עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1355/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד גיל משה; עו"ד שרי ישראלי

בשם המשיבה:                       עו"ד זיו אריאלי

 

 

 

           כנגד המבקש הוגש, ביום 28.9.1005, לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת"ד 12360/05), המייחס לו עבירה של גרם מוות תוך נהיגת רכב ברשלנות. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 24.6.2005, לפנות בוקר, נהג סורגה סוארטה אנדרס פליפה בקטנוע בלווי אשתו (להלן: המנוחה). עם הגיעו למחלף כפר שמריהו סטה הקטנוע, פגע במעקה הבטיחות וכתוצאה מכך הופלו השניים ארצה והקטנוע נפל לנתיב האמצעי. באותה העת, נהג המבקש ברכבו בכביש 2 כאשר בסמוך למחלף כפר שמריהו התנגש בקטנוע ובמנוחה בעוצמה. כתוצאה מכך נהדפה המנוחה ומותה נקבע במקום.

 

           ביום 5.9.2007 זיכה בית משפט השלום לתעבורה את המבקש מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הכרעת הדין התייחסה לשלוש סוגיות: מהירות הנסיעה של המבקש, מנח הקטנוע על הכביש וזמן התגובה הסביר מהרגע שהיה אמור המבקש להבחין בקטנוע ובמנוחה על הכביש ועד שהחל לבלום. בית משפט השלום לתעבורה קבע, כי המבקש נהג במהירות 100 קמ"ש וכי בנסיבות העניין מדובר במהירות סבירה, על אף החריגה מהמהירות המותרת. כן נקבע, כי זמן התגובה הסביר בנסיבות המקרה הינו 3.15 שניות וזאת בניגוד לחוות דעת הצדדים שקבעו, כי זמן התגובה הסביר הינו 2.15 שניות. לפיכך קבע בית המשפט, כי במידה וראה המבקש את הקטנוע ממרחק 122 מ' (כשהקטנוע מונח לאורך הכביש) לא היה לאל ידו למנוע את התאונה. במידה וראה את הקטנוע ממרחק 142 מ' (כשהקטנוע מונח לרוחב הכביש), זמן איחור התגובה הוא פחות משניה ומשאין לדקדק כחוט השערה עם המבקש, יש לזכותו.

 

           על פסק הדין של בית משפט השלום לתעבורה ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. טענתה המרכזית של המשיבה נגעה לסירוב בית משפט השלום לתעבורה לשמוע ראיות הזמה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה והחזיר את הדיון לבית משפט השלום לתעבורה לשם שמיעת עדות ההזמה.

 

           ביום 5.1.2010 ולאחר שהובאו ראיות ההזמה, זיכה בית משפט השלום לתעבורה את המבקש בשנית. בית המשפט קבע, כי גם לאחר שמיעת עדות ההזמה, אין מקום לשנות את הקביעה בדבר זמן התגובה (3.15 שניות) והותיר את הכרעת הדין הקודמת על כנה.

 

           על פסק הדין של בית משפט השלום לתעבורה ערערה המשיבה, בשנית, לבית המשפט המחוזי.

 

           ביום 22.11.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי (כב' הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ג' קרא ות' שפירא) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט התערב בממצאי העובדות שנקבעו בבית משפט השלום לתעבורה במספר עניינים. לעניין מנח הקטנוע על הכביש – בית המשפט המחוזי קבע, כי הקטנוע היה מונח לרוחב נתיב הנסיעה ולא לאורכו. משכך היה באפשרות המבקש להבחין בקטנוע ממרחק של 142 מ' ולא 122 מ'. עוד נקבע, כי זמן התגובה הסביר הוא 2.15 שניות וזאת בהתאם לקביעתם של שלושת המומחים וכי לא היה מקום לקבוע זמן תגובה של 3.15 שניות בהסתמך על ספרות שהוגשה לעיונו. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי:

 

"כאשר דנים בסבירות מהירות נסיעתו של המשיב, השאלה אינה האם המהירות היא מופרזת כעבירה עצמאית, אלא האם המהירות מתאימה לנסיבות ולנתוני הדרך. לא אחת נקבע כי חובת הצפיות של הנהג לצפות לאפשרות של מפגע בדרך, ודאי כאשר הוא נוהג בשעת לילה, בעיקול, בסמוך לכניסה או יציאה ממנהרה, בעת סינוור וכיו"ב".

 

           לפיכך נקבע, כי משנהג המבקש במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך – הרי שהתרשל באופן שלא מנע את התאונה, קל וחומר אם נהג מעל המהירות המותרת (מעל 90 קמ"ש). בית המשפט המחוזי החזיר את הדיון לבית משפט השלום לתעבורה למתן גזר דין.

 

           ביום 22.11.2011 גזר בית משפט השלום לתעבורה את דינו של המבקש והשית עליו עונש מאסר של שלושה חודשים שירוצו בדרך של עבודות שירות; מאסר על תנאי של שישה חודשים למשך 3 שנים וזאת אם המבקש ינהג בהיותו פסול מנהיגה או יורשע בגרימת מוות ברשלנות בגין תאונת דרכים; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים; פסילה על תנאי של שישה חודשים למשך 3 שנים וקנס בסך 2,000 ש"ח. בגזר-הדין קבע בית משפט השלום לתעבורה כי מדובר בתאונה נדירה ביותר ובמקרה בלתי צפוי וכי מהירות נסיעה 90-100 קמ"ש בכביש החוף היא סבירה. עוד נקבע, כי למבקש לא היתה אפשרות לסטות מנתיבו ולמנוע התנגשות וכי קיימת רשלנות תורמת רבה של נהג הקטנוע. כמו-כן, התחשב בית המשפט בחלוף הזמן (6 שנים), בכך שהמבקש לא היה מעורב בתאונות דרכים מאז התאונה ובמצבו המשפחתי. לפיכך קבע בית המשפט, כי זה מקרה חריג בו יש להפחית מעונש המינימום הקבוע בחוק.

 

           על גזר הדין של בית משפט השלום לתעבורה ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי.

 

           בית המשפט המחוזי (כב' הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ג' קרא ומ' סוקולוב) קיבל, ביום 6.2.2012, את ערעור המשיבה והחמיר את עונשו של המבקש. עם זאת קבע בית המשפט, כי יש להתייחס לגלגוליו של התיק. לפיכך, גזר בית המשפט על המבקש עונש מאסר של שישה חודשים שירוצו בדרך של עבודות שירות; פסילת הרישיון לשש שנים ופיצוי המתלונן בסך 5,000 ש"ח. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם.

 

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני הערכאות הקודמות. המבקש טוען, כי על בית המשפט לזכותו מכוח "הגנה מן הצדק" שכן לא נחקרה אחריותו של המתלונן לתאונה הראשונה (בעקבותיה נפל הקטנוע על הכביש) ולא הוגש נגדו כתב אישום. לטענתו מדובר באכיפה בררנית. כמו כן טוען המבקש, כי יש להכריע בשאלה בעניין זמן התגובה. עוד הוא מוסיף וטוען, כי בעניין העדר סימני בלימה על הכביש, בית המשפט המחוזי לא יכול היה לקבוע ללא ביסוס כי הוא לא בלם עובר להתנגשות. לבסוף טוען הוא, כי היה על בית המשפט המחוזי להקל בעונשו וזאת בשל חלוף הזמן ועינוי הדין שנגרם לו.

 

           מנגד, תומכת המשיבה בגזר הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. כמו כן טוענת המשיבה, כי האבחנה בין נהג הקטנוע לבין המבקש ברורה וכי ההחלטה שלא להעמיד את נהג הקטנוע לדין ראויה ונכונה. אשר לחוות הדעת של המומחה, טוענת המשיבה, כי ככלל בית המשפט אינו מחויב למסקנותיה של חוות דעת מומחה המונחת לפניו אך עליו להעניק לה משקל ראוי ונכבד. עוד טוענת המשיבה, כי בית המשפט המחוזי לא קבע כממצא עובדתי כי המבקש לא בלם. התייחסות בית המשפט לנקודה זו היא בגדר "אוביטר" שאינו דרוש לשם ההכרעה. בית המשפט ציין, כי בשל היעדרם של סימני בלימה על הכביש עולים "סימני שאלה מטרידים". מכל מקום, לטענת המשיבה, הרשעתו של המבקש נסמכת על מהירות נסיעתו, זמן התגובה והמרחק ממנו באפשרותו היה להבחין בקטנוע ולא על היעדרם של סימני בלימה על הכביש. לעניין חומרת העונש טוענת המשיבה, כי בית המשפט המחוזי הקל בגזר דינו של המבקש לאור גלגוליו הרבים וחלוף הזמן ולא נפלה שגגה בגזירת העונש.

 

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

 

           לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ופסקי הדין של הערכאות הקודמות, החלטתי לדחות את הבקשה. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות. המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בסוגיה בפני ערכאה שיפוטית שלישית.

 

           אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. אי העמדתו לדין של נהג הקטנוע לא נעשתה לשם השגת מטרה פסולה או על יסוד שיקול זר ואף לא מתוך שרירות גרידא. בית משפט השלום לתעבורה ציין בהכרעת דינו מדוע אין זה ראוי להעמיד לדין את נהג הקטנוע. וכך נקבע:

 

"אין להתעלם כי מי שנהרג זו אשתו של נהג הקטנוע ובנסיבות מעיין אלה אין זה מן הראוי להעמיד לדין פלילי את נהג הקטנוע שכן העונש שהוא קיבל מהשמיים עקב התאונה כבד מכל עונש אחר שיטיל עליו בית המשפט".

 

           מצטרף אני לדברים אלה.

 

           אשר לקביעת בית משפט השלום בניגוד לדעת המומחים – ככלל, בית המשפט אינו מחויב למסקנותיה של חוות דעת מומחה המונחת לפניו, הגם שעליו להתחשב ולהעניק לה משקל ראוי ונכבד (ראו למשל ע"פ 3251/05 אושרי מלול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 11.1.2007). כן נקבע, כי "חוות דעת כאלה הן ראיות המשמשות כלי עזר בעל חשיבות רבה בהתחקות אחר האמת, בפסיקת הדין ובעשיית צדק..." (ע"פ 10669/05 אברהם מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 7.2.2008). יתרה מכך, מקום בו כל המומחים שהעידו בפני בית משפט השלום לתעבורה היו תמימי דעים, כי זמן התגובה הנכון הוא 2.15 שניות, אין זה ראוי היה לקבוע ממצא אחר בהסתמך על ספרות מקצועית, כפי שעשה בית משפט השלום. יפים לעניין זה דברים שנקבעו בע"א 472/81 קצין התגמולים נ' גבריאל, פ"ד לז (2) 875, 797-796:

 

"אין לבסס פסק דין על סמך ידע רפואי, השאוב ממילונים ומספרים במקום לבססו על ראיות של מומחים".

 

 

           אשר לטענת המבקש, לפיה הפרקליטות התערבה התערבות פסולה בניסוח חוות הדעת של המומחים מטעמה – טענה זו דינה להידחות. חוות דעתו של הבוחן ירקוני נדרשה לחישוב האיחור בזמן תגובתו של המבקש. חוות הדעת נסמכה על מספר הנחות מוצא עובדתיות והחישוב בוצע באופן המקל עם המבקש. בחוות הדעת המאוחרת של ירקוני, התבקש המומחה לבצע חישוב דומה, כשנקודות המוצא שונות. שתי חוות הדעת הוגשו לבית משפט השלום לתעבורה והמומחה לא התיימר לקבוע עובדות, שהרי עניין זה מסור לבית המשפט, לאחר שמיעת העדויות. המומחה לא ביטל את חוות דעתו הראשונה, אלא השלים אותה תוך הוספת אופציות אחרות, כאשר בית המשפט הוא שיקבע אילו מבין האופציות תואמת למארג הראיות שהונחו בפניו. בכך לא נפל פגם.

 

           אשר לטענת המבקש לעניין חומרת העונש - הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות העניין, אין בעונש שהוטל על המבקש משום סטייה מרמת הענישה הנוהגת באופן המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה. כבר נקבע על-ידי בית משפט זה, כי "החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה" (ראו למשל רע"פ 8387/06 אמרה איילא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.11.2006)). בנסיבות אלה, אין מדובר בעונש חמור, המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה.

 

           אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

 

           על המבקש להתייצב ביום 17.6.2012 לא יאוחר מהשעה 10:00 במשטרת מרחב חיפה-חוף, רחוב נתן אלבז 1, לשם תחילת ביצוע עבודות השירות.

 

           המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לממונה על עבודות שירות.

 

           החלטתי מיום 16.2.2012 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות – מבוטלת בזאת.

 

           ניתנה היום, כ"ה באייר התשע"ב (17.5.2012).

   

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12013550_H04.doc   דפ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il