עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1045/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

בשם המבקשת:                      עו"ד ע' ענבר; כו"ד ע' עזרא

בשם המשיב:                         עו"ד ד' שידלובר; עו"ד ד' ישטוב

 

 

 

                                                                    

           לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' פלפל) בת"א 2085/07 מיום 9.11.2011, במסגרתו קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את תביעת המשיב וחייב את המבקשת לשלם למשיב פיצויים בסך 1,840,000 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. כמו כן, המבקשת חויבה בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 125,000 ש"ח ובהחזר הוצאות המשיב על פי שומת רשם בית המשפט.

 

תמצית הרקע העובדתי

 

1.               המבקשת, דלק נדל"ן בע"מ (להלן: המבקשת), יזמה והקימה מרכז קניות בשם "Time Out –בית לחם הגלילית" בסמוך לישוב בית לחם הגלילית. המשיב, מר צבי וינמן (להלן: המשיב), התעניין בפתיחת מסעדה במרכז הקניות ולצורך כך ביקר במרכז הקניות ובסביבתו ועיין בחוברת השיווק של מרכז הקניות. בין המשיב לבין נציגי המבקשת התקיימו במהלך החודשים יוני-יולי 2004 מספר פגישות, אשר הובילו לכריתת חוזה שכירות בחודש אוגוסט 2004. בהתאם לחוזה, שכר המשיב (יחד עם גורם נוסף, שאינו צד להליך) מן המבקשת חנות במרכז הקניות ששטחה 90 מ"ר ומחסן ששטחו 30 מ"ר, כדי להקים ולהפעיל בהם מסעדת פנקייק. תקופת השכירות נקבעה בחוזה לחמש שנים, בתוספת שלוש תקופות אופציה בנות חמש שנים כל אחת. המסעדה נפתחה בחודש דצמבר 2004.

 

           בחלוף שלושה חודשים ממועד פתיחת המסעדה, בחודש מרץ 2005, גילה המשיב שהכניסה למגרש הסמוך למרכז הקניות, ששימש כמגרש חניה עבור לקוחות מרכז הקניות, נחסמה באבנים על ידי חברת התחזוקה מטעם המבקשת וכי ניטעו בשטח המגרש עצי זית שמנעו באופן מוחלט חניית אוטובוסים במגרש. המשיב פינה את האבנים בעצמו מפתח המגרש, אך חברת התחזוקה שבה וחסמה את הכניסה למגרש באבנים ובהמשך באמצעות מחסומי פלסטיק. מחסומים אלו הוזזו מספר פעמים נוספות על ידי המשיב ועל ידי בעלי עסקים נוספים במרכז הקניות. בחודש אוקטובר 2005 התקינה חברת התחזוקה גדר קבועה בפתח המגרש. גדר זו נעקרה בשלב מסוים והותקנה שוב בחודש דצמבר 2005. המשיב פנה מספר פעמים למערערת בדרישה להסדיר את סוגית החניה במרכז הקניות, כאשר לטענתו עסקי המסעדה פחתו במידה ניכרת עקב היעדר חניה מסודרת למרכז הקניות. הצדדים לא הגיעו להסכמות, ובסופו של דבר המשיב סגר את המסעדה בסוף חודש דצמבר 2005 והשיב את המושכר למערערת בתחילת חודש ינואר 2006.

 

תמצית טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי

 

2.               המשיב הגיש תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בסך 7,235,985 ש"ח. במסגרת התביעה טען המשיב שהמבקשת הפרה באופן יסודי את החוזה, בכך שהשכירה לו נכס שלא התאים למה שהוסכם ביניהם בחוזה כאמור בסעיף 6 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן: חוק השכירות והשאילה). בנוסף, תבע המשיב פיצויים מהמבקשת בגין הטעייה והצגת מצגי שווא עובר לחתימת החוזה כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), ובגין חוסר תום לב בשלבי המשא ומתן ובקיום החוזה. לטענת המשיב, אילו היה יודע מראש שלא יהיו במרכז הקניות מקומות חניה, ואלמלא הוטעה להאמין שלא תהיה בעיית חניה במרכז הקניות, לא היה מתקשר בחוזה שכירות עם המערערת. לטענת המשיב, סוגית החניה הועלתה במהלך המשא ומתן פעמים רבות והמבקשת הציגה מצג מפורש בחוברת השיווק של מרכז הקניות, לפיו קיים מגרש חניה צמוד למרכז הקניות שיאפשר כמות מבקרים גדולה.

 

3.               המבקשת כפרה בכל טענות המשיב וטענה שמעולם לא התחייבה כלפי המשיב להקים שטח חניה בצמוד לשטח המרכז המסחרי. לטענת המערערת, בינה לבין המשיב נוהל משא ומתן מקיף שהסתיים בחוזה כתוב אשר נוסח בקפידה ואשר לא כלל התייחסות כלשהי להכשרת המגרש כשטח חניה, ואף נכללה בו תניה לפיה עם חתימתו בטל כל משא ומתן בכתב ובעל פה שנעשה בין הצדדים. עוד טענה המבקשת כי המשיב לא פנה אליה בשום שלב בכתב לאחר שהחל להפעיל את המסעדה בדרישה לקיים את התחייבותה הנטענת על ידו לספק מקומות חניה נוספים במגרש הצמוד למרכז הקניות. המבקשת טענה כי כישלונה של המסעדה נבע אך ורק מניהולו הכושל של המשיב וכי התביעה הינה ניסיון להטיל בדיעבד אחריות על המבקשת ולתלות את הכישלון בסוגיית החניה.

 

תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

4.               בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את תביעת המשיב. בית המשפט המחוזי קבע, לאחר שהתנהל הליך הוכחות ונחקרו המצהירים מטעם הצדדים, את הקביעות העובדתיות הבאות: בחוברת השיווק הוצג מצג מפורש לפיו קיים מגרש צמוד למרכז הקניות שישמש כחניה למבקרים במרכז הקניות; תוכנית החניה הוצגה בפני המשיב על ידי נציגי המערערת, כמענה להתעניינותו הספציפית בנושא זה; המגרש הצמוד למרכז הקניות לא היה חסום ושימש לחניית כלי רכב בתקופה בה נוהל המשא ומתן בין הצדדים; המבקשת לא גילתה למשיב כי המגרש הצמוד למרכז הקניות הינו בעל ייעוד חקלאי, ושהניסיון לשנות את ייעודו נמצא בטיפול שתוצאתו אינה ידועה ושכל שימוש שנעשה בו באותה עת לצורכי חניה הינו בלתי חוקי; כמו כן, המבקשת לא גילתה למשיב כי עבודות שבוצעו במגרש הסמוך למרכז הקניות לצורך הכשרתו כמגרש חניה הובילו להגשת כתב אישום פלילי כנגד מושב בית לחם הגלילית (שהינו אחד הבעלים במקרקעין עליהם הוקם מרכז הקניות). בית המשפט קבע בנוסף, על סמך התצהירים שהוגשו מטעם המשיב (עליהם נחקרו המצהירים בפני בית המשפט), כי המשיב הוכיח שפנה במספר הזדמנויות לנציגי המבקשת בנוגע לסוגית החניה. בית המשפט קבע כי עדותו של המשיב הייתה אמינה ועמדה בכל קנה מידה של היגיון עסקי סביר. לעומת זאת, בית המשפט קבע כי גרסת המצהירה היחידה מטעם המבקשת התאפיינה בחוסר עקביות.

         

          בית המשפט קבע כי המבקשת הציגה מצג שווא בפני המשיב וכי התנהלותה עולה כדי הטעייה על פי סעיף 15 לחוק החוזים והיא מהווה גם התנהלות חסרת תום לב הן בשלב המשא ומתן והן בשלב קיום החוזה על פי סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. מנגד, בית המשפט קבע כי לא מדובר בהפרת החוזה בגין אי התאמה במובן סעיף 6 לחוק השכירות והשאילה, מאחר שלא מדובר במקרה בו נמנעה גישה כלשהי למסעדת התובע אלא אך ורק בפער בין מספר מקומות החניה שהוצג למשיב לבין מספר מקומות החניה בפועל.

         

          בבואו לפסוק פיצויים למשיב קבע בית המשפט כי יש לקחת כמודד את תקופת השכירות המקורית (חמש שנים) ולא את תקופות האופציה. בית המשפט ציין כי הוגשה חוות דעת מומחה מטעם כל אחד מהצדדים בנוגע להפסד הרווח שנגרם למשיב וכי יש לחשב את הפיצוי המגיע למשיב בגין הפסד רווח על דרך האומדנא כשקלול בין חוות דעת המומחים. לפיכך, נקבע פיצוי בסך 1,540,000 ש"ח בגין ראש נזק זה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. בנוסף, פסק בית המשפט פיצוי בסך 300,000 ש"ח בגין עוגמת נפש. בנוסף חייב בית המשפט את המבקשת בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 125,000 ש"ח ובהחזר הוצאות על פי שומת רשם בית המשפט.

 

5.               המבקשת הגישה ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 28/12). בד בבד, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 30.1.2012, דחה את הבקשה. בנוגע לסיכויי הערעור ציין בית המשפט כי מדובר בפסק דין שרובו ככולו התרשמות מעדים וכי לא השתכנע שנפלה שגגה בפסק הדין. בנוגע למאזן הנוחות ולסיכויי השבת המצב לקדמותו ציין בית המשפט כי מדובר לכאורה בשני צדדים שמצבם הכלכלי אינו שפיר, ובמקרה מעין זה "מוטלת על המבקש [המערערת] לפחות הוכחה של 51% שמצבו טוב יותר ממצב המשיב" והדבר לא נעשה. לפיכך, נדחתה בקשת עיכוב הביצוע. 

 

נימוקי הבקשה

 

6.               המבקשת טוענת שבנסיבות העניין יש הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין, מאחר וביצועו יקשה מאד להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור. לטענת המערערת, המשיב הצהיר מספר פעמים במסגרת ההליכים המשפטיים בעניין המסעדה כי הוא חסר כל וכי סגירת המסעדה הובילה להתמוטטותו הכלכלית. המבקשת מבססת טענתה על שלושה נדבכים: ראשית, במסגרת בקשת פטור מאגרה שהגיש המשיב במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי טען המשיב כי מצבו הכלכלי קשה ואינו מאפשר לו ליטול הלוואה מבנקים שונים לצורך תשלום האגרה וכי הוא נתמך על בסיס שבועי על ידי עמותה שמסייעת לנזקקים. המבקשת מציינת שבקשה זו התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי ולמשיב ניתן פטור מתשלום האגרה בסך 180,900 ש"ח. שנית, מצביעה המבקשת על אמירות של המשיב במסגרת חקירתו הנגדית על כך שהתנהלות המבקשת הביאה אותו עד פשיטת רגל ושהוא הגיע עד פת לחם והפך לנזקק ונתמך. לבסוף טוענת המבקשת כי במסגרת ערעור שהגיש המשיב לבית משפט זה על פסק הדין, הגיש המשיב בקשה לפטור מאגרה בה הצהיר כי אינו יכול לשלם את האגרה בסך כ-3,000 ש"ח, ובקשה להורות כי במקום הפקדת עירבון שנדרש להפקיד במסגרת ערעורו תהא המבקשת רשאית לעכב ברשותה סך של 30,000 ש"ח לכיסוי הוצאותיה עד להכרעת בית המשפט בערעור. המבקשת טוענת כי הצהרות המשיב מוכיחות כי ככל שיבוצע פסק הדין ויועברו הכספים לידי המשיב, יהיה קשה מאד עד בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. לאור האמור לעיל טוענת המבקשת שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה כאשר אין חשש שהיא לא תמלא את חלקה אולם קיים חשש כבד שהמשיב לא יוכל להשיב את הכספים ככל שיתקבל הערעור בסופו של יום.

         

          בנוסף, טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור הינם טובים וכי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו מספר טעויות מהותיות. לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי שגה כשהעניק משקל מכריע לטענות המשיב בעניין החניה, למרות שהנושא כלל לא נכלל בחוזה השכירות הכתוב בין הצדדים שהינו תוצר של משא ומתן ארוך ומקיף. לטענת המערערת, החוזה הכתוב אינו מזכיר ולו ברמז את עניין החניה ולכן מדובר ב"הסדר שלילי" ואין להכניס לתוך החוזה, בדרך של פרשנות בדיעבד, מה שלא כתוב בו מראש. המבקשת טוענת כי בית המשפט שגה כשקבע שהתנהגותה עולה כדי הטעייה וחוסר תום לב, כאשר לכל אורך המשא ומתן הציגה המבקשת את הדברים לאשורם ולא הציגה שום מצג שווא. לטענתה, המשיב רכש את הנכס בידיעה שישנו סיכוי שתיבנה חניה, תוך שהוא נוטל במודע סיכון שסוגיית החניה לא תתממש, ולפיכך מדובר בטעות בכדאיות העסקה בלבד. עוד טוענת המערערת, שגה בית המשפט כשפסק למשיב פיצויי קיום, כאשר מדובר בניסיון של המשיב לגלגל הפסדים שנגרמו לו כתוצאה מניהול כושל של העסק על כתפי המערערת. בנוסף טוענת המבקשת כי המשיב לא הוכיח שמתקיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק, כאשר לטענתה עסקים אחרים במרכז הקניות לא קרסו.

           

             לחילופין, מבקשת המבקשת לעכב את ביצוע פסק הדין ולהתנות את עיכוב הביצוע בהפקדת 50% מהסכומים שנפסקו בפסק הדין לטובת המשיב בקופת בית המשפט.

 

תגובת המשיב

 

7.               המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי אין הצדקה לחרוג בנסיבות העניין מהכלל הבסיסי הקובע שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק הדין. לטענת המשיב, סיכויי הערעור נמוכים מאד מכיוון שמדובר בפסק דין שקובע שורה של ממצאים עובדתיים על בסיס התרשמות בלתי אמצעית מהעדויות שהובאו בפניו, ובכגון דא ערכאת ערעור לא נוטה להתערב. המשיב מציין כי בית המשפט קבע שעדותה של העדה היחידה מטעם המבקשת אופיינה בחוסר עקביות וכי מחדלה של המבקשת שלא להעיד עדים נוספים עומד לה לרועץ, ומנגד קבע בית המשפט שעדותו של המשיב היתה אמינה בכל קנה מידה של הגיון עסקי סביר. עוד טוען המשיב כי טענותיה המשפטיות של המבקשת בדבר "ההסדר השלילי" שיוצר החוזה הכתוב ביחס למצגים טרום חוזיים שנאמרו בעל פה במסגרת המשא ומתן אינן מתיישבות עם העובדות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ואינן מתיישבות גם עם ההלכות המשפטיות שעוסקות במצגים במסגרת משא ומתן טרם כריתת חוזה. גם בנוגע לטענות המבקשת בדבר גובה הפיצויים שנפסקו, טוען המשיב כי פסיקת פיצויי קיום בנסיבות העניין עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה וכי הסיכוי שהפיצויים יופחתו במסגרת הערעור נמוך.

         

          בנוסף, טוען המשיב כי קיים חשש שעיכוב ביצוע פסק הדין יסכל את גבייתו בסופו של יום, מאחר שהמבקשת מצויה על סף חדלות פירעון. המשיב מבסס טענתו על דו"ח רבעוני שהגישה המבקשת לרשות לניירות ערך, בו דיווחה על הפסד מצטבר לשנת 2011 בסך למעלה ממיליארד ש"ח ובו דיווחה כי דירקטוריון המבקשת הביע ספק באשר ליכולתה לעמוד בהתחייבויותיה לטווח הארוך, כי קיים צורך לגבש מתווה להסדרת חובותיה וכי קיים ספק משמעותי בדבר המשך קיומה של המבקשת כ"עסק חי". כמו כן, צירף המשיב לתגובתו מספר פרסומים שהופיעו בתקשורת בדבר מצבה הקשה של המבקשת ובדבר כוונתה לבצע קיצוץ משמעותי ("תספורת") בסכום החזר החובות למחזיקי אגרות החוב שלה. המשיב טוען כי המבקשת בחרה להשמיט עובדות אלה למרות שאין ספק שהן רלוונטיות להחלטת בית המשפט במסגרת בקשת עיכוב ביצוע. לטענת המשיב, במאזן הנוחות בין האינטרסים המתנגשים – מחד, חששה של המבקשת כי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור; ומנגד, חששו של המשיב כי לא ניתן יהיה לגבות את סכום פסק הדין אם יעוכב ביצועו של פסק הדין ובסופו של יום הערעור יידחה – יש להעדיף את האינטרס של המשיב, שתביעתו התקבלה והוא זכאי לממש את זכייתו בדין.

 

דיון והכרעה

 

8.               לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שבנסיבות העניין התוצאה המאוזנת והצודקת הינה קבלת הבקשה באופן חלקי. אפרט.

 

9.               הכלל הבסיסי הקבוע בתקנה 466 לתקנות הינו כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". עיכוב ביצועו של פסק הדין הוא החריג לכלל. על המבקש עיכוב ביצוע של פסק דין להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, על המבקש להוכיח כי אם פסק הדין יבוצע ובסופו של יום יתקבל הערעור, ייתקל המבקש בקשיים בהשבת המצב לקדמותו [ראו: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178, 182 (2002) (להלן: עניין י.ג. רובינשטיין); ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג(1) 187, 189(1999); בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5) 499, 503 (1991)].

         

          כלל זה כוחו יפה, בבחינת קל וחומר, כאשר מדובר בפסק דין המטיל על המערער חיוב כספי. ככלל, פסק דין שמחייב בתשלום כספי לא יסווג בגדר החריגים לכלל, כאשר הנחת המוצא הינה כי מאזן הנוחות במקרים אלו נוטה לטובת המשיב, מאחר שהתשלום הכספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך וכספים ששולמו על ידי המערער ניתן יהיה להשיב בסופו של יום [ראו והשוו: עניין י.ג. רובינשטיין; ע"א 4757/05 בנק הפועלים בע"מ – אגף משכן נ' זיתוני (לא פורסם, 2.6.2005) (להלן: עניין זיתוני); ע"א 5811/09 גאון נ' מעגלות הפקות בע"מ (לא פורסם, 30.8.2009)]. הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת המערער מוטל, מטבע הדברים, על המערער שנדרש להוכיח שמדובר באחד מאותם מקרים יוצאי דופן שמצבו הכלכלי של המשיב אינו שפיר וקיים חשש שהכספים שישולמו לא יושבו. על מנת לעמוד בנטל זה על המערער (מבקש עיכוב הביצוע) להציג תשתית ראייתית ועובדתית לתמיכה בטענתו בדבר הקושי שיעמוד בפניו בהמשך הדרך בבואו להיפרע מהמשיב [ראו והשוו: ע"א 9351/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק נ' נגל (לא פורסם, 23.12.2007); עניין י.ג רובינשטיין], והמערער אינו יכול לצאת ידי חובה על ידי הפרחת טענות כלליות ובלתי מפורטות שאינן מגובות בתשתית ראייתית מבוססת [ראו והשוו: ע"א 9750/05 אליהו נ' אלנר (לא פורסם, 14.2.2006) (להלן: עניין אלנר); עניין זיתוני].

         

          לבסוף יוער כי מתעוררים גם מקרים בהם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות אינם נוטים באופן ברור לטובת אחד הצדדים. במקרים אלו קיימת נטייה לקבל את בקשת עיכוב הביצוע באופן חלקי, כך שחלק מהכספים משולמים וחלקם מעוכבים (ראו והשוו: ע"א 3199/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פרידנברג (לא פורסם, 17.7.2005) (להלן: עניין פרידנברג); רע"א 3281/11 אלמוג נ' אלמוג (לא פורסם, 28.11.2011) (להלן: עניין אלמוג)]

 

10.            מהכלל אל הפרט. כאמור, הצדדים טענו בהרחבה הן לעניין סיכויי הערעור והן לעניין מאזן הנוחות. יחד עם זאת, כתבי הטענות של שני הצדדים מתמקדים בעיקר במבחן מאזן הנוחות, כאשר המבקשת טוענת כי מצבו הכלכלי של המשיב קשה מאד ומנגד טוען המשיב כי מצבה הכלכלי של המבקשת אף הוא אינו מזהיר, בלשון המעטה, ומתעורר חשש לקריסתה. לפיכך אבחן בעיקר את שאלת מאזן הנוחות ואסתפק בהתייחסות קצרה לטענות הצדדים בנוגע לסיכויי הערעור.

 

11.            באשר לסיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות ומבלי להידרש לכל טענות המערערת, אני סבור שיש ליתן משקל ניכר לכך שמדובר בפסק דין שכולל שורה של ממצאים עובדתיים שנקבעו על בסיס התרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מהעדויות שהובאו בפניו. כאמור, בית המשפט קבע כי המבקשת ניהלה משא ומתן בחוסר תום לב והטעתה את המשיב. בית המשפט קבע, בין היתר, שעדותה של העדה היחידה מטעם המבקשת אופיינה בחוסר עקביות וכי מחדלה של המבקשת שלא להעיד עדים נוספים עומד לה לרועץ. מנגד, ציין בית המשפט שעדותו של המשיב היתה אמינה בכל קנה מידה של הגיון עסקי סביר. בקביעות מסוג זה, כידוע, לא נוטה ערכאת הערעור להתערב בנקל, והדבר משליך על סיכויי הערעור ומעמיד אותם על הצד הנמוך. לעומת זאת, המבקשת טוענת טענות שונות, משפטיות באופיין, בנוגע לפרשנות החוזה ובנוגע ליחס שבין החוזה הכתוב, שעניין החניה לא הוזכר בו, לבין המשא ומתן שקדם לו, בו דובר על החניה (טענת "ההסדר השלילי"). הצדדים חלוקים בעניין זה ומסתמכים על פסקי דין שונים של בית משפט זה שעסקו במאטריה מורכבת זו, כאשר כל צד טוען שפסקי הדין הללו תומכים בעמדתו. אני מוכן לצאת מנקודת הנחה (המטיבה עם המערערת), כי המחלוקת המשפטית האמורה אינה חד משמעית וראויה לבחינת ערכאת הערעור, ולכן אניח שסיכויי הערעור בנקודה זו אינם בלתי סבירים (ומובן שהדברים יתבררו ויתלבנו על ידי ההרכב שישמע את הערעור ואינני קובע מסמרות). המסקנה העולה מהאמור לעיל הינה שקריטריון סיכויי הערעור אינו מעניק תשובה חד משמעית וההכרעה תלויה בקריטריון מאזן הנוחות.

 

12.            באשר למאזן הנוחות, התמונה הינה מורכבת. מחד, המבקשת סומכת טענותיה, כאמור, על הצהרותיו של המשיב במסגרת ההליכים בפני בית המשפט המחוזי ובמסגרת בקשות לפטור מאגרה ומהפקדת עירבון, בדבר מצבו הכלכלי הקשה לרבות הצהרותיו כי הוא נאלץ לקבל תרומות מזון מצדדים שלישיים (עמותות סיוע). הצהרות אלה תומכות בטענת המבקשת כי יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. מנגד, המשיב מצביע על דיווחה של המבקשת לרשות לניירות ערך, במסגרתו הצהירה המבקשת כי קיים ספק בנוגע להמשך פעילותה כ"עסק חי" ובנוגע ליכולתה לעמוד בחובותיה כלפי נושיה. הצהרות אלה תומכות בטענת המשיב כי עיכוב ביצוע פסק הדין עלול להקשות, אם לא לסכל לחלוטין, את ביצועו בסופו של יום ככל שהערעור יידחה [ראו והשוו לנסיבות שנדונו בעניין אלנר].

         

          לדעתי, סיטואציה מורכבת ובעייתית כגון זו שלפני מחייבת פיתרון "אמצע" ולא פיתרון "קצה". המקרה שלפני מלמד כי לעיתים מאזן הנוחות אינו מוביל לתשובה חד משמעית וברורה בבחינת שחור-לבן, ועל בית המשפט להפעיל שכל ישר ולמצוא פיתרון מאוזן, בדמות עיכוב ביצוע חלקי. בתי המשפט פעלו בדרך זו בעבר במקרים מסוג זה, תוך התאמת הפיתרון בהתאם לנסיבות המקרה. במסגרת זו ניתן לחשוב על מנגנונים ואיזונים מגוונים – הן בנוגע לשאלה איזה חלק מהסכום יעוכב (האם יש לנקוט ב"כלל אצבע" של 50%-50% בבחינת איזון מלא בין הצדדים או לנקוט ב"אחוז משתנה" בהתאם לנסיבות המקרה, ובין היתר בהתאם לסיכויי הערעור) והן בנוגע לאופן העיכוב (האם יש להותיר בידי המערער את חלק הסכום שעוכב ללא תנאים או להתנותו בהפקדת ערבות בנקאית אוטונומית, ולחילופין שמא יש להורות על הפקדתו בחשבון נאמנות נפרד) [ראו והשוו: המנגנונים שנקבעו בעניין אלמוג ובעניין פרידנברג (וראו גם מראי המקום המאוזכרים בפסקה 12 בעניין פרידנברג)].

 

13.            בנסיבות העניין, ולאחר ששקלתי את מכלול הנתונים והאינטרסים, סבורני כי יש להורות על עיכוב ביצוע חלקי באופן הבא: המבקשת תפקיד 50% מהכספים שנפסקו לטובת המשיב בפסק הדין מושא הערעור בקופת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, עד להכרעה בערעור. ההפקדה תבוצע לא יאוחר משבעה ימי עסקים מיום מתן החלטה זו. יתרת הכספים (50%) תשולם למשיב ללא עיכוב, ולא יאוחר משבעה ימי עסקים מיום מתן החלטה זו. סבור אני כי פיתרון זה מאזן בצורה האופטימאלית, בשים לב לנסיבות העניין, בין זכויות שני הצדדים.

 

          לאור האמור לעיל, דין בקשת עיכוב הביצוע להתקבל באופן חלקי. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

          ניתנה היום, כ"ט בשבט תשע"ב (22.2.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12010450_W02.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il