עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 9348/09

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

 

 

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), במסגרתו נדחתה בקשתו של המשיב להצהיר על בטלות הסכם הלוואה, אך נקבע כי יש להפחית את שיעור הריבית שנקבעה בו. המחלוקת עיקרה בשאלה אם הפחתת שיעור הריבית שהוסכם בין הצדדים, לצורך התאמתו להוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: חוק ההלוואות), נעשה כדין.

 

 

 

 

 

 

 

 

רקע

 

 

 

 

2. המערערת, חברת ליבו נכסים והשקעות בע"מ (להלן: ליבו), היא חברה העוסקת במתן הלוואות חוץ-בנקאיות. ביום 31.5.2005 התקשר המשיב עם המערערת בהסכם, לפיו יקבל ממנה הלוואה בסך של עד 80,000 דולר ארצות-הברית למשך תקופה של שישה חודשים (להלן: ההסכם). בין היתר הוסכם, כי הריבית הנומינלית תהיה בשיעור של 2.75%, כאשר הריבית האפקטיבית (המתואמת) היא בשיעור של כ-40% בשנה. כבטוחה להחזר ההלוואה, שיעבד המשיב לטובת ליבו את זכויותיו במקרקעין מסוימים (חלקה 97 בגוש 30048, להלן: הנכס). סמוך לאחר חתימת ההסכם העבירה ליבו למשיב את סכום ההלוואה. ביום 26.7.2006 (כשנה לאחר נטילת ההלוואה), החזיר המשיב לליבו סך של 9,420 דולר, אולם משלא נפרע החוב במלואו, פתחה ליבו בהליכי הוצאה לפועל נגד המשיב. זה האחרון פנה לבית המשפט המחוזי, על דרך של המרצת פתיחה, בבקשה להצהיר על בטלות ההסכם, מן הטעם שהריבית שנקבעה בו עומדת בניגוד להוראות חוק ההלוואות. כמו כן השיג המשיב על גובה יתרת החוב הנטענת.

 

 

 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

 

 

 

3. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המשיב להצהיר על בטלות ההסכם. באשר לגובה הריבית המוסכמת – דחה בית המשפט את טענותיו העובדתיות של המשיב, וזאת, בין היתר, בהתבסס על העדויות שנשמעו בפניו בעניין זה, וכן נוכח העובדה שהטענה הועלתה על-ידו לראשונה רק בהליך זה, ולא נשמעה בהליך שהתקיים בין הצדדים בהוצאה לפועל. באשר לחובת הגילוי, נקבע כי בהסכם נכללו כל הפרטים הדרושים למילוי חובה זו, המוטלת על המלווה לפי הוראת סעיף 3 חוק ההלוואות. נפסק, כי שיעור הריבית המלא נקבע במפורש בהסכם, וכי חישוב השיעור הממשי (האפקטיבי) של האשראי נערך בטרם נכרת החוזה, והוא מופיע – כך נקבע – בסעיף 29 לתוספת להסכם. עוד נפסק, כי המשיב היה מודע לתנאי ההלוואה. בית המשפט הבהיר כי המשיב אישר בעדותו שידע כי בגין ההלוואה שנטל מליבו ישלם "קצת יותר", אך הסביר כי יוכל לשלם את החוב באמצעות שיפוץ הנכס. עוד נקבע, כי המשיב אישר בעדותו כי מכר זכויות בנכס בזמן שהנכס היה ממושכן לטובת ליבו, וזאת במקום להעביר את התשלום שהתקבל ממכירת הנכס לצורך סילוק המשכנתא. על רקע זה נקבע, כי התנהגותו של המשיב בנסיבות העניין חסרת תום לב.

 

 

 

 

4. בית המשפט הוסיף וקבע, כי לפי סעיף 15(ב) לחוק ההלוואות סעיפים 5 ו-6 לאותו החוק לא יחולו על הלוואה העולה בפועל על 25,000 ש"ח. הובהר כי בתקנות הלוואות חוץ בנקאיות (קביעת סכום לעניין סעיף 15(ב)(1) לחוק), התשס"ז-2007, הוגדל הסכום האמור ל-100,000 ש"ח, אלא שתקנות אלה אינן חלות במקרה זה, נוכח העובדה שההסכם נחתם בשנת 2005. עוד הובהר, כי ביטול הסכם ההלוואה, והשבת התמורות החוזיות שהתקבלו מכוחו, עשוי לעורר קושי מסוים, שכן הלווה (הפוטנציאלי) יידע מראש שיוכל להתנער מהשבת ההלוואה על-ידי ביטול ההסכם. יחד עם זאת, באשר לגובה הריבית (להבדיל מביטול החוזה כולו), קבע בית המשפט כי ניתן להתערב בשיעור הריבית שנקבעה, וזאת מכוח סעיף 9(ב) לחוק ההלוואות. כן נקבע, כי במקרים מסוימים רשאי בית המשפט לשנות את שיעור הריבית המוסכמת גם מכוח חוקי הריבית או בהתאם להוראות דיני החוזים. במקרה זה, קבע בית המשפט כי "לאור חלוף הזמן והשינויים המוניטרים במשק, והגם שההלוואה ניתנה טרם התיקון לחוק [חוק ההלוואות], אני מורה מכוח סעיף 9(ב) לחוק כי ההלוואה תוחזר על פי השיעורים המקסימליים הקבועים בסעיף 5 לחוק, וכי לא יופעל שיעור ריבית נוסף (20%) בגין פיגורים, על פי סעיף 6 לחוק". בית המשפט העמיד, אפוא (באופן דומה לאמור סעיף 5 לחוק ההלוואות), את שיעור הריבית הממשית על פי שניים ורבע מן העלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד שנותנים הבנקים לציבור, לפי פרסומי בנק ישראל נכון למועד נטילת ההלוואה (במקרה זה – שנת 2005), כך שהריבית תהיה בשיעור של כ-15% בשנה. כמו כן נפסק, כי לא תיגבה תוספת של 20% בגין הפיגורים (בהשראת האמור בסעיף 6 לחוק ההלוואות).

 

 

 

 

למען שלמות התמונה יצוין, כי לאחר מתן פסק הדין הוגשה בקשה להבהרת פסק הדין, אשר נדחתה ביום 3.11.2009. מכאן הערעור שלפנינו.

 

 

 

 

טענות הצדדים בערעור שלפנינו

 

 

 

 

5. השגותיה של ליבו מופנות בעיקר נגד התערבותו של בית המשפט בשיעור הריבית המוסכמת. בית היתר, טוענת ליבו כי ההסכם שנתחם עומד בדרישות חוק ההלוואות, לרבות בעניין חובת הגילוי, ומשכך אין מקום להתערב בתנאי החוזה. אף לגופו של עניין, מדובר – לשיטתה – בריבית סבירה, שאין מקום לשנותה. בהקשר זה מציינת ליבו כי ברע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז, פ"ד נט(1) 420 (2004) (להלן: פרשת מרנץ), נקבע כי ריבית שנתית של 24% אינה בלתי סבירה. ליבו ממשיכה וטוענת, כי הריבית שנקבעה בפסק הדין נמוכה מהריבית שהיא נדרשת בעצמה לשלם עבור האשראי שהיא נוטלת מן הבנק. לטענתה, נוצר מצב בו היא נדרשת לגייס כסף בריבית של 24% ו"למכור" אותו למשיב בריבית נמוכה מזה. כמו כן מלינה ליבו על דחיית הבקשה להבהרת פסק הדין, ועל כך שלא הובהר מהו גובה מס ערך מוסף שיש להוסיף לריבית שנפסקה.

 

 

 

 

6. המשיב לעומת זאת, סומך ידיו על הכרעתו של בית המשפט המחוזי. בין היתר, משיג המשיב על טענתה העובדתית של ליבו בעניין שיעור הריבית המקסימלית המותרת במועד מתן ההלוואה, ומכל מקום – כך נטען – בית המשפט המחוזי הבהיר במפורש כי פסיקתו ניתנה בהתחשב בחלוף הזמן ולאור השינויים הכלכליים שחלו במשק. המשיב ממשיך וטוען, כי בית המשפט המחוזי אף הטיב עם ליבו, בכך שקבע את שיעור הריבית בהתאם למקסימום המותר לפי חוק ההלוואות, ולא לפי המקסימום הקבוע בחוק הריבית, התשי"ז-1957, הגבוה יותר מזה המותר לפי חוק ההלוואות. עוד טוען המשיב, כי השינוי שביצע בית המשפט בשיעור הריבית נעשה לפי סעיף 9 לחוק, שתחולתו אינה מוגבלת בסכום הלוואה מסויים, וכי נוסף על כך יש מקום להתערבותו של בית המשפט בשיעור הריבית גם מכוח סעיפים 15 ו-30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

 

 

לאחר שבחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

 

 

 

 

שיקול דעתו של בית המשפט בקביעת גובה הריבית

 

 

 

 

7. בית המשפט הפחית, כאמור, את שיעור הריבית ההסכמית, לאור הוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק ההלוואות, כך שהריבית תעמוד על כ-15%, ולסכום זה לא תתווסף ריבית פיגורים. השאלה היא, אפוא, אם היה בית המשפט רשאי לשנות את שיעור הריבית ההסכמית, ואם יש מקום להתערבותנו בהכרעתו של בית המשפט בעניין זה.

 

 

 

 

8. תכליתו של חוק ההלוואות היא להביא לידי ביטוי את האיזון העדין בין הצורך לאפשר את קיומן של הלוואות חוץ-בנקאיות, וזאת בכדי לתת מענה לציבור הלווים שאינו יכול להשיג אשראי בנקאי; כמו גם השאיפה להגן על אותו הציבור שמצוי – באופן טיפוסי – בעמדת נחיתות מול המלווים (ראו, למשל: ע"א 9044/09 מיסטר מאני נ' צוניאשוילי, סעיפים 27-25 (לא פורסם, 24.6.2007) (להלן: פרשת צוניאשוילי); ע"א 9136/02 מיסטר מאני נ' רייז, פ"ד נח(3) 934, 948-947 (2004); אמיר בכר "לקראת חקיקתו של חוק חוזה הלוואה", הפרקליט נ(2) 581, 583 (2010)). סעיף 9 לחוק ההלוואות, שכותרתו "ביטול או שינוי תנאי בבית המשפט" בא לאפשר לבית המשפט להגשים תכלית זו, במידת הצורך ובנסיבות המתאימות לכך. ואכן, סעיף 9(ב) לחוק הלוואות מורה, כי בית המשפט רשאי "להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המותרים על פי סעיפים 5 ו- 6, או לקבוע שיעור נמוך יותר... וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות הענין". לבית המשפט מסור, אפוא, שיקול דעת רחב בקביעות שיעור הריבית – בין אם בהתאמתה להוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק, בין אם בדרך אחרת – וזאת אף במקום בו מדובר בריבית הסכמית. בפסיקה הובהר (בהקשר דומה), כי בית המשפט רשאי לשנות את החוזה "במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק", וכי אמנם "העיקרון המנחה בדיני חוזים הוא 'חוזים יש לקיים' תוך חתירה למלא אחר כוונת הצדדים", אולם "יחד עם זאת, ישנן נסיבות המצדיקות את התערבות בית המשפט" (פרשת צוניאשוילי, פס' 25, 27).

 

 

 

 

יובהר, כי אמנם בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ההלוואות, סעיפים 5 ו-6 לאותו החוק לא יחולו מקום התקבלה הלוואה העולה על 25,000 ש"ח (נכון למועד ההלוואה במקרה זה) – כפי שאכן קרה בענייננו. אלה שהוראת סעיף 15 מתייחסת אך לתחולתם של סעיפים 5 ו-6 לחוק על הסכם ההלוואה, בעוד שסעיף 9 חל ללא קשר לסכום שנטל הלווה. המשמעות היא, שבהינתן הלוואה מעל סכום מסוים (שעמד, כאמור, על 25,000 ש"ח, וכיום מתעדכן מדי שנה), הצדדים רשאים להתנות על שיעורים הריבית הקבועים בסעיפים 5 ו-6 לחוק, אולם הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בכל מקרה אינה מוגבלת כתוצאה מגובה ההלוואה. אף במקרה שלפנינו אין מניעה כי בית המשפט יעשה שימוש בשיקול דעתו בהקשר זה. יתר על כן, מקובלת עלי הטענה כי חוזה הלוואה כפוף גם למערכת דיני החוזים הכלליים, אשר גם מכוחם – בהתקיים בנסיבות המתאימות לכך – רשאי בית המשפט לעדכן את שיעור הריבית שנקבע (ראו והשוו: רע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז, פ"ד נט(1) 420, 429-428 (2004)).

 

 

 

 

9. סבירותה של הריבית תבחן, אפוא, בכל מקרה לגופו בהתאם לנסיבות העניין, ובהתחשב – בין היתר – בגובה הריבית הקבועה בחוק במועד מתן ההלוואה; ביחסי הכוחות בין הצדדים כמו גם ברצון שלא לשלול לחלוטין את קיומן של הלוואות חוץ בנקאיות. במקרה שלפנינו, בהתחשב בשיעור הריבית המקסימלית שהיתה קבועה במועד מתן ההלוואה, ובפערי הכוחות בין הצדדים המובנים בתוך הסיטואציה של הלוואה בשוק האפור – לא מצאנו כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי בלתי-סבירה, ומכל מקום לא מצאנו הצדקה להתערב בה. יתרה מזאת, ככלל, בנושאים כגון זה, מקום בו בחנה הערכאה המבררת את הנסיבות השונות, תמעט ערכאת הערעור להתערב בטעמיה. בהקשר דומה נפסק כי "מאחר שכאמור כל מקרה צריך להיבחן לאור נסיבותיו, ואין אפשרות ליישם כאן אמות מידה מדויקות, הרי אין גם לגלות עילה לכך, מדוע נבטל שיקול-דעתה של הערכאה הראשונה, שבחנה את העניין, ונמיר אותו בשיקול-דעתנו" (ע"א 144/84 שרעבי נ' האחים קרטין השקעות בנכסים בע"מ, לט (4) 606 (1985); וראו גם: דוד קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך 302 (1996)). כך אף בענייננו.

 

 

 

 

10. בנוגע לדחיית הבקשה להבהרת פסק הדין, כידוע, החלטה שניתנה לאחר פסק הדין, ואינה משנה את זכויות הצדדים – היא בגדר "החלטה אחרת". החלטה זו אינה "נבלעת" בפסק הדין, והערעור עליה נעשה ברשות בלבד (ראו, למשל: משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב 1229-1227 (2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 627 (מהדורה עשירית, 2009)). במקרה שלפנינו, ליבו לא ביקשה רשות לערער על ההחלטה האחרת שניתנה במועד המתאים לכך, ומשכך אין לנו צורך להידרש להשגותיה בנושא בעת הזו.

 

 

 

 

11. התוצאה היא אפוא שהערעור נדחה. ליבו תשא בשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך של 20,000 ש"ח.

 

 

 

 

המשנה-לנשיאה

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

השופט י' עמית:

 

 

 

אני מסכים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

 

 

ניתן היום, כ"ו בסיוון התשע"א (28.6.2011).

 

 

 

 

 

 

 

 

באתר נפגעי רשלנות רפואית תוכלו למצוא מידע אודות עורך דין רשלנות רפואית, לחפש עורכי דין רשלנות רפואית באזורים שונים בישראל ולקבל ייעוץ ע"י עו"ד רשלנות רפואית ענת מולסון

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

 

 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09093480_P06.doc גח

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il