עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1411/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

השופט נ' הנדל:

 

1.       לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כב' השופטת ד' גנות) בת"א 1702-08 בו נקבע כי על המערערים בע"א 1411/11 והמשיבים בע"א 2315/11 (להלן: המערערים) לפצות את המשיב בע"א 1411/11 והמערער בע"א 2315/11 (להלן: המשיב) בסכום של 2,361,817 ₪ בגין הנזקים שגרמו לו.

 

רקע

 

2.       המשיב, יליד 1959, החל לסבול מפצעים מזוהמים ברגליו בשנת 2002. לטענתו, למרות תלונותיו החוזרות ונשנות בדבר הפצעים ברגליו לא ביצעו בו הנתבעים, בהם רופא המשפחה שלו, בדיקות ממצות לגילוי מקור הפצעים. בשלהי ינואר 2005, עת ביקר המשיב במרפאה ונבדק על ידי רופאה מחליפה שהייתה במרפאה, נשלח לבדיקות דם אשר העידו על ערכי סוכר גבוהים ביותר. אף שביקוריו של המשיב במרפאה בשנת 2002 לא תועדו, בית המשפט קמא קיבל את גרסתו לפיה החל לסבול מפצעים מוגלתיים ברגליו באותה שנה. עוד קבע בית המשפט קמא, בהסתמכו על חוות דעתו של פרופ' רביד, מומחה בתחלואת יתר לחץ דם וסוכרת מטעם המשיב, כי בשנים 2003-2002 היה המשיב חולה סוכרת אשר באה לידי ביטוי חיצוני בהופעת כיבים ופצעים מוגלתיים ברגליו. במרץ 2005 אושפז המשיב במרכז הרפואי "בילינסון" ולאחר מספר טיפולים שעבר, ואשר לא הובילו לשיפור במצבו, נאלצו הרופאים בחודש יוני באותה שנה לקטוע את רגלו השמאלית מתחת לברך. נקבע גם כי המשיב סובל מנוירופטיה ורטינופטיה שהם סיבוכים נוספים של הסוכרת.

 

נפסק על ידי בית המשפט המחוזי כי המערערים התרשלו בצורה קשה וחמורה ביותר והתרשלותם החמירה והחישה את נכויותיו הקשות של המשיב, לרבות קטיעת רגלו. המערערים הפרו את חובת הזהירות כלפי המשיב, נגרם לו נזק הבא לידי ביטוי בקטיעת רגלו והחמרת הנוירופטיה ממנה הוא סובל וקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לנזקו של המשיב. עוד נקבע כי המשיב הוכיח במאזן ההסתברויות שאילו הייתה מחלת הסוכרת מאובחנת בשנים 2003-2002 ניתן היה לאזן את רמות הסוכר בדמו והייתה נמנעת קטיעת רגלו וכן כי הנוירופטיה ממנה הוא סובל הייתה חמורה פחות מזו שבפועל. לנוכח זאת, הוחלט כי המשיב זכאי לפיצוי מהמערערים בגין התרשלותם בסך של 2,888,910 ₪, מהם נוכו תשלומים שהיה אמור לקבל המשיב מהביטוח הלאומי בהם 368,041 ₪ בגין קצבת ניידות וכן 159,052 ₪ בגין קצבת שירותים מיוחדים. באשר לקצבת הניידות ציין בית המשפט קמא כי לא מצא בתיק הביטוח הלאומי שהומצא לפניו מסמך שמאשר את טענת המשיב לפיה תביעתו לקצבה זו נדחתה, ושהטיפול בתביעה זו טרם הסתיים מסיבות שלא הובאו לידיעתו. באשר לקצבת השירותים המיוחדים, בית המשפט קבע כי יש לבצע ניכוי רעיוני של הקצבה מכיוון שהתביעה שהגיש המשיב לקבלת קצבה זו מהביטוח הלאומי לא נדחתה לגופה, אלא עקב מחדליו של המשיב שלא המציא את המסמכים הנדרשים לשם כך וכי על המשיב היה להקטין את נזקו.

 

טענות הצדדים

 

3.       טענות הצדדים מתרכזות לשתי סוגיות עיקריות: רשלנות המערערים וגובה הפיצויים שנפסקו למשיב (ובכלל זה הסכומים שהופחתו מהסכום הכולל). המערערים טוענים כי בית המשפט קמא טעה בקביעתו כי הם התרשלו בצורה קשה וחמורה ביותר ובקביעתו כי קיים קשר סיבתי רפואי ומשפטי בין הפרת חובת הזהירות של המערערים ובין הנזק שנגרם למשיב. עוד טוענים המערערים כי לכל היותר הם אחראים על פגיעה בסיכויי החלמתו של המשיב וכי יש להפחית את סכומי הפיצוי שנפסקו לטובת המשיב. לבסוף טוענים המערערים גם כי בכל מקרה טעה בית המשפט קמא בקביעת שיעור הנזק שהיה לטענתם נדיב יתר על המידה.

 

המשיב טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין מלוא הנזק שנגרם לו ובתוך כך מדגיש כי בית המשפט קמא טעה כאשר הפחית מסכום הפיצוי שנפסק לטובתו את סכום קצבת השירותים המיוחדים ואת סכום קצבת הניידות מהביטוח הלאומי, שכן התביעה לקבלת קצבאות אלה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

 

דיון

 

4.       קביעת בית המשפט קמא כי המערערים התרשלו ושהמשיב הוכיח במאזן ההסתברויות כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות שבאי גילויה המוקדם של מחלת הסוכרת לבין הנזקים שנגרמו לו, נסמכת על הממצאים העובדתיים. הלכה פסוקה היא כי ככלל בית המשפט לערעורים אינו מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית. כלל זה טומן בחובו ממצאים שנקבעו על סמך העדפת חוות דעת של מומחה על פני חוות דעת של מומחה אחר (ראו למשל ע"א 5787/08 קפאח נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (10.8.2010); ע"א 3758/03 מזרחי נ' קופת חולים מאוחדת (4.3.2004); ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות פ"ד מה (2) 142). בית המשפט שלערעור יתערב רק כאשר מסקנותיה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את הראיות אינן מבוססות על פניהן וכשהתשתית העובדתית מופרכת או בלתי סבירה בעליל (ראו ע"א 5787/08 דלעיל; ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית (12.8.2010); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582). אף שהשאלה אימתי מתקיימת "רשלנות" היא שאלה נורמטיבית, הרי שהיא נבחנת בשדה העובדות של המקרה הקונקרטי (ראו ע"א 2959/09 שוג מוקטרן נ' ד"ר אהוד וינר (2.7.2012)). בעניין שלפנינו, לנוכח התשתית העובדתית שהניח בית המשפט קמא, אין לחלוק על קביעתו כי המערערים התרשלו והפרו את חובת הזהירות כלפי המשיב. כמו כן, ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא, מובילים למסקנה שיש לדחות גם את טענת המערערים כי לא קיים קשר סיבתי בין התרשלותם לנזקו של המשיב.

 

5.       אף יש לדחות את טענת המערערים כי הם אחראים לכל היותר לפגיעה בסיכויי החלמתו של המשיב, שאינה עולה לטענתם מעל 50%. בית משפט זה הכיר בראש הנזק של אובדן הסיכוי כנזק בר פיצוי בע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' יוסף פאתח, פ"ד מב (3) 312. נפסק מפי השופט ש' לוין כי "אין, לדעתי, הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ- 50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות" (שם, בעמ' 320). נקבע כי ההכרה בראש הנזק של אבדן סיכויי החלמה כאשר הסיכויים שנפגעו אינם עולים על 50% אינה בגדר שינוי של רף ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי. ניתן להציג זאת מבחינה אנליטית באופן הבא: על הטוען לפגיעה של 30% לדוגמה בסיכויי ההחלמה, להוכיח זאת מעל מאזן ההסתברות של 50%. באופן זה ההכרה המהותית בפיצוי בגין אבדן סיכויי ההחלמה צועדת יחד עם הדרישה הראייתית הרגילה במשפט האזרחי. שיקולי הרתעה ושיקולי צדק מתקן תומכים במתן פיצוי לניזוק שסבל פגיעה בסיכויי החלמתו (ראו רע"א 2146/08 עז' המנוח בושוויק מיכאל ז"ל נ' מרכז רפואי "בני ציון" (12.1.2011)).

 

ברם, ראש הנזק של אבדן סיכויי החלמה אינו עומד ביסוד ההכרעה במקרינו. לאמור: הואיל ונפסק בתיק הנדון כי המשיב הוכיח במאזן ההסתברויות את רשלנות המערערים על כל רכיבי העוולה באופן בו כפות המאזניים נוטות באופן משמעותי לטובת גרסתו, ולרבות הקשר הסיבתי בין התרשלות המערערים לנזק שנגרם לו - הרי שאין לפנות לדוקטרינת אובדן הסיכוי. בהקשר זה נכון להפריד בין אחריות המערערים לסיבוכי הסוכרת השונים שנגרמו למשיב, כפי שלמעשה פסק בית המשפט המחוזי. עיקר הנזק שנגרם למשיב ושבעבורו החליט בית המשפט קמא כי על המערערים לפצותו נובע מקטיעת רגלו. הצורך בפעולה זו נבע מהתרשלותם של המערערים שהתבטאה באיחור באבחון מחלת הסוכרת בה לקה. הקשר הסיבתי בין התרשלותם של המערערים לבין קטיעת רגלו של המשיב הוכח לדעת בית המשפט קמא במאזן ההסתברויות. חוות דעת המומחה מטעם המשיב, פרופ' רביד, אותה אימץ בית המשפט קמא בעניין זה, קובעת כי אבחון מוקדם והפניה מוקדמת לאשפוז לאחר שאובחנה סוכרת היו עשויים בסבירות גבוהה למנוע את קטיעת הרגל וכי תוצאה זו הייתה בת מניעה באופן ברור. הנה כי כן, בכל הנוגע לנזק שנובע מקטיעת הרגל, יש לדחות את טענת המערערים בדבר פגיעה בסיכויי החלמה בשיעור שאינו עולה על 50%.

 

לעומת זאת, באשר לנזק שנגרם למשיב בגדר יתר סיבוכי הסוכרת - נפסק כי המערערים אחראים למחצית משיעור הנכות בגין הנוירופטיה ממנה המשיב סובל. בית המשפט המחוזי ייחס למערערים אחריות רק בגין החמרת הנוירופטיה שנבעה מהתרשלותם ולא בגין עצם הופעתה. ברם וכפי שאמור לעיל רוב רובו של הנזק מתייחס לתוצאה של קטיעת הרגל. בנושא זה המומחה קובע באופן מפורש כי נזק זה נגרם כתוצאה מהאיחור באבחון ולא עסקינן באובדן סיכויי ההחלמה. לאמור הנזק נגרם כתוצאה מהתרשלות המערערים. המסקנה היא שאין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בסוגיית החבות.  

 

6.       ומן סוגיית החבות אל שיעור הפיצוי. המשיב טוען כנגד החלטתו של בית המשפט קמא להפחית מסכום הפיצויים הכולל 159,052 ₪ בגין קצבת שירותים מיוחדים. ואולם, יש לזכור כי הפחתה זו נבעה ממחדליו של המשיב שהביאו לדחיית התביעה לקצבה על ידי הביטוח הלאומי. בהתאם, אין מקום להתערב בקביעה זו. שונים פני הדברים באשר לקביעת בית המשפט קמא כי יש להפחית 368,041 ₪ בגין קצבת ניידות משיעור הפיצוי של המשיב. קביעה זו נשענת על מחדל מטעם המשיב שלא הפנה את בית המשפט למסמך הדוחה את תביעתו לקצבה על ידי הביטוח הלאומי ואף על כך שלא נמצא בתיק הביטוח הלאומי שהומצא לבית המשפט המחוזי מסמך שכזה. הקושי בקביעה זו של בית המשפט המחוזי הוא שהמערערים לא חלקו בהליך קמא על עמדת המשיב בנקודה זו. אפילו נניח והיה מקום לבחון באופן עצמאי את העניין, וספק בדבר, הרי היה על בית המשפט המחוזי לאפשר למשיב להתמודד עם הטענה. לו היה נוהג כך, סביר להניח כי המשיב היה מגיש את התיעוד הנדרש שכן הוא הגיש מסמך בגדר הליך זה. נכון הוא כי לו היה מדובר במחלוקת בין הצדדים היה על המשיב להגיש את הראיה בהליך קמא אך בהעדר התנגדות אין לבוא בטענה כלפי המשיב שלא הגיש המסמך, כאשר עולה כי הטענה מבחינה עובדתית הייתה מקובלת על ידי הצד שכנגד. בנסיבות אלה אף אין צורך להידרש למסמך גופו ועל פני הדברים "אין לבוא בחשבון" עם המשיב בשל אי הגשת המסמך.

 

דא עקא אין בכך סוף פסוק. בבוא ערכאת הערעור לדון בפיצויי נזיקין נדרשת היא לאזן בין החישוב האריתמטי והמפורט שנערך בערכאה הדיונית לבין מבט כולל יותר על דרך האומדנה באשר לשורה התחתונה של חשבון זה (ראו ע"א 3510/11 מלונות מוריה פלזה טבריה בע"מ נ' ולרי טקצ'נקו (14.2.2013); ע"א 5745/09 ב.א נ' א.י (14.7.2011); ע"א 10758/08 אחמד ג'בארין נ' נוגה חברה לביטוח בע"מ (4.1.2011)). הטעם בדבר נעוץ באופייה של המלאכה השיפוטית בקביעת פיצויים בתיק נזיקין על ידי הערכאה המבררת ועל ידי ערכאת הערעור. לעיתים קרובות בית משפט המברר מחויב לקבוע אומדנה ביחס למשל לנזק עתידי ולנזק לא ממוני. לנוכח קיומם של רכיבים מעין אלה בתמונת הפיצוי בית המשפט בוחן גם את התוצאה הכוללת. בחינה כזו עשויה להוות כלי נוסף לקביעת פיצוי הולם וראוי. כך דרכו של פיצוי שאינו תחשיבי גרידא. הבדיקה הכוללת מקומה גם  בביקורת הערעורית בתיקי נזיקין. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בכל טעות בפיצוי ובמיוחד אם אינה משמעותית או אם בסיומו של חישוב הסטיה מתקזזת עם חישוב בראש נזק אחר. זהו עניין של מידה, הן של המקרה הקונקרטי והן של הפסיקה המקובלת. ביישום הדברים, דהיינו במבט כולל על סכום הפיצויים שנפסק לטובת המשיב, הרי שמתן פיצוי נוסף בגובה מלוא סכום קצבת הניידות (כפי שזה נקבע על ידי בית המשפט המחוזי) יביא לתוצאה נדיבה מדי באופן שאינו תואם את הנסיבות הכוללות של המקרה. הוספת מלוא הפיצוי של כ- 368,000 ₪ בגין קצבת הניידות תיצור חריגה בסכום הפיצוי הכולל למשיב, כאשר הדגש הושם, אך לא רק, על הענקת סכום גבוה מהמקובל עבור הנזק הלא ממוני על ידי בית המשפט המחוזי. התוצאה היא כי יש מקום לקבל את הערעור באופן חלקי ביחס לסכום הניידות אך לא באופן מלא.

 

7.       בסיכומם של דברים, מצאנו כי המשיב זכאי לפיצוי בסכום של 150,000 ₪ נוספים על הסכום שנפסק לטובתו (לאחר הניכוי) על ידי בית המשפט המחוזי, ובסך הכל לסכום של 2,511,817 ₪. שיעור שכר הטרחה שנפסק בבית המשפט קמא יעמוד בעינו (20% בתוספת מע"מ כחוק) אך יחול לגבי הסכום המוגדל, ובנוסף המערערים יישאו בהוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ בהליך זה. ביתר הרכיבים לא יחול שינוי.

 

 

                                                                                         ש ו פ ט

 

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

          אני מסכים.

 

                                         

                                                                                        ש ו פ ט

 

 

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

          אני מסכים.

 

 

                                                                                       ש ו פ ט

 

 

 

 

 

          אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

 

           ניתן היום, כ"ו באייר התשע"ג (6.5.2013).

 

 

 

 

ש ו פ ט                                      ש ו פ ט                                    ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11014110_Z07.doc   מא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il