגד תסקירי המבחן. בנוסף, מלין הוא על כך שלא נערך למבקשת שימוע עובר להגשת כתב האישום. לסיכום, טוען בא כוח המבקשת כי נגרם לה עיוות דין שכן הוגש כנגדה כתב אישום תוך הסתמכות על ראיות "מעוותות" וכי הגשת כתב האישום גרם לה נזק בלתי הפיך.

 

6.        המשיבה מנגד סבורה כי אין בבקשתה של המבקשת עילה לעריכת משפט חוזר. נטען כי חלקן הארי של טענות המבקשת בבקשה זו כבר נטענו ונידונו הן בבית משפט השלום, הן במסגרת הערעור לבית המשפט המחוזי, וכי אין מקום לשוב ולדון בהן במסגרת הבקשה למשפט חוזר. בנוסף, מבהירה המשיבה שטענת המבקשת לפיה הודתה במעשים שלא ביצעה, כמו גם טענותיה כנגד מחדלי החקירה של המשטרה מובילים למסקנה כי המבקשת מעוניינת לחזור בה מהודאתה במסגרת הסדר הטיעון, על אף שלא טענה זאת במפורש. לשיטתה של המשיבה, מאחר שהמבקשת לא ביקשה לחזור בה מהודאתה עד לבקשה זו, אין להידרש לה, משום שהדבר מעלה חשש שבקשתה אינה כנה ושהיא נובעת מכך שהמבקשת אינה מרוצה מתוצאות המשפט. באשר לטענות המבקשת בעניין מחדלי חקירת המשטרה, טוענת המשיבה כי מכיוון שהרשעתה של המבקשת התבססה על הודאתה, התייתר הצורך לבחון את טענותיה לגופן, וכי אם סבורה הייתה המבקשת כי הרשעתה בעבירות תגרום לה עיוות דין בשל אותם מחדלי חקירה, הייתה פתוחה בפניה הדלת לניהול משפטה ללא הסדר טיעון. באשר לטענת המבקשת בנוגע לכך שבית משפט השלום לא הסביר לה את תוכן ההסדר ולא הזהיר שהוא אינו כבול אליו, טוענת המשיבה כי פרוטוקול הדיון מעלה כי סנגורה הוא שהסביר לה את תוכן ההסדר ואת העובדה שבית המשפט אינו כבול למסגרתו. בכל מקרה, גורסת המשיבה, טענה זו נטענה בעלמא לראשונה במסגרת בקשה זו ולא הוסבר מה עיוות הדין שנגרם לה כתוצאה מפגם זה. לבסוף, טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי היה ער לכך שלא נערך למבקשת שימוע ולמרות זאת דחה את ערעורה.

 

דיון והכרעה    

 

7.       עיינתי בבקשה לעריכת משפט חוזר, בתגובת המשיבה, בהחלטות קודמות, ובחומר שצורף לבקשה והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. מבין ארבע העילות לעריכת משפט חוזר, מושתתת בקשה זו על העילה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט ולפיה נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. הכלל הוא כי בקשה בעילה זו, תתקבל רק מקום בו נפלו בהכרעה פגמים חמורים ומהותיים, היורדים לשורש העניין, עד כי יש חשש שפגמים אלו יביאו להרשעת שווא של המבקש (מ''ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה פס' 7 להחלטה (לא פורסמה, 17.10.2004) (להלן: עניין ברהום)).

 

8.       חלקן הארי של טענות המבקשת הינן טענות "ערעוריות" באופיין, אשר נידונו במסגרת הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ונדחו מכל וכל. כאלה הן למשל הטענה בדבר אי עריכת השימוע, הטענה בדבר הלחץ הנפשי בו הייתה שרויה המבקשת, והטענות כנגד תסקירי המבחן. כידוע, "משפט חוזר אינו ערעור נוסף" (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334, 358 (1997)) ולכן אין מקום לבחון אותן מחדש במסגרת זו, לאחר שנדחו בערעור ולאחר שבקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת נדחתה.

 

9.       המשותף לטענות החדשות שהעלתה המבקשת נוגע בעיקר להודאתה בבית משפט השלום במסגרת הסדר הטיעון. ראשית, טוענת המבקשת כי היא הודתה במעשה שלא עשתה וזאת עקב הלחץ הנפשי שהייתה שרויה בו ולשם שמירה על שלמות משפחתה. יצוין, כי ניסוח הטענה ואף גרסתה של המבקשת לאירוע נשוא בקשה זו אינם ברורים כלל וכלל. אולם ככל שניתן להבין מקריאה מדוקדקת של הבקשה, לגרסתה של המבקשת היא תקפה את אחותה באמצעות חפץ כלשהו, אשר לא ראתה בו סכין. מהודעתה של המבקשת במשטרה מיום 22.3.07 עולה שהיא ראתה בו כמעין קרש קטן ובהמשך היא מתייחסת לכלי הדקירה כאל "סכין שבורה" (סעיף 1.ח לבקשה). יובהר כי בבקשה למשפט חוזר לא טענה המבקשת כי היא לא דקרה את אחותה. דומה, אם כן, שטענתה כי "הודתה במעשה שלא עשתה" משמעותה שהמבקשת לא תפסה את החפץ שבאמצעותו דקרה את אחותה כסכין.

 

          אפשרות חזרתו של נאשם מהודאתו מוסדרת בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, הקובע כך:

 

"הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".

 

 

          נקודת המוצא היא שבית המשפט יתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו רק בנסיבות חריגות, כאשר התקיים פסול בהודאה עקב פגם ברצונו החופשי, בהבנתו של הנאשם את משמעות הודאתו, או אם ההודאה הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 621 (2002)). בנוסף, שיקול מכריע בבחינת בקשה לחזרה מהודאה הוא עיתוי הגשתה. כך, נקבע כי היתר לחזרה מהודאה לאחר שניתן גזר דין יינתן רק בנסיבות נדירות, על מנת למנוע מצב שבו הסכמתם של נאשמים להסדר הטיעון תהיה מותנית בחומרת העונש שיוטל עליהם (מ"ח 10468/06 קבוע נ' מדינת ישראל פס' 4 להחלטה (לא פורסמה, 25.3.2007) (להלן: עניין קבוע)). עוד נקבע שהיתר כאמור במסגרת בקשה למשפט חוזר יינתן בנסיבות חריגות על אחת כמה וכמה (מ"ח 3633/08 אליטוביץ נ' מדינת ישראל פס' 34 להחלטה (לא פורסמה, 25.11.2008)).

 

          במקרה דנן, הבקשה לחזרה מן ההודאה נעשתה לראשונה במסגרת בקשה זו. אם המבקשת הייתה סבורה כי הרשעתה על יסוד הודאתה אינה צודקת, הייתה פתוחה בפניה הדרך לבקש לחזור מן ההודאה במהלך הדיון בעניינה ובהתקיים הנסיבות המתאימות אף במסגרת הערעור לבית המשפט המחוזי. אולם, המבקשת נמנעה מלעשות כן, ואף חזרה בה מהערעור על הכרעת דינה ועמדה רק על ערעורה על חומרת העונש שהוטל עליה אשר ממילא לא התייחס לטענה זו (ראו והשוו: פרשת קבוע, פס' 4 להחלטה). כמו כן, לא מצאתי כי הודאתה של המבקשת נבעה מלחץ פסול שהופעל עליה או כי היא לא הבינה את עובדות כתב האישום בהן הודתה. על אף שהמבקשת לא טענה זאת במפורש, טענה זו של הודאת שווא כרוכה למעשה בטענה נוספת של המבקשת והיא שבית משפט השלום לא הסביר לה את תוכנו של ההסדר ולא הזהיר אותה כי בית המשפט אינו כבול להסדר. אין חולק על כך שסנגורה של המבקשת הסביר לה את תוכנו של ההסדר כמו גם שבית המשפט לא כבול להסדר זה (שורות 14-16 לפרוטוקול הדיון מיום 9.7.2009 – נספח ג' לתשובת המשיבה). בנוסף, מפרוטוקול הדיון עולה כי לאחר שסנגורה הודה בעובדות כתב האישום בשמה של המבקשת – אישרה המבקשת בעצמה כי הבינה את תוכנו של כתב האישום והודתה בכל האמור בו (שורה 17 לפרוטוקול). מכאן, שאף בהתעלם מן העובדה שהמבקשת הודתה במעשי הדקירה במספר הזדמנויות עובר להסדר הטיעון ואף לאחריו – אין לקבל את הטענה הנטענת כעת לראשונה, שהמבקשת לא הבינה את עובדות כתב האישום בהן הודתה. בפרט אין לקבל את טענתה כי לא הבינה את מהות החפץ בו דקרה, שכן עובדה זו הייתה חלק מעובדות כתב האישום, בהן הודתה בבית המשפט לאחר שהוסבר לה תוכנו.

 

          הנה כי כן, על אף שבית המשפט לא הסביר למבקשת את תוכן ההסדר ולא הבהיר שאינו כבול אליו, לא מצאתי כי פגם זה יורד לשורש העניין במובן זה שהוא מעלה חשש להודאת שווא ולהרשעתה של המבקשת על לא עוול בכפה (פרשת ברהום, פס' 7 להחלטה). בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי עניינה של המבקשת נופל לגדרי אותם מקרים חריגים שבחריגים המצדיקים מתן היתר לחזרה מהודאה במסגרת בקשה לעריכת משפט חוזר וממילא לא מצאתי כי נפל פגם המעלה חשש ממשי לעיוות דין.

 

10.      טענה נוספת שהעלתה המבקשת עניינה במחדלי החקירה שנפלו, לשיטתה, בעבודת המשטרה, ואשר הובילו לטעמה להגשת כתב אישום לא מבוסס. שכן המשטרה מעולם לא מצאה את הסכין שבאמצעותו דקרה לכאורה המבקשת את אחותה ולא עשתה מאמץ לחפש אותה. כן נטען כי המשטרה לא חקרה מי נכח בזירת האירוע וזאת לשם בירור מי יכול היה להעלים את כלי הדקירה, כמו כן לא נערכה בדיקת מעבדה כדי לבחון אם קיימת התאמה בין החבלות שעל גופה של האחות שנדקרה לבין כלי הדקירה. טענה זו אין בידי לקבל, שכן אף אם היו מחדלי חקירה שיצרו קשיים ראייתיים, אין זה מן הנמנע כי קשיים אלו הם שהובילו את המשיבה להסדר הטיעון עם המבקשת. בכל מקרה, משחתמה המבקשת על הסדר הטיעון והורשעה על סמך הודאתה בעובדות כתב האישום – ברי כי אין בקשיים ראייתיים אלה ואף במחדלי חקירה, ככל שהיו, כדי להוביל למסקנה כי נגרם למבקשת עיוות דין.

 

          מסקנתי היא, אפוא, כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי נפלו בהכרעה בעניינה פגמים מהותיים ושורשיים המקימים חשש לעיוות דין, ולפיכך הבקשה נדחית.

 

          ניתנה היום, ל' בכסלו תשע"ב (26.12.11).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11015660_B04.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il