עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1199/13

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

1.        לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 29.1.2013 בעע"ם 5017/12 אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, בו נדחה ערעורם של העותרים ברוב דעות של השופטים ע' פוגלמן ו-נ' סולברג, בניגוד לדעתה החולקת של השופטת ד' ברק-ארז.

 

2.        עניינו של פסק הדין הוא בדחיית בקשתם של העותרים, פריחה אמזלג, ובנה, יוסף אמזלג, לרכוש את הדירה שהם שוכרים מהמשיבה 1, עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן – עמידר), בתנאי מבצע מכר בשם "דירה משלי", שפורסם לשם עידוד דיירי השיכון הציבורי לרכישת דירותיהם. הטעם העיקרי לדחיית בקשתם של העותרים היה, כי הם הפרו את הסכם השכירות בינם לבין עמידר הפרה יסודית, בכך שנטשו את הדירה. העותרים עתרו נגד ההחלטה שניתנה בעניינם לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, ומשעתירתם נדחתה (פסק דין מיום 26.3.2012, מפי כב' השופטת נ' בן אור), פנו בערעור לבית משפט זה.

 

3.        בקצרה ייאמר לענייננו, כי לא הייתה מחלוקת בין בעלי הדין, כי בין השנים 2003 ו-2007 העותרים לא התגוררו בדירה לתקופה של למעלה משלוש שנים, עקב תאונת דרכים אותה עברה העותרת 1 בשנת 2003 ושלאחריה נדרשה לסיוע קרובי משפחתה (והעותר 2, שהינו בעל צרכים מיוחדים, לא יכול היה להיוותר בתקופה זו בדירה בגפו). ביחס לשנים המאוחרות לתקופה זו, נתעוררה בין בעלי הדין מחלוקת עובדתית באשר למגוריהם של העותרים בדירה, כאשר טענת עמידר בהקשר זה הושתתה בעיקר על דוחות בדיקה וחקירה ביחס לדירה שנערכו על-ידיה או מטעמה.

 

4.        בפסק הדין נחלקו חברי ההרכב בשאלה האם העותרים נטשו את דירתם באופן המהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות, ועל כן, האם בדין נדחתה בקשתם לרכוש את הדירה בה התגוררו בתנאי המבצע. המחלוקת בין חברי ההרכב נסובה הן סביב משמעותו המשפטית של המונח "נטישה" בנוהל המבצע, והן סביב קיומה של נטישה מהבחינה העובדתית, בהתבסס על חומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט.

 

5.        השופט סולברג סבר בפסק דינו, כי לשון ההוראה בנוהל המבצע, "היא ברורה, אינה משתמעת לשתי פנים, ולא מותירה לכאורה מקום לבחינה סובייקטיבית של כוונת הנטישה" (פיסקה 20 לפסק דינו). על כן, לגישתו, עזיבה פיזית של הדירה לתקופה של מעל שישה חודשים (פרק הזמן הנקוב בנוהל המבצע), מהווה נטישה של הדירה. לאחר דיון בחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט, סבר השופט סולברג כי אין מקום להתערב בקביעה כי העותרים אכן נטשו את הדירה, וכי דין הערעור להידחות. לעומתו, השופטת ברק-ארז סברה, כי יש ליתן למונח "נטישה" פרשנות שונה, המתחשבת בנסיבות העניין, כשלגישתה, "מן הבחינה הלשונית הפשוטה, המונח 'נטישה' משמיע עזיבה באופן מוחלט ללא כוונת חזרה" (פיסקה 5 לפסק דינה). השופטת ברק-ארז סברה כי בשל כך, אין לראות בהיעדרות העותרים מהדירה בשנים 2007-2003 כנטישה שלה, ובנוסף, כי אין די ראיות לקביעה כי העותרים נטשו את הדירה בתקופה המאוחרת לשנת 2007 (פיסקאות 12-10 לפסק דינה). אב בית הדין, השופט פוגלמן, הצטרף אל התוצאה אליה הגיע השופט סולברג, כי יש לדחות את הערעור. אולם, עיון בפסק דינו מלמד, כי הוא לא הצטרף לקביעותיו המשפטיות של חברו, אלא קבע, כי מהבחינה העובדתית, הוא סבור כי יש לדחות את הערעור גם בהנחה שתאומצנה מסקנותיה המשפטיות של השופטת ברק-ארז (פיסקה 2 לפסק דינו).

 

6.        בעתירה שלפניי נטען על-ידי העותרים, כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה הראויה לדיון נוסף. טענתם היא כי בדעת הרוב בפסק הדין נקבע, כי כל עזיבה פיזית של דירה לתקופה מעל שישה חודשים נחשבת לנטישה, בלא בחינה של נסיבות העניין או של כוונתו הסובייקטיבית של הדייר לעזבה לזמן מוגבל בלבד. העותרים חולקים על נכונותה של פרשנות זו. לדעתם, קביעה זו גם עומדת בניגוד להלכות קודמות של בית משפט זה (תוך שהם מפנים לעע"ם 7582/03 מדינת ישראל נ' רבוח, פ"ד נט(4) 481 (2004) וע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זית – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד נב(2) 306 (1998)). העותרים סבורים כי להלכה שנפסקה בפסק הדין השלכות רוחב משמעותיות, וכי היא עשויה להשליך גם על פרשנותו ויישומו של חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, אשר נכנס לתוקפו לאחרונה.

 

7.        ביום 25.2.2013 הוגשה בקשת הצטרפות לעתירה מטעם "עמותת ידיד – מרכזי זכויות בקהילה". בבקשה ביקשה עמותה זו להצטרף להליך כ"ידידת בית המשפט", נוכח ההשפעה של פסק הדין על זכויות המתגוררים בדיור הציבורי ופעילותה של העמותה בתחום. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון להידרש לבקשה.

 

8.        דין העתירה להידחות, שני טעמים לדחייה: ראשית, עיון בפסק הדין מלמד, כי לא נקבעה בו הלכה. כאמור, בעוד שהשופטים סולברג ו-ברק-ארז קבעו בפסק הדין קביעות משפטיות, כל אחד בדרכו, באשר למשמעותו ולפרשנותו של המונח "נטישה", הרי שהשופט פוגלמן לא הכריע בין דעות שונות אלו, וקבע שבין כך ובין אם אחרת, נוכח התשתית העובדתית המונחת לפני בית המשפט דין הערעור להידחות. נמצא, כי לא היה בין חברי המותב רוב באשר לפרשנות של המונח "נטישה" בנוהל המבצע, והלכה בעניין זה לא נקבעה (השוו, דנג"ץ 7260/02 עיריית רמלה נ' עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, (14.8.2003); דנג"ץ 5456/96 יצחק נ' שר החינוך (27.11.1996); דנג"ץ 1988/08 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 15 (24.3.2008); דנ"א  7542/04  עובדיה נ' סיבל נהריה בע"מ (2.8.2005)). אכן, בסופו של יום, אף שהשופט פוגלמן הצטרף לתוצאה בדבר דחיית הערעור, נותרה עמדתו המשפטית של השופט סולברג באשר לפרשנות המונח "נטישה" בנוהל המבצע כדעת יחיד, וככזו, אין בה כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף (ראו, למשל, דנ"פ 10036/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (13.2.2008); דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (2.9.2005.)).

 

9.        שנית, עיון מקרוב בפסק הדין גם מלמד, כי שני שופטי הרוב סברו, כי ניתן להכריע בערעור על בסיסה של התשתית העובדתית הקיימת בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, ולא על בסיסה של המחלוקת המשפטית שהתגלעה בדבר פרשנות המונח "נטישה". כאמור, אב בית הדין, השופט פוגלמן, קבע בפסק דינו כי לדעתו דין הערעור להידחות גם בהנחה כי המשמעות שיש לייחס למונח "נטישה" היא כדעתה של השופטת ברק-ארז. אף השופט סולברג קבע בפסק דינו, באופן דומה, כי "גם אם ננקוט בגישה שלפיה אין די בנטישה פיזית, אלא בגישה לפיה יש לבחון מבחנים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחת, כפי שנעשה בעניין רבוח לגבי מבצע 'קנה ביתך', הרי שנסיבות ענייננו יובילו (כמו שם) למסקנה בדבר נטישת הדירה" (פיסקה 24 לפסק דינו). שני שופטי הרוב קבעו, כי העותרים נטשו את דירתם בתקופה המאוחרת לשנת 2007, תקופה שלגביה המחלוקת בין הצדדים הייתה בעלת אופי עובדתי ולא משפטי (ראו, פיסקה 23 לפסק דינו של השופט סולברג; פיסקאות 3-2 לפסק דינו של השופט פוגלמן; וכן פיסקה 11 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז, שם קובעת היא כי באשר לתקופה זו "השאלה שניצבת בפנינו אינה עובדתית-נורמטיבית אלא עובדתית").

 

10.      נמצא, כי שני שופטי הרוב סברו שמן הבחינה העובדתית דין הערעור להידחות, וזאת גם בהנחה שהמשמעות שתינתן למונח "נטישה" תהיה כדעתה של שופטת המיעוט. למעשה, המסקנה מכך היא, כי בהתחשב במסקנות העובדתיות שנקבעו בדעת הרוב, ההכרעה במחלוקת הפרשנית בדבר המונח "נטישה" בנוהל המבצע לא הייתה נדרשת. גם בשל כך, אין מקום להיעתר לבקשה לעריכתו של דיון נוסף (ראו והשוו, דנ"א 9337/09 אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ (1994) בע"מ, פיסקה 9 (25.5.2010); דנ"פ 11742/04 לוין נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (9.5.2005)).

 

11.      העותרים, ייאמר לזכותם, ערים לקושי זה בעתירתם, וטוענים במענה לכך כי "עיקר המחלוקת" בין הצדדים עסקה בסוגיית הנטישה של הדירה בשנים 2007-2003, ואילו "כל הדיון בשאלת השנים שלאחר 2007 היה משני" (בלשונם). על כן, נטען, הסוגיה העיקרית שנדונה בפסק הדין היא באשר למחלוקת המשפטית בין חברי המותב בדבר משמעות המונח "נטישה", וכי זו סוגיה הראויה לדיון נוסף. אינני סבור כי הדין עם העותרים. השאלה אינה אם המחלוקת שנתעוררה באשר לנטישת הדירה בתקופה מסוימת הייתה "עיקר" המחלוקת או מחלוקת "משנית" בלבד. השאלה העומדת לפניי היא האם יש מקום להורות על עריכתו של דיון נוסף. משעומדת נגד העותרים קביעה עובדתית כי הם נטשו את הדירה גם בשנים המאוחרות לשנת 2007, וזאת בלא תלות למחלוקת המשפטית שנתגלעה בדבר פרשנות המונח "נטישה", הרי שאין מקום לעריכתו של דיון נוסף שכן ממילא לא תהיה להכרעה בו השפעה על תוצאת ההליך (ראו, דנ"פ 5956/11 פרחי נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (31.5.2012); דנג"צ 808/95‏ ‎אמיתי, אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות ‏‎ ‎נ' היועץ המשפטי לממשלה‏, פ''ד מט(1) 837 (1995)).

 

12.      העותרים מוסיפים ומעלים בהקשר זה טענות בקשר לטיב הראיות שהציגה עמידר להוכחת נטישת הדירה בתקופה המאוחרת לשנת 2007. במרכז טענותיהם ניצבים דוחות הבדיקה והחקירה שנערכו ביחס לדירה על-ידי עמידר או מטעמה, והביקורת שמתחה שופטת המיעוט באשר לאופן שבו נערכו והמשקל שיש לייחס להם (פיסקה 12 לפסק דינה). טענות העותרים בהקשר זה, הן בסופו של דבר טענות הנוגעות להערכת הראיות ולקביעת העובדות, ואינן מהוות עילה לקיומו של דיון נוסף.

 

14.      נוסיף לסיום, כי הנטייה הראשונית והמיידית היא לבחון את הסוגיה שעלתה בעתירה מתוך גישה אוהדת לעותרים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן המשמעות של פסיקה לטובתם לגבי רבים אחרים, הממתינים לקבלת דיור ציבורי. מכירתה של הדירה לעותרים משמעה הוצאתה של הדירה מן המאגר המוגבל של דירות המשמשות לדיור ציבורי. על כן, מחשבה שנייה בנושא מביאה להכרה כי העניין יותר מורכב ממה שנראה תחילה.

 

            העתירה נדחית. משלא הוגשה תשובה אין צו להוצאות.

 

ניתנה היום, ט"ז בניסן התשע"ג (27.3.2013).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13011990_S01.doc   הא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il